שיח השדה/ברכות/כ/ב
הואיל ואיתקש לת"ת. יל"ע הא מרישא שמעי' לי' מדאיצטריך למיתני תפילין דלא נילף ממזוזה:
בעל קרי מהרהר בלבו ואינו מברך לפני' ואחרי' אמר רבינא ז"א הרהור כדבור דמי א"כ יוציא בשפתיו כדאשכחן בסיני. וכתבו התוס' כדאשכחן בסיני שהי' שם דבור והוצרכו לטבול ואע"פ שהיו שותקין שומע כעונה עכ"ל ומבואר דשומע כעונה הו"ל דבור ממש ועדיף מהרהור אע"ג דכדבור דמי אבל ברב נסים גאון כתב כדאשכחן בסיני בפ' ר"ע אמרי' ניתנה תורה לטבו"י אמר אמימר ראוי' קאמינא ואעפ"כ מי שאירע לו קרי בליל ו' בסיון בההיא שתא כבר שמע את הדברות ולא סגי דלא הרהר בלבו עכ"ל. ותימא וא"כ למה הוצרכו כלל לטבול אם לא הי' אלא הרהור והי' מותר וביאר גיסי הר"ר שאול (שליט"א) זצ"ל דכונתו דבודאי מצוה על כ"א מישראל לחזור את הדברות ולשנן אותם וללמדם ולכן הוצרכו לטבול. אבל אם אירע שא' ראה קרי בליל שבועות ולא הספיק לטבול ע"כ שמע הדברות ולא למד א"כ ש"מ דבשמיעה לחוד אין איסור אלמא הרהור מותר. מיהו אכתי אין מובן מה ענין גמ' דשבת דראוי' לטבו"י לכאן. ונ' דראי' גדולה מייתי משם דשם מיבעי אם ניתנה לטבו"י או ראוי' א"ל ראוי' קאמינא היינו שבאמת לא אירע כך אלא שאילו אירע שהיתה פולטת נמי ראוי' שתנתן לה התורה ולכן ילפי' מינה דפולטת ביום הג' טהורה מדראוי' וא"כ אי לאו סוגיא דהתם לא הי' ראי' דהרהור מותר מדאם א' ראה קרי בליל שבועות דאימור לא אירע כך אבל מדחזינן שם דמראוי' ג"כ איכא למילף א"כ ש"מ דהרהור מותר.
עכ"פ מבואר מרנ"ג דשומע כעונה אינו אלא כהרהור דלא כתוס'. ונ' דרנ"ג ס"ל דשומע כעונה אינו כעונה ממש אלא יוצא יד"ח כעונה אבל התוס' ס"ל דהוי כעונה ממש ועדיף מהרהור דשם מ"ד כדבור דמי רק יוצא יד"ח כדבור. ונ' דבזה פליגי נמי רש"י ותוס' לקמן כ"א ב' תד"ה עד כתבו בשם רש"י שהשומע קדיש או קדושה באמצע ש"ע ישתוק וישמע דשומע כעונה והתו' הקשו שאם שומע כעונה הו"ל הפסק. ונ' דהתוס' לשיטתם דהו"ל כעונה ממש והוי הפסק. אבל רש"י ס"ל כרנ"ג דאינו אלא יוצא בזה אבל אינו דבור ממש ולכך אינו הפסק. ולכאו' יש ראי' כהתו' מסוכה ל"ח ב' מנין לשומע כעונה דכתיב את הדברים אשר קרא יאשיהו וכי יאשיהו קראן והלא שפן קראן מכאן לשומע כעונה. וקשה למ"ד הרהור כדבור מה ראי' משם דילמא משום דהרהור כדבור ואין לומר דרבינא דס"ל הכא פליג עליהו דהא תנאי נינהו וגם כולי סוגיא דהתם אזלא דלא כמ"ד הרהור כדיבור [די"א דקי"ל כוותי' עי' רמב"ם] ובשלמא אי שומע כעונה ממש י"ל דמדכתיב אשר קרא מוכח דשומע כעונה דאי משום הרהור אינו אלא יוצא אבל אם גם שומע אינו אלא יוצא א"כ מה ראי' מכאן. וי"ל עפמש"כ אאמו"ר (שליט"א) זצ"ל בקה"י (ח"א סי' ד') ליישב קו' רעק"א שהק' לעיל דבעי רבינא אי נשים מוציאות אנשים בברהמ"ז תיפו"ל דרבינא ס"ל הכא הרהור כדבור וא"כ אף אם אינן מוציאות יוצאין ע"י הרהור דכיון דשמע לא סגי דלא הרהר ותי' דתרי עניני הרהור יש שאם מהרהר כל תיבה בפ"ע בזה אמרי' דהרהור כדבור אבל יש הרהור מעין ראי' שיכול לראות כמה תיבות בב"א וזהו ענין שמיעה כגון שרואה התיבות והרהור כזה אינו כדבור [ועד"ז שמעתי ממנו ליישב הקו' דבספירת העומר צריך לדעת קודם כמה יספור וקשה א"כ להרמב"ם שפוסק הרהור כדבור כבר יצא ואיך מברך ותי' שהרהור זה שאין מהרהר התיבות רק שיודע שהיום כו"כ אינו כדבור וזה דומה לרואה בנין שאין מהרהר תיבת בנין אלא רואהו] ולפ"ד שפיר הוכיח דשומע כעונה דענין הרהור אין כאן, ולפ"ז י"ל דסוגיא דשבת ק"נ א' אי הרהור כדבור ל"ש כלל לכאן ועי' בירושלמי פ"ג דברכות אפי' לשמוע ד"ת אסור לבעל קרי וזה ראי' לכאו' לד' תוס' דשמיעה עדיפא מהרהור ולרנ"ג צ"ע. גם י"ל דמחלוקת תו' ורנ"ג תליא בפלוגתא של החזו"א והבית הלוי עי' קה"י ברכות (סי' י"ג) וכבר האריכו אחרונים בענינים אלו ולא ראיתי כעת דבריהם:
 |
ספרי רבנו הגר"ח קניבסקי זללה"ה מונגשים לציבור בהורמנא דמרן זללה"ה (הזכויות שמורות) |