שואל ומשיב/ו/סג

שואל ומשיב ‏ ו סג

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שואל   מהדורה שתיתאה סימן סג   ומשיב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

בענין אם זכין לאדם שלא בפניו אף שעי"ז נמשך חוב לאחר.

הנה ראיתי בשו"ת אא"ז בעל שער אפרים סי' קל"ו שנסתפק בזה והנה מה שהביא מדברי הטור וש"ע חו"מ סי' פ"א סכ"ב בראובן שאמר לשמעון חייב אתה מנה ללוי ואמר שמעון כן ואמר ראובן אתם עידי הוה הודאה וכשיבא לוי לתבעו א"י לטעון לו טענת השטאה וכו' אף על פי שלא בא ראובן בהרשאת לוי ע"ש הרי דזכין לאדם שלא בפניו אף שבא להתחייב במחכת"ה לא שמה מתיא דפשיטא דכל זכי' היא כן שמחייב עצמו וזכה לאדם אחר ועיקר השאלה אם ע"י זכותו של זה מגיע רעה לאחר אבל מה שיגיע רעה לזה שרצה להתחייב פשיטא דלא אכפת לן דאטו א"י לחייב עצמו בכל מה שירצה וליתן לאחר שלא מדעתו גם מה שהביא ראי' מהא דאמרו בקידושין דף כ"ג דאמר רבא כסף קבלת רבו גרמה לו הרי דאף דלעבד הוא חוב שיוציא לחירות לר"מ אפ"ה חבין לו כיון שעל כל פנים היא זכות לרבו שנותנין לו הכסף אף שעי"ז מגיע ממילא חוב לרבו וגם זה לא זכיתי להבין דשם לא בשביל אחרים נשתחרר העבד וא"צ שיהיו האחרים שלוחו של עבד דבאמת חוב הוא לו ורק כיון דרבו יש לו כח לשחררו בע"כ של עבד וא"צ מתורת שליחות ורק שרבו לא רצה לשחרר אותו חנם וגם אסור לשחררו חנם א"כ כל שרבו קבל הכסף הרי הרב משחררו בעד הכסף וא"כ אינו בא השחרור על ידי אחרים רק קבלת רבו גרמה לו ועיין ברש"י ובריטב"א שם ותמצא שזה ברור בכוונת הש"ס ובאמת אם רבו לא ירצה לקבל י"ל דלא יכלו לכופו כלל כיון דלעבד הוא חוב יוכל הרב לטעון לאו בע"ד דידי אתם והנה לכאורה הדבר פשוט ומבואר בש"ס קידושין דף מ"ב אמרו אלא כי הא דר"ג אמר רב מנין שזכין לאדם שלא בפניו וכו' ותסברא זכות היא חובה נמי איכא דאיכא דניחא לי' בהר ואיכא דניחא לי' בבקעה ולכאורה מה קושיא כיון דעל כל פנים לאותן שמזכין דניחא לי' בחלקו זה זכות גמור וא"כ אף דמגיע לי' לאחר חוב מה בכך הא על כל פנים יש זכות לרבים וע"כ דבעינן שיהי' זכות גמור שלא יגיע לאחר רעה אבל אחר העיון זה אינו ראי' דבאמת לאותו שהוא זכות שפיר זוכה אף שמגיע לאחר חובה אבל הש"ס מקשה דעכ"פ לאותו שהוא חוב איך מזכה לו והא הו"ל חוב וע"ז משני כדר"ג דאמר שמעמידין אפטרופוס לחוב לזכות וא"כ הוה לכלם זכות דהם רוצים לזכות אף שמגיע חובה לא אכפת לן וא"כ אדרבא מוכח דבכה"ג לא אכפת לן דאם נימא דכל שמגיע רעה לאחר ל"מ הזכות א"כ יקשה דאכתי איך מעמידין אפטרופוס דממנ"פ לזה שמגיע החוב פשיטא דאינו מקרי זכות אף שהם נתכוונו לזכות וע"כ כיון דעל כל פנים לזכות נתכוונו והגיע זכות להרבה אף שלאחד מגיע חובה מה בכך מ"מ זכות מקרי וז"ב. ובזה נלפע"ד דוקא שעל כל פנים מגיע לו קצת זכות והי' ראוי שיגיע לכל אחד זכות היא דמקרי לחוב ע"מ לזכות אבל כל שהגיע לכולם חוב אף שנתכוונו לזכות מ"מ לא נעשו שלוחם ע"ז. ובזה מיושב קושית התוס' שהקשו מהא דגיטין דף נ"ב האפוטרופסין רשאין לזכות ולחוב בנכסי יתומים ואוקמא לחוב ע"מ לזכות ולפמ"ש א"ש דשם מיירי שהגיע לכלם חוב בזה ל"מ אף שהוא ע"מ לזכות אבל מאן מיירי בשלא הי' חוב לכלם ועל כל פנים נראה מדברי התוס' דאף שהגיע להם חוב לכלם מכל מקום כל שכוונתם הי' לזכות רשאי מכ"ש בנ"ד דהוא רצה לזכות לאחר אף שממילא נמשך חוב מה בכך ואף דיש לדחות דשאני ב"ד שיכולים להעמיד אפוטרופסים לחוב ע"מ לזכות ולא שאדם מעצמו נעשה מכל מקום מצד הסברא לא נראה כן וגדולה מזו מצינו בדברי הר"ן פ' השולח דאף אם מגיע לאותו איש על ידי הזכות חוב אחר כך לא אכפת לן מכ"ש במה שמגיע לאחר חוב ואף דהש"ך בנקה"כ סי' קס"ג האריך בזה בחילוקים ובתשובה לאבי מורי הגאון נ"י בענין חצר מהלכת הארכתי בזה אבל לכל הדברות ולכל האמירות נלפע"ד בזה גם הש"ך מודה דנעשה שליח ועיין תוס' גיטין דף כ"א ד"ה אטו שכתבו בחצר מהלכת אמאי לא קני ניהו דלא הוה כמו יד תקנה מטעם שליחות דזכות היא לה שקנתה העבד וקשה הא על כל פנים לעבד בודאי חוב לרבנן דזכות לעבד שיצא לחירות ואם כן הוה לי' רעה לעבד ולמה תקנה מיהו אין זה ראי' דמה נ"מ לעבד אם הוא עבד ביד הבעל או ביד האשה ובכה"ג לא מקרי זכות. אך בגוף הדבר הוא לימוד ערוך בפי הרמב"ם בפ"כ ממלוה ואחריו נמשך הטור וש"ע חו"מ סי' ק"ה ס"ג אם הלוה אמר לאדם אחר זכה בחפץ זה לפלוני או תן מנה זה לפלוני זכה לו ואין אחד מבע"ח יכולים לגבות אלו המטלטלים שכבר זכה בהם אחר הרי מבואר בהדיא דאף שחב לאחרים יכול לזכות לאותו איש שלא בפניו שהרי אף שאינו מכיר כלל לאותו איש כתב הב"י שם דזכה לו ואם כן מבואר בהדיא דזכה לו אף שלא בפניו אף שחב לאחרים ואף דראיות ה"ה הם תמוהים דראי' הראשונה תמה הלח"מ וכתב שלא כתב הר"ן רק לסניף ובראי' השני' תמה הקצה"ח בסי' ק"ה שם כבר הארכתי בתשובה בענין תן גט זה לאשתי שם בארתי ת"ל דברי ה"ה.

אך כעת נ"ל בפשיטות לישב דברי ה"ה ונעתיק כאן לשון ה"ה בפ"כ ממלוה ה"א וז"ל כבר נתבאר בפי"ז שאם הי' ראובן חייב לשמעון מנה ואמר ללוי הילך לשמעון מנה זה שאני חייב לו שאם בא ראובן לחזור אינו חוזר אלמא זכה לו וכיון שהוא א"י לחזור בו ודאי אין שאר בע"ח יכול לגבות ממנו וכן מבואר בפ"ק דגיטין גבי הא דתופס לבע"ח דכל היכא דלוה אמר תנו נותנין. והנה ראי' ראשונה תמוה כמ"ש הלח"מ דהתם לא חב לאחריני וראי' השני' היא גם כן תמוה דשם אף דחב לאחריני אבל אינו חב רק לבעלים והבעלים בעצמם אומרים זכה ורצו בדבר הא ודאי לא מקרי חב וכבר תמה בזה הקצה"ח. אך נראה דה"ה לא בא להוכיח רק דגם במלוה אם אמר תנו נותנין אף דתופס לבע"ח וע"ז שפיר הביא ראי' דהרי אמרו שם ש"מ התופס לבע"ח במקום שחב לאחרים קני והיינו לס"ד דלא הוה כזכי וע"ז אמרו התופס לבע"ח במקום שחב לאחרים לא קני וא"ת משנתינו כל האומר תנו כאומר זכי דמי ואם איתא הא בפשיטות יש לחלק דשאני משנתינו דלא חב לאחריני רק לבעלים בעצמם ולמה לא יוכל לחוב ומה ראי' במקום שחב לאחרים ממש וע"כ דזה סברא פשוטה דאם אמר תנו אף במלוה זכה אף דחב לאחרים לכך לא אמר דגם במשנתינו אמר תנו אבל אם אמר במלוה תנו הי' ג"כ נותנין אף בחב לאחריני ואף דלפירוש הר"ן שם כל שלא הוה כזכי לא הי' מקרי תופס לבע"ח כלל וא"כ ל"ש לומר דלכך הוצרך להך דתנו כזכי אבל באמת דברי הר"ן תמוהים כמ"ש הפ"י שם דאם כן להס"ד דלא הוה ידעינן מתנו דהוה כזכי ואם כן האיך חשיב לי' תופס לבע"ח וכקושית התוס' ותירוץ הר"ן ל"ש בזה וע"כ כתירוצו של התוס' ואם כן לא הי' לחלק בין תנו כזכי רק דבגט שחרור אינו חב רק לבעלים בעצמם וע"כ דזה סברא פשוטה דגם במלוה אם אמר תנו כזכי אם כן שפיר דקדק ה"ה דכן מבואר בפ"ק דגיטין גבי הא דתופס לבע"ח מאם אמר הלוה תנו נותנין והרי שם לא מבואר רק גבי גט וע"כ כמ"ש וראי' הראשונה גם כן נלפע"ד נכונה דבאמת צ"ב דברי הרמב"ם דמה בכך דאמר זכה לפלוני הא מ"מ חב לאחריני והקצה"ח הרגיש בזה וכתב דאדם בשלו יכול לעשות מה שירצה ומטלטלי לאו בני שיעבוד ננהו אכתי קשה כיון דעל כל פנים לכתחלה בודאי מחויב הלוה לעשות סידורים לסלק לכל בע"ח אם כן אם נימא דזכי' מטעם שליחות ואיך יכול לעשות שליח לתת מאחד לחלקו של חברו ולפמ"ש הרא"ש בטעם תופס לבע"ח דלא כל כמיני' לשוי' שליח לחוב לאחרים ואם כן ה"ה בזה וכן לפמ"ש הפ"י דהו"ל שליח לד"ע אם כן גם בזה הוא כן ומכ"ש אם לא נודע שחב לזה דל"מ הודאתו לחוב לאחרים אבל הדבר נכון דבאמת לענין שהוא לא יוכל לחזור לזה מועיל הודאתו ואם כן ניהו דל"מ שליחות לחוב לאחרים הא כל שהוא א"י לחזור שוב נעשה השליח שלוחו של המקבל כמ"ש הר"ן דכל אדם יכול לעשות שליח מעצמו ועומד במקום המקבל אף שלא צוה לו ואם כן זה שכתב ה"ה דאם ראובן רוצה לחזור אינו חוזר אם כן ניהו דכאן חב לאחרים אבל על כל פנים שהוא א"י לחזור שוב מועיל על כל פנים לזה בזה נעשה שלוחו של זה המלוה והמקבל וא"י בע"ח אחרים לגבות ממנו וז"ב מאד מאד ודו"ק היטב. וגם הראי' השני' לפמ"ש הר"ן בפירוש הסוגיא הוא דנעשה שלוחו של המקבל וממילא גם בלוה אם אמר תנו זוכה מכח ראי' ראשונה וז"ב מאד בדברי ה"ה ודו"ק היטב.

והנה בגוף דברי הר"ן הנ"ל צריך להבין דאיך יכול להעשות מעצמו שלוחו של העבד והלא זכי' מטעם שליחות ואין אדם יכול לעשות שלוחו של אחר לקבל מתנה מיד חברו וכדאמרו בירושלמי בהאומר בגיטין ה"א אית לך מימר במתנה אדם עושה שליח לקבל מתנה דבר שאינו שלו והיינו דיכול לחזור בו כ"ז שלא הגיע לידו כמבואר שם בפירוש וצ"ל כמו דאמר התם דבגט שאני שהתורה זכתה לעשות שליח לקבלה א"כ כמו כן גט שחרור נמי וז"ב. אברא דלפ"ז צ"ב דא"כ האיך אמרו המגביה מציאה לחברו קני חברו וא"ת משנתינו דאמר תנה לי ולא אמר זכה לי והרי המגביה מציאה לחברו אף דעשהו שליח מכ"ש כשרצה לזכות לו ואיך נעשה שליח והא הוה כמו עושה שליח לקבל מתנה דה"ל דבר שא"ש והשתא אם דעת אחרת מקנה ל"מ השליחות מכ"ש במציאה והפקר דעל כל פנים בעת עשהו שליח לא יכול לזכות בו והוה דבר שא"ש כעת וצ"ל כיון דמטעם מיגו דזכי לנפשי' זכי נמי לחברי' קאתינן עלה ואם כן לעצמו יכול להגביה וממילא זכותו וזכות חברו באים כאחד וקנהו וז"ב. ועיין מחנה אפרים הלכות שלוחין סי' ד'. ובזה נלפע"ד לישב דברי התוס' בגיטין דף י"ב ד"ה אלא שהקשו דניליף מהכא בעלמא דלא אמרינן המגביה מציאה לחברו קני חברו וכתבו דהכא סברא היא שלא זכתה תורה לעני אלא מה שכל אחד מלקט לעצמו ולרב חסדא דמפרש הכא טעמי' דרבנן משום תופס לבע"ח לא קני איכא למימר דמהכא יליף ודברי התוס' סתומים בביאור החילוק שחלקו בין לקט לשאר מגביה מציאה לחברו ולמה לרב חסדא יליף מלקט ושאר דברים ולפע"ד הכוונה מבואר לפמ"ש דבאמת גם בלקט הוה כעושה שליח לזכות בדבר שא"ש דל"מ ואף דבמגביה מציאה לחברו קנה חברו היינו משום דשייך מגו דזכה לנפשי' אבל כאן שהתורה הזהירה לא תלקט לעני א"כ ל"ש מיגו דזכי לנפשי' זוכה נמי לחברו דהרי התורה הזהירה שלא יעשה כן וא"כ איך שייך שליחות בזה הא א"א לזכות מחמת דהוא א"ש ומיגו דזכי לנפשי' ל"ש בזה והיינו דזכותו וזכות חברו בא כאחד דהרי התורה אמרה שאסור ללקט לחברו ועכ"פ ל"ש לומר דהתורה זכתה לו לעשות שליח משום מגו דזכי לנפשי' דהרי התורה הזהירה מזה. ובזה מיושב ג"כ מה שהקשו דלמ"ד כל מלתא דא"ר ל"ת אי עביד מהני א"כ אמאי כאן לא זכה העני. ולפמ"ש א"ש דעכ"פ שליחות ל"ש בכה"ג ומכ"ש דנימא בי' דזכי' מטעם שליחות וז"ב ודו"ק. אבל לר"ח דלא ידע מלא תלקט אם כן ל"ש בזה לומר דלא נעשה שליח דהא שייך על כל פנים מיגו דזכי לנפשי וכמ"ש ודו"ק.

וראיתי בקצה"ח סי' רי"ב ס"ק ג' שהקשה דלפי מה דמפרש פ"ק דב"מ דמעני לעני מחלוקת א"כ יקשה מ"ט דחכמים דאמרו יתנו לעני הנמצא ראשון ואמאי לא זכה לעצמו כיון דהוא עני ולפע"ד נראה דלק"מ דהרי לפי מה דמפרש מעני לעני מפרש דפליגו בתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים כמ"ש התוס' שם ד"ה ולימא וא"כ כל שיזכה בו הוא שוב לא הוה תופס לבע"ח דמה חב לאחרים דמה נ"מ לאחרים אם הוא יזכה בו או שיזכה בו אותו שליקט עבורו סוף סוף הם לא יטלו אבל אם אמרינן דיתנו לעני הנמצא ראשון שוב הוה תופס לבע"ח וז"ב. אברא דלפ"ז יקשה למה דמפרש דטעמי' דרבנן בשביל דכתיב לא תלקט לעני אכתי קשה למה יתנו לעני הנמצא ראשון יזכה בו הוא עצמו. אך ז"א דמעשיר לעני ל"ש זאת דא"י לזכות רק כשיפקיר נכסי אבל כ"ז דלא הפקיר נכסי צריך לתנו לעני הנמצא ראשון ומכ"ש אם מיירי בבעה"ב דעובר על לא תלקט לעני להזהיר עני על שלו. והנה התוס' הקשו למ"ד דאי עביד מהני מהראוי שיקנה ולכאורה הי' להם להקשות גם למ"ד אי עביד לא מהני למה לא יזכה בהם העני דכבר נודע מ"ש המהרי"ט בתשובה סי' ס"ט דכל דנימא דניתקן האיסור על ידי דאי עביד לא מהני אמרינן דלא מהני אבל כל דאיסורא דעביד עביד אמרינן דמהני וכאן הא העיקר איסור על הלקיטה ואף שיתנה אח"כ לאיזה עני שיהי' מ"מ כבר עבר על לא תלקט בעת הלקיטה וא"כ כבר עבר על הלאו אף דנימא דל"מ ועיין בשו"ת נו"ב מהד"ת חלק אהע"ז סי' קמ"א וא"כ למה הקשו דוקא על מ"ד דמהני והנראה בזה עפמ"ש המלמ"ל בפ"ב מתרומות הל"ט להסתפק בהא דפאה פטור מן המעשרות אם הוא דוקא בעת שבא ליד עני או משעה שהפריש ע"ש וזכורני שזה רבות בשנים ראיתי בברכי יוסף סי' של"ב שנסתפק בזה הרבה ולפ"ז כאן שהוא מלקט לצורך העני א"כ אם נימא דלא מהני ובעי שילקט העני בעצמו א"כ עוד לא נפטר מהמעשרות ואם נימא דזכה בשביל העני הרי הוא נפטר מן המעשרות וא"כ שוב למ"ד דאי עביד לא מהני הרי נועיל במה דנימא דל"מ אם יבא אחד בערמה ויקחנו והוא עשיר דאז צריך להפריש מעשרות וכמ"ש המלמ"ל שם ואם נימא דכבר זכה בו העני פטור מן המעשרות. ובזה יש לומר הא דכתב רש"י בב"מ דמיירי באדם אחר לא הבעה"ב דאי הבעה"ב הא אמרינן לא תלקט לעני להזהיר העני על שלו ותמה התוי"ט בפ"ד דפאה וכל המפרשים הא עכ"פ יכול להפקיר גם אותה שדה ויהי' מותר ללקוט ולפמ"ש י"ל דבאמת ל"ש לומר דיפקיר לגמרי דאטו בשופטני עסקינן שיפקיר נכסיו וע"כ דיפקיר בינו לבינו ואח"כ יזכה בו בעצמו וא"כ בכה"ג הא לא ירצה להפקיע המעשר לגמרי דהמפקיר כרמו ולמחר השכים וחזר ובצרו פטור ל"ש מיגו בכה"ג ויש להאריך בזה ואכ"מ. ובזה אמרתי דבר נחמד ליישב קושית הר"ש שהקשה בפ"ב משנה ט' מהא דאמר ר"א וכי האיך העני מחליף דבר שלא בא ברשותו ופירש דלדבריהם דרבנן קאמר דלדידיה יכול לזכות דיכול ללקוט לעני ולשיטת רש"י הא גם לר"א הבעה"ב מוזהר על לקט שלו ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת יקשה על רש"י דמה בכך דלא יכול ללקוט העני הא מ"מ אי עביד מהני ואף לרבא דאי עביד לא מהני בכהאי גוונא דכבר עבר על לא תלקט בודאי מהני וצ"ל דמ"מ שייך אי עביד ל"מ דנ"מ לענין מעשר דלא פטור ממעשר וכמ"ש ולפ"ז הא המלמ"ל שם מחלק בין לקט לפאה דבלקט נפטר מיד שהפריש ולפ"ז בלקט ל"ש זאת ואם כן הך דאמר ר"א וכי האיך העני מחליף דבר שא"ש קאי בשבלת לקט שנתערב ושם ל"ש כל מלתא דא"ר ל"ת משא"כ בגוף פלוגתא דר"א ורבנן קאי במי שליקט את הפאה ובכה"ג ודאי שייך כל מלתא דא"ר ל"ת ולא מהני ודוק היטב. אך מ"ש דל"ש להפקיר כיון דיפקיע מהמעשרות זה תלוי במה שנסתפק התוי"ט פ"ה דפאה אם אחר כך כשזוכה בו אי דוקא באם זוכה בפיאה לבד הוא דפטור מהמעשר או אף כשחוזר וזכה בגוף השדה ולפ"ז שפיר יכול להפקיר ולחזור ולזכות בגוף השדה ואז לא יפקיע מהמעשרות ודוק היטב בכ"ז.

והנה בשטה מקובצת הביא בשם הקדמונים שכתבו דלכך לא פירש"י כשיפקיר גם השדה משום דק"ל בהא דבעי לאוקמא מעני לעני מחלוקת והרי גם בעני צ"ל שתי מיגות דאי בעי מפקיר את השדה וע"כ דמיירי באינו בעה"ב ולכאורה צ"ב דלפמ"ש התוס' דמעני לעני נחלקו בתופס לבע"ח ושוב ל"צ לומר דפליגי במיגו דהא מצי לזכות לחברי' אף בלי מיגו דזכי לנפשי' וצ"ל דרש"י לא פירש כהתוס' ורש"י ס"ל דלא נחלקו בתופס לבע"ח רק בשביל המגו דלא כמ"ש התוס' וצ"ע בסוגיא. ובזה יש ליישב מה דרש"י בגיטין דף י"א לא פירש כלל דלא מיירי באינו בעה"ב של השדה ולפמ"ש י"ל דלמ"ש ר"ח שם ל"ק כלל דהוא פירש דפליגי בתופס לבע"ח וגם למה דדחי הש"ס פליגי אי אמרינן מיגו אם כן לר"א אמרינן שתי מיגו ורבנן ס"ל בשביל דכתיב לא תלקט לעני ורק בב"מ הוצרך רש"י לפרש כן ובזה נתישבו שתי הסוגיות ודוק היטב.

והנה לכאורה קשה לי על הא דאמר מי שליקט את הפאה ואמר לפלוני עני דאם נימא דמיירי אף בבעה"ב בעצמו דלא כפירש"י אם כן למה לי' ללקט הא החצר בעצמו קנה לפלוני והיה לו לומר יזכה חצירי לפלוני. אך באמת ז"א דמבואר בחוה"מ סי' ר' ס"ב בהג"ה דל"מ מה שאומר יזכה חצירי לפלוני וצריך שיגביהנו או ישכיר לו בכסף וע"ש בסמ"ע סק"ה ולכך צריך שילקט אך לפ"ז יקשה בהא דהוכיח רש"י דע"כ לא מיירי בבעל השדה דבעל השדה א"י לזכות לנפשו דכתיב לא תלקט לעני ומאי קושיא הא בתוס' הקשו לאביי אי עביד מהני והי' ראוי שיזכה העני וכתבו דאחר כך כתיב לעני ולגר תעזוב אותם ולפ"ז זהו כשמלקט לעני אבל כשמלקט לעצמו ניהו דכתיב לעני ולגר תעזוב עכ"פ כיון דגלה דעתו דרוצה לזכות החצר קונה לו אף באיסור ולא אמרו בב"מ דף ק"ב רק דאיסורא לא ניחא לי' דלקני אבל כל שרוצה לזכות שפיר זוכה ובחצר דע"כ עביד ל"ש שלד"ע כדאמרו בב"מ דף י' וכבר מבורר חלקו דכבר לקט אותם ואף במעורב עם שאר פירות דהם פאה מ"מ קני ועיין סי' ר' ס"א בהג"ה ובסמ"ע וש"ך ס"ק ב' שם ויש להמתיק יותר עפמ"ש בתשובה אחרת בשם דו"ז הגאון בישוע"י סי' קס"ו באהע"ז שכתב לישב קושית התוס' הנ"ל לאביי וכתב הוא דכל שאינו זוכה רק ע"פ מצות התורה כל שרחמנא אמר שלא לעשות כן אסור ע"ש והארכתי בזה דעכ"פ רבא מודה ודאי בזה יעו"ש ולפ"ז זה לגבי עני אבל כאן דהבעל השדה רוצה לזכות אם כן הא יכול לזכות עפ"י חצרו וא"צ לזכות התורה בזה שפיר י"ל דמהני ואף לרבא וכמ"ש לעיל דאף דכבר הפקיר לפיאה ל"מ להמלמ"ל הנ"ל אינו הפקר גמור עדן עד שיבא ליד העני ושפיר זוכה לו חצרו ואף אם נימא דלא כהמלמ"ל עכ"פ חצרו יוכל לזכות לו אח"כ אך אחר העיון יש לומר כיון דלר"א הוא רוצה לזכות לעני ע"י מיגו דזכי לנפשי' והרי לנפשי' לא יכול לזכות בעצמו רק על ידי חצר וחצרו ל"מ לזכות לאחר ושוב הוה מגביה מציאה לחברו דלא קנה כל שלא שייך המיגו ושפיר כתב רש"י דמיירי באינו בעל השדה וז"ב. ובזה אמרתי ליישב במה שלא פירש רש"י בגיטין ג"כ כן ולפמ"ש א"ש דשם דר"ח אמר דפליגי בתופס לבע"ח ואם כן שם א"צ לבא מתורת מיגו דזכי לנפשיה ואף אח"כ כשמסיק דפליגו במיגו היינו דבזה ל"ש תופס לבע"ח אבל מגביה מציאה לחברו קני חברו ס"ל לכ"ע רק דהוה תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים וע"ז שפיר אמר דעכ"פ תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים לא הוה כל דיכול לזכות לנפשו יהי' באיזה צד שיהיה כיון דעכ"פ על ידי חצר יהיה יכול לזכות ואם כן לא חב לאחרים דב"כ וב"כ לא יגיע לאחר ואף בשדה שלו עכ"פ חברו יכול לזכות ושוב לא מקרי תופס לבע"ח בזה ולכך לא הוצרך רש"י לפרש דמיירי באינו בעל השדה אבל בב"מ דרש"י פירש לפי הסוגיא שם דפליגי באם מגביה מציאה לחברו קנה חברו ואם כן שוב שפיר הוצרך רש"י לפרש דפליגי באינו בעל השדה ודו"ק כי קצרתי והדברים ברורים.

ובגוף הדין שנסתפק אא"ז בעל שער אפרים נלפע"ד דהדבר מבואר בהדיא בסי' קכ"ב בחו"מ ס"א שאם מעמיד לו ערב בעד הרשאה שצריך לדון עמו ואף שלא נעשה שלוחו שזכין לאדם שלא בפניו וע"ש בסמ"ע וש"ך סי' קכ"ג שם ס"ק ט"ו ודוק היטב ותמצא שמבואר דיכול לזכות אף שחוב לזה. והנה לכאורה קשה לי בהא דאמרו בריש המקבל הבא לי גיטך ואשתך אמרה התקבל לי גיטי דאמר ר"נ דאינה מגורשת אף שיגיע גט לידה והקשה הש"ס ש"מ אדיבורא דידי' קסמך דאי אדיבורא דידה קסמך תהיה מגורשת משעה שהגיע גט לידה וקשה לי לפי דברי השער אפרים הרי עקר שליחותו שהרי אם הי' יודע הבעל שהיא אמרה הבא לי גטי היה יכול לחזור בו והרי קי"ל דגט אשה חוב הוא לה שנתרצית אף כבר מ"מ חוב הוא לה כל שחוזרת בה ואם כן כשאמר שאמרה לי התקבל רצה לעשות לה שליח שלא מדעתה שלא יוכל הבעל לחזור ואם כן חב לה וגם לו אפשר דחב ועיין בתוס' ב"מ פ' האומנים דף ע"ו ואם כן ל"ש שליחות בכה"ג כל דחב לאחרים וצ"ל דמזה ראיה למ"ש הפני יהושע בפ' המקבל שם דדוקא כשלא היה רק גילוי דעת היא דיכולה לחזור לא כשאמרה בפירוש וכאן אמרה בפירוש. עוד קשה לי דעכ"פ יוכל הבעל להוציא לעז על הגט ולאמר דאלו היה יודע שהאשה אמרה הבא לי גטי היה חוזר בו והוא סבור דאמרה התקבל ולכך לא חזר בו ולכך מהראוי שלא תהיה מגורשת ועיין בגיטין דף מ"ו גבי מוציא אשתו משום ש"ר ואף דלא היה ת"כ יכול להוציא לעז וה"ה כאן ויש לדחות דכאן לא גלה דעתו כלל דרצה לחזור לכך לא יוכל להוציא לעז וגם כיון דעכ"פ גרש והרי גרושה לפניך מה שלא היה יכול לחזור בו זה אינו ביטול להגט וז"ב ודוק. ועיין מח"א הלכות שלוחין סי' ד' שהקשה בהא דאמרו גיטין דף ס"ג דא"ל להוי לי בידך ואיבעיא להו אי מהני אף דלא חזרה שליחות אצל הבעל וע"ז הקשה דת"ל דהו"ל תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים דהא הבעל עשה שליח להולכה אם כן כל דלא מסר הגט לידה הו"ל שליח להולכה והיה יכול הבעל לחזור ואם כן האיך יכולה לעשות שליח לקבלה וכמ"ש הר"ן הנ"ל וע"ז כתב המח"א דכיון שבידו למוסרה לה ל"ש דהוה תופס לבע"ח דהא האשה היתה יכולה לקבל הגט רק שאמרה להוי בידך אם כן מה עשה לו חוב הא האדון נתן לו הגט שיתן לה והשליח הי' יכול ליתן רק שהיא אמרה להוי לי בידך אם כן הוה כאלו קבלה מידו ול"ש תופס לבע"ח והדברים ברורים ופשוטים ולא הארכתי בזה לולא כי אחד מלומדי למד שאל אותי דלדידי' איך אמרו בב"מ דף י' דהו"ל תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים והא שם גם כן היה בידו ליתן אותו לזה שאמר תנה לי. והשבתי דל"ד דשם הוה תופס לבע"ח במה שחב לכ"ע שהיו יכולים להגביה ואם כן ניהו שהי' בידו למסרו מ"מ תחלת הענין הוה תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים אבל כאן הא הבעל עשהו שליח שיתן לה ואם כן הי' יכול ליתן לה דלא חב כלל לא לבעל ולא לאשה דהבעל יכול לגרשה בע"כ כשעשה שליח ורק שחב להבעל דאולי היה חוזר א"כ כל שהי' יכול ליתן לה ולא הי' מצי לחזור א"כ מה נ"מ בין נתנו לידה או שעשאתו שליח לקבלה וז"ב ופשוט.

עכ"פ דינו של הרמב"ם אמת וא"כ ממילא נתברר דזכין לאדם אף שמגיע רעה לאחר והנה הקצה"ח הביא ראי' לדינו של הרמב"ם הנ"ל מהא דאמרו בגיטין דף ל' במזכה להן ע"י אחר אף דמפסיד לכהנים אחרים. והנה כבר כתבתי בתשובה הנ"ל לדחות ראיה זו וכעת נ"ל בפשיטות דשאני כאן דעכ"פ אף מזיק מתנות כהונה פטור ומכ"ש בזה דהוא מזכה לאחד מהכהנים רק שמנכה על חובו וז"ב. וקצת ראי' מהא דאמרו בב"מ דף ע"א דרבינא אמר ניהו דשליחות לית ליה זכי' מדרבנן מיהא אית לי' והרי דזוכה לעכו"ם והרי הו"ל רעה לגבי זה דעי"ז הוה ריבית והו"ל רעה לנפשו אפ"ה מקרי זכי' ויש לדחות דשם הישראל השני בעצמו רוצה לזכות בשביל הנכרי ויש להאריך שם בסוגיא ועיין תוס' שם ד"ה בשלמא אבל באמת הדברים א"צ ראי' והוא מבואר ברמב"ם וטוש"ע וכמ"ש ודוק. והנה הקשה אחד מהתלמידים במ"ש בשו"ת מהר"ם אלשיך סי' ל"ו באלמנה שעשתה שליח לתפוס מהיורשים דשייך בזה תופס לב"ח במקום שחב לאחרים וע"ז כתב כיון דלה מגיע הכתובה ורק שהיורשים יכלו להרויח בזה ל"ש תופס לב"ח במקום שחב לאחרים דלא אמרו רק במקום שחב לאחרים וכאן אינו חב רק שהוה מניעת רווח וע"ז הקשה דא"כ במציאה דלא הוה רק מניעת רווח בלבד ולמה נקרא תופס לב"ח במקום שחב לאחרים. והנה גוף הספר לא ראיתי רק כפי מה שהגיד לי והשבתי דשאני מציאה דכמו שזה אינו חב רק מניעת הרווח כמו כן גם זה אינו רק מניעת רווח והם כלם שווים שלכלם היא מציאה אבל שם דלזה יש הפסד כמו התם לאלמנה תגיע הכתובה והיורשים אין להם רק מניעת הרווח בכה"ג לא מקרי תופס לבע"ח כלל וכמ"ש. ועכ"פ הרווחתי בזה קושית התוס' בב"מ ובכתובות דף פ"ד דר"י דס"ל דהמגביה מציאה לחברו קנה חברו איך אמרו דהתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים לא קנה ולפמ"ש י"ל דר"י ס"ל דשאני מציאה דעכ"פ אינו חב לאחרים אף שזה אינו מפסיד ג"כ הוא ס"ל דעיקר תלוי אם מפסיד לאחרים דוקא. ובזה יש לי לומר מ"ש רש"י בב"מ שם דדוקא אם לא עשהו שליח והקשו התוס' מיימר בר חשו ולפמ"ש י"ל דדוקא במציאה כל דעשהו שליח מועיל שהרי באמת האחר אינו מפסיד ואף שזה גם כן אינו מפסיד כל שעשהו שליח א"כ כבר טרח בדבר ומקרי קצת פסידא משא"כ האחרים ודוק. וכעין זה דנו המהרש"א והמגיני שלמה בכתובות דף פ"ד שם משום מיגו דזכה לנפשי' ולפמ"ש א"ש בלא"ה. ובגוף הדין של מהר"ם אלשיך הנ"ל בריב"ש סי' ק"ז לכאורה משמע דלא כוותי' ואף דיש לדחות דשם מגיע הפסד ליתומים וכן למקבלי מתנה מ"מ בב"ש סי' צ"ב ס"ק מ"ד מבואר בהדיא דאף בשביל דיכולין היורשין להרויח בהם מקרי פסידא והו"ל תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים ודוק. ולפי דברי זקני בעל שער אפרים הנ"ל הי' נראה בהך דהלוה סאה בסאה ואין לו דמבואר בטור וש"ע יו"ד סי' קס"ב דגם המלוה יכול לזכות להלוה סאה ועי"ז ילוה כמה סאים בכה"ג אם יבא אחר וירצה להקנות לזה הלוה סאה אחת ועי"ז יצטרך לתת כמו שהלוה אפשר דלא מצי לזכות לזה דמזה נמשך החוב מיהו זה בודאי ל"מ דשם להלוה בעצמו שמזכה מגיע לו רעה בזה והדבר תלוי בדברי הט"ז והנקה"כ שהאריכו בדברי הר"ן אם על ידי זכותו נמשך לו חוב אחר כך אי מועיל אמנם זה יש להסתפק אם זה המלוה אין לו יותר מה לזכות להלוה ורוצה אחד לזכות בעד המלוה לתת להלוה כדי שיהי' המלוה מותר ליקח רבית אם זה מקרי זכות כיון שמגיע רעה להלוה ודו"ק כי גם זה יש לדחות. והנה בהא דאמרינן בחולין פ"ג כגון שזוכה לו ע"י אחר בד' פרקים דזכות היא זכין לאדם שלא בפניו בשאר ימות השנה דחוב הוא לו אין חבין לאדם שלא בפניו ופירש"י דבשאר ימות השנה חוב הוא לו להוציא הוצאת הפסד הוא לו והיא תימא גדולה לפע"ד דאיך שייך בדבר שאדם קונה לאכול שזה מיקרי חוב כיון שמפסיד והא הוא נתן מעות ורוצה לאכול בשר והלזה יקרא חוב ואף דלמדך תורה ד"א שלא לאכול בשר כ"א לתיאבון כדאמרו בדף כ"ב שם אבל שיהי' נקרא חוב זה לא שמענו ולא מצאתי מי שיאיר עיני בזה אבל לפע"ד הדברים פשוטים דבאמת במשנה מבואר דבד' פרקים משחיטין את הטבח בע"כ לפיכך אם מת מת ללוקח ובשאר ימות השנה אין כופין אותו לשחוט אם מת מת למוכר והנה זה ודאי דאם מעות אינן קונות אף שמת הוא מחויב לתת לו בשר מבהמה אחרת או להחזיר לו את הדינר וא"י לומר הרי מתה לך דהא לא קנה אבל בד' פרקים מתוך שקנה וזכה באותו בהמה עד שמשחיטין אותו בע"כ גם אם מת מת ללוקח. ולפ"ז כשיזכה לו על ידי אחר בעודו בחיים אם כן בשאר ימות השנה באמת חוב הוא לו דמה נ"מ שקונה מחיים הא אין כופין לו לשחוט ואם כן הך שזוכה מחיים אינו רק חוב שאם מתה הבהמה מת ללוקח ולכך ל"מ אבל בד' פרקים דהוה זכות שיכול להשחיטו בע"כ אם כן אף דנמשך מזה חוב לא אכפת לן וכמ"ש הר"ן ומזה ראיה ברורה להר"ן ודוק היטב. ודרך אגב אומר מה שהראה אותי הרב מוה' אברהם קאמפף ני' דברי השטה מקובצת ב"מ צ"ב ב' במשנה שם שכתב דהמוכר לחברו על ידי שליח אינו אומר לו הי' במקומי רק דהוא שלוחו של הזוכה והרי בב"מ דף ע"א ב' בתוס' שם מבואר דהוא שלוחו של המזכה יעו"ש. ובקצה"ח סי' ר"י ובמחנה אפרים ה' שלוחין ספ"ד ודו"ק. אחר כמה שנים מצאתי בב"ק דף ק"ד בממציא לו שליח לא מקרי שליח ע"ש הנה הדברים ק"ו דמה התם שרצה זה שיהיה שלוחו כשירצה הגזלן אפ"ה לא נחשב שלוחו מכ"ש כשזה א"י שא"י להיות במקומו ואף שיש לדחות דשם לא ניחא לי' דיהיה שלוחו לפטור מאחריות אבל שם בודאי ניחא לי' שלא יתחייב מ"מ יש לדמות לשם וצ"ע:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · מעבר לתחילת הדף