שיירי קרבן/גיטין/ז/ד

שיירי קרבן גיטין ז ד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

שלא עמד מאותו חולי. בבבלי בסוגיין מבוא הך תוספתא ופריך מ"ש רישא ומ"ש סיפא שלחו מתס אכלו ארי אין לנו. ופי' הר"ח ארישא קאי אמר אם מתי מחולי זה ואכלו ארי אינו גט שהרי לא נתקיים התנאי אבל אם התנה אם לא יעמוד מחוליו ואכלו ארי או נשכו נחש הרי זה נתקיים התנאי כי לא עמד לפיכך זה גט וזה אינו גט. וכתב הרא"ש ותמהני על ר"ח דשבק גמ' דידן ופי' על פי התוספתא והירושלמי דלכאורה פליגי אהדדי ע"כ. ר"ל דמסקינן בגמרא דברייתא משבשתא ע"ש. ונראה לי אף הר"ח סובר דלגמרא דידן למסקנא הברייתא דאם לא יעמוד מחולי זה דוקא מתוך חולי זה משמע אלא דלא ניחא ליה לפרש כפירש"י דאף מתם שלחו כן דלא לפלוג האי דשלחו מתם אסתמא דירושלמי. ומה שכ' הרא"ש עוד והרמב"ם פ"ט מה"ג כתב דברישא אינו גט ובסיפא ספק משום דפליגי אהדדי צריך גט מספק ע"כ. ר"ל דפליגי הבבלי והירושלמי. והדבר תימא איך שבק הכלל דקיי"ל לעולם סמכינן אגמרא דידן נגד הירושלמי והה"מ כתב הא דשלחו מתם אכלו ארי אין לנו אסיפא קאי וה"ק מספקא להו אי הוי גט גמור או לא ע"ש. לפום ריהטא היה נראה לי דהספק הוא האומר אם לא יעמוד מחולי זה אם מחולי זה תנאה או חזרה לכך חולצת ולא מתיבמת. אך קשה הא גבי אומר אם מתי מחולי זה כתב הרמב"ם שם לא אמר כלום דאם מתי מחולי זה כל שלא אמר מהיום לאחר מיתה משמע ואין גט לאחר מיתה ע"ש ובהה"מ. אם כן אף אם לא אעמוד נמי יש לפרשו לאחר מיתה. גם אסוגיין יש להקשות אף שלא עמד יש לומר חזרה הוי מיהו הך קושיא איכא לתרוצי כל היכא דנוטה הדעת קצת לפרש דלאו חזרה הוי מפרשינן לי' בתנאה. ובבבלי קידושין פרק ג' דף נ"ט ע"ב לא משמע הכי בגיטין עי' שם. ולשיטת הרמב"ם יש לומר אם לא אעמוד ודאי מעכשיו משמע מדלא אמר אם מתי (ועיין ברש"י בפרקין דף ע"ב ע"ב) אלא מספקא ליה מחולי זה אי תנאה או חזרה הוי. אך קשה שכחב הרי זה גיטיך מהיום אם מתי מחולי זה ונפל עליו בית וכו' אינו גט. ומהיום אם מתי לכ"ע מעכשיו הוא וכמו שכתב שם ואפ"ה אינו גט ש"מ דסובר מחולי זה דוקא משמע. לכך נראה דמספקא ליה כיון דפירש ואמר אם לא אעמוד משמע דאעמידה מחולי זה קפיד והרי לא עמד כדעת הירושלמי או דלמא עקירא אחולי קפיד שיגרום המיתה ואם אינו הגורם לא יהא גט. והיינו דשלחו מתם אכלו ארי אין לנו דבר ברור ואף המסקנא איכא למימר דקאי הכי. ועוד נראה לי לקיים פי' הר"ח אף לפי המסקנא דרבא לרבינא פריך לדידך דטעמא דברייתא משום דאין אונס בגיטין אפי' באונסא דלא שכיח אם כן תיקשי רישא מ"ט אינו גט וע"כ לומר אם לא עמדתי מהני שהרי לא עמד אם כן אין ראיה מברייתא דשאני הכא דהוי לי' כאלו פירש ואמר דאפי' אונסא דלא שכיח מקבל על עצמו מדלא אמר סתמא אם מתי ואמר רב אחא דלמא לעולם כדקאמרת דטעמא דסיפא דהוי גט משום דאין אונס בגט ומשום דקשיא רישא לסיפא לא מותבינן תיובתא מינה בתמיה ושני ליה דאי משבשתא היא ודאי דלא מותבינן מינה. והשתא לפי המסקנא אם לא אעמוד הוי גט וכמו שכתב הר"ח. ולא פליגי הירושלמי והבבלי. ועיין ברשב"א:

חוששין לה משום בעילה. פירש"י והאי חוששין לאו דוקא דמאי חששא איכא אי משום כהונה הא גרושה היא ונפסלה ולתרומה לא מיפסל בת כהן אלא בביאת עבירה כגון כותי חלל נתין וממזר אלא איידי דנקט בסיפא אין חוששין נקט לשון חוששין ברישא. וכן כתבו תוס' בסוגיין. וקשיא דלמא נקט חוששין במי שנעשה פצוע דכא או כרות שפכה אחר הגירושין מתיחד עמה אחר כך חוששין לה משום זנות ואסורה בתרומה כיון שנבעלה לפסול לה וכמו שכתב הרמב"ם פי"ח מהא"ב הלכה ג' ופצוע דכא וכרות שפכה או חלל שבאו על היהודית עשו אותה זונה ואם היתה כהנת פסלוה מן התרומה. והכי תנן ר"פ הערל. ופירש"י מפני שנעשית חללה בביאתו שנבעלה לפסול לה ואין חוששין לה משום קידושין להצריכה גט שני. ובכל אדם שלא נעשה פצוע דכא או כרות שפכה אין חוששין לה כלל וכ"מ בסמוך דקאמר לא נתייחד' אין חוששין משום כלום. ועמ"ש בסמוך וצ"ע:

ר"י פתר מתני' וכו'. נראה דקשיא להו מאי אף דקאמר ריב"י דהני תרי מילי סתרן אהדדי אי חוששין לזנות אין חוששין לקידושין לכך דחקו לאוקמי מתני' בחששא דקידושי כסף דשפיר נקט אף וכדאמר רבא דה"ק אף שלא נתייחד עמה כדי בעילה חוששין משום קידושי כסף. והא דמוקי לה ר' יוסי לא נתיחדה וכו' קשה מי דחקו להוסיף מה שלא נזכר בה. ואי משום אף דריב"י הא גם בבעילה קאר"י דחוששין והתם ליכא למימר כדרבא ויש לומר ה"ק אף לא נתיחד חוששין משום קידושי כסף כ"ש נתיחדה כדי בעילה דחוששין לקידושי ביאה. ובבבלי בסוגיין פירש"י מאי אף דהא חששא דזנות לאו דוקא חששא אלא קולא היא לומר תולין אותה בזנות ואין חוששין לקידושין ור"י הל"ל חוששין לקידושין ואין תולין להקל בזנות. ומכאן קשה למ"ש בסמוך דחוששין לזנות חששא לחומרא היא א"כ שפיר קאמר אף וי"ל כיון דהני תרי מילי סתרן אהדדי לא הוי לי' למיתני לשון אף וכמו שכתבתי. ולפירש"י קשה איך יתכן שנעלם מאביי דקשיא ליה אף דריב"י:

אתיא דב"ש כרבנן וכו'. נראה דקושיא היא בין לר' ירמיה בין לר' יוסי רבנן וריב"י פליגי בפלוגתא דב"ש וב"ה. ור' אבין סובר דבנתיחדה כדי בעילה לכ"ע צריכה גט ולא פליגי אלא בשראו שנתן לה כסף. וכן הוא בבבלי בסוגיין משמיה דרב נחמן. ואיכא למימר דאף ר' ירמיה הכי ס"ל. אלא מדלא הזכיר כספים וריב"י סובר דאפי' בשלא ראוה שנבעלה פליגי וסובר כב"ה. וא"ל קשיא לרבנן הא דפריך הבבלי דף ע"א מסיפא דתנן ומודי' בשנתארס' מן הגירושין שא"צ גט שני שאין לבו גס בה ואי בשראוה שנבעלה מה לי מן האירוסין מה לי מן הנישואין. די"ל ב"ה סברי כל שאין לבו גס בה אין חוששין שנבעלה לקידושין אלא לשם זנות. וכ"ת לא מהני סברא דגס בה אלא לחששא דבעילה אבל לחוש דבעל לשם קידושין לא מהני הך סברא אלא כל שבעל אמרינן לשם קידושין בעל. שהרי כתב הרשב"א לקמן בהזורק דוקא בארוסה אמרי' דבעל לשם קידושין אבל פנוי' שבעל אמרינן לשם זנות בעל ע"ש. וי"ל קים להו כל שבעל אין לחלק בין ארוסה לנשואה:

ליידא מילה וכו'. וקשה מאי מיבעיא ליה הא תנן רי"א כא"א לכל דבריה ופשיטא שהיא עדיין בחזקתה הראשונה ככל הנשים. גם בבבלי תניא בסוגיין בעלה זכאי במציאתה ובמעשה ידיה ובהפרת נדריה ויורשה ומטמא לה כללו של דבר הרי היא כאשתו לכל דבר. גם הא דפשיט ר"ז מהאי דכתובות הא לא דמיין להדדי דהתם תנן הרי היא ברשות הבעל והכא תנן כא"א לכל דבר משמע טפי דלכל מילי הי' כאשתו וכ"מ בבבלי פי"ג דיבמות:

והכא הוא אמר אין מיתה מצויה. ותימא הא לא פליגי ר' יהודא ור"י אלא באומר ה"ז גיטיך מעת שאני בעולם וסובר ר' יהודא דלא הוה גט עד שעה הסמוכה למיתתו ומעיקרא א"א גמורה היא וחייב הבא עליה דיש ברירה וכ"פ רש"י אם כן לא שייך כאן חששא דמיתה ויש לומר אס"ד דחייש ר"י למיתה אם כן ודאי דאף מעיקרא יש לחוש למיתה ולא שייך כאן ברירה כיון דלעולם יש לספוקי דזמן הגט הוא שיחול. אך פי' הר"ת שכ' תוס' והרשב"א דקסבר ר"י אם מתי עיקר ומהיום שמת בו קאמר והלכך ימי' שבנתים ה"ה כא"א גמורה ולכישמות הוי גט דיש ברירה וכו' ע"ש. קשה א"כ לא דמיא כלל להאי דיומא דשאני הכא דהא קאמר אם מתי. וע"ק בין לפירש"י בין לפי' הר"ת טעמא דרבי יהודה דהוי גט לכי מיית משום ברירה. ובירושלמי שקלים פ"ו ה"ז מבואר דר"י לית ליה ברירה. וא"ת בבבלי במכילתין פ"ג דף כ"ה דייק ממתניתא דהכא דאית ליה לר"י ברירה וכמו שכתבתי ויש לומר הירושלמי סובר מודה ר' יהודה בתולה בדעת אחרים דיש ברירה וכה"ג מחלק שם בבבלי ומתני' דהכא תולה בדעת אחרים הוא שהרי תלה התנאי במי שמותו וחייו תלוים בידו. וקשה דמוקי בשקלים שם הא דאר"י לא היה שופר של קינים בירושלים שמא ימות אחד מהן ואי אמרינן נברור ד' זוזי ונשדי בנהרא הא ר"י לית ליה ברירה. והתם נמי תולה בדעת אחרים דהא מיתה במי שבידו להמית תליא ויש לומר כיון דמוקי לה התם הא דר"י דאין לעשות שופר קיני חובה שמא יתברר שבודאי מת אחד מהן וכ"מ בבבלי יומא דף נ"ו אם כן אין הברירה תלוי אלא במה שנוטל מהם ד' זוז והא ודאי תולה בדעת עצמו הוא כהאי דיין שבנוד דמייתי בבבלי לעיל דף כ"ה הלכך לית ליה ברירה. ותוס' כתבו שם ביומא בד"ה מ"ש וכו' ונראה לי אליבא דרב האי דשופרות חשיב כתולה בדעת עצמו שאין הקינין מתפרשות אלא בבעלים או בכהן ע"ש. ול"נ שא"צ לדחוק לפי המסקנא דהתם דמוקי לה בחטאת שמתו בעליה ודאי וכמו שכתבתי. מיהו הא ודאי דסוגיא דיומא פליג אמסקנא דפ' כל הגט דמסיק רבא דלר"י אפי' בתולה בדעת עצמו אית ליה ברירה. וא"ת לרבא דאמר ר"י אית לי' ברירה אמאי קאמר לא היו שופרות כקיני חובה מפני תערובות וכדמקשה ביומא שם ויש לומר קסבר רבא חייש ר"י לשמא מת ופליג אמתני' דמכלתין פ"ג השולח חטאתו ממדינת הים והניחו זקן או חולה מקריב בחזקת שהוא קיים ומתני' כרבנן. והא דפריך מינה לר"י בבבלי ביומא ובירוש' פ"ו דשקלים היינו משום דבעי לאוקמי מתני' ככ"ע. והכא ליכא לשנויי רבא לשיטתו דאמר במכלתין שם דלשמא מת לא חייש ולשמא ימות חייש דמפורש ביומא שם בתוס' בד"ה אלא וכו' דשופרות לשמא מת דמיא ע"ש וא"ת נימא לכך לא היו שופרות לקיני חובה שמא ימצא שם זקן שהגיע לגבורות דחיישינן ביה שמא ימות ומתני' דמכלתין פ"ג המביא גט והניחו זקן או חולה איירי בשלא הגיע לגבורות וסוגיא דיומא אזלי לאביי דסבירי לי' דאין חילוק בין הגיע לגבורות לשלא הגיע ומ"ש תוס' ביומא שם בד"ה והתנן וכו' הא דקאמר בגיטין אבל הגיע לגבורות לא ה"מ במביא גט משום חומר אשת איש אבל בשולח חטאתו אין חילוק ותדע דאמתני' דהשולח גט קאמר לה התם ולא אמתני' דהשולח חטאתו ע"כ. ותימא הא ברישא תנן המביא גט והניחו זקן או חולה וכו' ובסיפא תנן השולח חטאתו ממה"י מקריבו בחזקת שהוא קיים. הרי דסיפא אזקן דתנן ברישא קאי ואי מחלקינן בזקן דתנן ברישא ה"ה בסיפא. ועוד מאי תדע דקאמרו הא בסיפא לא תנן זקן וצ"ע. ונ"ל מכאן ראיה לפסק הרי"ף פ"ג דמכלתין דאין חילוק בין הגיע לגבורות ללא הגיע. מדפריך ביומא ולא נחית לחלק בהכי והא דגרסי' בשקלים פ"ו ה"ז והתני האשה שאמרה הרי עלי קן מביאה דמי קן ונותנתו בשופר וכו'. הא ודאי טעותא הוא מכדי למאן פריך לר"י ואיהו ודאי סובר שלא היה שופר לקיני חובת כדמוכח מתני' דשקלים שם. וכ"מ ביומא דף נ"ו. והא דמשני התם כי קאמרינן בחטאת. שמתו בעליה ודאי ה"ק לכך לא היו שופרות קיני חובה דלפעמים יהיה תערובות מחטאת שמתו בעליה ודאי. אף אם נאמר לא חייש ר"י למיתה ביחיד מ"מ כיון אם יהיה ודאי מיתה יהיה תערובות חיישינן אבל לעולם לר"י לא היו שופרות לקיני חובה. לכך נראה לי דה"ג והתני השולח חטאתו ממדינת הים וכו' וכה"ג פריך בבבלי ביומא דף נ"ו ומשני נמי כי קאמרי' בחטאת שמתו בעליה ודאי. ובשקלים לא מצי לשנויי כאן ביחיד כאן בציבור כדמשני בסוגיין ובירו' ביומא פ"ק ה"א דעדיין קשיא שופר כדמסיק הכא והתם. מ"מ אף לפי המסקנא דשקלים צריכין לחלק בין יחיד לציבור דלא תיקשי לן האי דיומא אהאי דגיטין פ"ג. ומתוך מה שכתבתי יתורץ מה שהקשיתי בתוס'. ביומא שם ע"ש:

בעילתה ברורה. אין להוכיח מכאן דאפי' אי מספקא ליה אם מת מאותו חולי אינו מביא אשם תלוי דלעולם בעילתה ברורה. די"ל אע"ג דבעילתה ברורה מ"מ הספק ממקום אחר בא ואין חילוק בין לישנא דירושלמי דתני בעילתה ברורה ובין הבבלי דתני בעילתה תלויה ועיין בתו' בסוגיין דמספקא להו הך דינא. ואין הספק מפני שאין אנו בקיאין בדבר אם מת מחמת חולי דבכה"ג ודאי דאינו מביא אשם תלוי דלאו ספק הוא וכמ"ש הש"ך י"ד סי' צ"ח אלא איירי שאי אפשר לעמוד עליו. ומ"ש תו' ושמא אי הוה מספקא לן אם מת מאותו חולי אם לאו היה לר"מ מייתי נמי אשם תלוי. משמע לר' יוסי פשיטא להו דמייתי אשם תלוי. וקשה לר"י בכה"ג ה"ל להביא חטאת דספק ספיקא הוא אומר שעה אחת קודם מיתה חל הגט נמצא שבא על א"א וחייב חטאת ואת"ל משעת נתינה הוי גט אימר לא מת מאותו חולי וחייב חטאת וצ"ע:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף