שיירי קרבן/יבמות/יג/ב

שיירי קרבן יבמות יג ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ר"ח בן אנטיגנוס אומר כל תינוקת וכו'. כ' המהרש"א שהרמב"ם פי' א"צ למאן היינו שא"צ מיאון בפני שנים אלא תלך ותנשא ודקדק לפרש כן מדמייתי הש"ס הך דריב"ב נישואיה הן הן מיאוני' אמילתי' דרחב"א ולפ"ז ריב"ב לאו בקטנה דצריכה מיאון גמור איירי וכו' ע"ש. וקשה א"כ מאי קמיבעי' להו בבבלי דף קח פליגי רבנן עלי' דריב"ב וכו' ע"ש הא ודאי רבנן דרחב"א פליגי עליה ומצרכי מיאון גמור ורחב"א ודאי מודה ליה דהא אליביה אמר לשמעתתיה וא"ל היא גופא קמיבעיא ליה מי מודה ליה רחב"א וכמ"ש בסמוך דא"כ הא דפשיט מדקאמר שמואל הלכה כריב"ב ש"מ דפליגי דאין זו ראיה כלל כמ"ש בסמוך ועוד מדפשיט הש"ס מהא דאמר ר' אין לך מיאון גדול מזה ש"מ נישואין מיאון גדול הוא כאומרת בפירוש אי אפשי בבעלי ומיאון גמור הוא לכל תינוקות. אך מה שהקשה הרשב"א בשם הר"ח להרמב"ם מאי איכא בין רחב"א לריב"ב דקאמר שמואל בתרווייהו הלכה כמותו ע"כ. לא ידעתי מאי קשיא ליה ודאי איכא לפרושי מדברי רחב"א שא"צ למאן כלל אלא ריב"ב חדית לן דרחב"א מיהו מיאון קצת בעי וצ"ע:

אי זו היא קטנה שצריכה להתגרש וכו'. עיי' פירושי בקונט'. והוא מתבאר מדברי הבבלי בגיטין דף סד ע"ב אר"י א"ר אסי צרור וזורקו אגוז ונוטלו זוכה לעצמו ואינו זוכה לאחרים חפץ ומחזירו לאחר שעה זוכה בין לעצמו בין לאחרים. וכ' תוס' שם בד"ה כל וכו' שיעורי' דר' יהודה חפץ ומחזירו וכו' הוא לאחר שיעורא דפעוטות ע"ש. והשתא הא דקאמר ר' יוחנן הכא והיא מוציאה לאחר זמן היינו שיעורא דר' יהודה חפץ ומחזירו וכו' והיינו כדפרישי' בקונט' דשיעוריה דר' יוחנן הוה בתר שיעור דרחב"א דאמר כל שיודעת לשמור קידושיה וזהו שיעור דצרור וזורקו אגוז ונוטלו כמפורש שם בבבלי. ואפי' למאי דאמר רבא התם דף סה ע"א דשיעורא כל שיודעת לשמור הוי בעונות הפעוטות מ"מ שיעורא דר' יוחנן למיאונין דהיינו חפץ ומחזירו לאחר זמן הוי בתר עונות הפעוטות כמ"ש. וא"ת מנ"ל דס"ל לר' יוחנן דחכמים פליגי ארחב"א דלמא סובר ר' יוחנן דעונת קידושין למיאונין קודמין לעונת גירושי קטנה דה"נ אמרי' בבלי שם דף סה אמר רבה ג' מדות בקטן צרור וזורקו וכו' וכנגדן בקטנה מתקדשת למיאון. הפעוטות וכו' וכנגדן בקטנה מתגרשת בקידושי אביה וי"ל סובר הירושלמי כיון דתנן בתרווייהו במיאון ובגט כל שיודעת לשמור וכו' ש"מ דשיעורא דשניהן אחת היא. אך קשה א"כ אף במתני' דהכא שיעורא כל שנותנין לה קידושיה ודבר אחר עמו ומוציאן לאחר זמן דומיא דגרושה ומנ"ל דפליגי חכמים עליה דרחב"א. ומדברי הרשב"א בחי' כאן ובמסכת גיטין נראה שהוא מפרש לירושלמי דר' יוחנן סובר דזמן גירושין הוא קודם זמן הפעוטות והיינו משיעורא דצרור וזורקו ופשיט ליה לש"ס דה"ה למיאונין ושיעוריה דרחב"א מאוחר לשיעור החכמים דפליגי עליה והיינו שיעורא דפעוטות ע"ש שהאריך. ותימא מדקאמר ר' יוחנן והיא מוציאה אותו לאחר זמן ש"מ דשיעורא דפעוטות קדים וע"ק לגירסתו בגיטין שם בדברי רבא ג' מדות וכו' שיעורא דגט קודם לשיעורא דמיאון א"כ מנ"ל לירוש' לדייק מר' יוחנן דשיעורא דגירושין ומיאונין שוין וצ"ע:

ע"ד דר' לעזר מהו שתמאן ותטול קנס ממנו. עיי' פי' בקונט'. וקשה מ"ש מיתומה שנתארסה ונתגרשה דתנן פ' אלו נערות ר"א אומר האונס חייב והמפתה פטור וא"ל דמיבעיא ליה בשמיאנה לאחר הנישואין פשיטא דאין לה קנס דהא בתולה כתיב בקנס. וא"ל דמיבעיא ליה אליבא דר"י הגלילי דתנן התם בכתובות נערה שנתארסה ונתגרשה ר"י הגלילי אומר אין לה קנס דא"כ תפשוט דאין לממאנת קנס. וא"ל דמיבעיא ליה בשבא עליה אחר באונס לאחר המיאון ותניא בבלי פ' אלו נערות דף לה ע"ב הממאנת אין לה לא קנס ולא פיתוי ופירש"י הממאנח בבעלה כגון יתומה קטנה שהשיאה אמה ומיאנה בבעלה אין לה קנס שאינה בחזקת בעולה הואיל וניסת ע"כ. הדבר תימא אחרי שכבר ניסת מי ס"ד דיהיב לה קנס הא כל נשואה בחזקת בעולה היא מיהו התם איכא למימר דכולא מילתא לדיוקא אתי כדמסיק התם בגמרא דף לו אבל הכא קשיא פשיטא. ונ"ל דמיבעיא ליה כשפיתה את הקטנה אח"כ כנסה ומיאנה בו אם יש לה קנס לר"א או לא. דבנערה מפותה אם כנסה אין לה קנס אלא כותב לה כתובה כשאר הבתולות כ"מ פ' אלו נערות וכ"כ הרמב"ם פ"ק מה' נערה בתולה. והשתא קטנה זו אלו לא כנסה היה חייב קנס ועכשיו שהשיאוה אמה ואחיה מי אמרי' השתא שמיאנה לר"א דאין מעשה קטנה כלום ה"ל כאלו לא כנסה וחייב קנס או דלמא הא מיהת כנסה ואין לה קנס ואף לא כתובה כשאר ממאנת. וכן יש לפרש הך ברייתא דפ' אלו נערות דתני הממאנת אין לה לא קנס וא"ת הא תני נמי ולא פיתוי משמע דלא קנס היינו קנס דאנוסה וכ"פ רש"י וקנס דאנוסה ודאי יש לה בכה"ג י"ל תרווייהו במפותה ולא קנס היינו ממון ולא פיתוי היינו שאר דיני פיתוי דלו תהיה לאשה אם אינו רוצה ליתן קנס. ותו' כתבו שם בד"ה הממאנת ונראה לר"י דה"פ אין לה קנס אם אנסה בעלה או פיתה אותה כשהיתה תחתיו קודם מיאון אע"ג כשמיאנה איגלאי מילתא למפרע דלא היתה אשתו והקשו על פי' זה מהא דקאמר התם בממאנת ס"ל כר"י וכו' דהא מודה ר"י בבעל כשהיא נערה ותי' בדוחק דאיירי כשפירש בהדיא שבועל שלא לשם קידושין ועוד דפיתוי ואונס לאו לשם קידושין ומודה ר"י ע"כ ע"ש. ותימא מאי ס"ד דכשפיתה את הקטנה הנשואה לו שיתן קנס דא"כ כל ממאנת יהא לה קנס דמסתמא בעלה ע"י פיתוי. ולפמ"ש ניחא הכל:

ע"ד דר"י מהו שתמאן בו ותטול קנס מאחר. משמע בנערה ארוסה שנתגרשה פשיטא ליה דלר"י אין לה קנס ממנו אבל מאחר יש לה קנס ולא קמיבעיא ליה אלא בממאנת וקשה הא תנן פ' אלו נערות נערה שנתארסה ונתגרשה ר"י הגלילי אומר אין לה קנס רע"א יש לה קנס וקנסה לעצמה. והשתא כר"י הגלילי ודאי לא אתיא ולר"ע מנ"ל לחלק וי"ל דסבר ר' יהושע הא דכתיב אשר לא אורשה דרשינן הא אורשה אין לה קנס מיהו דוקא מארוס אין לה קנס כיון שכבר היה לו בה רשות להפרת נדריה אבל מאינש אחרינא יש לה קנס ומינה שמעינן דקנסה לעצמה וכר"ע דמתני' דאי לאביה מ"ש ארוס מאדם אחר ובזה יש ליישב קושית המהרש"א בכתובות שם בד"ה גמרא האי לא אורסה וכו' ע"ש. אך קשה למה תיהוי כנשואה וכי עדיפא אירוסין דידה מארוסין דגדולה לכך נראה בנכנסה לחופה ויש עדים שלא נבעלה דבגדולה ודאי אין לה קנס ובקטנה שמיאנה מיבעיא ליה וצ"ע:

מהו שתמאן בו ותעקור גיטה. עיי' פי' בקונט'. וא"ת הא תנן לקמן בפרקין נתן לה גט והחזירה ומיאנה בו נישאת לאחר ונתארמלה או נתגרשה מותרת לחזור ש"מ אתי מיאון ומבטל גיטא וי"ל אע"ג דמבטל גט לענין זה דאינה בכלל המחזיר גרושתו מ"מ מיבעיא ליה לענין פסול כהונה דאפי' ריח הגט פוסל. ומדברי הרמב"ם פי"א מה' גירושין נראה דכשרה אפי' לכהונה שכ' שכל היוצאת במיאון אע"ג שקדמו גט ה"ז כאלו לא נתגרשה ממנו בגט מעולם ומותרת לחזור לו וצ"ע:

מהו שתמאן בו ותחזור למזונות אביה. בקונט' פירשתי מן הנשואין איירי. דאי מן האירוסין פשיטא דאוכלת דהא אפי' בגרושה אוכלת דתנן לעיל פ' הבע"י אלמנה לכה"ג וכו' מן האירוסין לא יאכלו בתרומה כו' נתאלמנו או נתגרשו מן האירוסין כשרות. אך קשה אי בנישואין פשיטא דפסולה ואינה חוזרת דבבעילה תליא רחמנא כי תהיה לאיש זר כיון שנבעלה לפסול לה פסלה ואפי' נבעלה באונס פסלה כדתנן לעיל ר"פ הבע"י ונראה דמן האירוסין איירי ומיבעיא ליה אם חוזרת אף לחזה ושוק או לא דכל החוזרת לבי' אביה אינה חוזרת אלא לתרומה אבל לא לחזה ושוק דכתיב מלחם אביה ולא כל לחם וזו כיון שעוקרת לקידושיה מיבעיא ליה מי נימא דאינה בכלל חוזרת ואפי' בחזה ושוק אוכלת או דלמא לר"י דה"ל כאשתו לכל דבר שהרי אוכלת בתרומה אם היא בת ישראל לכהן דינה כשאר בנות כהן שאינן חוזרות אלא לתרומה. מיהו היא גופא מספקא לי אם ארוסה חוזרת היא ואסורה בחזה ושוק או לא ולא מצאתי דבר מבואר בארוסה בת כהן לישראל שנתאלמנה או נתגרשה וחוזרת לבית אביה אם היא מותרת בחזה ושוק או לא ועמש"ל פ' נושאין הלכה א' בד"ה וכר"י וכו' וצ"ע:

רי"א תרומתו תרומה. בבבלי פ' יוצא דופן דף מו גרסי' רי"א אין תרומתו תרומה וכ' תוס' בד"ה אא"ב מופלא סמוך לאיש דאורייתא וא"ת אדפריך מר' יוסי לסייעי' מדר' יהודא דאמר אין תרומתו תרומה אלמא סבר מופלא סמוך לאיש דרבנן ולכך לא מתקן טבל דאורייתא וי"ל ר"י נמי אית ליה מופלא סמוך לאיש דאורייתא ולהקל לתקן טבל לא איתרבי להיות כגדול ע"כ וקשה כיון דמדאורייתא הוא אין טעם לחלק בין קולא לחומרא ועוד מדקאמר אין תרומתו תרומה ולא קאמר תרומה ויחזור ויתרום משמע התרומה עצמה הדרי לטיבלא ומותרת לזרים נמצאו דקולא היא דמיקל ר' יהודא. והר"ש פ"ק דתרומות כ' דגרסי' תרומתו תרומה כפי הגירס' שלפנינו וטעמא משום דלא יליף תרומה מאיש אשר ידבנו לבו דלא דריש איש פרט לקטן כדדרשי רבנן ע"כ כדפרישית לעיל וקשה הא בריש תרומות כ' הר"ש איש פרט לקטן אשר ידבנו פרט לחרש ושוטה ותימא דלא ממעט קטן מידבנו וי"ל משום דכשבא לעונת נדרים יש בו דעת לנדוב ע"כ. לפ"ז צ"ל לשיטת הר"ש ר' יהודא דקאמר בכל קטן תרומתו תרומה אף הך דרשא דידבנו לבו לית ליה וקשיא מנ"ל לר' יהודא חרש וקטן דלא וכ"ת ה"נ מ"ש דפליג בקטן ולא פליג בחרש ושוטה וכן מוכח מירושלמי דהתם דקאמר אמתני' חש"ו אין תרומתו תרומה מאן תנא קטן לא דלא כר"י אבל חרש ושוטה כר' יהודא נמי אתיא וצ"ע. ונ"ל לתרץ קושית תו' הנ"ל מר' יהודא ליכא לסייעי דלעולם אימא לך מופלא סמוך לאיש דאורייתא ותרומה שאני דכתיב ולא תשא עליו חטא ולכ"ע אין קטן בנשיאת עון עד שיביא שתי שערות ועמ"ש לקמן בסוגיין:

התיבון עכו"ם הרי אינו בנשיאת עון ותורם. כ' הרמב"ם פ"ד מה' תרומה העכו"ם שהפריש משלו דין תורה שאינה תרומה לפי שאינן חייבין ומדבריהן גזרו שתהי' תרומתן תרומה משום בעלי כיסין וכו' ע"ש. וקשה א"כ מאי השיבו מעכו"ם הא תנן ריש תרומות עכו"ם שתרם את של ישראל אפי' ברשות אין תרומתו תרומה וכ"כ הרמב"ם שם ריש פ"ד ע"כ מעכו"ם שתרם את שלו השיבו דתנן פ"ג תרומתו תרומה וכיון דבשלו נמי אינה תרומה אלא מדרבנן א"כ אין קושיא כלל מעכו"ם שתורם וי"ל דתנן בדמאי פ"ה מעשרין משל ישראל על של כותים וכו' וגרסי' עלה בירושלמי דמתני' דר"מ דאמר אין קנין לנכרי בא"י להפקיע מן המעשרות ר' יהודה ור"ש אומרים יש קנין. א"כ איכא למימר דהשיבו לר"מ לדבריו דסובר דאין קנין וכו' ופירותיו חייבין בתרומות דאורייתא ואפ"ה תרומותיו תרומה ש"מ דאפי' מדאורייתא תורם לעצמו שאין הדבר תלוי בנשיאת העון. אך קשה פ"ק מה"ת פסק הרמב"ם אין לעכו"ם קנין וכו' ע"ש ובכ"מ איך פסק כאן דתרומתו דרבנן ומתיר איסור טבל שהוא במיתה ובקידושין ריש פ"ב פירש"י העכו"ם והכותי שתרמו את שלהן תרומתן תרומה ליאסר לזרים דקסבר אין קנין לעכו"ם בארץ לפוטרו מן המעשרות וקשה לפי' דמשמע דפליגי תנאי ביש קנין לעכו"ם ובפ' השולח פליגי בה אמוראי ואין סברא לומר דפליגי אמוראי בפלוגתא דתנאי ע"כ. ותימא איך נעלם מהם דברי הירוש' דדמאי שהבאתי למעלה דמפורש בי' דר"מ אומר אין קנין. ועיין במנחות פ' ר"י בתו' בד"ה מירוח וכו' דמסקי דפליגי הבבלי והירושלמי בפלוגתא דתנאי ביש קנין ואין קנין. ואין להאריך כאן. אך קשיא לי מדברי הרמב"ם מהא דגרסי' בקידושין שם ולר"ש דפוטר ועכו"ם ליתא בתרומה דנפשיה אתם גם אתם למה לי פשיטא דלא הוי שליח ע"כ. שמע מינה לת"ק תרומת עכו"ם דאורייתא דאי דרבנן קרא למה לי וצ"ע:

תני רבי הושעי' וכו'. הרא"פ בפי' למס' תרומות גירסא מוטעת נזדמנה לו וטרח הרבה לפרשה ואין צורך ופירושו אף לגירסתו מעורבב ע"ש. וכל מה שפירש בסוגיא זו אינו נכון ועתיד אני לבארה במקומה במס' תרומות בע"ה. והרמב"ם לא ביאר דין זה דאין לעכו"ם מחשבה להכשיר זרעים ולתרומה מיהו לתרומה י"ל כיון דס"ל תרומת עכו"ם דרבנן וכמ"ש בסמוך בשמו א"כ לא אתי לכם למעט עכו"ם אך לענין להכשיר זרעים היה לו לבאר וי"ל:

בגין דרי"א תורם ואינו מקדש. כ' הר"ש פ"ק דתרומות וא"ת ומ"ט דר"י דאמר תורם ואינו מקדש וי"ל קסבר קרא מאת כל איש גבי הקדש דוקא כתיב ע"כ. וקשה א"כ מנ"ל למעט חרש ושוטה ועכו"ם שאינן תורמין. וכמש"ל בתוס' בד"ה רי"א וכו' לכך נ"ל ודאי אף ר"י מוקי מאת כל איש אתרומה אלא קסבר ר"י לא ממעטינן מאיש אלא קטן פחות מבן ט' שנים אבל בן ט' שנים ויום אחד לא נתמעט מאיש וכן הוכחתי לעיל פ"י ה"ט בתוס' בד"ה ולמה וכו' ע"ש. ועיי' בבית שמואל סי' קע ס"ק יב היינו דתנן פ"ק דתרומות קטן עד שלא הביא שתי שערות רי"א תרומתו תרומה ולא תנן סתם קטן אלא ללמד דלאו בכל קטן קאר"י דתרומתו תרומה אלא קטן שלא הביא שתי שערות דלאו גדול הוא מיהו לאו קטן הוא והיינו בן ט' שנים ויום אחד דלכ"ע גדול הוא לענין ביאה. וא"ת א"כ בהקדש נמי וי"ל שאר הקדש דכתיב ואיש כי יקדיש את ביתו מוי"ו דואיש ממעטינן אפי' בן תשע שנים דאינו מקדיש וא"ת הא איפכא שמעינן לה דגרסי' בנדה דף לב איש אשר תצא ממנו ש"ז אין לי אלא איש בן ט' שנים מנין ת"ל ואיש הרי דמרבינן מוי"ו דואיש דבן ט' שנים ויום אחד דינו כאיש וי"ל היינו מקמי דאית לן הלכתא דבן ט' שנים הרי הוא כאיש לענין ביאה אבל לבתר דמסיק שם בנדה דבן ט' שנים ויום אחד הלכתא הוא דהוי כאיש תו לא צריך קרא לרבויי קטן בן ט' שנים וע"כ לומר דמוי"ו דואיש ממעטינן קטן בן ט' דאינו כאיש וא"ת הא בכל מקום וי"ו לרבויי והכא אמרי' דוי"ו למעוטי אתי וי"ל דגם זה ריבויא הוא וקאי הך ריבויא לענין איש דמרבינן דבעי' איש שהוא גדול ובר עונשין. ותוס' כ' שם בנדה בד"ה למעוטי אשה מלובן וכו' כיון דלא איצטרך וי"ו לרבות מיפרשי לקרא לכך אייתר לומר דדוקא איש אמרתי לך ולא אשה ע"ש א"כ ה"ה ה"נ איכא למימר לכך אייתר למעט בן ט' שנים. ונראה בכל מקום דמכשיר ר"י קטן כדתנן במגילה פ"ב איירי בקטן שהוא בן ט' שנים ויום אחד. ואל תאמר זה חדש הוא דבבבלי במגילה דף יט ע"ב גרסי' בד"א בקטן שלא הגיע לחינוך אבל בקטן שהגיע לחינוך אפי' לכתחלה שר"י מכשיר בקטן ופירש"י בד"א בקטן שלא הגיע לחינוך מצות כגון בן תשע ובן עשר ע"כ הרי דר"י לא קאמר אלא בקטן שהוא בן תשע. ודבר הגון הוא:

מהו שיעשה בהן שליח. הרמב"ם לא הזכיר דבר מכל הנך בעיות גם בבבלי לא מצאתי בשום מקום שנסתפקו בהן חוץ בעי' דתמורה כמ"ש בסמוך בתו' בד"ה ויסבור. מיהו האיבעי' הראשונה י"ל שסמכו אקושית ר' יודן דבסמוך גם בבבלי קידושין וגיטין פ"ב אמרי' גם אתם לרבות שלוחכם מה אתם בני ברית אף שלוחכם בני ברית ממילא שמעינן דאין להם שליחות אפי' בדבר דאית בהו. ובעל האיבעיא סובר דלא ילפינן מתרומה דהא א"ר יוחנן בסמוך דאפי' כמ"ד קטן אינו תורם מקדיש ש"מ דתרומה חמירא וא"ר יוחנן אין עבד נעשה שליח לקבל גט לאשה מיד בעלה לפי שאינן בתורת גיטין וקידושין משמע ליה לבעל האיבעיא בדבר דאיתא ביה מצי להיות שליח א"נ סובר תרומה דרבנן הוא דפוטר ועמ"ש לקמן בסוגיין בד"ה וקשיא וכו':

כרבנן דאינון אמרין הוקשו לקדשי המקדש אינו מביא. וא"ת לא יהא אלא קדשי מקדש הרי הוא מביא נדרים ונדבות וי"ל שאני נדרים ונדבות דמפרש בהו קרא אבל ביכורים לאו נידר ונידב הן אלא באין חובה וכל דבר שבחובה מקדשי המקדש אין מקבלין מהן וא"ת אף לר' יהודא איך יביא ביכורים הא כתיב ראשית בכורי אדמתך ואין לעכו"ם חלק בארץ וי"ל כיון שקנה הקרקע מישראל אדמתך קרינא ביה לא מיבעיא למ"ד יש קנין לעכו"ם בארץ להפקיע מן המעשרות אלא אפי' למ"ד אין קנין מ"מ אדמתו היא:

אין יסבור כר"מ דאמר מכל מעשרותיכם וכו'. נ"ל דה"ג אין יסבור כר"מ דאמר את מעשרותיכם וכו' וכ"ה בבבלי בכורות ריש פ"ט ובתמורה ספ"ג. וכן עיקר דהך קרא איירי במעשר שני ומעשר בהמה:

ויסבור כר"ש וכו'. מכאן מוכח הא דפליגי ר"ש ורבנן בתרומת עכו"ם בדאורייתא פליגי דאי בדרבנן ת"ק דר"ש נמי סובר דמדאורייתא אינה תרומה א"כ אף לת"ק אינה עושה תמורה מהיקישא. ודלא כהרמב"ם ועמש"ל בתו' בד"ה התיבון. מיהו בבבלי תמורה דף ג' גרסי' קדשי עכו"ם אין עושין תמורה דכתיב לא יחליפנו ולא ימיר וכתיב בריש ענינא דבר אל בני ישראל ל"א ואין עושין תמורה מ"ט דאיתקש תמורת בהמה למעשר בהמה ומעשר בהמה למעשר דגן ובמעשר דגן כתיב כל מעשר בני ישראל. וכ' תוס' שם בד"ה ובמעשר דגן וכו' היינו לר"ש דאית ליה הך דרשה אבל רבנן פליגי עלי' ולישנא קמא שייך לרבנן ע"כ וקשה לרבנן מ"ש דדרשי בני ישראל דכתיב בתמורה למעוטי עכו"ם ובני ישראל דכתיב במעשר ותרומה לא דרשי וי"ל דרבנן דרשי גם אתם דכתיב בתרומה אתי למעוטי עכו"ם מה אתם בני ברית אף שלוחכם בני ברית כמפורש בבבלי בקידושין רפ"ב ואס"ד דעכו"ם ליתיה בתרומה דנפשי' למה לי קרא וכה"ג פריך הש"ס שם:

מהו שיהו חייבין על קדשיו בחוץ. פירשתי בקונט' דאקטן קאי ולא אעכו"ם כאינך איבעיא דכולא סוגיין מדפריך בסמוך מדר' יהושע משמע בקטן איירי מיהו י"ל הא דפריך בסמוך קאי אהא דאר"י לעיל בסוגיין אפי' מ"ד אינו תורם מקדיש. אך הא קשיא וכי כהנא ור"י פליגי בפלוגתא דר"ש ור' יוסי דתנן בזבחים פ' ב"ש קדשי עכו"ם וכו' והשוחטן בחוץ פטור דברי ר"ש ר' יוסי מחייב. ודוחק לומר שלא הי' בגירסתן במתני' דזבחים והשוחטן בחוץ. שגם בברייתא דמייתי התם בבבלי ד' מ"ה ליתא ותו כתבו שם בגמרא לא תני בברייתא שוחט בחוץ ובמתני' לא תני תמורה ונסכים דתני בברייתא וזה תימא ע"כ. גם בתיו"ט כ' שם שאינו יודע טעמו דר"ש ע"ש. ונ"ל טעמו דגרסי' בזבחים דף קיט ע"ב ד' כללות היה רש"א בקדשים הקדישן בשעת היתר הבמות והעלן בשעת היתר הבמות פטור מכולם ופירשו בתו' דאיירי בקרבנות יחיד שהוקדשו למשכן והקריבן בבמה וכדתנן שם ר"פ פרת חטאת. וקסבר ר"ש כיון דעכו"ם מותרים להקריב בחוץ כמפורש שם דף קטו וברמב"ם סוף ה' מעה"ק ה"ל כקדשים שהקדישן בשעת היתר הבמות להקריבן במשכן דפטור ור' יוסי סובר כיון דלדידן איסור במות הוא ה"ל כקדשים שהקדישן בשעת איסור במות א"נ קסבר ר' יוסי אף המקדיש בשעת איסור במות להקריבן במשכן חייב ופליג אכללות דר"ש ונכון הוא:

וקשיא דרב כהנא על דר"י וכו'. וקשה לפמ"ש הר"ש פ"ק דתרומות ר"י בכל קטן אפי' פחות מעונת נדרים קאמר דתרומתו תרומה וזה פשוט לפי גירסת הירושלמי דאי אף ר' יודא בשהגיע לעונת נדרים קאמר מאי פליג אר' יוסי. א"כ מאי פריך מתרומות אקדשיו הא ודאי קדשיו אינן קדושין עד שלא הגיע לעונת נדרים דע"כ לא פליגי רב כהנא ורב יוחנן אלא במופלא סמוך לאיש אי דאורייתא או דרבנן דאל"כ תיקשי ליה קדשיו גופייהו אם הן קדושין למה לא יהא חייב עליהן אם שחטן בחוץ אלא ודאי כמ"ש דפליגי אם מופלא סמוך לאיש הוא דרבנן או דאורייתא וכ"ה בבבלי בנדה פ' יוצא דופן ולא דמיא כלל לתרומה וע"ק הא דמשני בתרומה דרבנן איירי. ר"י א"כ הא דקאמר לעיל בסוגיין ר"מ פליג דאינו תורם עד שיביא ב' שערות ויליף ליה מקרא ולא תשא עליו חטא הא אף ר"י לא קאמר אלא בתרומה דרבנן וע"ק הא ר' יהודה סובר תרומה בזמן הזה דאורייתא כמפורש בברייתא בבבלי פרק יוצא דופן שם וצ"ע:

ר' ניסא שאל ויהי כן באסורות. עיי' פי' בקונט'. עוד נ"ל לפרש דה"ק ר"נ שאל למה לך להגיה הברייתא אמאי לא מוקמת שזוכה בהפרת נדרים באותן נדרים שאסרה על עצמה בלשון איסור דאר"י אין לוקין על נדרים שאוסר בלשון איסור ש"מ דס"ל שאינן אלא מדרבנן ואתי נישואי דרבנן ועקרי נדרים דרבנן ועמ"ש נדרים הלכה א' בתו':

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף