שיירי קרבן/מכות/ב/ו

שיירי קרבן מכות ב ו

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

להיכן גולין כו'. ז"ל הרמב"ם פ"ח מה"ר [ה"ט] כל ערי הלוים קולטות וכל אחת מהן עיר מקלט היא שנאמר ועליהן תתנו מ"ב עיר כל הערים אשר תתנו ללוים מ"ח עיר הקישן הכתוב כולן זו לזו לקלוט ע"כ. דייק וכתב לקלוט ללמד דלאו לכל מילי הושוו אלא לקליטה. וכן מוכח בבבלי סוף פרקין דאמר ר' יהודה ועליהם תתנו כי הנך לקליטה אבל לא לשאר דברים לכך חייבים הרוצחים להעלות שכר בשאר ערי הלוים וכוותיה פסק הרמב"ם שם. ואהא דתנן ערי המקלט שלשה בא"י ושלשה בעבר הירדן פריך הבבלי ותו ליכא והא כתיב ועליהם תתנו מ"ב עיר אמר אביי הללו קולטות אף שלא לדעת והללו אינן קולטות אלא לדעת. וכתב התוי"ט והמ"ל נמי א"ב פלוגתא דר"מ ור"י סוף פרקין ע"כ. ר"ל לר"י המ"ל עוד א"ב לענין שכר. ואינו מחוור דהא קושית הש"ס הא איכא עוד ערי מקלט שגולין לשם ולא שייך לשנויי שחלוקין לענין שכר דהא עכ"פ לענין קליטה ליכא בינייהו. לכך משני אביי דגם בקליטה איכא בינייהו. ועוד לא ניחא ליה לש"ס לאוקמי מתני' כחד תנא. אך קשה למה לא משני שהללו מעכבות זו את זו והללו אינן מעכבות כדיליף לקמן מקרא דכתיב שש ערי מקלט תהיינה לכם. משמע דוקא הני מעכבן זו את זו אבל לא מ"ב עיר וצ"ע. והא דכתב הרמב"ם דהקישן הכתוב זו לזו לקליטה. קשה הא קיי"ל אין היקש למחצה א"כ בכל מילי אית להקישן אף לענין שכר ור' יהודה קאמר דלא קאי ועליהם תתנו אלא לקליטה אבל לא לשכר. וכ"כ הרמב"ם בעצמו. ולהש"ס לא קשה מידי דכתיב ואת הערים אשר תתנו ללוים את שש ערי המקלט אשר תתנו לנוס שמה הרוצח ועליהם תתנו מ"ב עיר. שפיר י"ל לא היקישן אלא למקלט דכתיב בהך קרא אבל בקרא אחרינא כל הערים אשר תתנו ללוים מ"ח עיר לא כתיב כלל מקלט למה לא נאמר לכל מילי הקישן הכתוב. וכ"ת לר"י ל"ל קרא כל הערים וגו' הא מקרא קמא שמעינן י"ל סד"א מ"ב עיר תתנו עליהם למקלט אבל לא ללוים ואי לא כתיב אלא קרא בתרא ה"א חוץ משש ערי המקלט וצ"ע. היוצא מכל האמור דלא הוקשו מ"ב עיר לשש ערי מקלט אלא לקליטה ולא לענין אחר. והרב במ"ל כתב שם בד"ה ודע שדינים אלו אף שכתב רבינו ערי מקלט לאו דוקא בשש ערי מקלט אלא בכל ערי הלוים הדין כן וכן מתבאר מסוגיא דסוף ערכין כו' עוד קשה באותה סוגיא דפריך ערי חומה ללוים מי אית להו והתניא ערים הללו אין עושין אותן לא כפרים קטנים ולא כרכים גדולות אלא עיירות בינונית ותירצו כאן שהוקף ולבסוף ישב כו' משמע אחר שלקחום הלויים יכולים לעשותם עיר חומה ולא ידעתי למה הא טעם שאין עושין ערי מקלט עיר חומה הוא משום שכל זמן שהיא מוקף חומה מצוים שם הרבה בני אדם כמ"ש רש"י גבי כרכים גדולים כו' וכבר עלה בדעתי דרך רחוק ליישב סוגית ההלכה ולא נתחוור בעיני ולכן לא כתבתיו עכ"ל. ולפמ"ש אינן שוין אלא לקליטה. ומהאי דערכין אין ראיה דכל ערי הלוים אין עושין אותן כפרים קטנים ולא כרכים גדולות אלא בינונית מקרא נפקי. וז"ל הספרי פרשת מסעי ערים שומע אני אף כרכים גדולות ת"ל ערי אי ערי שומע אני אפילו כפרים ת"ל ערים. נראה דדייק ליה מדכתיב והקריתם לכם ערים ערי מקלט וקשיא ליה תרתי ל"ל אלא לאשמועינן שיהו בינונית. ובספרי פרשת שופטים תניא שלש ערים ערים ולא עירים ערים ולא כרכים ערים ולא כפרים. נראה דדריש שלשה פעמים ערים הכתובים שם בפרשה שלש ערים. אל אחת הערים עוד שלש ערים אע"ג דשלש ערים קמא אינו מיותר מדתרתי בתראי לדרשא קמא נמי לדרשא. (אך קשה שדבריו סותרים זה את זה בפרשת מסעי מפורש אי לאו דכתיב ערי ממילא אמעיטו כפרים א"כ קשיא ערים למעוטי כפרים ל"ל וי"ל). לפ"ז בערי הלוים דכתיב כל הערים אשר תתנו ללוים מ"ח עיר נמי איכא למדרש ערים שומע אני אפילו כרכים גדולות ת"ל עיר אי עיר שומע אני אפילו כפרים ת"ל ערים אבל שאר דברים כגון לעשותם במקום שווקים ומים ואוכלסין דילפינן מדכתיב ונס אל אחת הערים האלה וחי אינן נוהגין אלא בערי המקלט. ומעתה ליתא לקושייתו שאין הטעם שאין עושין עיר מקלט עיר חומה משום רגל גואל הדם אלא גזירת הכתוב. והכי פריך מדתניא ערים הללו אין עושין אותן לא טירים קטנים כו' והיינו מדכתיב ערים אף עיר שיש בו חומה איכא למעט מיניה דלא ערים סתם נקראו. והא דפירש"י ולא כרכים גדולים שהכל נקבצים שם כו' בא לפרושי טעמא דקרא אבל לא דינא קאמר דניליף מיניה דערי חומה אין עושין דלא קיי"ל כר"ש דדריש טעמא דקרא וצ"ע. ומ"ש התוי"ט בשם הרמב"ן מה שאמר הכתוב ללוים שלא ינחלו בארץ אף שנטלו ערי המגרש לא נחשבו לנחלתם שהיו לכל ישראל למקלט. כך כתב הרמב"ן בפרשת קרח אבל בפרשת מסעי כתב שע"פ פשט נראה שלא היו אלא שש ערי מקלט אבל השאר היו ללוים למגרש ע"ש:

לא היו שלש שבעבר הירדן קולטות כו'. וא"ת במנחות פ' הקומץ רבה תנן כל הנך שמעכבין זו את זו ולא תנא נמי הך וי"ל תנא ושייר וכה"ג משני תו' שם (דף כ"ז) בד"ה ארבעה כו' ע"ש:

אף הוא מדבר ע"י עצמו. עיין בקונטרס וכ"פ הרמב"ם והר"ב. וכתב התוי"ט ולדבריהם ל"ג אף ע"כ. ול"נ דשפיר גרסינן דסובר ר"מ כר"א דתניא בבבלי בפרקין (דף י"ב) ר"א אומר עד עמדו לפני העדה למשפט מה ת"ל לפי שנאמר ורצח גואל הדם את הרוצח יכול מיד ת"ל עד עמדו לפני העדה למשפט. א"כ אף הוא היה יכול לדבר כן שעדיין לא עמד במשפט ואינו יכול להרגו. אך מדתניא בברייתא דאמרו חכמים לר"מ הרבה דברים שאין האדם יכול לעשות ע"י עצמו כי אם ע"י שלוחו כלומר שאין דבריו נשמעין וע"י שלוחו נשמעין ש"מ דפליגי כשמושיבין אותו לעיר מקלטו אם מוסרין לו א"ח או לא. והיינו לאחר שכבר עמד לפני העדה למשפט. וכ"כ הרמב"ם פ"ה מהל' רוצח. אך קשה למה לי קרא וזה דבר רוצח וכי מי אסר לו שידבר בשביל עצמו בשלמא לפמ"ש דר"מ קודם כמשפט איירי איצטריך קרא דלא נפרש עד עמדו וגו' כר"ע ור"י שצריך לעמוד בפני ב"ד אחר כמפורש בבבלי שם וכמ"ש בסמוך אבל אי בחזרתו מהמשפט איירי קשיא. וא"ל דלא נאמר דבעינן שיומסרו לו ת"ח מדכתיב והשיבו אותו העדה אל עיר מקלטו דמשמע דהעדה עצמה ישובו אותו אל עיר מקלטו. דלר"מ על כרחך פירושו שלא יעכבנו א"כ בלאו קרא נמי היינו מפרשין הכי. מיהו הא ל"ק ורבנן האי וזה דבר רוצח במאי מוקמינן ליה דאיצטריך ליה להא דתנן לקמן בפרקין רוצח שגלה לעיר מקלטו כו' ע"ש. ותו קשיא לי הא דאמר ת"ק ומוסרין לו שני ת"ח. תרי למה לי הא בחד סגי דמדכתיב והשיבו אותו העדה לא משמע אלא דמקצת מן העדה יהיו עמו דאטו כולן הולכין עמו א"כ בחד סגי. ובגבלי סוטה פ"ק (דף ז') תנן ומוסרין לו שני ת"ח שמא יבא עליה בדרך וקאמר בגמרא תרי ואיהו תלתא לימא מסייע לרב דאמר ל"ש אלא בעיר אבל בדרך עד דאיכא שלשה שמא יצטרך אחד מהן לנקביו ונמצא אחד מהן מתיחד עם הערוה ומשני כי היכא דליהוו עליו סהדי ולכך בעינן ת"ח דידעי לאתרויי ביה ע"ש. וממתני' דהכא איכא לסייע דחיישינן לדרב דלהכי צריכין תרי דחיישינן שמא יצטרך אחד מהן לנקביו וימיתנו גואל הדם. מיהו י"ל משום הצלת נפשות חיישינן טפי. ותו' כתב שם בד"ה כי היכי דלידעו לאתרויי ביה והכי אמרינן פרק הגולין (דף י') ומוסרין לו שני ת"ח שמא יהרגנו בדרך וידברו אליו ודייק בגמרא מאי לאו דאתרויי ביה דאי קטיל בר קטלא הוא אלמא גבי התראה בעינן ת"ח ע"כ. ותימא הרי מפורש בבבלי סוף פרק קמא דמכילתין (דף ו') אמר רבא מתרה שאמרו אפילו מפי עצמו אפילו מפי השד. ולא מצינו בשום מקום שיהא המתרה דוקא ת"ח. גם בסוגיין כוונת המקשה לומר דבעינן תרי דליהוו עליו סהדי שהרג ויתחייב קטלא. והא דבעינן ת"ח דלאיניש אחרינא לא יאמין גואל הדם. והא דאמרו בסוטה דבעינן ת"ח דידעו לאתרויי ביה היינו שיודעין לומר לו שימחול על קינויו ויבעלנה כמ"ש בסוטה ירושלמי (פ"א ה"ג) בד"ה והא כו' ע"ש וצ"ע:

ריב"י אומר בתחלה כו'. עיין בקונטרס וכן פירש"י. וקשה דתניא בבבלי בפרקין (דף י"ב) רא"א עד עמדו לפני העדה למשפט מה ת"ל לפי שנאמר ורצת גואל הדם את הרוצח יכול מיד ת"ל עד עמדו וגו'. א"כ ל"ל קרא שלא יהרגנו גואל הדם בהיותו בעיר מקלטו טרם עמדו למשפט הא אפילו חוץ לעיר המקלט אסור להרגו עד עמדו למשפט. ואין לחלק בין שוגג למזיד. דפשטא דקרא דעד עמדו אפילו במזיד משמע וי"ל הא מפורש בבבלי שם דר' פליג אריב"י ואומר מעצמן הן גולין כסבורין אחד שוגג ואחד מזיד קולטת ש"מ דלית ליה דרשת ריב"י ומפרש לקרא הכי אפילו אם נס אל אחת הערים האלה מצוה על זקני עירו שישלחו ויקחנו אותו משם וימסרנו ביד גואל הדם. א"כ לר"א ל"ק שגם הוא דריש לקרא הכי. ור"א ור"י הגלילי אע"ג דמוקי לקרא עד עמדו וגו' במזיד ע"מ לית להו דרשת ר"א. דגרסינן שם אמר רב רוצח שיצא חוץ לתחום ומצאו גואל הדם והרגו נהרג עליו כמאן לא כרי"ה ולא כר"ע הוא דאמר כר"א דתניא עד עמדו כו' ור"י ור"ע עד עמדו מיבעיא להו לכדתניא מנין לסנהדרין שראו אחד שהרג את הנפש שאין ממיתין אותו עד שיעמוד בב"ד אחר. הרי מפורש כמ"ש. לפ"ז איכא למימר דלית הלכתא כריב"י דלית ליה דר"א ורב פוסק כר"א. מיהו הרמב"ם פ"ה מהלכות רוצח הלכה י' פוסק כר"ע. וכתב הכ"מ אע"ג דבפרק חבית פסקינן כרב דפליג אסתם מתני' שאני הכא חדא דר"א שמותי ועוד דרבי אייתי במתני' דר"י ור"ע ולא דר"א משמע דלא ס"ל כוותיה ועוד אביי דבתרא הוא אתי דלא כר"א ע"כ. ואין כל טעמים אלו מספיקים דאף על גב דר"א שמותי אם אמורא אומר דהלכתא כוותיה אזלינן בתריה כמפורש בבבלי פ"ק דנדה (דף ח') ולפמ"ש מבואר דמסתבר דר' כר"א ס"ל ופליג אריב"י ואפ"ה דעת עצמו לא הביא א"כ אין זו ראיה כלל. ואביי ה"ק הנך ברייתות דפליגי אליבא דר"י ור"ע מסתברא דהכא כ"ע מודים דאמרינן דברה תורה כלשון בנ"י אדה אבל בענין פלוגתייהו דר"א ור"ע לא הכריעו ולא כלום. ונראה דדעת הרמב"ם שאין דוחין סתמא דמתני' דהכא מקמא דרב דהא אמר ר"י הלכה כסתם משנה וקיי"ל רב ור"י הלכה כר"י ואע"ג דאיכא דפליג אהך כללא כמפורש בבבלי פרק א"ט (דף מ"ג) מ"מ הכא גם שמואל פליג דאמר פ"ק דנדה הלכה כר"א בארבע ולא קחשיב נמי הא. ומהאי דחבית אין ראיה דמדחזינן דפריך סתמא דש"ס פ"ק דביצה (דף ט') מינה אדרב תנן ש"מ דהכי הלכתא ועיין ברא"ש פרק חבית וצ"ע. אך הא קשיא לי דגרסינן בבבלי סנהדרין פרק הנשרפין (דף ע"ה) אמר רבא טרפה שהרג בפני ב"ד חייב דכתיב ובערת הרע מקרבך שלא בפני ב"ד פטור דה"ל עדות שאי אתה יכול להזימה. וכ"פ הרמב"ם פ"ב. וכתב תו' כגון דראהו ביום שדנין ע"פ ראייתם כו' ע"ש. הרי שבדין הורגין אותם. ולר"ע אותו ב"ד שראהו אינן יכולין להרגו דהא צריכין ב"ד אחר ואותו ב"ד שראו אינן יכולין להעיד לפני ב"ד אחר כדאמר רבא וקשיין פסקי הרמב"ם אהדדי. ואחרי העיון ראיתי שגירסת הרמב"ם מנין לרואים אחד שהרג את הנפש שאין ממיתין אותו עד שיעמוד בב"ד ת"ל עד עמדו לפני העדה למשפט עד שעמד בב"ד. ומפרש לקרא ורצח גואל הדם את הרוצח היינו בהורג במזיד שמצוה ביד העדים להרגו אפ"ה אסור להרגו עד שעמד בב"ד דכתיב עד עמדו וגו'. וכן לשון הרמב"ם רוצח שהרג בזדון אין העדים ולא הרואים ממיתין אותו עד שיבואו לב"ד וידינוהו למיתה שנאמר ולא ימות הרוצח עד עמדו לפני העדה למשפט. ולא הזכיר סנהדרין כלל. ולא ראיתי לאחד מהמחברים ז"ל שהרגיש בדבר זה וצ"ע גם סוגיות הש"ס קשיא מנ"ל דרב פליג אר"ע דלמא רב איירי בשלא עמד לדין כדמסיק הש"ס דסובר כר"א שאפשר שיפטרוהו לגמרי או שגזירת הכתוב הוא שאסור להרגו אבל ר"ע איירי לאחר שנגמר דינו לגלות ואז מותר לגואל הדם להרגו אם יצא חוץ לגבול עיר מקלטו. ואע"ג דגם רב אמר רוצח שיצא חוץ לתחום כו' כלשון ששנה ר"ע ע"כ לחלק ביניהם בין קודם ג"ד לאחר ג"ד וי"ל:

ואחד המרובה בבגדים. בקונטרס פירשתי שעובד בשמונה בגדים. שבלבישה לחוד אינו נעשה כה"ג עד שיעבוד בהן. דבבבלי פ"ק דיומא (דף י"ב) גרסינן אירע בו פסול אחר תמיד של שחר במה מחנכין אותו אמר אביי לובש שמונה בגדים ומהפך בצנורא כדר"ה כו'. ש"מ כדאמרן. וכן בדין בשלמא כשעובד בשמונה בגדים איכא חינוך דהדיוט שעובד בשמונה חייב מיתה אבל לבישה לחוד לאו כלום היא. והא דאמר התם ראב"א באבנט מחנכו. לאו בלבישת אבנט לחוד קאמר אלא מהפך בצינורא דמסיק בתר מילתא דאביי קאי נמי אראב"א אלא דלא אסיק הש"ס עדיין למ"ד זהו אבנטו של כהן הדיוט במה מחנכו לכך נטר עד לבסוף. והר"ב פי' שנתחנך בלבישת שמונה בגדים וכן משמע קצת לשון הרמב"ם פ"ד מהלכות כלי המקדש. ואין הדבר כן כמ"ש:

חוזר במיתתו של שני. עיין בקונטרס וכ"ה בבבלי. וקשה דלמא ה"ק קרא זה שנמשח בשעת הריגתו אבל לא זה שנמשח בשעה שנגמר דינו. והכי מסתבר טפי דזה שהיה בשעת הריגתו ראוי לעונש שה"ל לבקש רחמים שלא יארע תקלה לאדם אבל לבקש רחמים שלא יענשו החייבים זה לא שמענו אדרבא חובה עלינו לענשם ולבערם. וא"ל לכך חוזר במיתתו של שני דמיתת כה"ג מכפרת אע"ג שאינו ראוי לעונש דא"כ קשיא סיפא נגמר דינו בלא כה"ג כו' אינו יוצא משם לעולם אמאי לא תכפר עליו מיתתו של שני אלא ודאי כל שאין הכה"ג ראוי לעונש אין מיתתו מכפרת. ומ"ש הר"ב משנגמר דינו ה"ל כאלו כבר גלה ר"ל כל שנגמר דינו חל העונש על הכה"ג וה"ל כאלו כבר גלה לענין זה שמיתת כה"ג מכפרת ודלא כתוי"ט ע"ש:

ואינו יוצא לא לעדות מצוה כו'. נראה דמתני' לא זו אף זו קתני אלא דקשיא השתא לעדות החדש שהוא צורך כל ישראל ויש בו ד"נ כדאמרינן פ"ק דסנהדרין (דף ט') אינו יוצא כ"ש לעדות ממון שאינו יוצא וי"ל קידוש החדש דכתיב ביה אתם אפילו אנוסים סברא הוא שאינו יוצא דה"ל אנוסים אבל לעדות ממון סלקא דעתך אמינא דיוצא קמ"ל:

שמה שם תהא דירתו כו'. וא"ת בסוף פירקין אמרינן ערי מקלט לא ניתנו לקבורה כבר תירצו בבבלי רוצח שאני דגלי ביה רחמנא. ולא נתבאר איך גילה קרא דמשמה ליכא לחלק בין רוצח ללוים וראיתי בספרי פרשת שופטים מה ת"ל שמה שמה שמה שלשה פעמים שם תהא דירתו שם תהא מיתתו שם תהא קבורתו ונראה דקאי אפרשת רוצחים הכתובה בפרשת מסעי ששם נאמר ארבע פעמים שמה. ומוקי חדא לגופא ותלתא לדרשא אלא דקשיא בפרשת שופטים כתיב שני פעמים שמה למה ליה:

כך תחומה קולט. כתב התוי"ט כדתניא וישב בה ולא בתחומה ישיבה אמרה תורה דלא הא קליטה מקלטה ע"כ הך סיומא לא נזכר בברייתא ואיך ענינה לכאן אלא הא דתחומה קולט איכא להוכיח מקרא וכמ"ש בקונטרס והוא עיקר:

וכל אדם אין חייבין עליו. כתב התוי"ט בח"ש נמחק אין ונראה משום דק"ל היינו רשות היינו אין חייבין עליו וה"ל לתנא לכללינהו רשות ביד כל אדם כו' ע"ש ודבריו תמוהים ודאי חילוק גדול יש ביניהם כשהוא רשות ברצונו הדבר תלוי ואפילו לכתחלה מותר להרגו וכי אמרינן אין חייבין עליו דוקא בדיעבד אם הרגו אינו נהרג אבל לכתחילה אסור להרגו. וטעמא דר"א נראה מדכתיב ורצח גואל הדם את הרוצח ולא כתיב סתמא ורצח את הרוצח וכתיב אין לו דם לרבות דכל אדם אינו נהרג עליו ש"מ דיש חילוק בין גואל הדם לשאר כל אדם וכן צ"ל לר"י הגלילי וזה ברור:

אילן שהוא עומד כו' הכל הולך אחר הנוף. כתב הרמב"ם פ"ח אילן שעומד בתוך התחום ונופו נוטה חוץ לתחום כשיגיע תחת הנוף נקלט היה עומד חוץ לתחום ונופו נוטה לתוך התחום משיגיע לעיקרו נקלט וההורגו נהרג עליו. וכתב הכ"מ וקשה רב אסי לא קאמר אף אחר הנוף אלא לר"י אבל לרבנן ערי מקלט אזלינן דוקא בתר הנוף כיון דבדירה תלי רחמנא ובנופו מיתדר ליה כמ"ש רש"י שם ואיך שבק רבנן ופסק כר"י ושמא נקט להקל בד"נ ואין זה כדאי וצ"ע ע"כ. ותימא אי משום קולא דד"נ פסק כר"י איך קאמר שההורגו נהרג עליו. ונראה שהרמב"ם מפרש רב אשי משני דומיא דמעשר דכולא רבנן והא דאזלינן אחר הנוף היינו אף אחר הנוף לתחומרא וכדעת הרמב"ם ור"י פליג במעשר דשדינן עיקר בתר הנוף ובעיקרו נמי לא מצי אכיל אע"פ שהוא בפנים ולפי' זה ל"ק קושית תוס' בד"ה רב כו' ע"ש וכן מפורש פ"ג דמעשרות בפירוש הרמב"ם וזה ברור. אך קשה מ"ש בערי מקלט שדינן העיקר בתר הנוף ובמ"ש אזלינן בתר הנוף לחומרא ושדינן ליה בתר העיקר אבל העיקר לא שדינן בתר הנוף אפילו לחומרא כמפורש ברמב"ם פ"ב מהל' מ"ש ובפירושו למתני' פ"ג דמעשרות. ואפשר דסובר כיון דחזינן דפליגי רבנן ור"י במעשרות בברייתא ובערי מקלט לא פליגי ש"מ דבערי מקלט לד"ה אזלינן בתרווייהו לחומרא דאיכא לנוף מעלה יתירא דמיתדר ביה ובערי מקלט בדירה תלה רחמנא אבל במ"ש לא מבטלינן דין העיקר כלל. ועדיין הדבר צ"ע דלפי' זה צריכין לחלק בין מ"ש לערי מקלט ובמתני' תנן בשניהם בשוה הולך אחר הנוף ויש לומר מדלא תנן שניהם בבבא אחת בירושלים ובערי המקלט הכל הולך אחר הנוף ש"מ שאין דיניהם שוה. וראיתי להכ"מ פ"ב מהל' מעשרות שכתב דרב אשי משני אליבא דרבנן ע"ש ולא הרגיש במה שכתבתי. גם הר"ש פ"ג ממסכת מעשרות והר"ב פ"ג ממ"ש כתבו דר"א משני אליבא דרבנן אלא שמפרשים אף אחר הנוף דלעולם מכנגד החומה ולפנים כלפנים כו' ע"ש וקשה א"כ למה שינה התנא כאן בערי מקלט לשונו ולא תני כדתנן פ"ג דמ"ש מכנגד החומה ולפנים כו' וצ"ע. והא דגרסינן בבבלי בסוגיין ורמי מעשר אמעשר דתניא בירושלים הלך אתר הנוף בע"מ הלך אחר הנוף. גם רש"י ותו' כתבו דמברייתא פריך. ותימא למה לא פריך מתנייתא אהדדי דהא פ"ג דמעשרות תנן נמי הכי בערי מקלט הלך אחר הנוף ובירושלים הלך אחר הנוף ול"ע. ומה שיש עוד לדקדק בסוגיא עיין מ"ש במסכת מעשרות:

הרג באותה העיר כו' עיין בקונטרס וכ"פ רש"י. וקשה כי הרג באותה העיר למה אינו רשאי לצאת מאותה העיר מפני גואל הדם שלא יפגענו בדרך א"כ גם בן לוי שהרג בראשונה נמי אינו רשאי לצאת מן העיר מפני גואל הדם דהא קיי"ל כרי"ה ור"ע דאמרי אף קודם עמדו למשפט יכול להרגו וכי נימא תנן סתמא כר"א וצ"ע. ודברי תוס' בד"ה פילכו קולט כו' ע"ש צ"ע:

שלש ערים שבא"י היו מכוונת כו'. כתב הרמב"ם פ"ח מהל' רוצח וכן מושחין בין כל עיר ועיר מערי מקלט בתחלתן הפרשתן עד שיהיו משולשין בשוה. וכתב הראב"ד וכן משוין. וכתב הכ"מ איני יודע מה מלמדנו ע"כ. והדבר ברור שכוונת הראב"ד להקשות למה השמיט שצריך להשוותן שיהיו אלו שבא"י מכוונות כנגד אלו שבעבר הירדן כדאמרינן כאן והכי תניא בתוספתא. ומ"ש הרמב"ם בתחלתן הפרשתן כו' משמע אם נפלו ונטלו אחרים במקומן אין צריך שיהו מכוונות קשה הא מפורש בסמוך לעולם צריכין שיהיו מכוונות וכ"ה בתוספתא וצ"ע:

את חברון שביהודה כנגד בצר שבמדבר כו'. מכאן נראה מבואר שהיה עבר הירדן גדול כא"י שהרי היו ערי המקלט משולשין כל אחת בשליש א"י א"כ גם אותן שבעבר הירדן כן הוא וקשה לפ"ז מאי פריך הבבלי בעבר הירדן תלת בא"י תלת למה לא כיון שהיה אורך המדינות בשוה דין הוא שיהו ערי המקלט שוין. והרמב"ן הרגיש בקושיא זו אלא שכתב כן מסברא אבל מסוגיין מוכח שהיו שוין וי"ל אף שבאורך היו שוים מ"מ ברחב לא היו שוים אלא של א"י גדול משל עבר הירדן ופריך שפיר ועמ"ש בירושלמי יומא (פ"א ה"א) בתו' בד"ה כתיב כו':

עד שלא הפרישו כו'. בקונטרס פירשתי שדבר זה קבלה בידם. אך אחרי העיון נראה דדייק להו מקרא בד"ה (ו) בערי הלוים וממטה יששכר את קדש ואת מגרשיה וביהושע כתיב את קשיון אלא קשיון זו היא גמלה שהפרישו תחלה תחת קדש וראיתי שכ"כ הרד"ק בד"ה שם ע"ש:

ושלשת שיהו משולשות כדי שיהא מחברון כו'. כתב תו' בסוגיין בד"ה משולשות כו' וכן י"ל האי דמגילה דקאמר נקראת אגרת שאם תפרה הכל שלשה חוטין שלשה גידין כשרה ובלבד שיהו משולשין כו' ולא כדברי המפרשים משולשות אחד בתחלה ואחד באמצע ואחד בסוף ע"כ ונ"ל ראיה לדעת המפרשים דבתר דמייתי בבבלי הברייתא שיהא מדרום לחברון כו' פריך בעבר הירדן תלת ובא"י תלת. וקשה ה"ל למפרך הכי אקרא ומתני' דמפורש בהו שלשה בא"י ושלשה בעבר הירדן אלא ודאי אקרא ל"ק די"ל גזירת הכתוב הוא שיהיו שלשה ואין הטעם משום הצלה ודייק ליה מדכתיב ושלשת דהיינו שיהיה אחד בקצה גבול זה ואחד באמצע ואחד בסוף כדעת המפרשים ואי הוה סדרן משום הצלה טפי ה"ל לסדרן באמצע דה"ל הצלה טפי אבל השתא דאמר שסדרן באמצע ש"מ דאהצלה קפיד קרא ופריך שפיר בא"י תלת כו' שמעינן מיהת דסתם משולשין משמע אחד בתחלה כו'. וכדברי המפרשים:

אם אין שם מים כוי עיין בקונטרס. וכ"פ רש"י. מדבריו נראה שדעתו שכל הדברים נאמרים בכל ערי הלוים (וכדעת המ"ל שכתבתי לעיל בסמוך בד"ה להיכן כו' ע"ש) דאי בשש ערי מקלט קאמר קשיא הא אינהו הופרשו שלא ע"פ הגורל. וכבר השבנו ע"ז בתו' בד"ה להיכן כו'. גם קשיא למה כלל ערים אלו שאין שם מים בכלל הגורל. אבל אין צורך לדחוק כלל דודאי בשש ערי מקלט איירי שהיו צריכין להיות משולשין ומכוונים ובהו שייך שפיר לומר שאין שם מים דהא המקום גורם שיהיו דוקא אלו ולא אחרות וצ"ע:

אתון אמרין בשם רב יפת תאר כו'. כתב תו' קידושין (דף כ"ב) בד"ה שלא יחלצנה במלחמה פירש"י לבא עליה משמע אפילו ביאה ראשונה אסורה במלחמה וקשה כו' אך אין לתרץ לפירש"י מה חילוק בין ביאה ראשונה לשנייה דמחלק בגמרא ומיהו אר"י בירושלמי מצינו מחלוקות אמוראים כו' ע"ש. לדבריהם לרב דמתיר ביאה ראשונה קשיא ברייתא דמייתי התם והבאתה מלמד שלא ילחצנה במלחמה דאסור לבא עליה כלל. ונראה רב סובר כברייתא דספרי דתני התם ואחר כן תבא אליה ובעלתה אין לך בה אלא מצות בעילה. ופי' הרמב"ן דה"ק אין קידושי כסף ושטר תופסין בה ואף הבעילה שכבר בעל אינה קידושין שתהיה כאשת איש אלא עדיין נכרית היא ולא הותר בה אלא הבעילה עד שבעלה אחר כל המעשים אז והיתה לך לאשה דינה כאשת איש ע"ש. ש"מ דביאה הראשונה מותרת במלחמה ופליג אברייתא דמייתי בקידושין. וכ"ת והבאתה אל תוך ביתך ל"ל דהא כתיב בתרה וישבה בביתך תריץ הספרי לשיטתו דדריש והבאתה אל תוך ביתך ולא לבית אחר. ר"ל אפילו בבית שמשתמש בו לשעה אינו כלום אלא בעינן שיביאנה בבית הקבוע לו. (וברייתא דמייתי הבבלי יחידאה היא דתני ולקחת ליקוחין יש לך בה ופירש"י קדושין תופסין בה אע"פ שאינה מתגיירה מדעתה). והך קרא ולקחת כתיב קודם כל המעשים ש"מ אע"ג דהשתא נכרית היא ואין קידושין תופסין בנכרית קמ"ל קרא כיון דסופה להתגייר בע"כ קידושין תופסין בה. א"נ קמ"ל לאחר שנעשו כל המעשים קידושין תופסין בה אע"ג שמתגיירת בע"כ. וקשה דגרסינן בבבלי ס"פ האומר נכרית דאין קידושין תיפסין בה מנ"ל דכתיב לא תתחתן בם כו' הניחא לר"ש אלא לרבנן מנ"ל א"ק ואחר כן תבא אליה ובעלתה. לאחר שתשהא כפי גזירת הכתוב שהתיר לך יפ"ת והיתה לך דרוש בה הויה אבל מעיקרא קודם היתר לא קרינן בה והיתה מעתה אם נאמר מולקחת שמעינן דקודם כל המעשים קידושין תופסין בה קשה נכרית דאין קידושין תופסין בה מנ"ל. דהא לפ"ז צ"ל והיתה לך לאשה לא קאי אקידושין. וכ"ת מדאיצטריך קרא גבי יפ"ת ש"מ בכל מקום אין קידושין תופסין בנכרית י"ל קמ"ל אע"ג דקידושי יפ"ת הם בע"כ אפ"ה תופסין. ואף אם נאמר לפי האמת קאי ולקחת אלאחר כל המעשים מ"ע אין להוכיח מכאן מידי דאי לאו דאית לן קרא אחרינא דשמעינן מיניה שאין קידושין תופסין בנכרית לא מפקינן קרא מפשטיה ומוקמינן ולקחת קודם כל המעשים. וליכא למימר מוהיתה למדין בכל מקום וכדאמרינן פרק האומר דא"כ קשיא ממ"נ אי ולקחת איירי קודם כל המעשים א"א לפרש והיתה הויה וכפירש"י ואי ולקחת קאי אלאחר כל המעשים קשיא ולקחת ל"ל. אלא ודאי הך ברייתא אתיא כר"ש ולכך לא מייתי סייעתא מינה לשמואל. ובספרי ליתא להך דרשא ולקחת ליקוחין יש לך בה. והיינו כמ"ש. ומכאן איכא סייעתא קצת למ"ש הכ"מ רפי"ב מהל' א"ב ע"ש. והתו' כתב פ' ארבע מיתות (דף נ"ב) בד"ה פרט לאחרים והיינו כותי וקמ"ל שאין אישות לכותי (דהיינו כותי שקידש) ומהכא תיפוק לן בכל דוכתא. ואסורא מיהא איכא מדאיצטרך למישרי ביפ"ת אשת אפי' אשת איש ע"כ. וקשה לפ"ז דלמא ישראל שקידש נכרית קידושין תופסין בה והא דכתיב ואחר כן כו' והיתה אבל לא מקודם היינו דוקא בנשואה דכי היכא דמהני אישות דעכו"ם שאסורה לו מהני נמי שאין קידושי ישראל תופסין בה (וכ"ש לפמ"ש הפסיקתא פרשת קדושים דלא מיעט קרא אלא ממיתה אבל כרת אית בה). וקמ"ל קרא לאחר כל המעשים תופסין בה קידושין אפילו היתה נשואה דאז דינה כגיורת וכקטנה שנולדה היא. (ולולי דברי תו' עלה בדעתי לומר שהכתוב בא להתיר יפ"ת אפילו היא אשת איש של כנעני ולית לה הך דרשא דדרשינן ושבית שביו לרבות כנענים שבתוכה מיהו מדברי הספרי ורש"י ריש פרשת כי תצא מוכח שאינו כן וצ"ע). ובהכי ניחא קושית תו' שם מהא דסנהדרין (דף כ"א) אמר ר"י בשם רב תמר בת יפת תאר היתה כו' ש"מ דביאה ראשונה מותרת ע"ש. דרב לשיטתו דאמר ביאה ראשונה מותרת וכמ"ש ופליג אברייתא דקידושין. מיהו גם לר' יוחנן ניחא דרש"י פי' בסנהדרין שם תמר יפ"ת היתה קודם שנתגיירה ממכה אמה ילדה לו לדוד את תמר והיתה אצלו בתורת יפ"ת ע"כ ר"ל שלאחר כל המעשים בעלה אבל לא להיות לו לאשה כיון שלא נתגיירה עדיין בלב שלם א"כ היתה כבת שפחה ונכרית ואין לה קורבת אב והיתה מותרת לאמנון כדפירש"י שם. ואני תמה ממ"ש תו' לתרץ קושיא זו לשיטת רש"י שתמר לא היתה בת דוד אלא שהיתה אמה מעוברת בה מקודם ע"ש. שהרי מפורש בדברי רש"י בת דוד. ולפמ"ש ניחא נמי הא דמקשיה תו' לשיטת רש"י אמאי קרי לה בשר תמותות כיון שנתגיירה ע"כ. שהרי אף שעדיין לא נתגיירה בלב שלם מותר לו לבא עליה אפילו שלא לשם אישות וכמעשה דיד לפירוש רש"י וצ"ע:

דסנהדרין ברח אמר כו'. וקשה מאי תועלת היה לו בבריחתו הא אי אפשר לגמור דינו בו ביום דהא בעי הלנת דין ויש כח ביד המלך ליקח אותו משם ולהרגו. ואפילו נאמר שהב"ד יגמרו דינו כשוגג וכמ"ש תוס' סנהדרין ס"פ נגמר מדין (דף מ"ח) בד"ה מ"ט כו' ע"ש מ"מ רשות ביד המלך להרגו כמ"ש הרמב"ם סוף פ"ג מהל' מלכים שונא שהרג בשגגה יש למלך רשות להרגו. ונראה אף שהמלך רשאי להרוג שונא שהרג בשגגה היינו דוקא כשאין שגגתו ידוע אבל שגגת יואב ידוע שטעה בדין כמפורש שם דלא דרש אכין ורקין. מיהו עדיין קשה הא היה יכול להרגו כדין מורד במלכות כמפורש שם. ונראה דמהכא דייק להרמב"ם לומר סוף פ"ה מהלכות רוצח המזבח קולט שנאמר בהורג בזדון מעם מזבחי תקחנו למות מכלל שההורג בשגגה אינו נהרג במזבח כו' ואין קולט אלא גגו של מזבח בית העולמים בלבד ואין קולט אלא כהן ועבודה בידו אבל זר כו' מי שפחד מן המלך שלא יהרגנו בדין המלכות או מב"ד שלא יהרגנהו בהוראת שעה וברח למזבח ונסמך לו ואפי' היה זר ה"ז ניצל ואין לוקחין אותו מעם המזבח לעולם אא"כ נתחייב מיתת ב"ד בעדות גמורה והתראה שאר כל הרוגי ב"ד תמיד. ומפרש לקרא הכי וכי יזיד איש על רעהו להרגו בערמה אפילו כהן ועבודה בידו והוא בגגו של מזבח בית העולמים או ההורג בשגגה והוא סמוך למזבח כאן שאין העבודה בידו תקחנו למות דאין לומר דמעם מזבחי ולא מעל מזבחי קאי נמי אהורג בזדון קשיא ל"ל כי יזיד הל"ל סתמא וכי יהרוג איש את רעהו מעם מזבחי. דהוה משמע בין שוגג בין מזיד אלא ודאי מעם מזבחי קאי על שוגג וכמ"ש. (ובהכי אזדא לה תמיהת הרב במ"ל מהאי דפרק יה"כ שסיים בה והדבר צריך תלמוד) וזה שסיים הרמב"ם אא"כ נתחייב מיתה ב"ד בעדות התראה כו'. דייק מדכתיב להרגו בערמה איך נדע הדבר שהיה ערמה ושהוא מזיד אלא כשיש שם עדים והתראה. וכ"ת לפ"ז כשאין שם התראה ה"ז ניצול אפי' סמוך לו א"כ כל שוגג ינצל אפי' בסמוך לו דהא אם יש שם התראה לאו שוגג הוא וכבר אמרנו דגם בשוגג מעם מזבחי תקחנו למות לכך קאמר דיש שם חלוקה שלישית מי שברח לשם מפחד המלך. והשתא שלשה חילוקים יש בדבר (א) מזיד לוקחין אותו למות לעולם. (ב) שוגג צריך שיהיה כהן ועבודה בידו בגגו של מזבח. (ג) הבורח לשם מפחד המלך אפילו מעם המזבח אין לוקחין אותו. גם דיוקא דקרא הכי משמע דקאמר חקחנו למות וסתם מיתה היא חנק והל"ל תקחנו להרוג דהא ברישא נמי כתיב להרגו בערמה אלא למעט המלך שאין לוקחו משם וה"ק מי שיש לו רשות להמית בחנק הוא שיש לו רשות ליקחנו משם אבל המלך שאין לו רשות להרוג אלא בסייף כמ"ש הרמב"ם פ"ג מהל' מלכים. ובירושלמי ר"פ ארבע מיתות (הלכה א') ועמ"ש בתו' שם. ולפמ"ש לא טעה יואב בשום דבר. וכ"ת מנ"ל להרמב"ם לפסוק כר"י אע"ג דקיי"ל רב ור"י הלכה כר"י מ"מ בבבלי פרקין מייתי להא דרב ולא לדר"י משמע דלית הלכתא כר"י ונפקא מיניה לדינא י"ל סמיך אהא דכריך הש"ס ס"פ נגמר הדין בשלמא למ"ד נכסיהן למלך היינו דכתיב וינס יואב כו' אלא למ"ד נכסיהן ליורשין מאי נפקא ליה מיניה לחיי שעה הרי דלית ליה להא דרב וכ"כ תו' שם ע"ש. עוד היה נ"ל לתרץ קושייתי הראשונה שאמר יואב מוטב שיהרגו אותי ב"ד בהוראת שעה. אך דוחק הוא לומר כן שיהרגו שר צבא כיואב משום הוראת שעה. גם מסתפק אני מאוד בדבר אם הרגו ב"ד בהוראת שעה אם נכסיהן ליורשין או שהן הפקר או להקדש שיותר נראה שהוראת שעה דב"ד והרוגי מלך שוין הם בכל עניניהם וצ"ע:

וכי מדבר היה ביתו. גם בבבלי ס"פ נגמר הדין פריך הכי. וקשה דלמא ה"ק בביתו אשר היה לו במדבר שגם בערים היו לו בתים ונתן סימן באיזה בית קברוהו וכן פירשו המפרשים ונראה שהש"ס מפרש במדבר היינו מדבר ממש ואין סברא לומר שבנה בית במדבר ועיין ברד"ק:

ולא תעלה במעלות כו'. וליכא למימר דיליף מדכתיב מעם מזבחי תקחנו למות ומפרש לקרא מעם היושבים סמוך למזבחו דהיינו מסנהדרין תקחנו למות דמודה ר"י מזבח דקרא מזבח ממש הוא ובעינן כהן ועבודה בידו א"נ קמ"ל רציחה דוחה עבודה אבל במכילתא תניא מנין שאין ממיתין אלא בפני הבית שנאמר מעם מזבחי וגו' בזמן שיש לך מזבח אתה ממית ואם לאו אין אתה ממית וקשה מנ"ל הך דרשא הא איצטריך קרא לגופא. והרמב"ן פרשת מסעי כתב וכן הדבר שלאחר החרבן אין סנהדרין נוהגת כמפורש פרק ארבע מיתות אבל לא מצאתי מצוה שתלויה בזמן הבית שיאמר בה לדורותיכם בכל מושבותיכם כו' ואולי דורשים אלה לכם לחקת משפט על סנהדרין הנזכרים בפרשה תמיד לפני העדה למשפט ושפטו העדה ויאמר שתהיה לנו לדורות עדה שופטת אפילו לאחר החורבן לדון דיני קנסות וכל דבר שבממון ושל מלקות ארבעים ע"כ. ואני תמה מדבריו אלה הרי מפורש פ"ק דיבמות ופרק אד"מ והיה אלה לכם לחקת משפט בכל מושבותיכם איירי בסנהדרין הדנין דיני נפשות ואיצטריך מושבותיכם לגז"ש שאין מיתת ב"ד דוחה שבת. לפ"ז ליתא נמי לקושייתו דמושבותיכם האמור כאן לאו לגופיה אתיא אלא לגז"ש. אך קשה ניליף שבת מסנהדרין בגז"ש דמושבות שאינו נוהג בזמן החרבן וי"ל מכדי מאן אית ליה הך גז"ש תנא דבי ר"י ואיהו דאמר קידושין פ"ק (דף ל"ז) שבת בק"ו אתיא מה מצות קלות נוהגות בין בזמן הבית בין שלא בזמן הבית שבת דתמירא לא כ"ש. וכל היכא דאיכא לקיים תרווייהו הגז"ש וק"ו מקיימין תרווייהו (ועיין תו' ב"מ פרק המקבל) (דף קי"ד). ומעתה הא דאמרינן בקידושין שם נימא ליה אנא ביאה ומושב קאמינא חדא ועוד קא"ל חדא אנא ביאה ומושב קאמינא ועוד דקאמרת והרי שבת שנאמר בו מושבות שבת ק"ו הוא. ומדקדקים למה השמיט תירוצא קמא. ולפמ"ש ניחא לתירוצא קמא קשיא ניליף שבת מב"ד לכך קאמר ק"ו ומתורץ בזה גם קושיא זו. ודברי הרא"ם בזה בפרשת מסעי צריך עיון ע"ש:

למה הוא טוב כו' עיין בקונט'. מייתי ליה הכא דלרשב"ל דאמר בבבלי (דף י') שהקב"ה מזמין המזיד והשוגג לפונדק אחד זה שהרג במזיד נהרג וזה שהרג בשוגג ולא גלה גולה עתה. ה"פ דקרא ה' עושה טוב וישר כאחת. טוב לשוגג שיגלה ויכופר עונו להטיבו באחריתו. וישר שמבער דם הנקי כדכתיב ואתה תבער דם הנקי מקרבך כי תעשה הישר בעיני ה'. וקאמר ע"כ יורה חטאים והם השוגגים בדרך אשר ילכו להנצל מגואל הדם:

שאלו לחכמה כו'. גירסת המדרש [ילקוט תהלים רמז תש"ב בשם מדרש] שאלו לחכמה חוטא מה עונשו א"ל חטאים תרדוף רעה שאלו לנבואה חוטא מה עונשו א"ל הנפש החוטאת היא תמות שאלו לתורה חוטא מה עונשו א"ל יבא (קרבן) [אשם] ויתכפר לו שאלו להקב"ה א"ל יעשה חשובה ויתכפר לו. וק' (א) איכן מצינו ששאלו על כך. (ב) הא מפורש בקרא נפש כי תחטא בשגגה יתכפר לו בקרבן (ג) צריך טעם במאי פליגי. ונראה מעולם לא נסתפק אדם על החוטא בשוגג מה עונשו. אלא מספקא להו לחכמים אומר מותר מה עונשו. דאיכא לספוקי בחטאו בארבע פנים אם הוא אנוס או שוגג או קרוב למזיד או מזיד ממש. דגרסינן בבבלי ר"פ כלל גדול (דף ס"ח) תינוק שנשבה לבין הנכרים חייב על הדם אחת כו' דברי ר"ע מונבז פוטר. נמצא לר"ע אומר מותר שוגג ולמונבז ה"ל אנוס. ובבבלי ריש פרקין אמר רבא אומר מותר קרוב למזיד הוא. ולא מזיד ממש. ומהרי"ק כתב בתשובה אשה שזנתה שסברה שמותרת לזנות הויא מזידה ואסורה לבעלה דה"ל למכתב ומעלה מעל בה' וכתיב ומעלה בו מעל כל שמתכוונת למעול בו אסורה ע"כ. ושאלו ודרשו מחכמת שלמה דאומר מותר קרוב למזיד דכתיב חטאים תרדף רעה וקשיא אי ס"ד כפי' התרגום ורש"י שהרעה עצמה רודפת אחריהם הל"ל רעה תרדוף החטאים. והראב"ע כתב תרדף פועל יוצא לומר הרעה שיעשו החטאים היא מסבבת שירדפו אחריהם. לא ביאר הרב מי הוא הרודף והפירוש הנכון נראה שהרעה גורמת שהיסורים רודפים אחר החוטא ואין לומר דאיירי בחוטא בשוגג או במזיד שהרי עונשם מפורש אלא באומר מותר איירי שאינו ראוי לעונש שוגג או מזיד אלא לעינש ממוצע והיינו היסורים. ושאלו ודרשו בדברי הנביאים ומצאו ביחזקאל שאמר הנפש החוטאת תמות ור"ל אף בן הרשע כשאוחז מעשה אבותיו הרשעים אף שלא למדו אבותיו לעשות צדק וה"ל כאומר מותר מ"מ ימות דאומר מותר מזיד הוא וכדעת מהרי"ק. ושאלו ודרשו מתורה שבעל פה ומצאו שאומר מותר שוגג הוא ומביא קרבן ומתכפר לו והיינו כר"ע. דסד"א אנוס הוא וכטעמא דמונבז דכתיב תורה אחת יהיה לכם לעושה בשגגה וסמיך ליה והנפש אשר תעשה ביד רמה הקיש שוגג למזיד מה מזיד שהיתה לו ידיעה אף שוגג שהיתה לו ידיעה. אלא מדחזינן שאמרו כל שחייבין על זדונו כרת מביא על שגגתו חטאת ולא אמרו דניבעי על זדונו סקילה דומיא דע"א אלא ודאי דלית לן לאקושי לע"א אלא במאי דכתיב בהך פרשתא לכך איצטריך למכתב והנפש אשר תעשה ביד רמה ונכרתה ולא להיקישא דמונבז וכמ"ש תו' שם (דף ס"ט) בד"ה מה כו'. ושאלו ודרשו ממעשה ה' ופעולותיו ומצאו שאומר מותר סגי לו בתשובה. דקשיא מה השיב אדם להשם ב"ה האשה אשר נתת עמדי היא נתנה לי מן העץ ואוכל. וכי בשביל כך יפטור מעונשו אלא שטעה במאמר ה' שאמר ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו כי ביום אכלך ממנו כו'. מדאמר ממנו תרי זימני דייק ליה דוקא הוא בעצמו לא יקח מן העץ ויאכל אבל כשאחרים נותנים לו מותר וזה שאמר האשה אשר נתת וגו'. ומפני שאומר מותר היה לכך נתכפר עונו בתשובה כדאמרינן במדרש אמר אד"ה עשיתי תשובה ונתפשרתי דאע"ג דאומר מותר אנוס הוא מ"מ לאו אונס ממש וצריך תשובה. ובדרושים הארכתי ע"ש:

ותימר אכן. בירושלמי סנהדרין (פ"י סוף ה"ב) כתבתי בד"ה אפילו כו' מהך קרא קשיא להא דאמרינן קללת חכם אפילו על חנם היא באה ע"ש ואפשר לומר חכם שאני דכתיב מקים דבר עבדו הוא גוזר ואני מקיים הלכך אפילו על חנם באה לקיים דברו. וא"ל א"כ מאי קשיא ליה נימא מתני' בחכם שגלה איירי ולכך מתייראים מקללתו דמשום שכם אחד אין לזון כל הגולים. ובבבלי תירץ קושית הש"ס שהיה להם לבקש רחמים על דורן כו' ע"ש. וקשה לפי הא דאר"ל (דף י') שהנהרג מן ההורג בשוגג היה מזיד ע"ש וכי ה"ל לבקש רחמים על המזיד וי"ל לדברי ר"ל גם ההורג בשוגג כבר הרג בשוגג מקודם וע"ז ה"ל לבקש רחמים. מיהו לפשטא דשמעתתא צריכין לומר שגם הנהרג הראשון היה מזיד ועמש"ל בד"ה חוזר כו':

תיפתר שהיה עת ועונה. כתב הי"מ וקשה מ"מ אין לקבל התפלה להרע שלא כדין ע"ש שדחק הרבה. ונראה שהקבלה היא שינצל מעונשו והרעה ממילא באה שאין לו הצלה אחרת רק מיתת כה"ג וזה פשוט:

בשעה שאני מתפלל כו'. כתב הי"מ וקשה ממ"נ אם אותו העת כשמתפלל היא עת רצון א"צ להתפלל על כך ואם אינו כן איך תהיה עת רצון בלא עתו ע"ש. ונראה לרבים עת רצון בכל עת שמתפללין כמ"ש הי"מ שם ומלך הגון דינו כרבים וביקש שתהיה תפלתו מקובלת כתפלת הרבים שאינה נידחת. וזה שסיים אלהים ברב חסדך ענני באמת ישעך כלומר אף שתהיה בשעה שהקב"ה עוסק בתורה שנקראת אמת ואינו עושה לפנים משורת הדין ליחיד יעשה לו חסד כתפילת הרבים כמפורש בבבלי פ"ק דע"א (דף ד'):

כל מקום שנאמר כו'. בבבלי גרסינן ארחב"ח מפני מה נאמרה פ' רוצחין בלשון עזה כו' מפני שהן של תורה. ופירש"י אבל שאר אמירות שאמר לא אמר דבר לקיים מצוה הכתובה בתורה חוץ מזו. הנה זה לי שנים רבות שהקשיתי לפירש"י הא כתיב בעת ההיא אמר ה' אל יהושע עשה לך חרבות צורים ושב מול את ב"י שנית. וכ"ת מצות פריעה הוא דאמר כדדרשינן משנית ולא ניתנה פריעת מילה לאברהם נמצא שאין מצוה זו כתובה בתורה י"ל הא גם מצות מילה עצמה אמורה בפרשה דכתיב וכל העם הילודים במדבר בדרך בצאתם ממצרים לא מלו. וכ"ת כיון שנאמר לו גם דבר חדש לא שייך בו דיבור י"ל גם בפ' ערי מקלט נאמר דבר חדש כדדריש בסמוך מוישב עמם ואפ"ה כתיב בה דיבור אע"ג דיש לומר דבבלי דריש ליה מוחי כדמשמע שם (דף י') מ"מ גם הבבלי דריש מיניה דבר חדש דגרסינן שם אר"א עיר שכולה רוצחים אינה קולטת שנאמר ודבר באזני זקני העיר ההיא את דבריו ולא שהשוו דבריהן לדבריו ודבר זה מתורת משה רבינו לא למדנו אלא מדברי יהושע וע"ק מ"ד לא ניתנה פריעת מילה לאברהם איפרוך כמ"ש תו' יבמות (דף ע"א) ע"ש. ונראה דלא כפירש"י אלא ה"ק מפני שהן כשל תורה שנאמרו בה דברים חדשים שאינן כתובים בתורה ה"ל כתורה ממש. והנאני שהנחני ה' בדרך האמת שדברי הירושלמי מכוונים לדברי. ועיין בדרושים שהארכתי:

והכתיב וידבר אלהים. נראה דקאי אהא דכתיב וידבר אלהים אל נח לאמר צא מן התיבה וגו' שאין כאן חידוש מקרא וכתיב וידבר. והציווי שיצא מן התיבה והברכה שרצו בארץ בשביל כך לא היה לו לומר וידבר שהרי גם באדם נאמר ויצו וגו' וברכה ולא נאמר וידבר והתירוץ לפי שנאמר בו היתר תשמיש דכתיב אתה ואשתך וגו' כדאמרינן בירושלמי תענית פ"ק (ה"ה) דזה הוי חידוש מקרא:

ותימר אכן. עיין בקונטרס. משמע כל שאין השש ערי מקלט עומדות אין אחד מהן קולטת אע"פ שנבדלו מתחלה שש. וכן משמע מהא דתניא לעיל בפרקין (הלכה ז') נפלה אחת מהן בונין אותה מאותו השבט ומניין אף בשאר כל השבטים ת"ל שש ש"מ דבעינן שיהו לעולם שש. והכי משמע לישנא דקרא שש ערי מקלט תהיינה לכם לעולם אין אחת מהן קולטת עד שיהו שש. אבל הרמב"ם כתב פ"ח אין אחת מערי המקלט קולטת עד שיובדלו כולן כו' ע"ש. משמע כל שנבדלו כאחת קולטות אע"פ שנפלה אחת מהן וצ"ע:

בר נש כו'. וקשה הא מסקינן בבבלי פרק גיד הנשה אם אינהו אטעייהו נפשייהו לא שייך בהו גניבת דעת א"כ מ"ט יגלה נפשיה ומרוצח אין ראיה דגזירת הכתוב הוא כדי שיתבייש בעוונו. ואפשר לכך קאמר מילתיה בת"ח דבאמת שאר כל אדם א"צ לפרסם עצמו בכיוצא בזה אלא ת"ח דוקא. והיינו דגרסינן בבבלי פרק אלו מציאות (דף כ"ג) אמר שמואל בהני תלת מילי עבידי רבנן דמשני במילייהו במסכתא ובפוריא ובאושפיזא וע"ש ברש"י ותוס'. ולפמ"ש ה"ק במסכת משנים משאר כל אדם ומפרסמים שאינן בקיאים אלא בחדא מסכתא. ובפוריא כששואלים לו אם רוצה לשכוב ע"ג המטה אף על גב שמקיים בנפשו על הארץ תישן אינו רוצה לגלות חסידותו ובאושפיזא שאינו רוצה לגלות מקומו איתא שלא יכבדוהו. וכיון שאינו משנה אלא למעט כבודו לכך מהדרינן ליה אבידתא בטביעת עינא ע"ש:

מ"ט דר"י כו' עיין בקונטרס. וז"ל הספרי פן ירדוף גואל הדם מצוה ביד גואל הדם לרדוף כי יחם לבבו הא אם שונא לו אינו גולה. גירסא זו תמוה וצריכין לפרש כמ"ש בקונט'. אבל בפסיקתא ראיתי כן ירדוף גואל הדם מצוה ביד גואל הדם לרדוף כי יחם לבבו והשיגו אין לי אלא מי שיש לו חומם לב האב את הבן הבן את האב מנין תלמוד לומר רוצח הוא מכל מקום. ונראה שכך היא גירסת הספרי. ואתיא כר"ע דאמר רשות ביד גואל הדם ואיצטריך ליה כי יחם לדרשת הספרי. והא דאמרינן לעיל בפרקין האב אינו גולה על ידי הבן פליג אהך דרשא ואפשר שסובר כר"י הגלילי ואפשר לחלק וצ"ע:

וחוזר במיתתו של שלישי עיין בקונטרס. ותימה כיון שההריגה וגם גמר הדין לא היה בימיו של זה למה חזר במיתתו הא כתיב אשר נמשח בימיו ואם נאמר שמיתתו מכפרת א"כ אף במיתתו של שני יחזור ועמ"ש לעיל בד"ה חוזר כו' וצ"ע:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף