שואל ומשיב/ו/סב
שואל ומשיב 
ו סב
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
להמופלג החריף ושנון מוה' שאול הכהן קאצינעלין זאהן מווילנא.
אשר הראני מדי עוברו פה דברי התוס' בשבת דף קנ"ז שכתבו דהמ"ל דהא כגרוגרות וצמוקין דמיא כדאמרו בפ' כירה דף מ"ה וע"ז תמה דלפמ"ש רש"י סוף ביצה דהני שאין באין לישוב כלל הוה כגרוגרת וצמוקין וא"כ זה דווקא הני דחשב רבי בברייתא דמדבריות היינו שאין באין בישוב כלל אבל במשנה דקתני סתם מדבריות י"ל דאותן שהן רועות באפר ונכנסות ברביעה הראשונה זה לא מקרי מוקצה כגרוגרת וצמוקין ולכך לא תירץ הכי בש"ס כלל. והשבתי לו דהתוס' שפיר דקדקו והביאו מפ' כירה שהרי שם בשבת דף מ"ה פריך הש"ס ממשנה ומהברייתא ואפ"ה משני הני נמי כגרוגרת וצמוקין דמי וע"כ דגם בסתם מדבריות הוה כגרוגרות וצמוקין וכמו שפירש"י שם דדחינהו בידים ויש טורח לילך ולהביאם ולא פירש כמו שפירש בביצה משום דאין באין לישוב כלל וע"כ דגם אם באים לישוב ברביעה ראשונה כיון דרועות באפר דחינהו בידים דיש טורח לילך ולהביאם וז"ב ופשוט ולכך הקשו התוס' משבת דף מ"ה ולא הביאו מביצה במקומו דמשם הי' יכול לדחות. ובלא"ה כיון דרבי מפרש דמדברות הוה כל שאין נכנסין לישוב כלל ואם כן תפרש המשנה דהא דתנן מדבריות היינו שאין נכנסין לישוב כלל ואם כן ממילא כל שבמשנה אינו מפורש מה הן מדבריות שפיר לא יכול להקשות על ר"י מן המשנה דהי' יכול לפרש המשנה דמיירי במדבריות שאין נכנסין לישוב כלל וכמ"ש וז"ב ובפרט שרבי מסתמא סתם המשנה כוותי' וא"כ שפיר ר"י לא פליג על המשנה דמודה ר"ש בהני דכגרוגרת וצמוקין דמי וא"כ אין קושיא ודברי התוס' נכונים וכבר כתבו התוס' בדף מ"ה שם בתוס' ד"ה אלא דר"י ס"ל מסתמא כרבי דסובר דר"ש מודה במוקצה דגרוגרת וצמוקין. ומה שרצה מעלתו לישב קושית התוס' בדף קנ"ז דבאמת ר"י לא ס"ל כרבי וסבירא לי' דאין מוקצה לר"ש אלא שמן שבנר הואיל והקצה למצותו כדאמר ר"י שם. הנה התוס' כתבו בפשיטות דמסתמא לא פליג והנני יוסיף דע"כ ר"י סבירא לי' כן דהנה זה ודאי שמוקצה דגרוגרת וצמוקין הוא יותר מוקצה מחטין שזרען בקרקע שהרי אליבא דאמת דסבירא לי' לר"י כרבי בגרוגרת וצמוקין ואפילו הכי בחטין שזרען בקרקע לית לי' לר"י מוקצה אליבא דר"ש והרי גם באפרסקין וחבושין דמפלפל הש"ס שם אי מודה ר"ש בזה והרי חיטין שזרען בקרקע גרע מזה כמ"ש התוס' והמהרש"א בתוס' שם ד"ה וכן ע"ש ואפילו הכי לא מבעיא לי' לר"ל רק בחיטין שזרען וע"כ דשמע מר"י רבי' דבזה מודה ר"ש ורק בחיטין שזרען מבעיא לי' וע"ז אמר ר"י דלית לי' לר"ש מוקצה בזה אבל בגרוגרת וצמוקין פשיטא דסבירא לי' לר"י מוקצה אליבא דר"ש ודו"ק. והנה לכאורה קשה אליבא הא דאמרו ריש ביצה דביום טוב סתם לן תנא כר"י מדתנן אין מבקעין עצים מן הקורות וכו' וע"ש בתוס' ד"ה אין שנדחקו איך מוכח דלא כר"ש דהא ר"ש אינו מתיר רק ביושב ומצפה וקשה אמאי לא אמר דסתם לן תנא כר"י דהרי תנן בדף ל"ג דאין מוציאין את האור לא מן העצים ולא מן האבנים ופרש"י משום דמוליד וכ"כ הראב"ד פ"ב דיום טוב דהו"ל כביצה שנולדה ביום טוב וא"כ ע"כ דאית לי' מוקצה וא"ל דשם אסור משום הכנה וכדביאר הראב"ד דז"א דזה לרבה דס"ל דביצה אסור משום הכנה אבל לרב נחמן דל"ל דהכנה כדאמר בביצה דף ג' דכלהו כרבה לא אמרו דל"ל הכנה ע"כ דשם אסור משום נולד כמו בביצה דהרי בש"ס שם פירש בהדיא משום דקא מוליד וא"כ ע"כ כר"י דלר"ש דל"ל מוקצה גם בנולד שרי דהרי ר"ש מתיר להסיק בשברי כלים בשבת דף כ"ט אף דהו"ל נולד והיא לכאורה קושיא גדולה. אך נראה דהנה בהא דאמרו ריש ביצה קס"ד דאף מאן דלית לי' מוקצה נולד אית לי' והקשו התוס' מהך דר"ש דמתיר להסיק בשברי כלים ולית לי' נולד וכתבו דשאני שם דהי' בעולם רק שנאסר אבל נולד שלא הי' מתחלה בעולם גם לר"ש אסור ע"ש וא"כ ר"נ דחידש דמאן דלית לי' מוקצה לית לי' נולד לא הוה מצי להביא ראי' מהך דאין מוציאין את האור דשם בליעי ואין האור בעין והו"ל נולד גמור והמ"ל דבזה מודה ר"ש ולכך הביא מהך דאין מבקעין עצים דג"כ הי' בעולם וז"ב. ובזה אמרתי מה שנשאלתי אם מותר להדליק הנר בהנך עצים שמושחין בשפירטש הנקראים רייברליך או צינדרליך אם לא הוה בכלל אין מוציאין את האור מן העצים והעולם אין נזהרין בזה ואמרתי בזה דהנה אם נימא הטעם משום דקא מוליד נלפע"ד דיש מקום לחלק דבשלמא מן העצים או מן האבנים או מן העפר וכדומה דאין אש בעין רק ע"י הבאה ותחבולות שעושה הוא ממציא אש מקרי נולד דמבלע בליעי אבל כאן הא עינינו הרואות דהנך רייבליך במעט נענוע תצא אש והיינו כח השפירטש שיש בהם חמימות אש. במעט קט תצא ותבקע האש א"כ ל"ש נולד בזה ולפע"ד ראי' ברורה לזה דהרי בהא דאמרו בעירובין דף מ"ה ע"ב בסופו מיא בעיבא מבלע בליעי פריך הש"ס בדף מ"ו שם כ"ש דהו"ל נולד הקשו התוס' שם דהרי משקין בפירי ג"כ אמרו דמבלע בליעי ואפ"ה לא הוה נולד וכתבו דשאני התם דאינו ניכר משא"כ משקין דניכר ואפילו לא הוה ניכר הא גם מעיקרא אוכל הוא אוכלא דאפרת הוא ע"ש וא"כ בשלמא מן העצים או אבנים ועפר וכדומה שאין יסודם אש והאש אינו בטבעם רק שמכח חמימות הכאה וכדומה תצא אש שפיר מקרי נולד מה שאין כן כאן דהשפירטוש בעצמותם חום יש בו וזה אש שאינו ממציא דבר חדש ואם מתנועע העץ ע"י השפירטוש תצא האש ולפעמים עינינו רואות דאם לוקח העץ הלז ביד תיכף תתראה ברק האש שבו וא"כ ל"ש בזה נולד וז"ב לפע"ד ובאמת שגם לשטת הרמב"ם דפירש דהטעם הוא משום דהי' יכול להוציא מערב והו"ל מכשירי אוכל נפש שאפשר לעשותו מערב יום טוב נלפע"ד דזה ל"ש בהנך עצים דכאן עקרן נעשו בשביל זה שיוכל להדליק הנר כשיצרך לו ואטו צריך להדליק כל היום וכל הלילה ונראה דבכה"ג ל"ש אפשר לעשותו מערב יום טוב ושרי ובפרט לפמ"ש הפר"ח דהרמב"ם ג"כ סבירא לי' דהטעם הוא בשביל מוליד רק דכל שלא הי' אפשר מבע"י ל"ש נולד רק בצירוף שני הטעמים וא"כ כאן דל"ש נולד לא אסרו בשביל טעמא דהרמב"ם לבד ובאמת שהרמב"ם יש לו ראי' מקושיא הנ"ל דלמה לא אמרו דסתם לן כר"י בזה וע"כ דלא משום נולד לבד הוא רק משום דאפשר מבע"י. וראיתי להפר"ח שהבין מדברי רש"י בביצה דף כ"ב גבי אולידי ריחא דאינו רק מדרבנן ולפע"ד לאו ראי' דשאני התם דאינו רק מגמר ומעלן ע"ג חרס והאש שיש בו נכנס בחרס אבל כאן מוציא האש מחדש והו"ל מלאכה והרי רש"י בדף ל"ג לא כתב כלל רק דקמוליד ועל כל פנים ראית הרמב"ם י"ל דהוא מזה. ובזה נלפע"ד מ"ש הה"מ שם דוקא דעבר והוציא מותר והט"ז תמה דמ"ש מכל איסור דרבנן שאם עבר ועשה בהפשיעות אסור ולפע"ד נראה דכאן אדרבא מגרע גרע דבשלמא בכל איסור דרבנן אמרינן דכל שעשה באיסור קנסו דלא הועילו מעשיו וא"כ הוה מקלקל ולא עבר וניתקן קצת האיסור בזה אבל כאן דבאמת אם לא הי' אפשר לעשות מבערב הי' מותר לצורך אוכל נפש ורק דהא אפשר מבערב וא"כ מה נתקן בזה שלא יועילו מעשיו הא מכל מקום עבר דאדרבא עשה מלאכה שא"צ כלל ובודאי עבר על שלא עשה מבערב כנלפע"ד דבר חדש. ועל כל פנים הדין דין אמת לפע"ד דבהנך צינדרליך אינו אסור ביום טוב כנלפע"ד אם יסכימו המעיינים. וראיתי בשטה מקובצת בביצה דף א' שהקשה בהא דקאמרו משום דקא מוליד דאם כן יהי' אסור להדליק אש מאפר כירה ומגחלת שנכבה וכתב דכאן אפשר מבערב ולא ידעתי למה לא העיר ממחלוקת הרמב"ם והראב"ד הנ"ל וגם משם נראה דצינדירליך הוה כמו אש מגחלת שנכבה דבעצמותו יש בו חום אש ודו"ק.
והנה בזה שר"י מחלק בין שבת ויום טוב מיושב היטב קושיא עצומה מה ששאל אותי החריף מוה' שאול הכהן מווילנא נ"י בהא דכתב הגהת אשרי סוף פ"ק דיום טוב דאין מפרקין את המנעל מע"ג האימום אבל מפרקין בחוה"מ וע"ז תמה דהא בשבת דף קכ"א ע"ב אמרו דשומטין מנעל מע"ג האמום בשבת וכן קי"ל בש"ע או"ח סי' ש"ח סי"ז ולמה אסר בהגהת אשרי ולפי מה שכתבתי אתי שפיר דהרי שם התיר לצורך גופו ומקומו וא"כ י"ל דמפרש בהגהת אשרי דדוקא בשבת הוא דשרי לצורך גופו ומקומו וכר"ש דסבירא לי' דלצורך גופו ומקומו ל"ש מוקצה במלאכתו לאיסור דמחמה לצל גם ר"ש מודה ועיין בתוס' בשבת דף ל"ה ע"ב ד"ה והתניא ובדף ל"ו שם בד"ה הא ובשבת הוא דקי"ל כר"ש מה שאין כן ביום טוב אסור אף לצורך גופו ומקומו דהוה מלאכתו לאיסור כנלפע"ד לחומר הנושא. אמנם בגוף הדין איך נמצא הנה זכיתי ויגעתי ומצאתי שהוא בירושלמי סוף פרק א' דביצה תני אין מפרקין את המנעל מע"ג האימום ביום טוב אבל מפרקין בחוה"מ וזה ממש כהעתקת הגהת אשרי ועיין בק"ע שהגיה דהך תני צ"ל מקודם וראיתי בשלום ירושלים שתמה דהירושלמי סותר לבבלי דאמרו דשומטין בשבת דף קמ"א והאריך שם ובאמת לפמ"ש הדברים א"ש דשם בשבת וכאן ביום טוב והיינו במנעל מוקצה ובמנעל דעומד לסחורה דבשבת ל"ש מוקצה וביום טוב אסור. ובזה מדוקדק היטב לשון הרמב"ם פכ"ו משבת שכתב שומטין מנעל מע"ג האמום בשבת וכבר נודע דאין דרך רבינו לכתוב אות יתר והרי בשבת קאי ולמה כתב בשבת אלא ודאי להורות דוקא בשבת אבל ביום טוב לפעמים אסור דהיינו מנעל העומד לסחורה דהוה מוקצה. שוב ראיתי במרכבת המשנה שם שכתב כן ונהניתי עד מאד וברוך ד' הפוקח עיני עורים ומצאתי מקורו של הגהת אשרי הנ"ל ונתברר פרושי ת"ל ודו"ק. אחר כך מצאתי בירושלמי שקלים פ"ו ה"א ומפרקין המנעל מע"ג האימום וקאי על חוה"מ ועיין בקרבן עדה ובש"ק שם ומבואר דביום טוב אסור ורק בחוה"מ מותר כמ"ש בירושלמי ביצה הנ"ל ודו"ק. והנה בהא דאמרו בשבת דף מ"ה דאמר רב מניחין נר ע"ג דקל בשבת ואין מניחין נר ע"ג דקל ביום טוב אא"ב רב כר"י סבירא לי' היינו דשני בין שבת ליום טוב אא"א כר"ש סבירא לי' מ"ל שבת ומ"ל יום טוב וקשה לי טובא מהיכא מוכח דלמא כר"ש סבירא לי' ושני בין יום טוב דקיל ואתי לזלזולי בי' לכך התירו מה שאין כן בשבת כדאמרו ריש ביצה. אך נראה דזה לדידן דלא ידעינן הלכה כמאן אי כר"י אי כר"ש לכך סתם לן בשבת כר"ש וביום טוב כר"י אבל לר"ש עצמו לא מסתבר כלל לחלק בין שבת ליום טוב ובלא"ה נראה דלפמ"ש התוס' דלא נסתפקו הש"ס אי רב סבירא לי' כר"ש דרב סבירא לי' כר"י גבי כרכי דזוזי וכדאמרו בשבת דף ק"ג ע"ב ורק באתקצאי לבה"ש אי אמרינן מיגו דאתקצאי לבה"ש בזה רצה להוכיח דכר"י סבירא לי' ולפ"ז בזה ל"ש לחלק בין שבת כיון דבה"ש ודאי אתקצי לר"י אפילו בשבת וממילא כל שאתקצי שוב אתקצי לכל השבת דבזה ל"ש להקל בשבת ובפרט כאן בנר הדולק דבה"ש אתקצי מחמת איסור אף לר"ש רק דלאחר שכבה נחלקו אי אמרינן מגו דאתקצי וא"כ בזה ל"ש לחלק ופשיטא דאמרינן מגו דאתקצי בה"ש של שבת. שוב ראיתי בר"ן סוף משילין שכתב על דברת בעל המאור דיש לחלק דביום טוב דקיל החמירו טפי במוקצה והביא ראי' מהך דמניחין נר ע"ג דקל בשבת אבל לא ביום טוב ודבריו תמוהים מאד דבשבת דף מ"ה דייק מהא דלר"ש אין לחלק כלל ורק לר"י סבירא לי' לחלק ומטעם דבשבת אסור דלא יבא להשתמש משום דאקצי' בה"ש לדבר האסור מה שאין כן ביום טוב וא"כ אין ענינו למה שיום טוב קיל דאף אם הי' יום טוב חמור מכל מקום לא אתקצי בה"ש ודברי הר"ן צע"ג. שבתי וראיתי דמה שהקשיתי מר"ש זה אינו דלר"ש כיון דלא סבירא לי' מוקצה א"כ ביום טוב בודאי אסור דיכול להשתמש במחובר והקושיא היא דבשבת יהי' מותר בודאי להשתמש ואמאי מניחין וא"כ שפיר מקשה דא"כ גם בשבת לאסר וא"ל דהי' לו להקשות דנימא להיפך דביום טוב יהי' מותר דביום טוב שייך מוקצה דז"א דמנ"ל להקשות דלמא סבירא לי' דגם ביום טוב ל"ש מוקצה לר"ש ועיקר הקושיא היא דאמאי בשבת שרי והא ל"ש מוקצה אמנם אם רב סבירא לי' כר"י קשה דא"כ י"ל להיפך דבשבת ל"ש מוקצה יהי' אסור וביום טוב שייך מוקצה ובנר הדולק בודאי הוה מוקצה אף ביום טוב דאסור משום דהוקצה למצותו ומשום מסתפק בשמן שבנר ועל כל פנים הוקצה למצותו שייך בזה וא"כ נימא דהוקצה לכל היום ועל כל פנים דברי הר"ן צע"ג וכמ"ש דהוא הבין שזה באמת החילוק בין שבת ליום טוב דבשבת ל"ש מוקצה וביום טוב שייך מוקצה וזה תימא וכמ"ש ודו"ק.
והנה במ"ש למעלה בהך דשומטין מנעל מע"ג האימום בשבת ראיתי כעת דיש לישב דברי הרמב"ם בפשיטות טפי דהרי הש"ס מקשה שם לאביי דלצורך מקומו אסור מא"ל ומשני ברפוי וערש"י דפירש דניהו דמצד המנעל שרי מכל מקום מצד האימום לאסר דהוה מלאכתו לאיסור וע"ז משני ברפוי ורבא מסיק דר"י משום ר"א נקט רפוי אבל לרבנן אף באינו רפוי שומט וא"כ לפ"ז זהו דוקא בשבת דמותר לצורך גופו ומקומו דקי"ל כר"ש בזה אבל לר"י כל מוקצה אסור אף לצורך גופו ומקומו אסור וא"כ בשבת דוקא שרי ולא ביו"ט דביו"ט קי"ל כר"י אבל ז"א דכאן ר"י מתיר ברפוי אף דמלאכתו לאיסור ועיין בשבת דף ל"ו ובתוס' שם שביארו בהדיא דגם לר"י כל שהוא לצורך גופו ומקומו שרי ולכך הוצרכתי לפרש דנ"מ במנעל העומד לסחורה. אמנם אי קשיא הא קשיא דמה משני בש"ס לאביי דאימום ברפוי דאכתי קשה מ"ט דברייתא דתני אין שומטין דא"ל דאתיא כר"א ואסור משום דאינו כלי דהא אביי בעצמו אמר בדף קכ"ג טומאה אשבת קרמית טומא' כלי מעשה בעי שבת מידי דחזי בעי והא חזי וא"כ על כל פנים ניהו דר"א מטהר דאינו כלי אבל חזי הוא כיון דאם ישמטו יהי' ראוי לנעול וא"כ למה יהי' אסור וצ"ל דבאמת הברייתא דאין שומטין מיירי באינו רפוי ואסור משום האימום וע"ז אמר ר"י אם הי' רפוי מותר אבל הת"ק מיירי באינו רפוי ואסור בשביל האימום אבל בשביל המנעל מותר. ומה מאד מדוקדק בזה מה דמקשה הש"ס הניחא לאביי אבל לרבא מאי אריא רפוי ומשני ההיא דר"י משום ר"א דתניא ר"י משום ר"א אם הי' רפוי מותר ולכאורה קשה דאם כן לאביי למה אמר דוקא משום ר"א דלאביי אין נ"מ בין רבנן לר"א וגם לרבנן אינו מותר רק ברפוי ודוחק לומר דלאביי לא גריס משום ר"א הכי יחלקו בגרסא ולפי מה שכתבתי אתי שפיר דלאביי אם כן גם לר"א המנעל מותר אף דאינו משמטו ואם כן קמ"ל דלר"א גם כן מותר אם הי' רפוי ולרבא דוקא לר"א בעי רפוי מה שאין כן לרבנן ודוק היטב כי הוא נעים ונחמד.
והנה בהך דדייק הש"ס בהך דרב ס"ל במוקצה כר"י מהך דכרכי דזוזי כתבו התוס' בשבת דף כ' דבמוקצה לטלטל סבירא לי' כר"ש ע"ש ולפ"ז קשה בהא דפריך הש"ס בביצה דף כ"ה על רב דס"ל דסוכר אמת המים ומותרין ואר"ח מדברי רבינו נלמד דחי' דקננה בטפיחין דמותר ואר"נ נפל חברין ברברבתא והא התם עבד מעשה והתנן חי' שקננה צריכה זמון ומה קושיא הא לפמ"ש הט"ז ריש סי' תצ"ז באו"ח דלשטת הראב"ד דדגים אסורים משום דמכוסים מן העין היינו מטעם מוקצה ולכך כשסכר אמת המים אינם מוקצה אם כן י"ל דמותרין היינו לטלטל וכדפירש רב המשנה דמותרין היינו בטלטול וחי' דצריכה זמון היינו לאכול ואף די"ל דרב דוקא בשבת סבירא לי' כר"ש משום דחמיר משא"כ ביום טוב דקיל וכדאמר ר"נ גופא ריש ביצה ובזה מדוקדק מה שאמר ר"נ נפל חברין ברברבתא והיינו דבאמת יש אוקמתות רבות דסבירא לי' דגם ביום טוב ל"ש מוקצה לר"ש וגם י"ל דמוקצה דבע"ח חמיר טפי. אך מכל מקום קשה על הט"ז דמה אמר ר"נ שאני התם דעבד מעשה והכא לא עביד מעשה הא י"ל דשאני דגים דשייך מוקצה טפי שמכוסים מן העין לכך צריך מעשה משא"כ חי' שקננה ל"צ מעשה וכמ"ש הט"ז לשטת הראב"ד וצע"ג.
והנה במ"ש התוס' בשבת דף מ"ה ע"ב ד"ה דאית דר"י מפרש משום משקין שזבו סבירא לי' דלא הוה אסור לטלטלה אלא לאכילה וע"ז שאל המופלג מוה' יוסף שורשטיין נ"י דאם כן מ"ק הש"ס בביצה דף ג' אלא לר"י ולר"י דאמר משום גזירה ספיקא דרבנן ולא הקשה עדיף מני' דהא טלטול מהראוי להיות מותר בשביל משקין שזבו וזה לק"מ דהא התוס' לא כתבו רק לר"ש דלית לי' מוקצה הוא דמותר בטלטול אבל אליבא דמ"ד דמוקצה אסור אף בטלטול אסור וז"פ. אמנם מה שהקשה מהא דאמרו בביצה דף ד' אפילו ר' יוחנן לא קא שרי אלא לגומעה למחר אבל ביומי' לא והתניא אחת ביצה שנולדה ביום טוב וכו' אין מטלטלין אותה וע"ז הקשה לר' יוחנן דס"ל כר"ש ול"ש משום משקין שזבו בטלטול אמאי אסור לטלטל ולק"מ דמלבד דזה אינו מוכרח לסבור כר' יוחנן בכל מילי ור' אבא שם ס"ל מוקצה אף גם דהא דברי התוס' בשבת הם מגומגמים ועיין במהרש"א שם ולפמ"ש המהר"ם מלובלין דר"י סבירא לי' נולד ג"כ ואם כן ביצה אסור משום נולד ואם כן א"ש וגם להמהרש"א אליבא דמאן דאית לי' נולד אסור בטלטול ג"כ וז"פ. ובגוף דברי התוס' שכתבו דלר"ש לא אסור משום משקין שזבו אלא באכילה ולא בטלטול מצאתי בהרא"ש סוף ביצה כתב בהדיא דגם לר"ש כל שאסור משום משקים שזבו אסור אף בטלטול והביא ראי' מאושפזיכני' דרא"בא ובקרבן נתנאל שם כתב דמתוס' בדף מ"ה הנ"ל נעלם ש"ס זו ובמחכת"ה לק"מ וכמ"ש והרא"ש סבירא לי' דפשיטות הענין משמע דלר"ש אליבא דר' יוחנן אוסר בטלטול משום משקין שזבו. אך בגוף סברת התוס' דמותר בטלטול לר"ש באמת שלכאורה לא מסתבר דכל דאסור לאכול אסור בטלטול דלא חזי נלפע"ד דבר נכון דהנה הט"ז בסי' ש"ח האיר אותנו בדבר חדש דיש חילוק בין ר"י לר"ש ותורף הדברים כפי מה שאני מבין בכוונתו הוא כך דהנה ר"י ור"ש לא נחלקו אלא בדבר שהוקצה בתחלת השבת ואח"כ נעשה ראוי דלר"ש מותר אבל בדבר שאינו ראוי גם כעת כמו צרורות ואבנים גם לר"ש אסור וכן קי"ל דבשבת אסור צרורות ואבנים אף דקי"ל כר"ש כמבואר בסי' ש"ח וזה כלל גדול ולפ"ז חילוק הט"ז ברור דלר"י דס"ל מוקצה אף בחזי כעת ל"מ מה שראוי לאיזה דבר עד שמיחדו לזה דאם לא כן הי' מוקצה דלא הי' דעתו בתחלת שבת שיתנו לזה אבל לר"ש דלא ס"ל מוקצה רק בדבר שאינו ראוי כלל אסור וא"כ כל שהוא ראוי לאיזה דבר ל"ש מוקצה וז"ב כשמש ודפח"ח ואף דקי"ל בסי' ש"י דבהוקצה בה"ש אסור דלא כר"ש מ"מ בזה דחזי עדיף דלא אקצי' כ"כ ולפ"ז שפיר כתבו התוס' דלר"ש דאסור משום משקין שזבו ואם כן על כל פנים כיון דלית לי' מוקצה כל דהוא ראוי לכלבים דאחר כך הוא דחידש הש"ס דאית בה ביצת אפרוח ופרש"י דלא חזי לכלבים משום הקליפה ובתוס' ישנים שם הקשה דאפשר להסיר הקליפה אבל בהס"ד לא ס"ל כך וגם אפשר דביצה כשנולדה אין הקליפה קשה כ"כ וחזי לכלבים עם הקליפה ואם כן שוב כל שחזי לכלבים שוב ל"ש מוקצה לענין טלטול. ובזה ממילא מיושב הקושיא מראב"א דשם הוה ביצים מיום טוב לשבת וביום טוב קי"ל כר"י דשייך מוקצה ואם כן לא מועיל מה דחזי לכלבים ואם כן שוב אסור לאטוינהו להיות ראוי למחר דהא היום אסורים בטלטול וכמ"ש ודוק היטב. והנה לכאורה קשה טובא בהא דמשני כגון שיש בה ביצת אפרוח ופירשו התוס' ד"ה דאית דהוה כגרוגרות וצמוקין והא בעיא היא אי חשיב כמניח או כשוכח והיינו דאם לא כן מה השיב ר"י דעשוי לתרנגולים והא מחמת זה לא אסור וע"כ כיון דשוי לתרנגולים הו"ל כמניח ונעשה בסיס ולכאורה תמוה לי טובא דלפמ"ש התוס' בשבת דף מ"ד ד"ה יש דהא דמוקצה לחצי שבת הוא דוקא באכילה ולא בטלטול וא"כ למה לא יהי' מותר לטלטל הקינה כאן ומכ"ש דאנן קי"ל דאין מוקצה לחצי שבת ואף דאם עודן עליו אסור אפשר דדוקא באכילה ולא בטלטול. מיהו יש לדחות דדוקא כשהסיר משם המוקצה הוא דנחלקו אם יש מוקצה לחצי שבת אבל כ"ז שישנו עליו אסור אף בטלטול דהרי יש עליו מעות אסור לטלטל ודוקא כשהוסר משם המוקצה הוא דנחלקו אם מותר ובזה כתבו התוס' דאף למ"ד יש מוקצה לחצי שבת מכל מקום בטלטול שרי והיינו לאחר שהוסר משם אבל כ"ז שישנו שם אפילו למ"ד אין מוקצה לחצי שבת אסור גם בטלטול וז"ב. ובזה מיושב ג"כ מה דק"ל לפום רהיטא במ"ש התוס' בשבת דף מ"ג ע"א ד"ה בעודן שכתבו דלר"ש דלית לי' מוקצה ודאי שרי לטלטל הסל כשירדו אף אם יש מוקצה לחצי שבת ואם כן אליבא דר"ש למה יהי' אסור לטלטל הקינה. ולפי מה שכתבתי אתי שפיר דדוקא לטלטל הסל כשירדו הוא דשרי אליבא דר"ש ולא בעודן עליו וז"ב ופשוט. ובזה מיושב גם כן מה דק"ל אם נימא דאין שייך בסיס לדבר אסור כל שלא יהי' עליו בה"ש ועיין מ"א סי' רס"ה סק"ב וסי' רס"ו סקי"ד וסי' ש"ח סק"ג אם כן כאן שנולדה הביצה בשבת לו יהא דנולד ס"ל לר"ש דאסור מ"מ בה"ש לא אתקצי ולפי מה שכתבתי אתי שפיר דעל כל פנים כ"ז שהדבר איסור עליו אסור דהוה בסיס וכ"ז שעודו עליו אסור וז"ב. ובגוף דברי התוס' כתבו דמשום משקין שזבו מותר בטלטול נלפע"ד דהנה באמת פריך הש"ס ביצה ג' דהו"ל גזירה לגזירה וכתבו דהו"ל חדא גזירה והיינו דבשעה שגזרו על משקין שזבו גזרו גם על ביצה ולפ"ז נלפע"ד דבטלטול שרי דהא באמת במשקין שזבו נלפע"ד דמותר בטלטול ודוקא לאכילה אסור והטעם נלפע"ד דבאמת אין איסורו מחמת עצמו רק גזירה שמא יסחוט ואם כן אם נגזור טלטול בשביל אכילה זה לא מצינו ובשלמא בדבר האסור באכילה משום מוקצה אסור גם בטלטול דלמה יטלטל מידי דלא חזי לי' וכמ"ש הרי"ף והרא"ש ועיין בט"ז סי' תי"ד שהשיג על מהרש"ל אבל מאן דלית לי' מוקצה ניהו דבמשקין שזבו אסור באכילה שמא יבא לסחוט אבל למה יאסר הטלטול בשביל זה וז"ב ופשוט ולכך הוצרכו לטעם נולד דמודה ר"ש וא"כ שוב אסור גם טלטול. ובזה מיושב היטב הקושיא הנ"ל מאושפזיכנא דראב"א ביצה הנ"ל ובפ"י בשבת שם ובביצה דף ד' שם הקשה גם כן זו דרא"בא לית לי' נולד כדאמר בשבת כ"ט ולפי מה שכתבתי אתי שפיר דניהו דלית לי' נולד מ"מ אסור כיון דבאותו יום אסור באכילה משום הכנה דרבה שוב אסור בטלטול משום שמא יבא לאכול ובאכילה ודאי אסור דהא הכנה דרבה שייך בזה וז"ב ופשוט לפע"ד. מיהו אם נימא דהאי הכנה בביצה אינו רק דרבנן ועיין מ"א סי' תקט"ו סק"כ ובסי' תקמ"ג סקט"ו אפשר דמותר בטלטול וצ"ע בזה אי הכנה כהאי ליום טוב עצמו אפשר דאסור מה"ת.
והנה בהא דאמרו דאית בה ביצה והיינו משום נולד קשה טובא דהרי אמרו בשבת דף קכ"א גבי צואה של קטן דחזי לכלבים וכ"ת נולד הוא והא תניא נהרות המושכין וכו' ופרש"י דהכי אורחייהו ולאו נולד הוא וחידושי רשב"א שם הקשה דא"כ מה אמרו בריש ביצה אי בתרנגולת העומדת לגדל ביצים נולד הוא והא אורחייהו בהכי וכתב כיון דאמה אתסרו וביצה נגמרה בגופה גם הביצה אסורה ולפ"ז כאן הא לר"ש ל"ש מוקצה והתרנגולת גופה מותרת דחזי לכלבים וא"כ גם הביצה לא הוה נולד. אברא דגם שם דברי הרשב"א תמוהים דהרי שם אמרו דס"ד דאף מאן דלית לי' מוקצה נולד עכ"פ אסור ובזה שוב קשיא מה שייך נולד כל דל"ש מוקצה ואולי זה באמת מה דאמר ר"נ מאן דלית לי' מוקצה לית לי' נולד וביש"ש שם ובפ"י האריכו דהא באמת מצינו כ"פ בש"ס דנולד חמור ממוקצה ולפי מה שכתבתי אתי שפיר דשם ל"ש נולד כל דלא הוה מוקצה. ובזה מיושב גם מה דפריך כאן מר"נ והלא לא קי"ל כר"נ ועפ"י שם ולפי מה שכתבתי אתי שפיר דכאן ודאי כ"ע מודו דמאן דלית לי' מוקצה לית לי' נולד. ובזה יש לומר הא דמשני באית בה ביצת אפרוח ונדחקו רש"י ותוס' דמ"מ לא אסור נולד ועתוס' ישנים שם ולפמ"ש אתי שפיר דמיירי בביצה שעומדת לגדל אפרוחים ובכה"ג ודאי הוה נולד גמור דהא לאו דעתי' על הביצה וכ"כ הרשב"א שם בהדיא אבל כ"ז לפלפולא אבל פשטת הדברים מורים דשייך נולד אף דל"ש מוקצה וגם צ"ע דמהרשב"א משמע דלמאן דלא גריס כגרסת רש"י לא ס"ל הך סברא והרי בעירובין דף מ"ה מבואר ג"כ דכל דמניד ניידי ודאי לא הוה נולד ומכ"ש ביצה דמאתמול גמרי לה וא"ל דלא ברור שתלד היום דז"א דהרי גם המים בעבים אינו מוכח אם היום ילך ודלמא ישתהו עד למחר וצע"ג. שוב ראיתי ברמב"ן בשבת שם שנדפס מחדש שכתב ככל דברי הרשב"א וכתב גם כן מידי דהוה אלו שחטה ומצא ביצים במעיה דאסרה השתא נמי אסורה שאין לדתה מתירתה ביום טוב שא"כ בטלת תורת מוקצה והיא תימא דאכתי למה דקאמר דלית לי' מוקצה ומ"מ נולד אסור מה מועיל ניהו דהאי נולד גרע מכל נולד שלא הי' בעולם כלל כמ"ש התוס' שם מ"מ לא גרע מציאה דל"מ נולד דדעתו להכי דמניד ניידי וע"כ יצא בשבת ומיהו הרמב"ן מוסיף שם דדלמא דשלים שחלא דילה ולא תטיל ביצה ביום טוב אבל באמת הדבר תמוה דא"כ מיא בעיבא דגם כן אינו ידוע דלפעמים יפוצו העבים ולא יוריקו מטר ואפ"ה אמרינן דמניד ניידי וצ"ע. ועל כל פנים בזה מיושב דלכך אמרו בשבת דמאן דלית לי' מוקצה לית לי' נולד אף דר"י לא ס"ל כר"נ משום דעל כל פנים בסיס לדבר אוכלים לא מקרי דהא יש לומר דשלים שחלא דידה ולא תלד עוד ודו"ק. שוב העירוני התלמידים דדברי הרשב"א נכוני' דאף דאמרו ריש ביצה אף מאן דלית לי' מוקצה אית לי' נולד היינו להיות הביצה מוקצה זה לא אמרינן אבל התרנגולת באמת מוקצה דמוקצה דבע"ח שפיר אית להו לב"ש כמ"ש התוס' שם ד"ה דלמא וא"כ שוב שפיר שייך נולד דהא האם אסורא דהיא מוקצה דבע"ח והביצה הוה נולד ויפה אמרו ולפ"ז בשבת גבי קנה של תרנגולים דר"ש לית לי' מוקצה דבע"ח ג"כ שפיר קשה דהא ל"ש נולד כלל וצ"ל דזה באמת קושית הש"ס דמאן דלית לי' מוקצה לית לי' נולד היינו מאן דל"ל מוקצה כלל אף בבע"ח שוב ל"ש נולד ודו"ק. ובאמת אף למה דלא קי"ל כר"נ היינו משום דאנן ס"ל דמוקצה דבע"ח אמרינן אבל מאן דלא ס"ל אף מוקצה דבע"ח ע"כ לית לי' נולד. והנה בדף מ"ה לא מקשה הש"ס על ר"י מכל מה דמקשה בדף ק"ג וע"כ דסמך הש"ס דק"ג על מה דאמר דנ"ז דאנו אין לנו אלא ב"ש כר"י וב"ה כר"ש. ובזה מיושב היטב היטב הקושיא שהקשה הרשב"א והפ"י הנ"ל דמה פריך מר"נ על ר"י ולפי מה שכתבתי אתי שפיר דהא עיקר סמיכתו על ר"נ והמעיין בריש ביצה יראה כי ר"נ לשטתו דל"ל מוקצה ונולד לר"ש לכך אוקמא ב"ש כר"י וב"ה כר"ש ע"ש וא"כ א"ש ודו"ק.
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |