שיטה מקובצת/בבא מציעא/עה/א

שיטה מקובצת בבא מציעא עה א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

הכי קאמר ואם לא קצץ הוזלו נוטל חטיו פירוש דמתניתא תרתי קתני שאם קצץ דמים בשער שבשוק שיתן לו דמים כאותו שער ואפילו יוזלו רשאי ליטול דמים שקצץ כיון שפסק כן. אבל אם לא קצץ והוזלו אינו נוטל אלא חטיו והכי קאמר שאם לא קצץ הוזלו נוטל חטיו ואינו רשאי ליטול דמים כשעת הלואה ואם הוקרו נותן לו דמיהן בלבד שהיו שוין באותה שעה ולא יותר וידו על התחתונה וכן הלכתא. הריטב"א ז"ל.

וז"ל הראב"ד ז"ל: תנו רבנן המלוה את חברו כור חטים וקצץ לו דמים. פירוש כאחד או כשנים שבשוק אף על פי שלא יצא השער לכל הוזלו נותן לו חטים וכו'. אוקמה רב ששת דהכי קאמר קוצץ לו דמים נותן לו חטיו הוקרו נותן לו דמיהן שהיו שוין באותה שעה. ואם הלוהו על שער שבשוק בין הוזלו בין הוקרו נותן לו חטיו ואפילו לא הזכיר לו שם דמים. ואם הזכיר דמים הרי זה קצץ והיינו טעמא משום דהוה ליה כמי שיש לו מפני שמוצא ללות. עד כאן.

מתניתין: לא יאמר אדם לחברו הלויני כור חטים וכו'. דעת הגאונים ז"ל והרמב"ם ז"ל דכולה מתניתין בשיש לו ואפילו הכי קתני רישא דאסור ללות סאה בסאה לזמן קבוע ולא התירו אלא בדאיכא תרתי שיש לו ובלא קביעות זמן אי נמי שאין לו ויצא השער ובלא קביעות זמן והיינו דלא אשכח היתרא בסיפא אלא באומר עד שיבא בני או וכו' ואפילו בשיש לו ובלא קביעות זמן דדוקא סאה בסאה אבל סאה ויותר מסאה אסור לעולם. ודוקא בתורת הלואה אבל בתורת זביני מותר לפסוק אפילו בקביעות זמן כשיש לו או כשאין לו ויצא השער ויכול למכור שוה מאתים במנה כשיש לו ואפילו בקביעות זמן. כל זה שיטת הגאונים והרמב"ם וכן דעת רש"י והתוספות. אבל מרי היה אומר דרישא דמתניתין כשאין לו אבל כשיש לו מותר ללות סאה פירות בסאה אפילו בקביעות זמן והא דקתני סיפא הלויני עד שיבא בני לאו משום דליכא קביעות זמן הוא דקתני לה אלא למימר דהא חשיב יש לו ממש ללות עליו ואף על פי שלא היה יכול ליתנו עכשיו ולא הבנתי דברי רבינו. וזה לשון שיטה: אלא אומר לו הלויני עד שיבא בני וכו'. נראה לי דלעולם כשיש לו מותר אפילו יאמר בפירוש לזמן פלוני והכא עיקר טעמא דהיתרא דקא מפרשינן ומשום דנעשה כמי שאומר לו הלויני עד שיבא בני והיינו דאמרינן בכל מקום נעשה כאומר לו ולא אמרינן הכא במאי עסקינן באומר ולפי זה קשיא לישנא דרישא דמשמע דבכל ענין כשאומר לו לגורן אסור. ואפשר לפרש דאין הכי נמי דכיון דמפרש לגורן הרי הוא כאומר לו מפירות חדשים שיבואו אתן לך ובכהאי גוונא לא מצי למימר נעשה דהא פירש ליתן מן החדשים וצריך עיון. ודכולי עלמא כל שיש לו פקדון ביד אחרים אלא שאינם בעיר הפירות או הנפקדין יש לו חשיב והיינו דומיא עד שיבא בני. וכן היה הלל אומר לא תלוה אשה לחברתה ככר. פירוש וכן היה הלל מחמיר לאסור לאשה שתלוה ככר לחברתה שמא יוקרו החטים ואף על פי שזה דבר מועט שאין בו קפידא והוא לוה סתם בלא קביעות זמן. ומיהו מסתברא שלא החמיר בזו אלא בשאין לו ולית הלכתא כוותיה ואפילו כשאין לו שרי דכהאי גוונא לא גזרו רבנן כלל. הריטב"א ז"ל.

גמרא: אין לו אלא סאה לוה עליה כמה סאין. יש מפרשים שצריך לומר לו קנה כל סאה וסאה זו אחר זו ונראה שאין צריך לומר אלא אפילו בסתם נמי רואין את הסאה שיש לו כאלו היא תחת כל סאה וסאה וכהאי גוונא אמרינן בגיטין המלוה מעות את הכהן ואת הלוי מפריש עליהם ואם מתו והניחו יורשים שירשו קרקע מפריש עליהם ואפילו לא הניח אלא מלא מחט גובה מלא קרדום ואותו מלא מחט נתפש על כל מה שמפריש. הרא"ש.

לוה עליה כמה סאין פירוש ואפילו בבת אחת ומכל מקום מאי דשרי משום דחשבינן להו כבזה אחר זה ואם כן למה לי טעמא משום דמלוה לא קני מה שבידה וכדפירש רש"י תיפוק ליה שיכול ללות לסמך מה שלקח השתא ואפשר דהיינו טעמא משום דודאי לא אסמך דההיא לוה אותה דהא עכשיו לוה שתיהם בבת אחת. ועוד דכיון דבעיין היא ליכא למימר עלה נעשה ולאו עלה התירו ללוותו. ולפי זה הייתי יכול לומר דעלמא שיש לו בעין אין לוין מטעם זה ואם לא מצינו חלוק זה מפורש. ואפשר דלא פלוג בין בעין ללא בעין אלא הכא דמוכחא מילתא. וצ"ת. שיטה.

טפת יין אין לו וכו'. ברישא דמתניתין דלעיל הוה תני הכי אמר לו הרי חטיך עשויות עלי בשלשים דינרין והרי לי אצלך בהם יין וטפת יין אין לו שמע מינה דהא יש לו טפת יין לוה עליה כמה טיפין. ה"ר יהונתן.

אבל חכמים אומרים לוין סתם ופורעין סתם. פירשו הגאונים לוין סאה בסאה על שער שבשוק. והאי דקאמר לוין סתם נראה לי דלא בעי קציצה ולאפוקי מדהלל דאמר לא תלוה אשה ככר לחברתה עד שתעשנה דמים. ויש מפרשים סתם שלא קבע לו זמן הפרעון מפני שיכול הוא לפרוע בכל עת שירצה אבל אם קבע לו זמן פרעון אסור שכל שקבע לו זמן אינו יכול לפרוע תוך זמן וחוששים שמא ישתנה השער בינתים ואין דינם מחוור שקביעות זמן פרעון לתועלת הלוה הוא שאין המלוה יכול לכופו בינתים אבל אלו בא לוה לפרוע בינתים פורע דאין אדם עשוי לפרוע תוך זמנו אמרו אין אדם רשאי לפרוע תוך זמנו לא אמרו. הרשב"א.

וכתב רבינו האיי גאון בתשובה בשאלת ככר דדבר מועט הוא וכו'. וכן כתב הראב"ד וכו' ככתוב בנמוקי יוסף. והביא הראב"ד ראייה מדקאמר הכא וכן היה הלל אומר לא תלוה אשה לחברתה ככרות מאי וכן היינו רישא אלא ודאי לאפוקי מדרבנן דשרו אף על פי שאין לו. ע"כ.

לוין סתם ופורעין סתם. פירש רש"י דאהלואת ככר קאי שאף על פי שלא עשתה דמים שרי דאין דרכם של בני אדם להקפיד בדבר מועט כזה. אבל הגאונים פירשו דאכולה מתניתין קאי וכו' כמו שכתוב בנמוקי יוסף. והכי משמע וכו' כמו שכתוב בנמוקי יוסף. הר"ן ז"ל.

ולפיכך כתב רבינו הגדול ודוקא על שער שבשוק וכתב לעיל לוין על שער שבשוק סאה בסאה וכן הילכתא דלוין סתם ופורעין סתם על שער שבשוק. ומצאתי בתשובה לרבינו האיי גאון ככל דברי רבינו שכתב במקום זה אבל בשאלת ככר דבר מועט לא בעינן שער שבשוק וכו' ככתוב בנמוקי יוסף. הרמב"ן.

וכתב הראב"ד וזה לשונו: עוד נראה לי דהא דאמרינן לעיל לוין סאה בסאה על שער שבשוק ואף על פי שאין לו דוקא בשיש לו הדמים שיכול לקנות בהן מן השוק והוה ליה כמי שיש לו אבל אין לו אסור ואף על פי שיצא השער לאותו המין דהא מפרש טעמא הא חיטי בהיני והא חיטי בשילי אי בעו זביני ופרעי ואי לית להו דמי במאי זביני ופרעי והכא הלואה היא ובעינן יש לו או הן או דמיהן מה לי הן ומה לי דמיהן אמרינן גבי סאה בסאה ולא בהלואה אחריתי וטעמא דמילתא משום דאיכא הכא טעמא אחרינא להיתרא דאמר ליה חטי קדחו באכלבאי כן נראה לי. עד כאן.

וזה לשון הריטב"א: אמר רב יהודה אמר שמואל זו דברי הלל. כלומר שהיה מחמיר מאד. אבל חכמים אומרים לוין סתם ופורעין סתם. כלומר אבל חכמים הולכין להקל דאפילו בדבר שאין לו ואפילו בדבר מרובה מותר ללות סאה בסאה בלא קציצת דמים כלל ובלבד כשיצא השער ובלבד כשיש לו מעות וכדפרישנא לעיל כן פירשו כל המפרשים. אבל מרי ז"ל מחמיר בזה דסאה בסאה אסור ללות סתם כשאין לו עד שיעשנה דמים כשער שבשוק והכא אסיפא קאי לענין הלואת ככרות שהוא מותר בלא קציצה אף על פי שאין לו. ואין זה מחוור בעיני דאם כן מאי אשמועינן שמואל דכיון דקתני מתניתין וכן היה הלל אומר מכלל דהלל אזלא לטעמיה דרישא ורבנן פליגי עליה כדפליגי ברישא. עד כאן.

וזה לשון תלמיד הר"פ ז"ל: אבל חכמים אומרים לוין סתם ופורעין סתם. ודוקא דבר מועט ואם תאמר אסור ללות סאה בסאה. ויש לומר דהיינו דוקא סאה בסאה שהוא דבר גדול אבל בדבר מועט כגון בככרות לא דקדקו חכמים לאסור אפילו הוא מקפיד. ועוד יש לומר דבדבר מועט אין רגילות שיקפיד. ועוד יש לומר דדוקא סאה בסאה החמירו משום דרגילות הוא להשתנות בתוך כך אבל ככרות אין רגילות שישתנה השער שלהן בתוך כך. עד כאן.

ולענין פסק כתב הרמ"ך וזה לשונו: מלוה אדם כור חטים לחברו וקוצץ לו דמים עליו כשער של עכשיו ובין הוקרו ובין הוזלו נותן לו דמים כמה שקצץ עמו עכשיו. ונראה לומר שקבע לו זמן לפרעון ואפילו הכי שרי כיון דהשתא שוו כמה דפסקו בהדיא וזימנא הוא דמרווח ליה מנפשיה ולא דמי לסאה בסאה דאסור בקביעת זמן וצריך עיון. ואם לא קצץ עמו הוקרו נותן דמים שהיו שוים בשעת ההלואה הוזלו נותן חטים סאה בסאה והוא שלא יצא השער בשעת הלואה שאם יצא השער הא אמרינן לוין סתם ופורעין סתם סאה בסאה בלא קביעת זמן. מותר ללות סאה בסאה עד שיבא בנו או עד שימצא מפתח האוצר אף על פי שלא יצא השער ואינו חושש שמא יוקרו כיון שיש לו מאותו המין אף על פי שאינו יכול ליטול עכשיו ממנו ואם יש לו סאה לוה עליה כמה סאין אף על פי שלא יצא השער. וכן מותר ללות דינרי זהב בדינרי זהב אף על פי שהן מתיקרין ומוזילים תמיד והוא שיש לו דינר אחד או יותר כדין פירות ואי לית ליה אסור דפירי נינהו ולא ידיע תרעייהו ולא קביע ובאתר דסגו במתא בכל מידי דזבני ומזבני טיבעא נינהו ואף על גב דאייקור אין בהם משום רבית דפירי ושאר זבוני הוא דאייקור וטיבעא כדקאי קאי כדין שאר מטבעות הילכך בין אית ליה בשעת הלואה בין לית ליה מותר ואפילו בקביעות זמן כיון דלא אשתנו טיבעא ולא אתוסף בהו חומשא וצריך עיון. וכן הדין בככרות של בעלי בתים דלא ידיע תרעייהו ואין משקלן כמשקל לחמי הנחתומין הילכך היכא דלית ללוה נהמא כי האי דיזיף והוקרו החטים אינו פורע לו אלא כשער הזול הן מעות הן פת אם הוקרו נותן דמיו ואם הוזלו נותן הפת כמשקלו שלוה ממנו. ודוקא במקפידין כדאמרינן בני חבורה המקפידין זה על זה וכו' ומשום רבית נמי כעין שכתבנו. עד כאן.

כתוב בספר המאור וחכמים אומרים לוין סתם ופורעין סתם. כתב הריא"ף ודוקא על שער שבשוק וכו' ואינו נראה כן וכו' עד ועוד כי הוא מצוי תדיר. וכתב עליו הראב"ד וזה לשונו: אמר אברהם גם אני כך כתבתי דלא בעינן ככר וסמכתי דברי מפרק השואל ונראין דבריו דשער שבשוק נמי לא בעינן ומי יוכל לשער שער שבשוק לככר אחד ופוק חזי מאי עמא דבר. עד כאן. ועיין בספר המלחמות להרמב"ן.

בני חבורה המקפידין זה על זה וכו'. פירוש בני אדם שעשו סיבולת והוליא כל אחד דינר וקנו ממנו מאכל ואוכלין ביחד אם מדקדקין זה על זה שלא יאכל ולא ישתה ולא יטול אחד יותר על חברו ואם יטול אחד מהן מנה גדולה היום אומר האחר אני אטול עוד גדולה למחר כיוצא בה עוברין משום מדות במדות הכוסות של יין ומשום משקל בפת ובשר ודגים ומשום מנין בבצים ואגוזים וכיוצא בהן משום לוין ופורעין ביום טוב שאומר אתה אכלת אתמול כך וכך פתין ושתית כך וכך כוסות אני אוכל ואשתה היום כנגדם. וכדברי בית הלל עוברין אף משום רבית שהככר שאכל זה אתמול היה שוה איסר וככר היום שוה איסר וחצי וזה רבית. וזו השמועה בשבת בפרק שואל.

ירושלמי. אבא בר זימנא יהב דינר לקפילא מינסב מיניה אמר להן לית בדעתאי לזבוני אלא בפוריא אמרו ליה זבניה כדון כדבפוריא שאל לרבי אמר ליה אסור קבעה במתניתיה ותני כן היה חייב לו מעות בא ליטלן ממנו בגרן אמר לו עשם עלי כשער שבשוק ואני אעלה לך כל שנים עשר חדש אסור דלא כאיסרו בא לידו. רבינו חננאל ז"ל.

משום מנין. כתוב בתוספות פירש ר"י אם היו אגוזים וכו' ונראה דדוקא כשנותנים מאה אגוזים בפשוט אז אסור דאי חשבון של מאה לא שייך למנין דמים אין נראה שיהא אסור. גליון תוספות.

ומשום לוין ופורעין ביום טוב. פירש רש"י ז"ל דיום טוב אלוין ופורעין בלחוד קאי דאלו באידך אפילו בחול עוברים עליהם שהן אינן משלמין במדה ובמשקל ומנין שקבלו והמלוין אינם מוותרין להם כלל ואף על פי שאין מדקדקין עליהן ועוברין משום לא תעשו עול במדה ויש אומרים דכולה ביום טוב שאינם לוקחין אלא במדה או במשקל או במנין וכל זה אסור ביום טוב דאסור לומר לו מלא מדה זו ואסור להשגיח בכף מאזנים ואסור להזכיר סכום מנין כדאיתא התם. הריטב"א.

וזה לשון הראב"ד: בני חבורה המקפידין זה על זה עוברים משום מדה ומשום משקל ומשום מנין אם פוחתין זה לזה מאחד מאלו וצריכין הם לדקדק במדותם ובמשקלותם ובמניינם משום לא תעשו עול ומשום לוין ופורעין ביום טוב שצריך שלא יאמר לו הלויני כך וכך ואם יפרענו לא יאמר לו קבל את חובך גם זה לא יאמר לו פרעני. עד כאן.

ומשום לוין ופורעין ביום טוב דאסור לאדם לומר לחברו הלויני אלא אומר לו השאילני ובלעז אין חילוק בין לשון הלואה ללשון שאלה וצריך לומר מסור אותה. תלמיד הר"פ.

וכדברי הלל אף משום רבית. ותימה מאי רבית איכא והלא השני כשהוא פורע מתוך קפדנותו הוא מדקדק שלא יתן לו יותר ולא יבואו לידי רבית. ויש לומר דמכל מקום פעמים שהוא בוש להראות שהוא מקפיד ומוותר קצת ואף על פי כן הוא מקפיד בלבו הילכך הוי רבית. הרא"ש.

וזה לשון הראב"ד: וכדברי הלל אף משום רבית. ואף על פי שיש לו בשיתוף עם חביריו שכיון שלא חלק עמהם והם מקפידים שלא יטול אחד דמי אבל אם לא היו מקפידין לא נחשב אותם לוין זה מזה. אלא כנוטלים משלהם ואף להלל מותרין ולדעת חכמים אף על פי שמקפידין אין בהם משום רבית שאין מחמירין על הרבית כהלל שאם יש לו לוה עליו סאה בסאה. אי נמי מה שנוטלים משלהם הוא. עוד נראה לי דלענין ככרות אשה מחברתה רבנן שרו ואף על פי שאין לה משום דמילתא זוטרתי היא ושכיח לאוזופי חדא מחברתה אי נמי משום דלא קפדי שכנים אהדדי בהאי מילתא והלל אוסר והיינו דקאמר הכא וכן היה הלל אומר לא תלוה אשה לחברתה ככרות מאי וכן היינו רישא אלא ודאי לאפוקי מדרבנן דשרו אף על פי שאין לו. ומתניתין בפרק שואל אדם מחברו הכי משמע דאמרינן בגמרא בשבת הוא דאסור למימר אשה לחברתה הלויני ככרות הא בחול שפיר דמי לימא מתניתין דלא כהלל וכו'. ומתרץ לה הכא באתרא דקיץ דמייהו הוא והא הכא פשטא דמילתא דלית לה היא וקאמר מתניתין דלא כהלל מכלל דרבנן שרו ואף על גב דלית לה. עד כאן.

תלמידי חכמים מותרין ללות זה מזה ברבית. פירוש ללוות בעסקי סעודה וכששניהם תלמידי חכמים שלוין פירות במדה לאכול ופורעים יותר דדומיא דאידך דשמואל קאמרינן מאי טעמא דהוה ליה כבני חבורה שאין מקפידין וכו' והא קמשמע לן דכיון דתרווייהו תלמידי חכמים אף על פי שהוא בידוע שיש בו יותר לא קפדי ומחלי דכלהו כבני חבורה נינהו להדדי וכיון דידעי דרבית אסורה לא יהבי אלא משום דאינן מקפידין ובשלא קצץ לו מתחלה אלא על דרך ויתור בלא הקפדה והיינו דקאמרינן ללוות ולא קאמרי להלוות זה לזה. ואלו אחר דלאו תלמיד חכם אסור דלא ידעי לאקנויי ולשם רבית הוא נותן. ואפילו תלמיד חכם דבר מרובה אסור דלא גמר ומקני מדעתו דרבית הוא והיינו דקאמר ליה שמואל ואריך כלומר שזה ענין מותר לי לפי שאיני מקפיד למנות הפלפלין וכשאני פורע שאלתי בהרוחה אני פורע הילכך אפילו הוספתי לדעת עד חומש מותר שזהו דרך כבודי והכי פסק רב עמרם בתשובה. הרמב"ן.

וזה לשון הרמ"ך: תלמידי חכמים מלוין זה לזה ברבית דמידע ידעי דרביתא אסירא ומתנה הוא דקא יהבי אהדדי. ואיניש אחרינא דיהיב רביתא לא מהניא ליה מחילה דכל רבית נמי עיקרו מחילה היא. מיהו לאו בכל תלמיד חכם שייך למימר הכי אלא כתלמיד חכם שהוא שונא מתנות ולא אתי לאימשוכי בהכי והיאך נמי מההוא שעתא דיזיף מיניה יהיב ליה הני זוזי דרביתא. ויש שפירש את זה ברבית מאוחרת דאבק רבית הוא ובתלמידי חכמים כי האי לא גזרו רבנן אבל בשאר תלמידי חכמים לא שרו רבנן למיזף ולאוזופי ברביתא כלל. בשם החכם הגדול ר' נתן בה"ר מאיר מצאתי כתוב ונראה מלשון הר"מ שלא אמרו כך אלא ברבית דדבריהם שהוא כתב תלמידי חכמים שהלוו זה את זה ונתן לו יתר על מה שלוה ממנו הרי זה מותר אלמא דבדלא פסק בהדיא מעיקרא מיירי. מיהו מדאמר ליה שמואל לאבוה בר איהי משמע אפילו רבית קצוצה דהיינו מאה במאה ועשרים. ואמר ליה ואריך כלומר דבר הגון ומותר לשון וערות מלכא לא אריך לנא למיחזי. ויש מי שאמר ואריך והאריך לי זמן. ויש מי שאמר ואריך ואתן לך פלפל ארוך שחשוב יותר ממה שהלויתני. עד כאן.

וה"ר יהוסף הלוי אבן מיגש כתב בתשובת שאלה וזה לשונו: ומה שאמרו תלמיד חכם מותר ללוות זה מזה ברבית וכו'. הלכה היא אבל אין לסמוך על זה אלא היחידים הכשרים שבהם לא זולתם. ע"כ. מועתק מלשון ערבי.

מותר לאדם להלוות לבניו ובני ביתו ברבית כדי להטעימן טעם רבית. פירוש מיירי בסמוכין על שלחנו דכל מאי דמוזפי ליה מדידיה הוא דלית ביה משום רבית ולהכי הוה שרינן ליה כדי להטעימן טעם מרירות של רבית ושלא ינהגו בו. ואסיקנא דאסור דילמא אתי למסרך. והוי יודע שאם היה לו אצל חברו גזל או חוב שאינו בטוח מותר להלוות לו על מנת שיפרע לו אותו גזל או חוב שאין כאן רבית כלל דמאי דאוסיף ליה לוה מדידיה הוא דיהיב ליה. הריטב"א ז"ל.

כדי להטעימן טעם רבית. לפי שאם טעמו טעם ונמנעו ממנו היה שכרם יותר. ואמרו לית הילכתא הכי דילמא אתו למסרך הריא"ף בתשובה מועתק מלשון ערבי.

ורבינו תננאל כתב וזה לשונו: כדי להטעימן טעם הנאה. עד כאן.

מתניתין: לא יאמר לו נכש עמי ואעדור עמך. פירוש נכש עמי היום ואעדור עמך למחר מפני שיש פעמים שהעדור קשה מן הניכוש ואינם עומדים בשער אחד ואפילו בזמן אחד. והחרישה קשה ברביעה יותר מן הגריד מפני שרגלי הפרה משתקעים. ויש מפרשים מפני שהפרה חורשת תלמים הרבה ברביעה יותר מן הגריד ואותו התוספת הוי רבית. ולמדנו מן המשנה שלא ילוה אדם לחברו סאה שעורים בסאה דוחן אף על פי שהם בשער אחד ואף על פי שיש לו הדוחן שהרי ניכוש ועידור כמי שיש לו הן והם בשער אחד ואפילו הכי כיון שהם שתי מלאכות ופעמים שאינם שוות אם תתיקר המלאכה ביום השני לפועל האחרון אסור הראב"ד. ובנוסחא אחרת מחידושי הראב"ד מצאתי כתוב לפועל האחרון אסור ולא מחוור. עד כאן.

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף