שיירי קרבן/יבמות/טז/ג

שיירי קרבן יבמות טז ג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

החוטם עם הלסתות. כ' הב"י בא"ע סי' יז רי"ו כ' בשם הרמ"ה פרצוף פנים דתנן במתני' הם הלחיי' עצמן ואין משגיחין לא על העינים ולא על הפה ע"כ. ונראה דדייק לי' מסוגיין דקאמר ר"י החוטם עם הלסתות משמע דהני תרי סגי לההכרה. ואף דבבבלי תניא דבעינן נמי פדחת מ"מ מירושל' שמעינן דפרצוף פנים היינו הלחיים לבדן ולא דבר אחר שבפנים כגון העינים והפה. מיהו הא קשיא לי הא ודאי לכ"ע אין הפדחת בכלל פרצוף פנים דהא בברייתא תניא פרצוף פנים ולא פדחת פדחת ולא פרצוף פנים אין מעידין וכו'. א"כ מתני' דתנן פרצוף פנים עם החוטם ולא הזכיר פדחת פליג אברייתא וכמבואר בסוגיין. ולמה פסקו הפוסקים כהך ברייתא ודלא כמתני'. ולא שייך לומר מתני' תנא ושייר בכה"ג. וראיתי להרא"ש שהשמיט ברייתא זו וכ"נ מדברי הרמזים אבל הרי"ף מביאה בהלכות וכ"כ הרמב"ם והטור וצ"ע:

ואתיא דמר ר"י בשם רב וכו'. עיי' פירושי בקונטרס. כתבו תוס' בשם ר"ת ודוקא כשאין שם אלא הפרצוף אבל אם כל גופו שלם אפי' אין כאן פדחת וחוטם ניכר היטב ע"י סימני הגוף וכו' והיכא שאינו נחבל בפני' נראה פשוט שיוכלו להכירו ואפי' לאחר כמה ימים מעידין עליו וכו' ע"ש. וקשה א"כ מאי קאמר ואתיא דמר וכו' הא מהאי קרא משמע דוקא הכרת פנים הוא דהוי הכרה אבל לא שאר הגוף גם מהא דאמרינן בסמוך שהושיב עליהם משמרות ג' ימים משמע דשוב אין שם הכרה ורוב הנהרגים אינן חבולים בפניהם. ועוד לסברת ר"ת אף שנתקלקלה הצורה מ"מ יש סימן בגופן. והרשב"א והר"ן חולקים עליו ועיי' בנ"י וצ"ע:

ע"י שבא ע"ז לידו ולא ביערה. כ' הי"מ אין להקשות דירבעם רע ממנו שעשאה וכו' ואין קושיא למה נתאחר ענשו של ירבעם שפעמים יאריך לרשע גדול כדי לענשו בעונש קשה ע"ש. ול"נ שכך היא המדה שהמתרשל מלעשות מצוה נענש מיד וכן מצינו במשה כמפורש בנדרים דף ח' ע"י שנתעצל במילה ביקש המלאך להרגו. וזהו מדה כנגד מדה הוא מתעצל בעשיית המצוה הקב"ה זריז לעשות בו דין. ומה גם עונש אביה חמור לפי שלא היה לו שום הנאה בעברה זו משא"כ ירבעם לא עשה את העגלות האלה להכעיס רק מדאגה שלא תחזור הממלכה לבית דוד כמפורש בקרא במלכים ומ"ש הי"מ עוד תימא מנ"ל שלא בערה כשלכד בית אל וי"ל לפי שבנבואת הושע שהיה זמן רב אחר מלכים אלו כתיב לעגלות בית און וכו'. משמע דהיינו עגל בית אל וכו' ע"ש. תמה אני איך נעלם מעיני הרב מקרא מלא במלכים ב' סי' י' רק חטאי ירבעם וכו' לא סר יהוא מאחריהם עגלי זהב אשר בית אל ואשר בדן ויהוא היה זמן רב אחרי מלכים אלו וצ"ע:

שניא היא שהסימנין דרכן להשתנות. עי' פי' בקונטרס. וקשה תינח סימני הגוף דרכן להשתנות לאחר מיתה אלא סימני כליו קשיא ונראה דה"ק כיון דסימנין עשויין להשתנות לא סמכינן עלייהו מדאורייתא וברייתא אסמכתא בעלמא היא ומדרבנן הוא דמחזירין דניחא לבעל אבדה למיהב סימנין ולמשקליה כדאמרי' בבבלי ב"מ דף כז א"נ ה"ק מתני' איירי בסימנין שאינן מובהקין שעשויין להשתנות וברייתא איירי בסימנין מובהקין. מיהו פשטא דמתני' משמע שאין שום סימן אחר אלא בפרצוף פנים ועיי' בחי' הרשב"א:

והחיה אוכל' בו וכו'. בבבלי אמרי' דוקא במקום שאינו עושה אותו טרפה אבל במקום שעושה טרפה לא והטעם בכה"ג לא שייך לומר נתרחמו עליו מן השמים דא"כ אף כשמת נימא שמא נעשה לו נס כחבקוק אלא ודאי כיון שלא ראינו שאירע בו דבר שבודאי ימות חיישינן לכל דבר שאפשר לומר שעדיין חי וה"ה בנפל לבור אריו' ולכבשן האש נמי מהאי טעמא הוא דחיישינן:

נפל לכבשן האש אין מעידין עליו. בבבלי גרסי' מעידין עליו. ונראה דלא פליגי דהכא איירי שנפל לתוך מדורה הלכך אין מעידין עליו שמא יצא משם לשעה והבבלי איירי שנפל לתוך כבשן עמוק שאינו יכול לעלות ממנו ובכה"ג ודאי אמרינן שמת דה"ל כאלו ראוהו מת ועיי' בחי' רשב"א. ומ"ש המהרש"א בתו' בד"ה אין מזכירין וכו' והשתא ר"מ דמתני' חולק אברייתא נפל לתוך כבשן אש מעידין עליו ע"ש. דבריו תמוהין למאן קאמר לה לירושלמי ודאי דלא פליג דהא אין מעידין עליו תני בברייתא ואי להבבלי דתנא בברייתא מעידין עליו הא ס"ל דלכ"ע אין מזכירין מעשה נסים ונראה דה"ג בתו' ואינו חולק אברייתא דלעיל וצ"ע:

נפל ליורה בין של מים וכו'. כ' הרשב"א בחי' ומדברי רש"י נראה שהמים והיין מכבין ולבסוף מבעירין ומעידין עליו והאי פלוגתא דת"ק ור"א דהכא דיין ושמן עבדין לה פלוגתא בירוש' במים ושמן וכל זה ראיה דמים ויין לגבי האי חד דינא אית להו ע"כ. נראה דר"ל אע"ג דבסוגיין תנא דת"ק סובר דאין מעידין עליו ובבבלי גרסי' יין ושמן מעידין עליו מ"מ חזינן דמים ויין חד דינא אית להו. ויותר נ"ל דגירסתו היה בירושלמי מים ושמן מעידין עליו כגירסת הבבלי. גרסי' בבבלי זבחים דף צא ע"ב אמר שמואל המתנדב יין מביא ומזלפו ע"ג אישים וכו' והא קמכבי כיבוי במקצת לא שמיה כיבוי איני והאר"נ המוריד גחלת מע"ג המזבח וכיבה חייב דליכא אלא האי ואב"א כיבוי דמצוה שאני ע"כ. וקשה לסברת רש"י מאי פריך מהא דר"נ שאני ניסוך היין דאינו כיבוי שהרי מבעיר לבסוף ולא יהא אלא מפוח שמכבה בתחלה ומבעיר לבסוף משא"כ במוריד גחלת שמתכבה והולכת וצ"ע:

מיליהון דרבנן פליגין וכו'. וקשה הא רב נמי הלכה כריב"ב קאמר דאין כל המקומות שוין ובמים משיאין את האשה אפי' לאחר כמה ימים וא"ל קסבר הש"ס ריב"ב לחומרא פליג ופעמים אפי' תוך שלשה אין מעידין דא"כ ר' ירמיה כמאן התירה. ואי משום דמיא צמתי צורת הפנים ואין מניחין להשתנות ומודו רבנן דמעידין אפי' לאחר ג' ימים קשיא מנ"ל דר"י פליג ארב דלמא אף ריב"ב דמחמיר מודה במים דמעידין אפי' לזמן מרובה. לכך נ"ל דה"ג ר"ז ר"ח בשם רב אין הלכה כריב"ב. ושפיר קאמר דר"י פליג. ונראה שכך היתה גירסת הרי"ף ולכך פסק דוקא ד' או ה' ימים אינו משתנה במים אבל לא יותר דלא קיי"ל כר' ירמיה דפליג ארב וסובר כריב"ב. ועיי' בחי' הרשב"א דף קכא בד"ה הא וכו':

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף