שיירי קרבן/יבמות/טו/ד

שיירי קרבן יבמות טו ד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

יבמתה אפי' אחותה. כ' הרמב"ם פ"ז מה"ג ואלו הנשים שחזקתן ששונאו' זו את זו חמותה צרתה אפילו היתה צרתה נשואה לאחר ויבמת' אפילו היתה אחותה. וכתב הה"מ אבל רש"י פי' יבמתה יראה שמא סופה להיות צרתה וי"ל לדבריו אע"פ שהטעם כן הוא לא פלוג רבנן בין יבמה ליבמה. ואיני מבין דבריו פשיטא אף להרמב"ם הטעם הוא כרש"י דאל"כ למה חזקתן ששונאות. וראיתי להרב במ"ל פי"ב מה"ג שכתב דלהרמב"ם א"צ לזה אלא הדברים כפשטן דטעמא דאינה מעידה דחכמים אמדו דעתן של נשים דסתם יבמות שונאות זו לזו אף דליכא חששא שתהיו צרות ע"כ ואינני רואה לזה שום גילוי דעת בדברי הרמב"ם. גם ריהטא דכולא סוגיא דבבלי אמתני' כרש"י אזלא דבעי טעמא למה שונאה ולא מאומדן דעת חכמים ומדשינה הרמב"ם לשון הירושלמי וקאמר אפי' היתה צרתה נשואה לאחר נראה דר"ל דוקא צרתה נשואה לאחר אבל אם האשה שמעידה עליה נשואה לאחר נאמנת וכ"כ הכ"מ ריש פי"ב מה"ג. ודברי הב"ש סי' יז ס"ק יג תמוהים דהבין מדברי הכ"מ אף אם הצרה נשואה לאחר מעידה והא ודאי ליתא שהרי הכ"מ פ"ז מה"ג מביא דברי הירושלמי להלכה דאינה נאמנת ולא קאי אלא אם נעקרה זו שמעידה עליה מהך ביתא שהיו צרות זו לזו דאז נעקרה השנאה מלבה אבל כשנדחית היא והצרה עדיין שם אפשר שניתוסף השנאה ודברים נכונים הם ועמ"ש בסמוך בתו' בד"ה והכא וכו':

מתני' אמרה כן שלא עשו זכרים כנקבות וכו'. מכאן נ"ל אע"ג דקיי"ל כר"י דשונא כשר להעיד מטעם דלא נחשדו ישראל על כך דוקא באנשים אבל בנשים במקום שהכשירו חכמים עדות אשה אם ידוע שיש שם שנאה פסולות להעיד והטעם דנשים דעתן קלות:

והכא מתוך שהיא יודעת וכו'. כ' הב"ש סי' יז ס"ק יג ואפשר לאותו הבעל אינה מעידה דרצונה שצרתה תהיה ג"כ אסורה לו ע"כ. ותימא א"כ אף באומרת בפ"נ ובפ"נ לא תהא נאמנת דאף שאינה מקלקלה לצרתה מ"מ מועיל לעדותה לאסרה על בעלה. אך עיקרא דמלתא תמיהא לי למה תהא נאמנת כשאומרת בפ"נ ובפ"נ נימא דמשקרת כדי להוציא צרתה מבעלה ותשאר היא לבדה ודוחק לומר דאיירי בשגם היא נישאת לאחר ע"י גט זה שלא נמצא מזה שום רמז בש"ס ופוסקים וצ"ע:

מפני שאמר משנישאת וכו'. בבבלי דף קיז גרסי' טעמא דניסת הא לא ניסת לא תנשא והאמר עולא כל מקום שהאמינה התורה עד אחד הרי כאן שנים ואין דבריו של אחד במקום שנים ה"ק עד אומר מת והתירוה להנשא ובא אחד ואמר לא מת לא תצא מהיתיר' הראשון. וכ' תו' וקשה לר"י הא בפ"ב דכתובות משמע דעול' בדיעבד קאמר אבל לכתחלה מודה דלא תנשא. עוד הקשו וא"ת מאי משני התירוה להנשא ובא אחר ואמר לא מת לא תצא מהיתירה הראשון משמע ותנשא לכתחלה. עוד הקשו הכא משמע דעולא בזה אחר זה איירי וכן מוכח ממתני' דכאן דוקא בבאו בזא"ז קאמר לא תצא ובסיפא תנן עד אומר מת ועד אומר לא מת לא תנשא והיינו משום דבאו בבת אחת ובפ' מי שקינא משמע דאיירי עולא בין בבת אחת בין בזא"ז. ועוד הקשו הא דקאמר בבבלי דף קיח ר' יוחנן אמר בהא אפי' ר"מ מודה דכל לא מת בעדות אשה לאו הכחשה היא וקשיא סיפא עד אומר מת וכו' דתנן לא תנשא ש"מ דבבת אחת הוי הכחשה ואין לומר דסיפא נמי אם נישאת לא תצא ומשום לזות שפתיה קשיא רישא טעמא דנישאת וכו' הא לא ניסת לא ע"ש שדחקו מאוד לתרץ. ועיי' ברשב"א ולענ"ד נראה סוגיא דפ' מי שקינא אתיא כפשטא דעולא בין בבת אחת ובין בזא"ז קאמר אלא מודה עולא דיש חילוק ביניהם דבזא"ז אפי' לכתחלה מותר ובבת אחת דוקא דיעבד שרי אבל לא לכתחילה וטעמא רבא אית ביה דכשבא השני אחר שהתירוה הב"ד אמרי מסתמא קמו רבנן במילתא מ"ט התירוה וליכא לזות שפתים הלכך אפי' לכתחלה מותרת אבל בבאו שניהם בבת אחת ודאי איכא לזות שפתים ואסורה לכתחלה להנשא. גם לישנא דקאמר עולא הכי דייק דמתיר לכתחלה מדקאמר הרי כאן שנים הא תו ל"ל למימר ואין דבריו של א' במקום שנים דמלתא דפשיטא הוא כדקאמר בבבלי בסוגיין עד אומר מת ושנים אומרים לא מת תצא פשיטא דאין דבריו של אחד במקום שנים א"ו לאשמועינן דבכ"מ דבריו של אחד במקום שנים בין בב"א בין בזא"ז אך פעמים שאין דבריו של אחד במקום שנים והיינו בבאו זא"ז ודינו כשנים ממש ואפי' לכתחילה שרי. מעתה הקושיא המקשה אמתני' מדעול' דהא בזא"ז אפי' לכתחלה מתיר ומשני לא תצא מהיתירה הראשון ושריא אפי' לכתחלה וסיפא עד אומר מת ועד אומר לא מת לא תינשא היינו לכתחלה דבבאו בבת אחת דומיא דאחת אומרת מת ואחת אומרת לא מת דאיירי נמי בבת אחת והא דאר"י כל לא מת בעדות אשה לאו הכחשה היא ה"ק כיון דלכ"ע לאו הכחשה היא וכדעולא הלכך פי' בבת אחת מותרת והא דשרינן הכא אפי' לכתחלה ובסיפא בעד ועד תנן לא תנשא בהא ודאי פליג ר"מ וקסבר דאפי' לכתחלה שרי ואינו מחלק בין בבאו בב"א בין בזא"ז א"נ ר' יוחנן לשיטתו דבסוגיין מוקי מתני' כר' מנחם בר' יוסי אבל לרבנן אפי' בעד ועד בבת אחת לכתחלה לא תנשא ואם ניסת לא תצא והיינו טעמא דלכתחלה לא כיון שהדבר ספק וכדפי' בקונט' והאשה עצמה לא דייקא כל כך כיון דאיכא עד דקאמר מת אבל הכא שהאשה עצמה היא האומרת מת ודאי דייקא שפיר ואפי' לכתחלה תנשא. מעתה יבוארו היטב דברי הרמב"ם פי"ב מה"ג ע"א אמר מת והתירוה ובא אחר ואמר לא מת לא תצא מהיתירה ותנשא שע"א נאמן בעדות אשה כשני עדים ואין דבריו של אחד במקום שנים. באו שניהם כא' וכו' ה"ז לא תנשא ואם ניסת תצא מפני שהוא ספק ואם ניסת לעד שהעיד לה והיא אומרת ברי לי ה"ז לא תצא. והן הן הדברים שהוכחנו מדברי הש"ס. ודלא כתו' והרא"ש שכ' דלא תצא מהיתירה הראשון ולכתחלה לא תנשא. ודברי הכ"מ בד"ה ואהא דאמרי' וכו' ע"ש אינן מבוררים לי דהא מיהת שמעינן מדאביי דעולא בדיעבד קאמר ובהא ליכא מאן דפליג וכ"כ תוס' בסוגיין בד"ה הא וכו' ע"ש. ודלא כהרמב"ן והרשב"א שכתבו בשבאו בב"א אפי' אם ניסת תצא והא דלא תנן הכי במתני' דבנישואין דהיתר איירי ולא בנישואין דאיסורא ומיהו בירו' גרסי' אר"י זו דברי ר' מנחם בר' יוסי אבל חכמים אומרים בין שאמר משניסת בין שאמר עד שלא ניסת לא תנשא ואם ניסת לא תצא ובודאי בבאו בב"א איירי דאי בזא"ז אמאי לא תנשא אפי' לכתחלה תנשא כדעולא ושמא עד שלא נשאת דקאמר כגון משהתירוה להנשא ולית להו דעולא דר"מ בר' יוסי לא איירי בגמר' דילן אלא בשני עדים כ"כ בחי' הרשב"א ובנ"י בשמם ואיני מבין דבריהם למאי צריך סייעת' דבב"א איירי ר' יוחנן הא ע"כ לומר קסבר ר' יוחנן כי היכי דפליגי ר"מ בר' יוסי ורבנן בשני עדים ה"ה בעד ועד נמי פליגי ושני עדים דפליגי בהו אין חילוק בין שבאו בב"א בין שבאו בזא"ז ועוד תימא מדמוקי ר"י למתני' אמר עד שלא ניסת וניסת תצא וע"כ לית לי' דעולא דהא משנתינו אף אי לא תנן וניסת נמי שמעינן דבבאו זא"ז איירי דתנן עד אומר מת ובא אחר ואמר לא מת וכו' ובא אחר משמע דאיירי בזא"ז וכיון דמתני' דר' מנחם בר"י פליג אדעולא ה"נ פליגי עלי' חכמים וע"ק לשיטתו מאי דוחקיה דפליג אדעולא דלמא אית ליה ואפ"ה לכתחלה לא תינשא משום לזות שפתים וכמ"ש תוס' וכדאביי וע"ק הא ע"כ לומר הא דקאר"י בין שאמר משניסת היינו משהתירוה להנשא דאל"כ איך קמסיים לא תנשא ודוחק לומר דאעד שלא ניסת לחוד קאי אלא ודאי שאמר משניסת היינו משהתירוה להנשא ועד שלא ניסת היינו עד שלא התירוה להנשא ועמש"ל פ"י הל' ג בתו' בד"ה מסתברא וכו' דחכמים ור' מנחם בר' יוסי פליגי בשהתירוה להנשא וצ"ע. וא"ת אף להרמב"ם קשיא מן ר' יוחנן דקאמר אמר משניסת לא תנשא ואיהו סובר משהתירוה להנשא תנשא לכתחלה וי"ל בהא ודאי פליג הירו' אבבלי דהא כבר הוכחנו דקסבר עולא בזא"ז אפי' לכתחלה תנשא. ומ"ש הלח"מ פי"ב מה"ג דאיכא לאתמוהי טובא אדברי הה"מ שדקדק מדלא קתני במתני' בעד ועד אם ניסת תצא ש"מ דבדיעבד וניסת לא' מעידיה לא תצא. ואין זה דקדוק דהא תנן א' אומרת מת וא' אומרת לא מת וכו' וזו שאומרת לא מת לא תנשא ולא תיטול כתובה אחת אומרת מת וכו' רמ"א הואיל ומכחישות זא"ז הרי אלו לא ינשאו והני ודאי אע"פ שנשאת תצא א"כ אין כאן דקדוק וראי' וכו' ע"ש. תמה אני אם יצאו דברים אלו מפי הקדוש בשגם ראיה זו לאו מפי הה"מ אנו חיין אלא הרמב"ן והרשב"א הזכירוה וכמש"ל וחלילה שיטעו בזה אלא אף הם מודים דלא תנשא אפי' בדיעבד משמע אלא דקשיא להו בעד ועד ה"ל למתני בפירוש ואם ניסת לא תצא דסד"א לא תנשא היינו לכ"ע אפי' בדיעבד תצא מפני שהוא ספק אבל בשניסת לאחד מעידיה לא תצא אלא ודאי דבניסת לאחד מעידיה סובר תנא דמתני' דלא תצא. אך הא ודאי איכא למידק גם לשיטת הרמב"ם קשיא ה"ל לתנא למתני ואם ניסת לא תצא כדתני ברייתא דר' מנחם בר' יוסי ב' אומרים מת וב' אומרים לא מת לא תינשא ואם ניסת לא תצא ומוקמינן לה בבבלי בכתובות דף כב בשניסת לאחד מעדיה מיהו י"ל התם נקט הכי משום פלוגתא דר' מנחם בר' יוסי דאמר תצא. וכבר בררנו הדברים כל הצורך ואין אנו מוכרחים לראיה זו:

אפי' אתון וכו'. לעיל פ"י הל' ד פירשתי הא דקאמר אמרין ליה לית אתנו כך השיבו לרב ליכא תנא דתני הכי וכו' ע"ש בפי' בקונט' ובתוס' שם. וסמכתי אהא דאמרו בבבלי ר"פ האשה רבה דמחכו עליה דרב במערבא מיהו מסוגיין משמע שכל זה מדברי רב הוא וכמו שפירשתי כאן בקונט' דבסמוך גרסי' רבנן דתמן אמרין לה לית אתנו. ולענין היתירא אמרו כן כמפורש בסמוך דאבא בר בא אמר לאיסורא. גם מ"ש שם בתו' בד"ה אפי' דהוא אתי וכו' דרב קאי איבמה ע"ש. לא משמע כן בסוגיין:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף