שיירי קרבן/יבמות/יג/א

שיירי קרבן יבמות יג א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ב"ש ועל עדות חולקין. כתב בס' יוחסין ר' יהודא בן בבא ור"י בן אבא אחד הן וריב"ב היה מן הכת הראשונה שלאחר החרבן אלא שהרמב"ם כ' בהקדמתו לפי' המשנה ששנים הם וקחשיב לר"י בן אבא בחבורה הראשונה ע"ש. וקשה הרי מכאן מוכח דר"י בן אבא היה קודם ב"ש וב"ה שאל"כ מאי פריך ועל עדות חולקין הא מצינו הרבה כיוצא בו בפ"ז דעדיות ע"ש. והא דאמרי' בבבלי ברכות פ"ד עדיות בו ביום שמינהו לראב"ע לנשיא נשנית לאו דבו ביום העידו כל העדיות השנוי' שם אלא שבו ביום חיברו מסכתא זו וקבעו בה כל העדיות שהעידו חכמים בו ביום ומה שהעידו חכמים הראשונים וי"ל בדוחק וצ"ע. וא"ת מאי קשיא ליה לש"ס דלמא אף ר"י בן אבא לא קאמר אלא שאין ממאנין אלא ארוסות קטנות וי"ל דעדותו הי' שמלמדין את הקטנה שתמאן כדתנן לקמן בפרקין וכ"מ בבבלי בנדה וכ"מ לישנא דעדות דקאמר ממאנין את הקטנות משמע שאחרים מלמדין אותן ומסייעין בדבר וסד"א דהיינו אחר נישואין ומשני בעיקר עדות חולקין דסברי ב"ש הא דקאמר ממאנין את הקטנות בארוסות איירי ושלא ע"י לימוד הגדולים אלא לפי שאין ממאנין אלא בב"ד הלכך נקט לשון ממאנין את וכו':

אתיא דב"ש כר"ל וכו'. בבבלי בסוגיין גרסי' וב"ה כיון דאיכא קידושין וכתובה לא אתי למימר דבעילתו בעילת זנות. וקשה לישני ב"ה לית להו דר"ל ולא הוי בעילת זנות וי"ל הא דקאמר בבלי טעמא דב"ש שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות לאו משום דהויא לה זונה למפרע אלא גנאי הוא שבעל אשה שאין לו בה קידושין ובהא מודו ב"ה דהא במגרש אשתו ולנה עמו בפונדקי קאמרי ב"ה צריכה ממנו גט שני ומסיק בבבלי דהיינו טעמא דב"ה שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ומסתמא לשם קידושין נתכוונו אבל הירוש' קאמר טעמא דב"ש דהוי זנות גמור וא"ת תיקשי לירושלמי מאי טעמא דב"ש במגרש ולנה עמו בפונדקי למה א"צ גט הא ודאי לשם קידושין בעל דודאי לא יעברו אלאו דלא יהי' קדש ולא תהיה קדשה. ותו' כ' בד"ה טעמא וכו' שאני התם כיון דגירשה ונתייחד עמה גלי דעתיה שבעילתו בעילת זנות אבל הכא שהי' דרך נישואין וכו' ע"כ. נראה דלשיטת הירושלמי אין תירוצם מספיק דודאי אית לן למוקמינהו אחזקת כשרות ולא עברי אדאורייתא וי"ל הירושלמי לשיטתי' דקמפרש בגיטין טעמא דב"ש דמסתמא לא בעיל דס"ל לא יגרש את אשתו אא"כ מצא בה ערות דבר ומזוהמת ליה וה"ה דהמ"ל סברי ב"ש כר"ל ואין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ומסתמא לא בא עליה:

הדא אמרה עברה ומיאנה וכו' אין מיאוניה מיאונין. וא"ת הא דייקינן לקמן בשמעתין מפישון הגמל דלב"ש מיאוניה מיאונין וי"ל רב חסדא דאמר לקמן בדיעבד הוי מיאון סובר טעמייהו דב"ש לאו משום דאין אדם עושם בעילתו בעילת זנות אלא משום פירי דאי אמרת תמאן שמיט ואכיל וכ"ה בבבלי והיינו דקאמרו ב"ש פישון הגמל במדה כפישה מדד שהפסיד נכסי מלוג שלה ונתבטל טעם התקנה שתיקנו שאין הנשוא' ממאנת. וא"ת למ"ד טעמא דב"ש משום בעילת זנות תיקשה קושית הש"ס לקמן העושה דבר שלא כשורה מתירין ערוה שלו י"ל כמ"ש תוס' קידושי קטנה דרבנן ואפקעינהו רבנן קידושי מיניה מיהו לר' אבון דאמר לב"ש הוי איסורא דאורייתא במה שנעשה בעילתו בעילת זנות הדרא קושיא לדוכתה וי"ל ר' אבון מפרש הא דתניא א"ל ב"ש פישון הגמל במדה כפושה מדד היינו שנהג מנהג רמאות בקידושי הקטנה ההיא ואפקעינהו רבנן לקידושי מיניה וכה"ג משני בכמה מקומות בבבלי והרשב"א בחי' בר"פ כ' בש"א אין ממאנין אלא ארוסות בדיעבד מיאוניה מיאונין והיינו דקתני אין ממאנין ולא תנן נשואות אינן ממאנות ומייתי ראיה מפישון הגמל כדמסקינן לקמן ע"ש. וקשה מאי ראיה מייתי מדלא תנן נשואות אין ממאנות דא"כ לא שמעינן נכנסה לחופה ולא נבעלה כמ"ש בסמוך בתו' בד"ה נכנסה וכו' ומפישון הגמל אין ראיה דסוגיין לקמן למ"ד טעמא דב"ש משום פירי וכמ"ש בסמוך ורבה ורב יוסף בבבלי פליגי עליה ומפרשי טעמייהו דב"ש משום שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ונראין דבריהם ואיך מייתי ראי' מירושלמי דלקמן ולא ראה תחילת הסוגיא דאיכא מאן דפליג וסובר לב"ש בדיעבד אין מיאוניה מיאונין וי"ל הרשב"א מפרש הא דפריך בסמוך וכי העושה דבר שלא כשורה מתירין ערוה שלו היינו לר' אבון דאמר לב"ש בעילת זנות מדאורייתא היא ומסיק ר"ח דליתא לדר' אבון וב"ש סברי אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות נמי מדרבנן וכדאמרו כולהו אמוראי בבבלי וכמש"ל וכוותייהו נקטינן. ובזה מיושב קושית תוס' הנ"ל. מיהו קושיא הראשונה צ"ע:

נכנסה לחופה ולא נבעלה וכו'. בבבלי בסוגיין גרסי' נכנסה לחופה ולא נבעלה מאי איכא למימר. משמע דפשיטא ליה דאפי' בנכנסה לחופה ולא נבעלה סברי ב"ש דאינה ממאנת. והדין עמו כדפירש"י מדקאמרי אין ממאנין אלא ארוסות משמע לאפוקי נכנסה לחופה ולא נבעלה או שמסרו שלוחי האב לשלוחי הבעל דנפקא לה מכלל ארוסה. מיהו להירושלמי דמיבעיא ליה י"ל דלכך לא נקט נשואות אינן ממאנות לאשמועינן דבדיעבד מיאוניה מיאונין וכמ"ש בסמוך בשם הרשב"א. ויש להביא ראיה לדעת הרשב"א בהא דגרסי' בבבלי לעיל דף פט ע"ב תניא מאימתי אדם יורש את אשתו הקטנה בש"א משתעמוד בקומת' ובה"א משתכנס לחופה. ומסיק ב"ש תרתי בעי משתכנס לחופה ועמדה בקומתה ופירש"י את אשתו קטנה אם מתה ולא אמרינן שמא עתידה היתה למאן ואישתכח דלאו אשתו היא. וקשה לב"ש למה לי שתעמוד בקומתה הא אינהו סברי משנכנסה לחופה אינה יכולה למאן עוד א"כ למה לא יירשנה. מיהו אי בדיעבד לב"ש מיאוני נשואה הוי מיאון ניחא:

קטנה שהשיאה אביה וכו' אפילו כן חוזרת וממאנת. וקשה בסיפא תנן איזה קטנה שצריכה למאן כל שהשיאוה אמה ואחיה לדעתה למה לא תנן נמי את זו שהשיאה אביה ונתגרשה וי"ל סמיך אהא דתנן נדרים פ' ואלו נדרים יתומ' בחיי אביה וכיון שדינה כיתומה ממילא קידושיה קידושין כקידושי קטנה:

מה אנן קיימין אם באומרת וכו'. בבבלי פליגי ר' אושעיא ועולא ואתי' דר"א כרב ורשב"ל ודעול' כר' יוחנן. וכ' הרשב"א בחי' לר' אושעי' ל"ש אמרה איני רוצה בנישואיך ול"ש אמר איני רוצה לא בנישואיך ולא בנישואי אחיך לעולם אינה יכולה למאן לאחר מיתת בעלה תדע מדמקשה לעולא ממתני' כל שיכולה למאן וכו' ולא מקשי מינה לר"א ולעולא ל"ש אם פירשה איני רוצה בנישואיך ולא בנישואי אחיך ול"ש מיאנה סתם הוי מיאון לעקור זיקתה ומיהו אסורה לאביו ולשאר קרובי המת משום דרמי בר יחזקאל ע"ש. הנה מ"ש לר"א אפילו מיאנה בנישואי בעלי בפירוש לא מהני הוא דלא כירושלמי דהא ר"א כרב ס"ל ולרב דוקא באומרת סתם אי אפשי בנישואין אבל אי אמרה בפירוש אי איפשי בנישואי אחיך עוקרת הזיקה. וכן מפורש בדברי הרשב"א פ"ק דף יג בד"ה הא וכו' והא דלא כירושלמי וכו' ע"ש וראייתו אינו ראי' דודאי עד דלא אסיק הא דרמי בר יחזקאל ע"כ לומר דר"א פליג אפילו פרשה אי איפשי בנישואי אחיך לא מהני דלא תיקשי לן מתניתא אבל לבתר דאסיק הא דרמי ב"י תו אין להפליג פלוגתייהו ואמרי' דאף ר"א מוד' בשפרשה אי איפשי בנישואי אחיך דעוקר' הזיקה וכדמסיק בסוגיין. והא דלא פריך בסוגיין ממתני' כל היכולה למאן וכו' ארב ורשב"ל כבר תירצתי לעיל פ"ק ה"ב בתוס' ע"ש. ומ"ש לעולא וכו' ל"ש מיאנה סתם וכו'. הך דינא מפורש בסוגיין דבסתם פליגי וקאר"י דעוקר' זיקתה. ומה שנראה מדבריו דבאומרת אי איפשי בנישואיך ובנשואי אחיך אני רוצה אף עולא מודה דאינה עוקרת זיקתה. כן מוכח בסוגיין מדמוקי פלוגתייהו בסתם ש"מ במפרש כ"ע מודו. מיהו בהא פליגי הבבלי והירושלמי דכאן מפורש לר"י מותרת צרה לאביה וכלה בחמותה ובבבלי מסיק קסבר עולא צרת ערוה שאני דאסורה מפני שנראית כצרת בתו בשעת נפילה. והרשב"א כ' פ"ק דף יג ה"ה דה"מ לשנויי כגון שמתה והכי מוקי לה בירושלמי אלא דבגמרין בעי לאוקמי אפילו בעודה חי' וכדרמי בר יחזקאל דקי"ל כותי' ע"כ. הנה מ"ש דבעי לאוקמי אפי' בעודה חי'. אינו מספיק דה"מ לאוקמי בשאין שם יבם אלא אביה וכדמוקי ר' אבודימי בסמוך אלא עיקרא דמילתא שרוצה לאוקמי אליבא דהלכתא. ויותר נ"ל משום דלפי תי' הירושלמי קשיא הא דמקשה הרשב"א לעולא מהא דאמרו בבבלי דף קח ע"ב אין יבום לאחר מיתה אפילו במקום שניה ותירץ הרי"ף דהתם נמי טעמא כדרמי בר יחזקאל שנראי' בשעת מיתה כאשת אחי אמו ע"כ א"כ בלא"ה צ"ל דאית ליה לעולא הא דרמי בר יחזקאל. ובעיקר קושית הרשב"א נ"ל דס"ל לעולא בשנייה החמירו דדברי סופרים צריכים חיזוק יותר משל תורה כדאמרי' בהרבה מקומות בש"ס. ותו' כ' דף קח ע"ב בד"ה יש וכו' דוקא באיסור שנייה דהיא דרבנן קמיבעי' ליה אבל באיסור ערוה דאורייתא תנן כל היכולה למאן ולא מיאנה צרתה חולצת ולא מתייבמת ע"כ. וקשה הא במתני' תנן ולא מיאנה אבל כשמיאנה אפשר דמהני. ואף שאפשר לפרש המשנה ולא מיאנה בחיי הבעל הא איכא נמי לפרושי ומתה ולא מיאנה כדשנינן בסוגיין ואף דהבבלי משמע ליה פשטא דמתני' שאינה יכולה למאן אחר מיתת הבעל מדפריך שם בסוגיין ותמאן השתא וכו' י"ל אף זו לעולא משום גזרה היא ובעל האיבעי' בשני' לא ידע גזרה דרמי בר יחזקאל וכמש"ל. וראיתי למהרש"א דף קח ע"ב דגרס בגמרא בהיתה נשואה לאשת אחי אמו שהיא שנייה לו וכו' ותתייבם צרתה ומפרש דאצרה דוקא מיבעי' ליה כיון דמיאנה מנשואי אחיו אין זו צרת השנייה וכו' ע"ש שהאריך ואמר שפירושו ברור. ואני תמה מפירושו זה מי איכא למ"ד דצרת שנייה אסורה אדרבא מפורש בדברי הרי"ף והרא"ש ריש פ"ב ושאר פוסקים דמותרת וז"ל הטור ריש סימן קעד יבמה שהיא אסורה ליבם בלאו או בעשה או באיסור שניות מדרבנן היא חולצת וצרתה או חולצת או מתייבמת וכ"ה בש"ע שם וביותר יש לתמוה שמביא ראיה מדברי הטור ובלי ספק שט"ס יש בדברי טור סי' קע"ג וצ"ל וצרתה חולצת או מתייבמת גם בדברי הש"ע שם סעיף יג צריכין להגיה כן. והב"ח והב"ש לא עיינו כל הצורך ע"ש. ואפשר לומר דסובר הטור אע"ג דצרת שנייה דעלמא שריא ביבום צרת שנייה ממאנת אסורה דהא סובר שמואל צרת ממאנת דעלמא אסיר' גזרה אטו צרת בתו ממאנת כמפורש בבבלי דף יב אלא דר"י פליג ומתיר בצרת ממאנת דעלמא דלא גזר צרת ממאנת אטו צרת בתו אבל צרת שנייה גזרינן אטו צרת בתו כמפורש בדברי הרי"ף והרא"ש לכך אסור' האי שנייה למאן לאחר מיתה דלא ליתי למשרי צרת בתו ממאנת ע"ש. אך קשה בשלמא גבי שנייה עצמה גזרינן משום דנראי' כשנייה בשעת נפילה ואי שרינן לה להתייבם אתי למשרי צרת בתו ממאנת אבל בצרת שנייה ממאנת ליכא למטעי ועיי' בחי' רשב"א בסוגיין ובמ"ש בתו' בסמוך וצ"ע:

תיפתר שאין שם יבם אחר אלא אביה. עיין פירושי בקונט'. וא"ת כיון דחששא משום שעת נפילה לוקמי אפי' בתרי אחי ומשום שנראי' וכו' כדמשני בבבלי בסוגיין וכמ"ש בסמוך וי"ל דא"כ מ"ט דר' יוחנן דמתיר צרה לאביה וכלה בחמותה. גרסי' בבלי לעיל דף יב ע"ב כי אתא רבין א"ר יוחנן אחת צרת ממאנת ואחת צרת איילונית ואחת צרת מחזיר גרושתו כולן מותרות. וכ' הרשב"א ודוקא צרת ממאנת דעלמא אבל צרת בתו ממאנת אסורה כדרמי בר יחזקאל הואיל ומשעת נפילה וכו' ולקמן נמי אמרי' גבי כל שיכולה למאן וכו' ותמאן השתא ותתייבם ואסיקנא כדרמי ע"כ. וקשה אי ס"ד דר' יוחנן אית ליה דרמי ה"ל לאסור אף צרת ממאנת כדאמרי' שם בבבלי אליבא דשמואל דגזרי' צרת ממאנת דעלמא משום צרת בתו ממאנת ואם נאמר דפליג ר' יוחנן אשמואל וס"ל דלא גזרי' אטו צרת בתו קשה א"כ ה"ל לר"י לפרש באיילונית אפי' היא בתו כדפריש רבא ומדסתם דבריו משמע דצרת ממאנת וצרת איילונית שוין בדיניהם וא"ל קסבר ר"י צרת בתו איילונית אסור' אם נראי' כצרת בתו בשעת נפילה דהיינו שנמצאת איילונית לאחר מיתת הבעל דא"כ קשי' הא דתני' בתוספת' וכולן שנמצאו איילונית בין בחיי הבעל בין לאחר מיתת הבעל מאי קמ"ל וכ"כ תוס' דף יב ותירצו לרב אסי איצטרך לאשמועינן דאפי' בחיי הבעל לא חיישי' שמא קיבל' ולרבא איצטרך דלא אמרי' באיילונית שנראית כצרת בתו בשעת נפילה ע"ש. ותירוצם אלו ליכא לתרוצי לר"י לפמ"ש דס"ל צרת איילונית אפי' הכיר בה שריא וצרת בתו איילונית אסור'. לכך נראה דר"י אף בצרת בתו ממאנת מתיר דומי' דאיילונית ולית ליה הא דרמי בר יחזקאל כמפורש בסוגיין דר' יוחנן מתיר צרה לאביה וכלה לחמותה ולכך כללן יחד צרת ממאנת וצרת איילונית דלענין צרות שניהן שוין. אך לפ"ז קשה לפוסקים שכתבו הא דרמי והא דר"י להלכה וצ"ל דהירושלמי והבבלי פליגי בדברי ר' יוחנן ודוחק גם קשה מנא להו הא וצ"ע:

הוי איילונית כמי שאינה בעולם. עיי' פירושי בקונט'. וכ"פ הרשב"א לעיל דף יב בד"ה אמר רבא וכו' ע"ש. מיהו לישנא כמי שאינה בעולם לא משמע כן לכן נ"ל דה"פ איילונית אפי' הכיר בה הוי מקח טעות והרי כמי שאינה בעולם ודמיא להא דתנן במתני' פ' המדיר יכולה היא שתאמר סבורה הייתי לקבל ועכשיו אינה יכולה לקבל וכה"ג אמרי' לענין חזקת עשן וריח ואבק אפי' שתק כמה שנים לא הוי חזקה שאין אדם מוחל עליהם ועיי' בח"מ סימן קנה סעי' לו. ה"נ איילונית אין אדם מוחל על מום זה לעולם. ועיי' בתו' וברשב"א דף ב' ע"ב בד"ה או שנמצאו וכו'. ונ"ל אע"ג דאיילונית הוי מקח טעות מ"מ צריכה גט וכדדייקו תו' והרשב"א שם ממתני' דכתובות פ' אלמנה ע"ש. ודקשי' להו א"כ צרתה חולצת ולא מתייבמת כדתנן במתני' כל שיכולה למאן ולא מיאנה וכו' ע"ש י"ל דאיילונית קלא אית לה וידוע שלא היתה אשתו אבל ממאנת אין לה קול ואין הכל יודעים שזו קטנה הראוי' למיאון וכ"כ תוס' דף יב ע"א בד"ה תני שהיו וכו' ע"ש. ומדברי הרשב"א הנ"ל נראה דס"ל לרבא בשהכיר בה צריכה גט ע"ש. וקשה א"כ מ"ט דמתני' דצרתה מותרת אפי' בשהכיר בה הא כיון דצריכה גט דמי' לצרת ערוה ותהא צרתה חולצת ולא מתייבמת וצ"ע:

ותמאן במאמרו ותנשא לשוק. וא"ת דלמא סובר ר' אסי אינה ממאנת לזיקתה וי"ל א"כ למה ליה למוקמי מתני' בשני יבמין הא אפי' ביבם אחד נמי איכא למוקמי מתני' ופליגי ב"ש וב"ה אי ממאנת למאמרו אלא ודאי פשיטא ליה לרב אסי דלכ"ע ממאנת לזיקתו ופריך שפיר תמאן במאמרו ובזיקה ותנשא לשוק והא דקאמר תמאן במאמרו ה"ק ממ"נ אי ממאנת במאמרו ובזיקה אמאי תמתין תמאן מיד וכשתגדיל תנשא לשוק ואי אינה ממאנת אלא למאמרו והזיקה במקומה עומדת תנשא לאחיו ומשני באומרת אי אפשי בך אבל באחיך אני רוצה וה"ל מיאון לחצי זיקה וכמ"ש בקונט'. ובבבלי קאמר רב אסי מיאנה בזה מותרת אפי' לו וע"ש:

ביבמה שנפלה לפני חמשה יבמין. ותימא מ"ש חמשה משנים וע"ק הא דמשני דאיירי בשהשיאה אביה א"כ קשיא לב"ה וכי ממאנת בקידושי תורה לכך נ"ל להגיה ביבמה שנפלה לפני יבם אחד היא מתני' ועשה בה מאמר ולב"ש אינה ממאנת למאמרו כיון דעדיין אגידא ביה מחמת זיקה אף למאמרו אינה ממאנת ולכשתגדיל צריכה גט למאמרו וחליצה לזיקתו וב"ה סברי דמ"מ מהני המיאון למאמרו ואינה צריכה אלא חליצה לכשתגדיל. ופריך ותמאן למאמרו ותינשא לשוק כלומר אמאי לא תמאן גם לזיקה דפשיטא ליה לש"ס דממאנת גם לזיקה ול"ג ותמאן למאמרו ותינשא לאחיו דהא אוקמינא ליה ביבם אחד ומשני פלוגתייהו בשקידשה אביה להבעל ואינה יכולה למאן לעקור זיקת הבעל אלא מאמר היבם לחוד. אך קשה מנ"ל לש"ס דקסבר ר' הושעיא דממאנת לזיקתה דלמא כרב ורשב"ל ס"ל דאמרי לעיל דאינה ממאנת לזיקתה גם בבבלי בסוגיין מפורש דסובר ר' הושעיא דאינה ממאנת לזיקתה וע"ק מאי דוחקיה למוקמי' מתני' בשקידשה אביה וצ"ל רישא וסיפא בתרי גווני דרישא אין ממאנין אלא ארוסות ודאי בקטנה שהשיאה אמה ואחיה איירי לוקמי מתני' בשאומרת בפירוש אי אפשי בך אבל באחיך דהיינו בעלה שמת רוצה אני דבכה"ג לכ"ע אינה עוקרת הזיקה כמש"ל בפרקין בתו' בד"ה מה אנן וכו':

וקשיא אלו העושה דבר שלא כשורה וכו'. כ' תוס' דף קז ע"ב בד"ה תרי וכו' ואין זו קושיא כ"כ די"ל קידושי קטנה דרבנן ואפקעינהו רבנן לקידושי מיניה ע"כ. ול"נ דהכי פריך עד שאתה מתיר ערוה שלו משום שמפסיד נכסי מלוג שלה היה להם לחכמים להוציא מידו נכסי מלוג שלה כדין בעל חוב המפסיד נכסיו שיכול לתבעו קודם זמנו של שטר כמפורש בח"מ סי' עג סעי' י' א"נ היה לנו להתירה אפי' בלא מיאון דאין לחוש לחורבה אלא לזו דהכל יודעין שלא ע"פ הדין נעשה בה אבל השתא יאמרו מיאון אפי' שלא בפניו. ועמ"ש לעיל הלכה א בתוס' בד"ה הדא וכו':

וב"ד יושבין במיאונין. כ' הרשב"א בר"פ וי"ל דאיירי במיאון דמצוה ועי"ל דדוקא ללמדה למאן יש להרחיק אבל כשבאה מעצמה אין נמנעין מלהזקק לה דמה הנאה יש שאין נזקקין לה שהרי אם אמרה בפני שנים ואפי' בפני חנוני אי אפשי בפלוני בעלי הרי זה מיאון ע"ש. והירושלמי מיאן בתירוצו דדוחק להעמיד משנתינו במצוה דוקא דא"כ ה"ל לב"ש וב"ה לאפלוגי בהדיא במיאון דלאו מצוה ועוד למ"ד צרת ממאנת אסורה למה לי פלוגתייהו דב"ש וב"ה בבעל ולא ביבם פשיטא דאינה ממאנת ביבם דהא ודאי ליכא מצוה ועמ"ש בתו' הל' א' בד"ה ב"ש ועל וכו' ולתי' השני קשיא מאי קאמר שהרי אפי' אמרה בפני חנוני וכו' הא ודאי ב"ש לא סברי הכי דהא אינהו בפני ב"ד קאמרי. אך עדיין קשיא מאי פריך הש"ס מהא דתני ברח מן המיאונין דלמא היינו דוקא בנישואין חיישינן דלמא מיחרטא לכי גדלה כדאמרינן בעלמא אין אשה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי אבל באירוסין לא חיישינן דלמא מיחרטא וי"ל:

קול יוצא לנשואה וכו'. עיי' פי' בקונט'. ועי"ל אמתני' קאי מ"ט דב"ש דאמרי אין ממאנין אלא ארוסות משום דסתמא דארוסות אין לה קול ולא מיחרטא לכי גדלה אבל נישואי יש לה קול יש לחוש שתתחרט ועמ"ש בסמוך בתו' בד"ה וב"ד וכו'. כתב הרא"ש פ"ק דכתובות בשם הנגיד הר"ר שמואל ברכת אירוסין לא בעי עשרה דהרי קידושין בפני שנים ואתה מצריך עשרה והרא"ש חלק עליו. ומסוגיי' נ"ל ראיה ברורה לדברי הנגיד דמ"ש אירוסין מנשואין אלא ודאי נישואין דבעי עשרה ודאי יש להן קול אירוסין דבשנים אין להן קול. גם בבבלי בכתובות דף כג אמרי' עבידי אינשי דמקדשי ודמגרשי בצנעא ע"ש ש"מ דלא בעי עשרה וצ"ע:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף