שיטה מקובצת/בבא מציעא/סט/ב

שיטה מקובצת בבא מציעא סט ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

אמר רב פפא כגון דא ודאי צריך לאודועיה. איכא מאן דיליף מהכא דהא דאמרינן בפרק זה בורר דאם אמר כתבו לי וכו' כותבין ונותנין לו דוקא במי שכפאוהו וכו' ככתוב בתוספות והיינו דקאמר רב פפא כגון דא וכו' משמע דאי ליכא חשדא אין שומעין לו. ואין זה ראיה דאפילו תמצא לומר בעלמא כותבין הני מילי אלו היה אומר כתבו לי אבל זה לא היה אומר כן אלא שהיה מלגלג על דינו של רב פפא וכל כי האי גוונא אי לאו כגון דא דאיכא חשדא לא מודעינן ליה אדרבה משמתינן ליה בגברא דמפקר בבי דינא. ועוד דכשכותבין לו אין כותבין לו מטעם פלוני ומראיה פלוני כמו שעשה רב פפא אלא כותבין פלוני טען כך ופלוני השיב כך ומתוך דבריהם נזדכה פלוני ובית דין שבבית הוועד הם ידעו טעמו של דבר ורב פפא הוא דאמר בכגון דא ודאי צריך לאודועי טעם הדבר אף על גב דבעלמא אין כותבין אלא טענותיהן הילכך אי מהא לא איריא. אבל מכל מקום הדין דין אמת שאין כותבין אלא בשכפאוהו לדון בעירו והיינו דלא נקיט לה התם אלא בכהאי גוונא וכן דעת רבינו תם והראב"ד ז"ל. הרמב"ן והר"ן ז"ל.

וזה לשון הריטב"א: ועוד אומר רבינו הרמב"ן דאפילו בההוא שכפאוהו לדון בעירו לא אמרו שיהיו חייבין לכתוב לו טעמו של דין אלא שיכתבו לו הטענות שטענו עליהן חייבוהו והם טעם הדין כי מה צריך לכתוב ראיות הדין שלהן להוליך לבית הוועד והלא הם יראו מעצמן אם הדין כראוי אם לאו הילכך כל שלא כפאוהו לדון לפניהם אינם חייבין לכתוב לו כלום ואם כפאוהו לדון לפניהם כותבין לו הטענות והדין שפסקו עליהן בלבד וכיוצא במעשה דהכא שיש לזות שפתים יש לו לדיין להודיעם בעל פה טעמו של דין וכן עיקר וכן כתבו משמו של רבינו תם. ויש שפירשו כגון דא דבעי שומא ודאי צריך השותף לאודועיה לחבריה ושלא יחלוק שלא בפניו אלא אם כן אינו רוצה לבא לחלוק עמו שיש לו לחלוק בפני שלשה. ואין לשון הגמרא הולם פירוש זה דהכי הוה ליה לתלמודא למימר אמר ליה כגון דא ודאי צריך לאודועיה דחמרא כולי עלמא ידעי וכו'. עד כאן.

רב חמא הוה מוגר זוזי בפשיטי ליומא. פירש רש"י ז"ל שהיה אומר בלשון שכירות. ואם תאמר וכי הלשון גורם אם כן בטלה תורת רבית. לפיכך כתבו בתוספות שלא היה מחוייב המשכיר באונסין כלומר שכל זמן שלא הוציאם היו בידו כדין שוכר ופטור מן האונסין ועל אותה שעה היה נוטל שכרו. הר"ן.

הכי גריס רש"י מרא הדרא בעינא וידיע פחתא זוזי לא הדרי בעינייהו ואי נמי הדרי בעינייהו לא ידיע פחתייהו. פירוש מרא שכירות הוא כיון שחוזרת בעיניה ועוד ששכר הפחת הוא נוטל אבל זוזי הלואה היא דלא הדרי בעינייהו ואפילו הדרי בעינייהו אכתי לא מחזי כשכירותא דלא ידיע פחתייהו. ואינו מחוור דכל שחוזר בעינו לאו הלואה היא אלא שכירות ואפילו מעין שכן שנו בתוספתא וכו' ככתוב בתוספות. אלא הכי גרסינן מרא הדרא בעינא וידיע פחתה זוזי לא הדרי בעינייהו ולא ידיע פחתייהו. פירוש מרא שכירות היא דאיכא תרתי לטיבותא חדא דהדרא בעיניה וכל דהדר בעיניה לאו הלואה היא אלא שכירות. ועוד בר מן דין דהא ידיע פחתה ומחמת פחתה שקיל אגרא אבל זוזי ליכא חד מהני דהא לא הדרי בעינייהו ולא ידיע פחתייהו ואלו הדרי בעינייהו שכירות הוי ושרי והיינו תוספתא דשרי להשכיר מעות לשלחני וכו' ואי אפילו לא הדרי בעינייהו אי הוה ידיע פחתייהו הוה שרי דלא הוי כאגר נטר לי אלא אגר פחתייהו אלא כיון דליכא חדא מהני אנפי הלואה היא ואסור. הרשב"א.

וזה לשון הריטב"א: זוזי לא הדרי בעינייהו ולא ידיע פחתייהו פירש רש"י זוזי לא הדרי בעינייהו דוקא שהרי אחריותן על השוכרים לגמרי והוה ליה הלואה ועוד דאפילו הדרי בעינייהו ולא קבלו אחריות מכל מקום לא ידיע פחתייהו אף על גב דלא מקבלי עלייהו אחריות והדרי בעינייהו אסור להשכירן משום רבית. והקשו עליו בתוספות דאם כן יהא אסור להשכיר כוס של כסף ושל זהב וכיוצא בו אפילו בלא אחריות דהא לא ידיע פחתיה ומעשים בכל יום דעבדי הכי וליכא מאן דאסר. ועוד שהרי אמרו בתוספתא משכיר אדם מעותיו לשלחני וכו' לפיכך פירשו דהכי קאמר זוזי כיון דלא הדרי בעינייהו שמקבלים עליהם השוכרים אחריות ולא ידיע פחתייהו וכיון דאיכא הני תרתי לגריעותא אסור דשכר מעותיו הוא נוטל אבל כל היכא דליכא אלא חדא מהני מותר ואף על גב דבמרא איכא תרתי למעליותא היינו מאי דאמרינן דלא דמי למרא דאלו הכא ליכא חדא למעליותא ואלו דמרא איכא תרתי למעליותא והוה סגי ליה בחדא מינייהו. ומיהו איכא למידק רב חמא היכי טעי בהא והיכי מדמה לה למרא אם כן לרב חמא יהא מותר ללות ברבית ובלבד שלא יזכיר לשון הלואה אלא לשון שכירות. תירץ מורנו בשם ה"ר פינחס אחין כי רב חמא מתנה היה עמהן שאם לא ישתמשו בהן אלא להתעטר בעלמא שלא יהו חייבין באחריות אלא כדין שוכר כלי ואם ישתמשו בהן כלום שיהו חייבין באחריות והיה תולה כי השכירות שהיה מקבל היה לאותו זמן שאין משתמשין בהן דאכתי לא הוו מלוה ותלמודא קאמר דלא דמי למרא דאלו במרא אפילו בשנשתמשו בה הדרא בעינא וידיע פחתה מה שאין כן באלו וכיון שעל דעת להוציאם ולהשתמש בהן מקבלין אותם זה הלואה גמורה היא ורבית קצוצה. ובתוספות תירצו בענין אחר שהיה רב חמא מקבל עליו שאם יאבדו נכסי השוכרין שיהיו פטורין מן החוב ולא נהירא. ע"כ.

שרי ליה לאיניש למיתב ארבע זוזי וכו'. פירש הראב"ד. והוא שלא דבר הלוה עם המלוה בשום רבית אבל אם דבר עמו ואמר לו אני לא אתן לך אבל פלוני אוהבי יתן לך משלו לאהבתי אסור מפני שנעשה כשלוחו וכל שכן אם יפייס אותו שיתן. ואין הרמב"ן מודה לו בדבר זה דכיון דלא אסרה תורה אלא רבית הבאה מלוה למלוה ולוה זה אינו נותן משלו כלום מפני מה אסור. ויש מי שהתיר לומר כל הנותן אינו מפסיד שהרי התירו גבי מדיר את אשתו וכו' וליתא ככתוב בנמוקי יוסף. הרשב"א.

וזה לשון הריטב"א: אמר רבא שרי ליה לאיניש למימר לחבריה הילך ארבע זוזי ואוזפיה לפלוני מאה זוזי לא אסרה תורה אלא רבית הבאה מלוה למלוה פירוש לאו דוקא דהוא הדין לרבית הבאה משלוחו של לוה לשלוחו של מלוה. וטעמא דהכא משום דהאי דיהיב הכא ארבע זוזי מדידיה יהיב ומנפשיה ואפילו פייסו הלוה שיתן למלוה משלו כדי שילוה לו אין בכך כלום ואפילו חזר הלוה ונתן לזה מה שנתן משלו למלוה דהא מדינא לא היה חייב הלוה לשלם לזה כלום ומאי דיהיב ליה שכר טרחו יהיב ליה מנפשיה. ומיהו אם אמר הלוה קודם לכן מי שיתן משלו אפילו כדי שילוה לי מעות אינו מפסיד בזה נחלקו הראשונים יש אומרים שגם זו מותר דלא שליחות הוא ואי בעי לוה לא יהיב ליה ולא מידי ואשכחן שהתירו כן במי שהיה חברו מודר מנכסיו לומר כל הזן אינו מפסיד וחוזר הזן וגובה ממנו אם ירצה הלה לפרוע לו שכר אותם מזונות וכדאיתא בכתובות בפרק המדיר ובמסכת נדרים. והא דאמרינן בפרק כל כתבי בדליקה התירו לומר כל המכבה אינו מפסיד ואמרינן התם בדליקה למעוטי שאר איסורי שבת דוקא איסורי שבת דחמירי טובא דנפישי מילייהו ואתו להקל בדליקת שבת והוא הדין לכל איסורין שבתורה ולא התירו במודר הנאה אלא מפני הדחק שלא היה לו מה יאכל כדאיתא התם וכן באשתו מפני שמזונותיה עליו ולא תתבזה וכן עיקר. ומיהו אפילו בהא לכתחלה הוא דאסור מפבי מראית העין אבל בדיעבד אפילו אבק רבית אין כאן ואין מנכין למלוה מחובו כלום. והיכא דאמר ליה מלוה ללוה תן עשרה דינרים לפלוני ואלוה לך מנה ונתן על פיו רבית קצוצה היא דאף על גב דלא אתו זוזי לידיה דמלוה ולא לשלוחו ולא פרע בהן חובו מכל מקום מה שנתן זה על פיו הוא נותן ואפילו אמר ליה זרוק דינר לים ואלוה לך מנה הרי הוא כאלו הגיע לידו וחזר וזרקו לים כיון שזה על פיו זרק וכן פירש רבינו בשם רבו הרמב"ן ז"ל. עד כאן.

וה"ר יהוסף הלוי ז"ל אבן מיגש כתב בתשובה וזה לשונו: מועתק מלשון ערבי. וששאלת אם נתן ראובן לשמעון עשרה דינרים ואמר לו קח ממני דינרין אלו והלוה את לוי מאה דינרים לזמן פלוני אם זה מותר אם לא. תשובה אם דינרים אלו אינם מממון לוי אלא משל ראובן ואינו מקוה להכניס אותם בחשבון לוי לעולם ולא יתבע ממנו שישלם לו כנגדם הרי זה מותר כמו שאמרו שרי ליה לאיניש למימר ליה לחבריה הילך ארבע זוזי ואוזפיה לפלניא מנה מאי טעמא לא אסרה תורה וכו'. עד כאן.

ואמר רבא שרי ליה לאיניש למימר לחבריה הילך ארבע זוזי ואימא לפלוני דלוזפן זוזי מאי טעמא שכר אמירה וכו'. תמיהא מילתא טובא למה ליה האי טעמא תיפוק ליה דמאן דשקיל ארבע זוזי לא מוזיף ליה כלום ואין כאן רבית הבאה מלוה למלוה ויש לומר דהא קמשמע לן דאף על גב דההוא מלוה לא בעי לאוזפינהו אלא לההוא גברא ההוא הדר דמוזיף להו ללוה אין כאן רבית ואפילו רבית מוקדמת אין כאן כי לא נתן לו על דעת שילוה לו אלא על שכר אמירה בעלמא ושכירות בעלמא הוא. ודוקא דקדים ויהיב ליה זוזי מעיקרא דאם לא כן כיון דמדידיה שקיל השתא זוזי הלואה מיחזי כנוטל על שכר מעותיו. אי נמי הא קמשמע לן כי אף על פי שלא נתרצה המלוה לאיש ההוא עד שנתן לו אותם ארבע זוזי אין בכך כלום דמאי דיהיב ליה לוה לההוא גברא שכר אמירה בעלמא הוא ולאו אדעחא דליזבינהו למלוה ומאי דיהיב איהו למלוה מדידיה יהיב.

כל כי האי רביתא ניכול. ויש אומרים דדוקא בנו שאינו סמוך על שלחנו אבל בנו הסמוך על שלחנו אסור. ונראין הדברים כן בבנו הקטן שהוא מריץ אצל אביו וכמו שאמרו לקמן גבי סירוס דבנו קטן כגופו וחיישינן להערמה ואף באשתו יש לחוש גם כן ואין צריך לומר בעבדו ושפחתו הכנענים שידן כידו אבל לא בעבדו העברי ולא בשכירו ולקיטו בין גוי בין ישראל דבהני ודאי שרי וכן דעת רבינו. הריטב"א.

מתניתין: שמין פרה וחמור וכו'. כלומר שכך הן שוין וכל מה שישוו יותר בשביל הגדלות שיהיה גדל אצלך ובשביל הפטום נחלק לאמצע אפילו יהיה מקבל עליו מחצית האחריות ואף על גב דאיכא פלגא מלוה ולא יהיב ליה שכר עמלו ומזונו שרי לפי שכיון האי דבר שדרכו לעשות ולאכול פעמים שיחרוש קרקעו באותה פרה וחמור או יטעיננה משוי או ימשכו בקרון שלו ולא יקפיד בעל הבהמה בזה אם לא יעשה תדיר שאם יעשה תדיר יכחישנה והוא לא נתנה לו אלא לגדלה ולפטמה אבל למעלה שאסרנו בעגלים וסייחים לשום אותם התם לפי שהם קטנים אין ראוים לחרישה כלל ולא לשום מלאכה ומשום הכי צריך ליתן שכר עמלו ומזונו.

ומפריז על שדהו וכו'. הכי פירושו אם השכיר לחברו שדה בעשרה כורים בשנה בין יצאו בין לא יצאו דהיינו חכירות ואמר לו הלויני מאתים זוז ואוציאם לזבל ולחרוש ולפרנסה כלומר שאשביח אותה ואני אעלה לך י"ב כורים לשנה כלומר שאוסיף ב' כורים יותר ואחזיר לך המאתים זוז שלך שלמים אלא דמי הוצאה שהיא עומדת הרבה שנים כגון גדרים ובורות אותה לבדה תחזיר לי אפילו הכי מותר. ומכל מקום כשיפרע לו המאתים דינרים יקח מהן ההוצאה באותה שדה על מנת להשביחו. ה"ר יהונתן.

גמרא: אמר רב אגרא ופגרא. כלומר מותר לשכרה ולתת לו מיד שכרה ועל מנת שאם תשכר ישלם אותה כמו שהיתה שוה בשעת השכירות. והקשו אי אגרא לאו פגרא. כלומר כיון שנוטל שכר מאותן מאה פרסאות שמוליך בה סחורתו למה כשנשברה נותן כמה שהיתה שוה בשעת שכירות הלא על מנת כן שכרה לו שתפחת מדמיה הראשונים שאי אפשר שלא תנקב מחמת המים ושלא תתרועע מחמת הדריסה שבני הספינה דורסים אותה בסחורה שלהן בכניסה וביציאה אבל לא מקשי משום דהוי מתה מחמת מלאכה דהא תנן מתנה שומר חנם להיות כשואל ומתנה שואל להיות משלם את הכל ואפילו מתה מחמת מלאכה והכא הא איירינן שהתנה לו בפירוש שישלם לו אם תשבר. ואי פגרא לא אגרא. כלומר מאחר שהוא רוצה שישלמנה לו כפי שהיתה שוה בשעת שכירות יחזיר לו שכרו שנתן לו. ויש מפרשים אי פגרא לא אגרא מאחר שאם תשבר ישלם דמיה הוה ליה מלוה גביה והוי שכרה רבית. שתיק רב שלא היה יודע להשיב. ורב סבירא ליה כיון שעל כל פנים לא קבל עליו דמי הספינה אלא אם כן נשברה לא מיקרי מלוה עד שתשבר. ה"ר יהונתן.

ושתיק רב. כלומר שתיק רב מפני שלא מצא תשובה. והכין מוכח מהא דאמרינן אמר רב ששת מאי טעמא שתיק רב לא שמיע ליה הא דתניא וכו' דאלמא לא שתק רב מפני שלא חשש לדבריהם אלא מפני שלא מצא תשובה והכין מתפרש האי לישנא בכל דוכתא מסתמא וכדכתיבנא בפרק קמא דסוכה. הריטב"א.

לא עשאה דמים מחיים אלא לאחר מיתה. פירוש שלא קבל עליו אלא אחריות אונסין אבל כל היכא דאיתא בעינה הדרא כדאיתא ואפילו הוזלה דיוקרא וזולא לא קביל עליה וכיון דכן הא שכירות בעלמא היא ואין כאן רבית והוא הדין לספינתא דרב דהא אגרא דשקל היינו על שעה שהיא בעין דלאחר שבירה שחזרה כמלוה אין כאן שכירות. הריטב"א.

אמר רב פפא ספינה אגרא ופגרא אגרא בשעת משיכה. כלומר כיון דאגרא נתחייב תיכף שמשכה להוליך ספינתו אל עבר הים. אינו מתחייב מפגרא כלומר אם תשבר אינו מתחייב בתשלומיה אלא כמה שהיתה שוה שעה אחת סמוך לשבירתה שנפחתה הרבה מדמיה וכן נהגו בני כופרא ואף על פי שלא הזכירו בשעת שכירות זה התנאי כמי שהזכירו דמי לפי שכך מנהגם. ומשמע שלא היו בעלי הספינה הולכים עם השוכר ומאשימין אותו וחושדין אותו שוכר שמא נשברה בפשיעה אבל אם הלכו בעלי הספינה עם השוכר ליכא מ"ד דהא בעליו עמו. ועוד שראה שלא פשע בה ולא משלם ליה כלל אלא שכרה בלבד. ה"ר יהונתן.

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף