שיירי קרבן/יבמות/טו/ג

שיירי קרבן יבמות טו ג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מצינו שאין האחין נכנסין לנחלה על פיה. וקשה למה נקט הך לישנא ה"ל למתני שאין היורשין נכנסין לנחלה ע"פ וכ"כ הרמב"ם פ"ז מה' נחלות וכן בדין מ"ש אחין היורשין מ"ש בניו יורשין וי"ל לכך נקט האחין לאשמועינן דאפי' נתייבמה היבמה אין היבם נכנס לנחלה ע"פ. והא דאמרינן בבבלי בסוגיין אר"ח נתייבמה יבמה נכנס לנחלה ע"פ אינהו דרשו מדרש כתובה אנו לא נדרוש מדרש תורה יקום על שם אחיו אמר רחמנא והרי קם היינו לפי מאי דאסיקנן דדרשינן מדרש כתובה דרשינן נמי מדרש תורה אבל אי לא דרשינן מדרש כתובה אף מדרש תורה לא דרשינן דדוקא להנשא התירו חכמים משום עגונה אבל לא לממון. אך קשה הא מדאורייתא אין האשה נאמנת ואין כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בקום ועשה אלא משום דכל המקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעינהו רבנן לקידושין מיניה א"כ לא דמי' מדרש תורה למדרש כתובה דבשלמא איהו דחייב נפשי' לתת לה כתובתה כשתנשא לאחר וכיון דחכמים מתירין לה להנשא אף היא נוטלת כתובה דכל תנאי שבממון קיים אבל היבם שיטול בשלמא להנשא מותרת ממ"נ אם מת שפיר קמייב' ואם לא מת הא אפקעינהו לקידושין אבל היבם נכסי אחיו אינו בדין דכיון דאפקעינהו לקידושין א"כ אינה אשת אחיו ואין לו בנכסיו כלום וי"ל עיקר הטעם משום דדייקא ומינסבא ויש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בדבר הדומה שהגון להאמין כמ"ש תו' בבבלי דף פח ע"א בד"ה מתוך וכו' ע"ש וכיון שכן אף היבם יורש נכסי אחיו. ובהכי יש ליישב הא דכתבו תוס' דף קיז ע"א בד"ה וחזרו וכו' הא דחזרו ב"ה להורות כדברי ב"ש לאו משום מדרש כתובה הוא אלא משום ק"ו דב"ש ע"ש הא ודאי ק"ו פריכא הוא שאין טעם לכתובה כטעם היתר נישואין דבנישואין אפקעינהו רבנן לקידושין ולפמ"ש ניחא. וא"ת הא דקאמר מצינו וכו' משמע דמקרא יליף ליה וכי היכן מצינו לזה רמז בתורה שאין האחין נכנסין לנחלה ע"פ וי"ל דיליף ליה מהא דגרסי' בבבלי ב"מ דף לח ע"ב רא"א ומשמע שנאמר וחרה אפי והרגתי אתכם בחרב איני יודע שנשיהם אלמנות ובניהם יתומים ומה ת"ל והיו נשיכם וגו' מלמד שנשיהם מבקשין לינשא ואין מניחין אותן ובניהן רוצים לירד לנכסי אביהן ואין מניחין אותן ופירש"י שתי קללות הן של חרב ושל שבי. וקשה עדיין תרתי ל"ל הלא חד מינייהו סגי או בנשיכ' אלמנו' או בבניכם יתומי' אלא ודאי שיש זמן שהאשה מותרת להנשא אין היורשי' יורשין וכן איפכא והיינו בשהיא מעידה לעצמה או ע"פ ע"א שהאשה מותרת ואין היורשין יורשין או שהעידו שנפל במים שאין להן סוף שהיורשים יורשין ואין האשה מותרת להנשא ולא הוה משמע מיני' קללת שבי לכך איצטרך למכתב תרווייהו שמעינן מיהת אע"פ שפעמי' שמותרת להנשא אפ"ה אין היורשין יורשין כלום. ולסברת הרמב"ם סוף ה"ג הא דע"א או האשה עצמה נאמנים עדות אשה דאורייתא הוא ע"ש ודאי הא דאמרינן מצינו שאין האחין וכו' שפיר איכא למילף מקרא והיו נשיכם וכו' ועיי' בבבלי דף פח ע"א בתו' בד"ה מתוך וכו':

שאין האחין נכנסין לנחלה ע"פ. כתבו תוס' בב"מ דף לח ע"ב בד"ה אמר רבא וכו' וא"ת אמאי לא פריך אמ"ד מורידין קרוב לנכסי שבוי אפי' בשלא שמעו בו שמת ממשנתינו ולישנא לירד ולמכור תנן ע"ש תירוצם. ותימא הא מסקינן התם בב"מ בבבלי ובסוגיין דהכל מודים ביצא לדעת שאין מורידין ומשנתינו ביצא לדעת איירי כמפורש בריש פרקין האשה שהלכה היא ובעלה וכו'. וכ"כ תוס' בסוגיין סוף ד"ה שאין וכו' ומצינו למימר נמי הכא שיצא לדעת ר"ל מעתה א"צ לאוקמי מתני' דהכא בלירד ולמכור תנן. ול"ק ממתני' דהכא אהתם והמהרש"א כ' ר"ל בשמעו בו שמת איירי לירד ולמכור ולא שמעו היינו בע"א ולשמואל דאמר מורידין מוקי משנתינו ביצא לדעת ולמ"ד החם אין מורידין מוקי משנתינו אפי' בשבוי ע"כ. ודברי תימא הם הא ודאי שמואל לאו בלירד ולמכור איירי כמפורש התם טעמו לכך מורידין דכיון דאמר מר שיימינן ליה כאריס לא מפסיד להו ועוד אי בלירד ולמכור קאמר שמואל ודאי בלא שמעו שמת ודאי דבעינן ע"א דבקול לחוד ודאי אין מוציאין ממון א"כ מאי פריך התם מר"א והיו נשיכם וכו' דר"א איירי שלא היה שם אפי' ע"א ועוד מדמשני אהא דמקשי מר"א לירד ולמכור תנן ש"מ דשמואל לאו בלירד ולמכור איירי וזה ברור וצ"ע. גם מ"ש תוס' כאן בשמעו בו שמת איירי בשני עדים ולמכור קשה אי בשני עדים פשיטא וכן מקשי תוס' שם בב"מ וי"ל דשני עדים לאו בעדים ברורים ככל שני עדים איירי אלא בעדות שאין משיאין אשה על פיהם וכמ"ש הרמב"ם פ"ז מה' נחלות אין היורשין נוחלין עד שיביאו ראיה ברורה שמת מורישין אבל אם שמעו בו שמח וכו' אע"פ שמשיאין אשה ע"פ אין היורשין נוחלין מי שטבע במים שאין להן סוף ובאו עדים שטבע בפניהם ואבד זכרו אע"פ שאין משיאין את אשתו היורשין נוחלין על פיהם וכן אם באו עדים שראו שנפל לגוב אריוח וכו' או שנדקר במלחמה ומת או נהרג ולא הכירו פניו אבל האשה ע"פ עדות זו שאני אומר שלא החמירו וכו' שכיון שהעידו עדים בדבר שחזקתן למיתה ואבד זכרו ואח"כ נשמע שמת הרי אלו נוחלין ע"פ ע"כ. וכ' הכ"מ ממ"ש בתחלה ואבד זכרו נוחלין ע"פ משמע מדבריו שא"צ ששמעו שמת ובסמוך כתב ואח"כ נשמע שמת וצ"ע ע"כ וכ"כ הלח"מ ועיי' בסמ"ע סי' רפד. ונ"ל ודאי הא דכ' הרמב"ם בסוף דבריו ואח"כ נשמע שמת לאו אכולא מילתא קאי שהרי חד מינייהו או שנדקר במלחמה ומת נמצא שכבר העידו בו שמת אלא ודאי אנפל לגוב אריות או שראהו צלוב והחיה אוכלת בו קאי דאיירי שאכל במקום שאין הנפש יוצא בו דא"כ אף אשתו משיאין כמפורש פי"ג מה"ג וכשראהו עדיין היה חי הלכך בעינן נמי שנשמע אח"כ שמת אבל בשאר כל הדברים לא בעינן ששמע אח"כ שמת. וכל מעיין ישפוט בצדק שזהו דעת הרמב"ם. עוד כ' הלח"מ או שנדקר במלחמה וכו' תימא מדבריו משמע שנים שהעידו שמת במלחמה אינן נאמנים דאמרי בדדמי ובפי"ג מה"ג כ' הה"מ דסובר דשנים נאמנים כצ"ל ובדפוס נדפס בטעות ולא מצאתי תי' לקושיא זו אלא שנאמר בדוחק וכו' כיון שהזכירו דקירה י"ל דאמרי בדדמי ע"ש. ותימא אדרבא מכאן ראיה דסובר הרמב"ם דשנים נאמנים במלחמה ולא אמרי בדדמי אבל הכא אין יודעין שזה מת במלחמה אלא ע"י סימנים בגופו אבל לא בפניו וכל כה"ג אין משיאין את אשתו כמפורש פי"ג מה"ג הלכה כ"א ע"ש וזה ברור כשמש בצהרים. גם מ"ש הכ"מ פי"ג מה"ג שדברי הרמב"ם קשיין אהדדי שכ' פי"ג מה' גזלה סימנין מובהקים סומכין עליהם ודנין ע"פ בכ"מ דין תורה וא"ל דוקא לענין ד"מ ולא לענין איסור דא"כ מאי בכ"מ דקאמר וכו' ע"ש. ול"נ דלק"מ ודאי אף לענין איסורא סומכין על דברים אלו שאם ניסת לא תצא וכ"מ לשון הרמב"ם פ"ז מה' נחלות שהבאתי לעיל. ומה שהקשו הה"מ והכ"מ נ"ל ליישב דהכא מפני חומרא דאשת איש בעינן דוקא סימנים מובהקים בפרצוף פנים וכ"מ לשון הרמב"ם הנ"ל ואין להאריך כאן יותר:

בנות מהו שיכנסו למזונות על פיה. וא"ת מאי קמיבעיא ליה הא קיי"ל תנאי כתובה ככתובה וי"ל מיבעיא ליה מי אמרינן תנאי כתובה ככתובה או דלמא הא ראב"ע דורש מדרש כתובה שאין הבנות ניזונת אלא כשהבנים נוטלין כתובת בנין דכרין ובכתובות בנין דכרין ירתון תנן ואין כאן ירושה שהרי אין האחין נכנסין לנחלה על פיה. והפוסקים שהשמיטו בעיא זו י"ל דסמכו אהא דר"פ אע"פ בבבלי דקחשיב כל הני מילי דתנאי כתובה ככתובה ולא קחשיב הך דהכא אלא ודאי לית להו מזונות:

ב"ה עבדין כתובה מדרש. בקונט' הגהתי הלל עבד כתובה מדרש. והא דלא קחשיב ב"ה עבדין כתובה מדרש לאחר שחזרו י"ל ב"ה חזרו מטעם ק"ו כמ"ש תו' בבבלי בסוגיין. מיהו אין נראה לומר כן דכתבו תוס' עוד שם ותימא וכי ב"ה חולקין על הלל רבן ע"ש תירוצם ול"נ לאחר שהודו אף הלל חזר בו או לכך הודו ששמעו שגם רבן דורש לשון הדיוט. ומ"ש תוס' עוד שם בד"ה וחזרו וכו' וי"מ דלא דרשי ב"ה מדרש כתובה כל כך כמו ב"ש ולא יתכן אי מסתבר לדרשו כמו הכא אמאי לא ידרשי ב"ה ואי לא מסתבר מנ"ל דדרשי אפי' ב"ש ע"כ. ובלי ספק טעמא די"מ דסוברים ב"ה לא דרשי מדרש כתובה אלא ליפות כחה וכ"כ תוס' כתובות פ' אע"פ דף נג ע"ש. ותימא שלא הרגישו שם בקושית תוס' דכאן גם תוס' בעצמם שם הקשו מהך דפ' האשה שנפלו דקאמר ב"ש אית להו מדרש כתובה ולא ב"ה. ועיי' בחי' הרא"ה פ' האשה שנפלו ובחי' הריטב"א פ' אע"פ ודבריהם צ"ע. ול"נ ודאי ב"ה לית להו מדרש כתובה בכל מילי דא"כ אמאי פליגי בסוטה שמתו בעליהן עד שלא שתו דאין להן כתובה שהרי מספר כתובה נלמוד כשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי וזו מותרת להנשא לאחר אלא ע"כ לומר ב"ה סברי דרשינן מדרש כתובה בדבר דמסתבר טפי אבל לא בכל ענין כגון הא דכתב בכתובה כשתנשאי לאחר תטלי מה שכתב ליכי לא מוקמינן אלא באשה שאמרה מת בעלי שחכמים האמינוה אבל לא בדבר אחר כגון סוטה או דנדרוש מיניה לא ניתנה כתובה לגבות מחיים:

ר"מ עבד כתובה מדרש. בקונט' פירשתי דאיירי בדלא כתב וכו'. כ"כ תוס' בב"מ דף קד. מיהו נ"ל דאפשר לומר דאיירי בדכתב דוקא דודאי אם כתב אם אוביר ולא אעביד אשלם אלפ' זוזי אז הוי אסמכתא כמפורש בב"מ שם בבבלי וה"נ אשלם במיטבא אית בי' גוזמא קצת דאפי' בשנת שדפון או ירקון צריך לשלם במיטבא אלא כיון שנהגו לכתוב כן חיי' לשלם ולא הוי אסמכתא והשתא מיושב קושית תו' שם בב"מ בד"ה טעמא דכתב ליה וכו' ע"ש:

תני בשם ר"י מביא אדם קרבן אשתו וכו'. בבבלי נדרים דף ל"ה גרסי' שכן אדם מביא קרבן על אשתו שוטה כר"י דתני' רי"א אדם מביא קרבן על אשתו וכל קרבנות שחייבת שכך כותב וכו' ע"ש. וקשה למה לא מביא מתני' דסוף נגעים דתנן רי"א אף ע"י אשתו מביא קרבן עשיר וכן כל קרבן שהיא חייבת. והר"ן כ' שם ה"ג דתני אדם מביא קרבן עשיר על אשתו וכו' אר"י לפיכך אם פטרה אינו חייב וכו' והא שכן אדם מביא קרבן על אשתו כר"י לאו דוקא כר"י דהא רישא סתמא תני אלא משום דלא ידעינן הי ניהו ת"ק ור"י איירי בה תלינן לה לדידי' ע"כ. ותימא הא ודאי גירס' הש"ס בנדרים דתני אף ברישא ר"י עיקר כדתנן בנגעי' גם בבבלי ב"מ ובסוגיין ובסוטה ובכתובות הגירס' וכן היה רי"א. וגי' הת"כ משובשת. גם מה שמביא הר"ש סוף נגעי' ספרי זוטא והביא את קרבנה עליה יכול אפי' חילל' שבת ת"ל את קרבנה ע"ש. תימא הא ודאי סותר לשון משנה דנגעים דתנן וכל קרבן שהיא חייבת גם בסוגיין מפורש דאפי' חיללה שבת נמי וכ"כ הרמב"ם פ"י מהלכות שגגות וכ' הכ"מ אע"ג דר"י קתני לה משמע דליכא מאן דפליג עליה ע"כ. וקשה פשטא דמתני' דר"י פליג ומוסי' את"ק אשתו וכן משמע מגמרא דכתובות דבסמוך ונראה דסובר הרמב"ם ת"ק ור"י בהא פליגי אי אמרינן אף לענין קרבן עולה עמו ואינה יורדת עמו או לא דתנן כתובות פ' נערה רי"א אפי' עני שבישראל לא יפחות משני חלילין ומקוננות וקאמר עלה התם בבבלי דף מח מכלל דת"ק סבר הני לא ה"ד אי דאורחה מ"ט דת"ק דאמר לא ואי דלאו אורחה מ"ט דר"י לא צריכא כגון דאורחה דידיה ולאו אורחה דידה ת"ק סובר כי אמרי' עולה עמו וכו' ה"מ מחיים אבל לא לאחר מיתה ר"י סובר אפי' לאחר מיתה אר"ח אמר מר עוקבא הלכה כר"י וגרסי' שם בבבלי דף סא א"ר הונא מאי קראה דעולה עמו ואינה יורדת עמו שנאמר בעולת בעל בעלייתו של בעל ולא בירידתו ר' אלעזר אומר מהכא כי היא היתה אם כל חי לחיים ניתנה ולא לצער. ונראה ר"ה כר"י הלכך אפי' לאחר מיתה ור"א כת"ק הלכך דוקא מחיים אבל לא לאחר מיחה. וה"נ לענין קרבן לת"ק דאמר לחיים ניתנה ולא לצער צריך שתהיה העליה בדבר שהוא בגופה שיש לה ממנו נחת או צער אבל בדבר שחוץ מגופה כגון קרבן שאין לה צער אם יהיה הקרבן קטן או גדול פטור הבעל ומביא עליה קרבן עני ואפשר לומר שאינו מביא קרבנותיה ולר"י לעולם היא בעלייתו א"כ ה"ה בקרבן וכיון דקיי"ל כר"י לענין הספד כמ"ש לעיל ה"ה לענין קרבן. ודבר הגון הוא. גם מדמסיק הש"ס נדרים שהבאתי לעיל דר' יוחנן מוקי לקרא דזאת תורת היולדת כר"י וקיי"ל כר' יוחנן א"כ הלכתא נמי כר' יהודה. ועמ"ש בסוטה ריש פ"ב:

אין אדם רשאי ליקח וכו'. כ' תוס' כתובות פ' אע"פ דף סג בד"ה באומר וכו' אומר רבינו אליהו חייב אדם להשכיר עצמו ללמד תינוקות או למלאכה כדי לזון את אשתו וכו' מדכתבינן בכתובה ואנא אפלח וכו' ומיהו יש לדחות כמ"ש ר"ת אפלח היינו עבודת קרקע אחרוש ואנכש ואעדור את השדה ואביא המזונות לבית אבל אינו חייב להשכיר עצמו ע"כ. ומסוגיין ראיה לפי' ר"ת דאס"ד ואפלח פי' שישכיר את עצמו מאי תיקון מזונות איכא הכא אולי לא ימצא מי שישכירנו אלא ודאי אמלאכת השדה קאי ושפיר דייק דכל זמן שאין לו שדה או שאינו בקי במלאכותיה אינו רשאי ליקח אשה:

לא ימשכנו יותר על חובו. בבבלי ב"מ דף קד גרסי' טעמא דכתב הא לא כתב לא קניא והאר"י משכנו והשיב לו המשכון ומת שומטו מע"ג בניו אהני כתיבה לגירעון וכ' תוס' בד"ה לא ימשכננו יותר מחובו דאע"ג דאין משלם לו הגירעון אלא בכתב מ"מ לא ימשכננו יותר מחובו ע"כ ודחקו המהרש"ל והמהרש"א הרבה בפירושו ע"ש. ולענ"ד כוונתם כיון דמן הדין אם לא כתב לו פטור מגירעון ואפי' ע"י כתיבה ראוי לאסרו כמ"ש תוס' שם ע"ב בד"ה אהני וכו' אלא שחכמים תקנו הכתיבה שלא ימנע המלוה מלהחזיר ע"ש. א"כ טפי ה"ל לתקן שימשכננו יותר מחובו בלא כתיבה ואף אם יפחת יהיה בידו משכון כדי דמיו ומתרצין מ"מ לא ימשכננו יותר מחובו עדיף טפי להלוה ותקנו או הסכימו לכתיבה לטובת הלוה:

אתיא דרב הונא כר' וכו'. בבבלי כתובות פ' נערה דף נא גרסי' עלה דהך ברייתא דבסמוך אע"ג דהלכה כר' מחבירו הכא הלכ' כרשב"א דאמר הלכתא ממקרקעי ולא ממטלטלי בין לכתובה בין למזוני. וקשה ל"ל הא דרבא הא קיי"ל הלכה כר' מחבירו ולא מחביריו והך דהכא מחביריו הוא דהא ראב"ע דדריש מדרש כתובה ומקיש מזון הבנות לכתובות בנין דכרין אף הן אינן ניזונין ממטלטלי דהא כתובות בנין דכרין ודאי ממקרקעי ולא ממטלטלי וכדמסיק לקמן בסוגיין וכן מפורש בבלי דף נ' ע"ב דאמר רב המנונא מזון הבנות ממקרקעי דומיא דכתובת בנין דכרין ומביאו הרי"ף ז"ל בהלכות. ואני תמה ממ"ש הב"י א"ע ריש סי' קי"א אבל הרי"ף לא כ' כהרא"ש וכמ"ש בקונט' בסמוך בד"ה ה"ג ואפי' וכו' משמע דס"ל דרבנן פליגי אר"ש ואמרי דבמטלטלי נמי איתא אע"ג דכתובה ליתא במטלטלי ע"כ. ואס"ד דרבנן פליגי אר"ש מאי קאמר רב המנונא מזון הבנות ככתוב' בנין דכרין ממקרקעי הא פליגי רבנן בהא אר"ש גם לא ה"ל להרי"ף להביא הא דר"ה וצ"ע. וכי תימא ר' פליג אראב"ע ולית ליה מדרש כתובה דהא גם ב"ה לית להו הא כבר הודו ב"ה לב"ש גם הלל הזקן סובר כן ועוד מה ששנו בכרם ביבנה הלכתא היא כדאמרי' בבבלי יבמות דף מב ר' יוחנן ממתני' דכרמא הדר בי' ועמ"ש לעיל ע"א בתו' בד"ה ב"ה וכו'. ואפשר לומר מתני' איכא לפרושי דראב"ע מקיש מזון הבנות לירושה ממש דירתון תנן ולא לכתובת בנין דכרין ונראה שכן ס"ד דרב הונא ולכך אמר דומיא דירושה ממש דודאי שייך אף במטלטלין והיינו דמסיק אלא בכסף כתובת אמן פליגי משמע דמעיקרא בירושה ממש איירי:

כתובה דבר תורה וכו'. עיי' פי' בקונט'. וקשה מאי פריך ודבריהן עוקרין ד"ת הא אף ב"ח דודאי גובה מד"ת אפ"ה אינו גובה ממטלטלי דיתמי שאין שעבודו על המטלטלים מן התורה. לכך נראה דה"ג ירושה דבר תורה וכו' וה"פ איך אתה מדמה מזון הבנות לירושת הבנים שהיא מדאורייתא בכל מילי ואיך תעקר דרבנן את דברי תורה כלומר אם גם במטלטלי יזכו הבנות נמצא פעמים שירושה דאורייתא נעקרה מכל וכל אבל השתא שאין מזון הבנות נגבה ממטלטלי רוב פעמים מתקיימת ירושה דאורייתא במטלטלי שאין לך אדם שאין לו דבר מטלטל:

היורד לנכסי אשתו וכו'. כתב הרא"ש בכתובות פ' האשה שנפלו אמתני' נפלו לה כספים וכו' רש"א מקום שיפה כחו בכניסתו וכו' והלכה כר"ש והראב"ד ז"ל הביא ראיה מדקתני להא דר"ש סתמא בתוספתא דפרקין וגם תני לה גבי הלכתא פסיקתא אצל היורד לנכסי שבויין ע"כ ר"ל מדתני ותלש ואכל וכו' טעמא דתלש הא לא תלש לא והיינו כר"ש דלרבנן אף מחוברין בשעת יציאה שלו דכל הגדל ברשותו שלו. וקשיא לי מנ"ל דתוספתא אתיא כר"ש דלמא כי פליגי רבנן ור"ש בפירות גמורין כגון קמה עומדת לקצור דרבנן סברי כל העומד לקצור כקצור דמי ור"ש סובר תקנת חכמים כך היא פירות הנלקטין עודה תחתיו שלו ושלא נלקטו אפי' פירות גמורים ביציאתה שלה וכ"כ הרא"ש בשם ר' יונה ע"ש. מעתה תוספתא דהכא אתיא ככ"ע ואיירי בפירות שאינן גמורים דמודי רבנן שהן שלה ביציאתה אם הם מחוברים עדיין וצ"ע ועמ"ש בכתובות פ"ח ה"ד בתוס' בד"ה והתלושין וכו':

היורד לנכסי שבויין וכו' וקפץ ותלש מן הקרקע ה"ז זריז ונשכר. כ' הכ"מ פ"ז מה' נחלות ובב"י ח"מ סי' רפה יש לתמוה למה השמיט רבינו הא דתניא בגמ' שמעו בו שמת ואח"כ שמע שממשמשין ובאין וקדם ותלש ואכל ה"ז זריז ונשכר ע"כ. עוד כ' הרמב"ם שם שבוי שנשבה ושמעו שמת וירדו יורשיו לנחלה וחלקו אותה ביניהם אין מוציאין אותה מידן. ותמהו עליו מנין לו זה וכ' הה"מ שדעת הרמב"ם כיון דבשלא שמעו בו שמת מורידין קרוב כאריס בשמעו בו שמת מעלין מדרגה אחת אם ירד בתורת נחלה אין מוציאין מידו וביצא לדעת בשלא שמעו שמת אין מורידין קרוב אפי' כאריס כששמע מורידין כאריס אבל אין מעלים אותו כ"כ שאם ירד למכור שאין מוציאין מידו ע"כ. מלבד שעדיין קשיא כולא מילתא מנ"ל לחלק כך גם איך זה דרכו של הרמב"ם להוציא ענין כזה מלבו מבלי שיפרש שכן נראה לו. עוד קשה ה"ל להעלות בשמעו מדרגה אחת שאוכל כל השבח ואינו מחשב עם הבעלים ואם שמע שממשמשין ובאין ה"ז זריז ונשכר אבל לא לירד ולמכור. וכ"מ בבבלי ב"מ דף לט ע"א דקאמר לרשב"ג נטושים כשבויים ולא כשבויין כשבויין דאין מוציאין אותו מידו ולא כשבויין דאלו התם זריז ונשכר ואלו הכא שמין להם כאריס. ונ"ל דקשיא ליה להרמב"ם קושית תוס' שם בב"מ בתו' בד"ה וכולם וכו' וקשה אמאי משני לעיל לירד ולמכור תנן לישני לירד ולאכול תנן דהא אפי' לאכול בחנם אינו יורד. ולית ליה כתירוץ תוס' דודאי שכל הפירות אוכל בחנם וכו' שכתב שם בלא שמעו שמת כשיבוא השבוי שמין אלו הקרובים שהורידו מה שאכלו כמנהג כל האריסין שבאותה מדינה. וסובר הרמב"ם כל שאוכל פירות בחנם אף למכור אין מוחין בידו ושניהן שוין הלכך כי משני לירד ולמכור הרי הוא כאלו אמר לירד ולאכול בחנם ואין כאן מעלות ומדרגות. ומה שמקשים תוס' עוד שם ועוד מאי פריך בתר הכי אף בניהם כלל לא הא ודאי אין לו כלל אפילו למ"ד מורידין כיון שאין לו אלא כאריס נכרי ע"כ. תימא הא ודאי לשון הברייתא הוא דקשיא ליה דתני ובניהן רוצין לירד לנכסי אביהן ואין מניחין אותן משמע אפי' כאריס אין מניחין אותן לירד דלמא מפסיד להו דלא מהני השומא כיון דלית דמשגח ביה יאמר שהוציא הרבה והרי הוא מוחזק בכל הפירות אבל כשמורידין נכרי ישגיח עליו הקרוב כי יאמר אולי ימות בשבי והרי הכל שלי. ומה שמקשים תוס' עוד שם ותו הא דאמר שמואל לקמן שבוי שהניח קמה לקצור מעמידין אפטרופס לקצור ואח"כ מורידין קרוב אמאי לא מורידין קרוב מיד כיון שאינו אוכל פירות בחנם ע"כ. איני מבין קושיא זו הא קיי"ל כל העומד לקצור כקצור דמי וה"ל כמטלטלין וכשם שאין נותנין המטלטלין ביד הקרוב משום דאלו מפקידין הב"ד ואין ראוי לב"ד להפקיד דבר אלא ביד איש אמוד כדאמרי' בבבלי ב"מ דף ע' בזוזי דיתמי ע"ש. ואפשר אם הקרוב הוא איש אמוד מפקדינן בידיה וצ"ע:

המטלטלין אין בהם משוס נכסי רטושים. כ' הרמב"ם פ"ז מה' נחלות הלכה ח' מי שיצא לדעת וכו' אין ב"ד צריכין להטפל בו ולהעמיד לו אפטרופס לא לקרקע ולא למטלטלין וכו' ע"ש וכ"כ בש"ע סימן רפה סעי' ד'. ותימא הא מפורש בסוגיין דמטלטלין אין בהן משום נכסי רטושין משמע שדינן כנכסי נטושין וב"ד מעמידין להן אפטרופס. ואף שפירשתי בקונט' לענין זה אין בהן משום נכסי רטושין שאין מוציאין אותן מיד הקרוב לאו לענין זה לחוד קאמינא אלא לכל מילי ואפשר שמוציאין אותן מיד הקרוב אם אינו אמוד וכמ"ש בתו' בסמוך. ואין לדחוק ולומר כיון שלא נזכר מזה בבבלי לא חש לה דהא מצינו הרבה דינים כיוצא בזה שאינן נזכרים בבבלי וסמכינן אירושלמי ועוד נ"ל להוכיח כן בבבלי ב"מ דף לט דגרסינן התם אמר שמואל שבוי שנשב' מורידין קרוב לנכסיו יצא לדעת אין מורידין קרוב לנכסיו וכ' תוס' וא"ת והאמר שמואל חדא זימנא וי"ל ה"ק אע"ג דשבוי מורידין יצא לדעת אין מורידין ע"כ ול"נ דהא קמ"ל אין חילוק בין שבוי ליצא לדעת אלא בדבר שמורידין קרוב בשבוי דהיינו במקרקע בזה אין מורידין ביצא לדעת אבל במטלטלין דאף בשבוי אין מורידין קרוב אלא מעמידין אפטרופס אף ביצא לדעת הדין כן. נמצא שני התלמודים שוין. ומימרא דהכא ודהתם משמיה דשמואל נאמרו וצ"ע:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף