שיירי קרבן/יבמות/יב/ו

שיירי קרבן יבמות יב ו

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

כללו של דבר כל המעכב שומעין לו. נראה דברייתא זו אתיא כמשנה האחרונה דאמרה מצות חליצה קודמת למצות יבום דלמשנה ראשונה אינן יכולים לעכב היבום. והיינו דמיבעיא ליה בשניהן רוצין ביבום מי מעכבין עליהם וכופין אותן לחלוץ או לא. וכ"ה בבבלי פ' החולץ דף לט לבתר דמייתי משנה ראשונה ואחרונה אמר רב ואין כופין פירש"י אי ניחא לתרווייהו לייבומי אין כופין לחלוץ דנימא לאו למצוה מכוונים אלא אי בעי מייבם מיהו אם היא אינה רוצה אם אפשר להטעותו מטעינן ליה ואם לאו כופין אותו לחלוץ דאמר ר"ש מנין ליבמה שנפלה לפני מוכה שחין שאין חוסמין אותה וכו' ולאו דוקא מוכה שחין אלא כל אמתלא שתתן לדבריה כדתנן פ' המדיר מעשה בבורסי שמת והיה לו אח בורסי אמרו חכמים יכולה היא שתאמר לאחיך הייתי יכולה לקבל ולך אי אפשי לקבל ועוד הא פסקינן פ' המדיר הלכתא אין כותבין אגרת מרד על שומרת יבם. וכ' תוס' ממוכה שחין ובורסי אין ראיה שהן מאותן שכופין להוציא ומאגרת מרד אין ראיה דא"כ בלא אמתלא נמי והתם טעמא דמ"ת קודמת וכו' ע"ש והרשב"א בחי' הוסיף ולא ירדתי לסוף דעת רבינו דמהני שמעינן שאין כופין אותה אבל לכוף אותו לא שמענו לולא שיצאו הדברים מפי קדוש היה נ"ל בהפך מדתניא בפרקין חליצה מעושית פסולה ע"ש. ול"נ שהדין עם רש"י דרש"י פי' ר"פ יש מותרות עשה דיבום אינה דוחה לא תעשה דנפקא לן בפ' כיצד מועלתה יבמתו השערה. ותמה הרשב"א הא איתותב הך טעמא התם ואוקי רבא משום גזירה. ועמש"ל פ"ט ה"א בתו' בד"ה למה לי וכו'. ונראה דקשיא לרש"י קושית תוס' בבבלי פ' כיצד דף כ' ע"ב בד"ה מיתיבי ואם בעלו קנו תימא דרבא גופיה מותיב מהך ברייתא והשתא אתותב מינה ע"כ. וצ"ל ודאי מעיקרא דשניין אמוראי לתרוצי מתני' דאין עשה דיבום דוחה ל"ת מדאורייתא קשיא ליה שפיר מהך ברייתא אבל השתא האמרי' דאינה דוחה מדריש לקיש ל"ק ליה מהך ברייתא ולא חש לה דהא איכא תנאי דס"ל להא דר"ל דמסקינן בבבלי בנזיר דף מא בין לרבנן בין לר"א אית להו דריש לקיש דקאמר ואס"ד במלקט וברהיטני מצוה קעביד לא שרינן תער כר"ל וכו'. והא דאמרי' התם לרבנן הוכחה אחרינא דאיכא למילף מק"ו מנזיר מה גבי נזיר דאיסורא קעביד וכו' הא מפורש שם בתו' דליתא להך פירכא ועיקר אפירכא דפריך ארשב"ל סמיך. גם לדידי קשיא אהך ק"ו דנזיר לרבנן נזיר לאו חוטא מיקרי ולא קעביד איסורא ואין קרבנו ותגלחתו בא עבור עונו וכ"כ תוס' בשבועות דף ח' ועוד למ"ד נזיר נקרא חוטא אף מצורע נמי נקרא חוטא כמפורש שם בשבועות ע"ש. לפ"ז הא דמשני הש"ס בבלי לעיל פ' כיצד דף כא חליצה במקום יבום לאו כלום היא. לית ליה לרבא כלל אלא סובר רבא דשוין הם. ודחי' בעלמא דחי הש"ס דאפשר למוקמי הך ברייתא כרשב"ל אי לאו דרבא. אך גם לרבא קשיא הא קיי"ל כל העולה ליבום עולה לחליצה וכל שאינו עולה ליבום אינו עולה לחליצה וי"ל סובר רבא מדרשב"ל מוכח כדדריש רב דילפינן מועלתה יבמתו השערה דיש יבמה שעולה לחליצה ואינה עולה לייבום. שמעינן מהכא דלפי המסקנא יליף רבא מועלתה יבמתו השערה דחייבי לאוין בני חליצה נינהו ואסורין בייבום מדרשב"ל. נמצא דברי רש"י ר"פ יש מותרות קיימין. ושמעינן נמי דליתא להך פירוקא דמשני חליצה במקום יבום לאו כלום היא אלא שוין הם והשתא דייק רש"י שפיר מדרב ששת דאף בשאר אמתלאות אין חוסמין למוכה שחין ל"צ קרא דאף בכל הנשים כופין אותו להוציא ואי משום מצות עשה דיבום הא אפשר בחליצה אלא ודאי מוכה שחין לאו דוקא. והא דמקשי תוס' אראיית רש"י מאגרת מרד. כוונתו מהא דפסקינן הלכתא אין כותבין אגרת מרד על שומרת יבם שמעינן דהלכתא כמשנה אחרונה ואין לנו לעשות פלוגתא בין רב לשמואל אלא אף הא דקאמר רב אין כופין נמי למשנה אחרונה קאמר ובששניהן רוצין ביבום. ומה שהקשה הרשב"א מהא דתניא בפרקין חליצה מעושית וגט מעושה זימנין כשר וזימנין פסול. תמה אני פה קדוש יאמר דבר זה הא מסקינן חליצה מעושית וגט מעושה זימנין כשר וזימנין פסול הא דאמר רוצה אני והא דלא אמר רוצה אני הא כיצד כופין אותו עד שיאמר רוצה אני. ובהכי ניחא לן מ"ש תוס' אבל בשאר אמתלא אין נראה דכופין דא"כ למה היו טורחין לקמן פ' מ"ח להטעותו יכפוהו לחלוץ ע"כ. דכיון דבעינן שיאמר רוצה אני ודאי טורח גדול הוא לכפותו לכך ויש הרבה חששות ותקלות בדבר וטוב מזה להטעותו. וכ"כ הרשב"א גופיה בפירקין דף קו בד"ה א"ל וכו' ע"ש כנ"ל לקיים דברי רש"י הברורים ונכונים כפי משמעות הברייתא דבסוגיין. ובמ"ש י"ל קושית תוס' פ"ק דף ט' ע"א בד"ה והרי וכו' תימא לר"י אמאי לא אמרינן לר"ע דניתי עשה ולידחי לא תעשה ע"כ. דהא אסיקנן דלרבא חייבי לאוין בני חליצה הן מדכתיב ועלתה יבמתו השערה ולר"ע ודאי לית ליה הך דרשא דקשיא קושית הש"ס בבלי דף כ' ואימא חייבי כריתות וליכא לשנויי כדשנינן מסתברא חייבי לאוין תפסי בהו קידושין ח"כ לא תפסי בהו קידושין דהא לר"ע אף ח"ל לא תפסי בהו קידושין. מאי קאמרת א"כ ליהוי חייבי לאוין לר"ע בני ייבום דליתי עשה ולידחי ל"ת ולחליצה לחוד ליכא למימר דהא מדכתיב אם לא יחפוץ האיש לקחת ילפינן כל העולה ליבום עולה לחליצה הא ודאי ליכא למימר דא"כ צ"ל דקרא סותר כללא דרשב"ל דהא אפשר נמי בחליצה ואפ"ה מתיר קרא לייבם. וכבר אסיקנן לרבא חליצה וייבום שוין והיינו ממש כדיוקא דש"ס דנזיר שהבאתי לעיל בין לרבנן בין לר"א א"ו לר"ע לאו בני חליצה ויבום נינהו ועמש"ל פ"א ה"א בד"ה יבמתו ופ"ו ה"ג בד"ה מתני' ופ"ד הי"א בד"ה המחזיר והבן כל הדברים ותראה שהאמת עד לעצמו:

ועלתה יבמתו השערה. בבבלי סנהדרין פ' ז"ב יליף לה מדכתיב זקני עירו ולא זקני עירה ולא יליף לה מועלתה יבמתו דמוקדם בקרא אפשר לומר דסובר מועלתה לחוד ליכא למילף דודאי אף היא תובעת אלא סופו שיהיה גם היא נתבעת שגם הוא חייב בקיום המצוה. אלא ר' לעזר מיבמתו יתירא יליף ובבבלי מצריך יבמתו לחייבי לאוין שחולצין ולא מייבמין כמ"ש בתוס' בסמוך:

וקריי' מעכבת. וא"ת מאי פריך אע"ג דאין קריי' מעכבת לכתחלה מיהת מצותו לקרות וי"ל דפריך למה נקט התנא סדר הקריאה דמשמע דמעכבת ודוחק. לכן נ"ל דהוא כמו גופא ולא קאי אמתני' דהכא אלא שחוזר ושונה לשון הש"ס דפריך לעיל אמתני' החרש שנחלץ וקריי' מעכבת ושני ר' שמואל הראוי לקריאה וכו' כדי לאשמועינן דבעינן שיהא הקריאה על הסדר:

מודה שאם בא לאמרן שהוא אומר על הסדר וכו'. בבבלי בסוגיין גרסי' אר"י מצות חליצה קוראה וחולצת ורוקקת וקראה מאי קמ"ל מתני' היא הא קמ"ל הכי מצוה ואי אפיך לית לן בה. משמע דסדרא לא מעכב י"ל דהיינו אם היפך סדר האמור קריאה לחליצה וכן כולם אבל אם היפך בכתובים הנקראים אפשר דמודה דמעכב. מיהו גרסי' עוד שם מודה רבא בלא אבה כדר"ז כל הראוי לבילה וכו'. וכ' הרשב"א כלומר לא תהא צריכה לקרות בב"ד לא אבה בבת אחת וכ"כ הרי"ף והרמב"ם ולפ"ד אפי' בלא חפצתי לקחתה נמי כן וכו' ותימא מאי שייך הכא ראוי לבילה וכו' ואי אמרת אסוקי מילתא היא לעולם לא ניחוש אפי' בשאינה יודעת וכו' ע"ש וכ"כ הרא"ש. ונ"ל דה"פ אע"ג דאין הקריאה מעכבת מ"מ אם קרא ושינה בה מעכבת וכדר"ז דאמר הראוי לבילה אין בילה מעכבת אפ"ה אם שינה בה כגון שבלל חוץ לחומת העזרה פסולה כדאי' במנחות דף ח' ע"א. ודוקא בלא אבה יבמי דאיכא שינוי במשמעות כדפי' רש"י משא"כ בלא חפצתי לקחתה א"נ אם שינה והפך הדברים כמ"ש בקונט' מעכבת ונכון הוא:

מכיון שנראה הרוק שהוא יוצא מתוך פיה וכו'. נראה שר' אבהו פליג אהא דאמרו תמן דבעינן רוק דמתחזי על ארעא אלא בראיית יציאת הרוק מפיה סגי. וגם פשטא דלישנא משמע דפליג אבבלי דגרסי' שם אמר אביי רקקה וקלטתו הרוח לא עשה ולא כלום מ"ט וירקה בפניו בעינן וליכא וכו' הלכך היא ארוכה והוא גוץ בעינן עד דמטי רוק להדי אפי' והדר אזיל. משמע דס"ל וירקה בפניו ממש הוא ור' אבהו קאמר דבראייתו סגי ותו' כתבו בסוף פירקין והא דאמרי' שהחולץ ורקתה קמנא רוקא דמתחזי על ארעא וכ"ה בסנהדרין ירושלמי שמא למצוה מן המובחר הוא דבעי הכי ע"כ. ותימא מאי ראי' מייתי מירושלמי הא מפורש כאן דאינו אלא למצוה מן המובחר וכדאר"א. ואי ס"ל דר"א פליג וכמ"ש א"כ אף אנו נאמר דאביי פליג אהא דהחולץ. ולא ידעתי למה לא הביאו ירושלמי דהכא. ומ"ש הב"י בא"ע סי' קסט בד"ה רקקה וכו' כ' רי"ו בשם הרמ"ה הא דאמרי' קלטת הרוח אינו כלום וצריכה לחזור ולרוק בפניו דוקא לכתחלה אם עומדת שם אבל אם נתפזרו והלכו להם כשרה ע"כ. תימא וכי מפני טרחת הדיינין לא נעשה המצוה כתיקונה. ואי משום הא דאמרו בבבלי דף קה יבמה שרקקה תחלוץ ואינה צריכה לרוק פעם אחרת דלא לימרו רקיקה קמייתא לית בה מששא ואתי למישרי חלוצה לאחין. וה"נ דלמא אתי למישרי חלוצה לאחין נ"ל דלא דמי ברקיקה קודם החליצה ודאי איכא למטעי אבל ברקיקה שלאחר החליצה ודאי ליכא למטעי דא"כ בטלת מצות הרקיקה ועוד בכל מקום שאמרו תחזור ותחלוץ מדרבנן ניחוש להכי והא דחששו ברקיקה היינו טעמא כיון דסדרא לא מעכבת וכבר נעשה כל מאי דאמר רחמנא חשו חכמים לטעותא ועיקרא דמלתא נראה דאביי ה"ק אם רקקה קודם החליצה רוק שלא הגיע לפני היבם לא נפסלה מן האחין. והיינו דקאמר לא עשה כלום אבל לאחר החליצה אין הרקיקה מעכבת ואם אפשר לתקן חייב' לחזור ולרוק. מיהו י"ל דלא עשה כלום לענין שצריכה לחזור ולרוק אבל אי לא רקקה כלל החליצה כשרה וכ"מ מדברי הרמב"ם שכ' פ"ד רקקה דם אינו כלום. וקשה הא כללא קיהיב בסוף הפרק כ"מ שאמרנו אינו כלום הרי היא כאלו לא נחלצה וכו' ומותרת להתייבם ע"כ. וזו ודאי אסורה להתייבם שהרי החליצה היתה כראוי אלא ודאי אינו כלום שצריכה לחזור ולרוק ובב"ש סי' קסט ס"ק לט כ' בשם הב"ח דמשמע מדברי תוס' אם הדיינים לא ראו הרוק פסול דהא כתיב לעיני הזקנים. ולא דק דלכ"ע דרשת רבא צריכא דיינא למיחזי רוקה אינה אלא אסמכתא דהא וירקה קאי על בפניו ולא על לעיני וכו' ע"ש ומליצתו אל חיקו תשוב דהוא לא דק דודאי דרשה גמורה היא דבריש פרקין פריך בבבלי ואידך האי לעיני מאי עביד ליה מיבעיא ליה לכדרבא וכו' ואי לאו דרשה גמורה היא איך רצה למילף מיניה לר"י מדאיצטרך לעיני למעוטי סומים וזה ברור אך הרמב"ם כ' פ"ד מה"ח וכן אם לא ראו הדיינין הרוק כשיצא מפיה כשר ע"כ. משמע דסובר דאסמכתא בעלמא היא דאל"כ למה לא תחזור ותרוק כמו ברקיקת דם או שלא בפניו וע"ש בהה"מ וצ"ע:

א"ל אם יש בו צחצוחית של רוק כשר. כ' הרא"ש הנהו דבי מדרשא דאמרי מי כתיב וירקה רוק סברי דאפי' שותת דלא בעי צחצוחי הרוק וכו' ע"ש. ובסוגיין משמע בהיפך דאף בבי מדרשא הצריכו צחצוחי רוק והא דהשיבו מי כתיב וירקה רוק ה"פ אלו כתיב וירקה רוק משמע שתהא הרקיקה כולה מרוק אבל השתא דכתיב וירקה סתמא כל שרוקקת כשרה דא"א בלא צחצוחי הרוק. אך הרשב"א כ' בחי' ואם רקקה ואינה שותת' ולא מוצצת י"ל דאפשר שתרוק דם בלא צחצוחי הרוק וכ"כ הרמב"ם ע"כ. וכ' הלח"מ ונראה נוטה לזה לשון רבינו שכ' שא"א לדם שנמצץ משמע דוקא נמצץ ע"כ. ולא ידעתי מאי נוטה דכ' הרב הרי מפורש כתב הרמב"ם רקקה דם או שהיה שותת מפיה אינו כלום וצ"ע. גם בסוגיין קאמר אם יש בו וכו' משמע שיש רקיקה בלא צחצוחי רוק אלא בדם לחוד. מיהו לדינא נראה דלא פליגי אלא ה"ק אלו כתיב וירקה רוק לחוד אבל השתא דכתיב וירקה סתמא אפי' בצחצוחי רוק סגי:

כל שאומרים לו חלוץ והיא ניתרת לך לאחר זמן. כתב הר"ב אשכנזי בתשו' סי' כח א"נ ל"ד האי דירוש' לגמרא דידן דחלוץ והיא ניתרת לך לאחר זמן כי עביד חליצה לפוטרה עביד אבל בגמרין דא"ל ובכך אתה כונסה פי' דהחליצה עצמה תתיר לך לכונסה הרי אין כוונה כלל ואדרבה כוונה הפכיית יש כאן ולכך אינה חליצה ע"כ. וקשה לדבריו מאי השיב ר"י לרשב"ל אמש הייתי שונה שהחליצה פסולה עד שיכוונו שניהם הא אף זו כוונה לפוטרה היא וי"ל קסבר הר"ב בהא פליגי ר"י ורשב"ל ר"י סובר בעינן שיכוונו שניהם לעקור הזיקה ותהא אסורה עליו כאשת אח ורשב"ל סובר כל שמכוין לעקור הזיקה ושתהא מותרת לכל אדם סגי. אך מדברי הרשב"א בחי' נראה בהיפך שכ' הך מעשה דר"ח בר ווא שבסמוך אתיא כר' יוחנן שכל שמתכוין לפטרה בחליצה אלא שטועה שיועיל לו מצד אחר כשרה ע"כ. ואפשר לומר שאני התם דאמר עקור זיקתך ממנה ורשב"ל דאמר חלוץ לה והיא ניתרת לך לאחר זמן דמשמע שעדיין זקוקה היא לו מאותו זמן והלאה. שוב ראיתי בה"מ שמחלק בכה"ג ע"ש. ובב"ש סי' קסט ס"ק נג קאמר דהמחבר חולק על הה"מ ע"ש ולא עיין יפה שדברי המחבר הן הן דברי הה"מ. מיהו נראה לי דהך מעשה דר"ח בר ווא היינו הך מעשה דמייתי בבבלי בר"ח בר אבא שהטעו וחזר וא"ל שיחלוץ לה שנית כדפרשתי בקונט' וזו היא דעת הרמב"ם ונכון הוא. ודלא כש"ע סי' קסט סעי' נב וצ"ע והא דאיתא בבבלי דאמר אביי ליבם חלוץ לה ובכך אתה כונסה וא"ל ר"פ לא ס"ל למר להא דאמר ר"י עד שיתכוונו שניהם והקשו הראשונים מאי קשיא ליה לר"פ דלמא כוונתו להטעותו לפסלה ואח"כ יכפנו לחלוץ חליצה כשרה ע"ש נ"ל דה"ק ליה ר"פ ש"מ דלית לך הא דר"י דאל"כ למה לך כולי האי להטעותו בענין שצריך לחלוץ שנית ולכך א"ל אביי ואלא היכא אימא ליה שלא נצטרך לחלוץ שניה. והא דר"ח בר אבא שהטעו במה שא"ל חלוץ ובכך אתה כונסה ולא א"ל ליתן לו מאתים זוז י"ל דאיירי שא"ל כך מתחלה והיבם רצה שתתן לו מעותיו קודם החליצה ואז אינה יכולה להוציא מידו כמ"ש בש"ע סי' קס"ט סעי' נ' בהגה. א"נ במעשה דר"ח בר אבא כל כוונת היבם היה משום ממונא כמפורש שם והיה מתיירא כשאומר ליתן לו ממון שהחלוץ ירגיש בהשטא' דמוטב שייבמנה דהא בלא"ה רוצה ליתן לו ממון אבל במעשה דאביי אפשר שלא ירגיש בהשטאה שיסבור שהם טועים וסוברים דלאו משום ממון רוצה לייבמה אלא שחפץ בה. והיינו טעמא דמביא הש"ס באריכות מעשה דר"ח בר אבא וקיצר במעשה דאביי:

א"ר מנא אם אמר ע"מ נותנת. מכאן ראיה לדברי הרמב"ם פ"ו מה' אישות והגאונים דבאומר ע"מ לא בעינן דומיא דתנאי בני גד וב"ר הלכך ה"נ אע"ג דלא דמיא לתנאי ב"ג וב"ר לפי שאינו יכול לקיים ע"י שליח אפ"ה התנאי קיים. ולפ"ז אף החליצה פסולה אם לא נתנה לו. אך קשה שהרי כ' הרמב"ם פ"ד מה' חליצה איזהו חליצה מוטעת אם א"ל חלוץ לה ע"מ שתתני לך מאתים זוז או על תנאי כך וכך אע"פ שלא נתנה לו ולא נתקיים התנאי החליצה כשרה שהרי נתכוון לחלוץ לה ע"כ גם בבבלי גרסי' חליצה מוטעת חלוץ לה ע"מ שתתני לך ר' זוז. וצ"ל דס"ל לרב מנא כרבינא דגרסי' בבבלי במכילתין דף נג רבינא אמר דכ"ע יש תנאי בחליצה וכו' ע"ש ברש"י ותוס' דקשיא להו מחליצה מוטעת. ולפי גירסת הירושלמי לק"מ דאיירי בדלא א"ל ע"מ ולא כפל לתנאיה אבל להרמב"ם קשיא דאס"ד בע"מ לא בעינן דומיא דתנאי ב"ג וב"ר אף בחליצה לא פקע זיקה כל זמן שלא נתקיים התנאי'. וראיתי להרשב"א בחי' בסוגיין שכ' ואי הגון לה מחייבינן לה ליתן מדין שכירות דלאו אנוסה היא ולא דמיא לבורח מבית האסורין והיינו דאמרי' בירושלמי א"ר מנא אם אמר ע"מ נותנה ע"כ. לפ"ז אי אפשר לדחוק ולומר אף בע"מ בעינן שיהא התנאי בדבר שאפשר לעשות ע"י שליח ור' מנא מחייבה ליתן משום שכירות. אך קשה בה טובא חדא דה"ל להרמב"ם לבאר דין זה דדוקא באינו הגון לה אבל בהגון לה החליצה כשרה וצריכה ליתן ואפשר לומר דלא בא לבאר אלא החליצה אם היא כשרה או פסולה אבל לא דין הממון. מיהו אין טעם לחלק למה ישתנה דין דבר שא"א לעשות ע"י שליח משאר דיני תנאי ב"ג וב"ר בשלמא הא דבעינן באומר ע"מ שיהא דבר שאפשר לקיימו לאו משום דדומיא דתנאי ב"ג בעינן אלא משום דהוי כמפליג בדבר ואין שם תנאי וכן מפורש בדברי הרמב"ם שם. ומעיקרא דדינא פירכא פשטא דשמעתתא משמע דר' מנא לאו משום שכירות קאמר אלא משום תנאי דאי משום שכירות אפי' בלא אמר ע"מ למה לא תתן שכרו. וכי נאמר דשכירות פועל צריך להיות כתנאי ב"ג וב"ר וצ"ע:

וקרא עלוי חכמים המה להרע וכו'. ק"ק הא ודאי ביבם שאינו הגון לה איירי דאל"כ מה לו לר"ח להטעותו וכיון שכן אף דלא ידע להטיב מ"מ חכם הוא שיודע להטיב להאשה שפטרה ממנו וי"ל דכעס עלוי שהיה לו להטעותו בתנאי אחר ולא היה צריך לחליצה אחרת שעכשיו צריך לחליצה שנית כמ"ש בקונט' ועמ"ש בסמוך בתו' בד"ה כל ובד"ה א"ר מנא וכו':

מ"ד חליצה גנאי ע"י שפגם דבר אחד מן התורה וכו' וקשה מאי פגם הא למשנה אחרונה מצות חליצה קודמת וי"ל הא דמצות חליצה קודמת היינו משום שחששו שאינו עושה לשם מצוה ופוגע בערוה והיינו פגמו וא"ת מאי קאמר חליצה שבח למשנה הראשונה הרי לא קיים המצוה כתיקונה דמצות יבום קודמת וי"ל היינו שבחי' דידע בנפשו שיבעול לשם נוי ולכך פירש ממנה:

נאמר כאן קריי' וכו'. תימא וכי מפני שנאמר קריאה בתורה בדבר טוב נאמר כל מקום שנאמר קריאה היינו לשבח לכך נ"ל דה"ג נאמר כאן ונקרא שמו בישראל ונאמר להלן ונקרא שמי עליה. והיינו דכתיב ביואב כשצר על רבת בני עמון פן אלכד אני את העיר ונקרא שמי עליה. ואין בכל תנ"ך תיבת ונקרא כי אם בשני מקומות אלו ויליף להו שפיר מהדדי. א"נ ה"ג נאמר כאן קריי' ונאמר להלן ויקרא שמו בישראל והיינו דכתיב ותאמרנה הנשים אל נעמי ברוך ה' אשר לא השבית לך גואל היום ויקרא שמו בישראל והנך תיבות ויקרא שמו בישראל אין להם חיבור במקרא אלא ללמד מה כאן לשבח שהרי בועז קיים מצות יבום אף כאן ונקרא שמו בישראל דכתיב גבי חליצה לשבח:

הדרן עלך פרק מצות חליצה

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף