שואל ומשיב/ו/מו

שואל ומשיב ‏ ו מו

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שואל   מהדורה שתיתאה סימן מו   ומשיב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

בענין מותר מזונות לבעל.

במה שהבאת דברי המלמ"ל פי"ב מאשות הי"ג שהביא דברי התוס' בנזיר פ"ז דדוקא שקצבו לה כך וכך דינרין בשבת והוזל המזונות שדי לה בדמים מועטים אותו המותר של בעל אבל אם צמצמה לעצמו ולא אכלה כדי שבעה הוא שלה וכ"כ הר"ן בנדרים דף פ"ח א' במשנה דהמודר הנאה מחתנו וע"ז תמה תמהת דבש"ע אהע"ז סי' ער"ג בהג"ה מוזכר סתם דצמצמה והותירה הוא של בעל ולא הזכיר כלל דברי התוס' והר"ן הנ"ל הנה יפה תמהת. ובאמת לפע"ד הי' נרא' דלפי מה דמשני שם באבע"א כגון דאקני לאשה ע"מ שאין לבעל' רשות בה שוב א"צ לחילוק הנ"ל וגם בקמצה מעיסתה הוא של הבעל וראי' ברורה נלפע"ד מהא דאמרי' בסנהדרין דף ע"א אמו מנ"ל מה שקנתה אשה קנתה בעלה ונדחק בדמי סעודתן המוכנת לאביו ולאמו ואבע"א כגון דאקני לה ע"מ שאין לבעלה רשות בו ולמה לא משני כאן שקימצה מעיסתה וע"כ דלפי המסקנא אף בקימצתה מעיסתה הרי היא שלו וכן נראה מהתוס' שם בסנהדרין דף ע"א ד"ה ע"מ שכתבו דלר"א דס"ל גם בכה"ג יד אשה כיד בעלה צ"ל כתירוץ הראשון ומדלא אשכחו כגון שקמצה מעיסתה וע"כ דאף כשקמצה הרי הוא שלו והתוס' בנזיר לא כתבו דשלה היא רק לפי אותו אוקימתא דקמצה מעיסתה אבל לפי המסקנא גם בקמצה היא שלו והר"ן לא כתב שם רק דכיון דבקמצה משלו אמרו בנזיר לחד שנויא דהוא שלה מכ"ש בנתן לה אחר מזונות אבל לפי המסקנא י"ל דבקימצה משלו הרי הוא שלו כנלפע"ד ראי' ברורה וכן נראה מרש"י בנזיר שם שכתב בהדיא ואב"א דאקני אחר דאי קמצה מעיסתה אמרינן נמי מה שקנתה אשה קנה בעלה הרי בהדיא שפירש דלפי המסקנא בקמצה מעיסתה ג"כ היא שלו וכמ"ש וראיתי בבית מאיר שכ' על דברת הרמ"א סי' ע"ו ס"ז בצמצמה שהוא של בעל כתב הוא שנראה מרש"י והר"ן פ' אעפ"י שפירש דהא דאמרו מותר מזונות לבעל כגון שאינה רעבתנית משמע דהא צמצמה והותירה שלא אכלה כדי שבעה דהוא שלה וכמ"ש התוס' במס' נזיר דף כ"ד ותמהני דמאחר שהי' לפניו דברי רש"י ותוס' בנזיר שם איך לא הרגיש דרש"י כתב דלפי המסקנא אף בקמצה של הבעל ובאמת שדברי רש"י סותרין זא"ז מכתובות לנזיר וכמ"ש ולפע"ד הי' נראה הכרעה טובה דבסתם אשה כשקמצה הוא שלו אבל בהדירה או שמשרה אשתו ע"י שליש בזה כל שקימצה הוא שלו וטעם הדבר דהרי באמת הוא אינו מחויב ליחן לה רק מזונות כדי צרכה ולא יותר א"כ אף שקמצה מעיסתה מסתמא מחלה לו דאל"כ למה תקמץ מעיסתה וגם לא עדיף מכל מה שקנתה אשה קנה בעלה וא"ל דהו"ל כנתן לה הוא מתנה דקי"ל דקנתה ואין הבעל אוכל פירות דז"א דשם דוקא כשנתן לה מתנה בפירוש ועיין סי' פ"ה ס"ז אבל כאן נתן לה לשם מזונות וא"כ כל שקמצה מסתמא מחלה לו משום רווח ביתא אבל במדירה או שמשרה ע"י שליש בזה ודאי מה שחייב לתת לה כפי שפסקו הב"ד הרי הוא שלה כאלו נתן לה מתנה וגם לפי מה דאמרו בריש המדיר במספיק לה לדברים גדולים ואינו מספיק לדברים קטנים דא"ל עד האידנא מצינא לגלגולי בהדך השתא דאדרתן לא מצינא לאגלגולי וה"ה בזה כיון דאדרה הרי הוא שלה ובזה נלפע"ד לישב הסתירה שברש"י דבנזיר שם דקאי בסתם אשה שפיר כתב דלפי המסקנא גם בקמצה הרי הוא שלו משא"כ בכתובות דף ס"ה הנ"ל שפירש רש"י דמותר מזונות היינו כגון אשה שמזונות האמורים במשנתנו עודפין לה כגון שאינה רעבתנית וכיון דקאי על מזונות האמורות במשנה דהיינו במשרה אותה ע"י שליש וא"כ שפיר הוצרך לפרש כגון שאינה רעבתנית דאל"כ הרי הן שלה בודאי וראיתי בהפלאה בכתובות שם בהא דאמרו דמותר בלאות לאשה למה לה וכתב דהא דלא הקשה על המשנה דמותר שחקים לאשה משום דשם י"ל דמיירי בצמצמה עצמה ובכה"ג ודאי שלה וכמו במזונות דבצמצמה הרי הן שלה כמבואר בב"ש סי' ע"ו ס"ק י"ח משא"כ כאן דמיירי בלא צמצמה ע"ש ותמהני שכ"כ בפשיטות והרי בש"ע ס"ג מבואר דאף בצמצמה הרי הן שלו ובאמת גם על הב"ש יש לתמוה שכ"כ בפשיטות ולא הזכיר מדברי הש"ע הנ"ל ובש"ע ל"ש החילוק הנ"ל שהרי גם בס"ג מיירי כשהיא אוכלת בפ"ע וכמ"ש הח"מ סכ"ג והב"ש סק"ב שם ולכאורה הי' נראה לחלק להיפך דבש"ע בס"ג דמיירי שאוכלתן בפ"ע וא"כ צריך ליתן לה גם לדברים הקטנים וכל דבר כפי ששיערו החכמים שצורך לה וא"כ כל שצמצמה והותירה א"כ מהראוי שיהי' של בעל אבל בסתם אשה שמכרה למזונות א"כ אף שקמצנית היא מ"מ השיעור המזונות המגיע לה הוא שלה ובזה מיירי הב"ש יהי' איך שיהי' דברי ההפלאה תמוהים שלא הרגיש בכ"ז ולא נזכר כלל משטות הר"ן והתוס' הנ"ל ובק"א בסי' ע' לא מצאתי דבר שוב מצאתי בק"א סי' ע"ג שם הרגיש על הב"ש והביא דברי התוס' והר"ן הנ"ל והניח בצ"ע והנלפ"ד כתבתי. אחר שכתבתי כ"ז הקרה ד' לפני שו"ת תשובה מאהבה ח"א ובחפשי שם ראיתי בסי' ע"ח שכתב להגאון נו"ב שאלה זו והביא דברי ש"ס נזיר ונתעורר בדברי רש"י נזיר דמשמע דלפי המסקנא אף בקימצה של הבעל דמהיכן יצא לו כן ולפע"ד ראי' ברורה מהש"ס סנהדרין הנ"ל וראיתי שהגאון השיב דרש"י בנזיר קאי לענין הפירות שקימצה בזה תלוי בשני אוקימתות הנ"ל וללשון אחרון הפירות הן שלו אבל בכתובות מיירי בגוף הקרן שזה בודאי שלה והנה מלבד דפשטת לשון רש"י ותוס' בנזיר לא מורה דלענין הפירות בלבד קאי אף גם דאכתי יקשה דא"כ בסנהדרין שם משכחת לה שיאכל בשל אמו ובגוף הקרן וא"ל כיון דהפירות שייך להאב שוב הו"ל משל אב דא"כ א"י למכור ג"כ וא"כ אמאי ללישנא קמא יכולה להקריב קרבן נזירות שלה הא כיון דהפירות הם של הבעל א"כ א"י להקריב קרבן מזה וע"כ דללשון הזה ס"ל דהפירות שלה לגמרי וא"כ שוב הי' יכול לאוקמא בסנהדרין בקימצה מעיסתה וע"כ דלא קי"ל הן לפי המסקנא וז"ב והן נסתר מחמתו החילוק שחלקתי לעיל לשטת הר"י בין פסקו לה ב"ד ובין מכרה בעצמה דא"כ משכחת לה בכה"ג וכמו כן כמה חילוקים שעלו במחשבה ונסתרו עי"ז וגם מה שהאריך המחבר שם סי' פ"ב לחלק שם כמה חילוקים ע"ש שהאריך בתשובה מאהבה שם ולפמ"ש על הכל קשה מסנהדרין הנ"ל ועיין בבית מאיר סי' פ' שהביא ראי' דמה שקימצה לגמרי שלה ולא הוה כנ"מ דאל"כ מה קושיא הא יכולה להקדיש נ"מ שלה ולא הבינותי דבריו דאדרבא כיון דנ"מ א"י להקדיש דאלמוהו לשיעבודא דבעל א"כ לא הי' יכול לשנויי בנ"מ רק בקימצה מעיסתה בזה ודאי יכולה להקדיש ע"ש וצ"ע. אחר זמן ראיתי בר"ן בנדרים דף פ"ח שכתב דלכך נקטה המשנה הרי אלו המעות נתונין לך ולא נקט במזונות משום דבמזונות ודאי אין לבעל חלק במזונות שנתן לה שאפילו נתן לה הבעל מזונות וצמצמה והותירה אין לו לבעל כלום כדאמרו בנזיר בקימצה מעיסתה מכ"ש בזנה אחר ע"ש הרי דפסק כהך אוקומתא דקמצה מעיסתה הרי אלו שלה ומה שהביא ראי' מהא דתנן וזן את אשתו אין ראי' דשם לא בא להשמיענו דאין לבעל חלק בו רק דלא אכפת לן במה שנהנה הבעל שהוא צריך לתת לה מזונות אבל אין ראי' דא"צ לומר מה שאת נותנת לפיך ובאמת שבלא"ה אין ראי' משם דבמזונות לפמ"ש המהרי"ט בח"א סי' ק"ן בבעה"ב שמסיב אורחים על שלחנו דיש להסתפק אם יש להם רשות לקדש בזה די"ל דלא זיכה להם אלא באם יתנו לתוך פיהם ואם כן הוה כאלו אמר לה מה שאת נותנת לתוך פיך דא"י להנות בהם כ"ז שלא נתנה לתוך פיה ולכך מותר אם קמצתה אבל מעות אסור כ"ז שלא התנה ע"מ שתתן בפיך אברא דלפ"ז צ"ב דאם כן למה לי במשנה לומר ובלבד שלא יהא לבעלך רשות בהן אלא מה שאת נושאת ונותנת בפיך ת"ל דכל שאמר מה שאת נושאת ונותנת בתוך פיך לא זיכה לה אלא מה שתתן לתוך פיה ולא נהנית בהן מקודם שנתנה לתוך פיה ובאמת במחנה אפרים הלכות נדרים סי' כ' ובהלכות זכי' סי' י"ג כתב דע"מ שתתן לתוך פיה הוה גזל אם רוצה להנות דאין מזכה לה רק במה שתתן לתוך פיה אבל בשעה"מ הלכות נדרים פ"ג הי"ז העלה בשם הרא"ם והש"מ כת"י דכתב דלא הקפיד שאין אביה מקפיד רק שלא יקנה הבעל ויהי' הרשות בידה לעשות כל חפצה ע"ש ועכ"פ זה כשנותן מעות אבל במזונות הדבר ברור שאין לו לבעל כלום וכמ"ש וראיתי בשעה"מ הלכות נדרים שם שהביא דברי המאירי בסנהדרין שם בהא דמוקי כגון דאקני לה אחר ע"מ שאין לבעלך רשות בו וכתב המאירי ולדעת הפוסקים כרב צ"ל שהקנה לה מה שאת נותנת לפיך וע"ז הקשה דאם נימא דכל שאמר שאת נותנת לתוך פיך הו"ל גזל אם לקח הבעל ממנה ואם כן שוב כל שלקח הבן גם כן למפרע לא זכתה האם בזה שהוא לא נתן רק על מנת שתתן לתוך פיה ואם כן שוב הו"ל גזל ולא נעשה בן סורר ומורה דהא בעינן שיגנוב משל אמו והביא שכ"כ הריטב"א בהדיא בקידושין דף כ"ד וע"כ דאין קרי גזל ובאמת לפע"ד לולא פה קדוש הריטב"א הי' נ"ל דאין משם ראי' כלל דבאמת י"ל דהי' הקפידא רק ע"מ שתתן לתוך פיה אבל עכ"פ כל שלא הי' תנאי כפול קנתה אף בלא נתנה לתוך פיה ואף אם נימא דזה אינו שייך לתנאי דזה הוה שיור במתנה במ"ש הריטב"א בחידושיו לקידושין שם מ"מ אטו אם תתן האם מעות אחר בעד המעות שנתן לה זה שתתן לתוך פיה לא יהי' אותו המעות שלה ונמצא שזה שפיר גנב משל אמו ואכל והאם נתחייבה מעות אחר לכשיהי' לה ובלא"ה לא גרע מאם הי' תנאי ע"מ להחזיר ונאנס מידו דדעת רבים מהקדמונים דאינו חייב באונסין ועיין מלמ"ל פ"ג ממתנה ה"י שהאריך בזה וכאן הוה כמתנה ע"מ להחזיר ונאנסה דלא סלקא אדעתא שבנה יגנב ממנה ויהי' סורר ומורה ואם כן הוה כאונס ואף אם נימא דזה הוה כמו שיור במתנה שלא נתן לה רק ע"מ שתתן לתוך פיה פשיטא דלא הי' הכוונה רק אם תפשע ותרצה ליתן מדעתה לאחר אבל בכה"ג שהבן גנב איהי מה הוה לה למעבד אטו קבלה אחריות שמירה עלי' ובכה"ג ודאי פטורה והבן גנב משל אמו וז"ב ופשוט ועיינתי בריטב"א וראיתי שלא הקשה רק אם נימא דנתן לה ע"מ שתעש' בו דבר מיוחד כך וכך בזו לא חל המתנה קודם שיחדה הדבר שתעשה בו ולא קנתה לה כלל אבל אף דבזה לכאורה הי' נראה דבריו נכונים אבל אינם מוכרחים דבאמת כיון שתעשה בו כך וכך אבל מ"מ זהו כשהיתה נותנת מדעתא אבל כל שנגנב ממנה והיא לא קבלה שמירה ע"ז הרי נקנה לה והוא גנב משל אמו דעכ"פ מתחת יד המקנה כבר יצא ובא ליד אמו וכל שאמו פטורה הרי זכתה בו למפרע והוא משל אמו גנב וז"ב לפע"ד. ובזה מיושב גם מה שהקשה המח"א בהלכות זכי' סי' י"ז מהאי דכתב הרא"ש פ' חזקת דבנתן לה אחר מתנה ע"מ שאין לבעל רשות דבעל יורשה דע"כ מיירי באומר ע"מ שאין לבעלך רשות בו דאל"כ בלא"ה קנה הבעל תיכף וכמ"ש הראב"ד פ"ק דקידושין ואם כן איך יורשה הא כל שאמר מה שאת נותנת לתוך פיה לא זכתה והוה של הנותן ולא ירש הבעל ולפמ"ש פשיטא דבכה"ג אזלינן בתר אומדנא דהוא לא כוון רק שתתן לתוך פיה כ"ז שתחי' אבל אם מתה פשיטא דלא תהדר המתנה והוה של יורשי' ואטו חייבה עצמה ע"מ שתאכל ורק דכל שאמר לה ע"מ שתתן לתוך פיך אם היתה נותנת מדעתה הוה כעוברת על דעת הנותן ולא זכתה אבל כל שלא פשעה ומלאך המות אנסה פשיטא דזכתה במתנה ויורשי' יורשין אותן וה"ה הבעל דהוה יורש וגדולה מזו מצינו דאף באומדנא כתבו התוס' בכתובות דף מ"ז דכל שהוא לאחר מיתה לא אכפת לי' ומכ"ש בזה דלא הי' תנאי כפול ושום ענין רק שרצה לזכות לה שלא יהי' לבעלה רשות והרי נתקיימה מחשבתו ודו"ק. ובאמת לפמ"ש למעלה דמה שאת נותנת לתוך פיך הו"ל שיור במתנה ולא רצה להקנות לה כ"ז שלא נתנה לתוך פיה הי' מקום לישב מחלוקת רב ושמואל בנדרים שם דלרב כ"ז שלא נתנה לתוך פיה לא התחילה מתנה ולא קנתה כלל וכעין מ"ש המהרי"ט במי שהכניס אורחים לביתו דלא זכו כ"ז שלא אכלו וה"ה בהתנה בפירוש ע"מ שתתן לתוך פיה דלא זכתה בה כלל ולשמואל אין הכוונה רק שלא יזכה הבעל והי' מקום לישב הרבה קושית בזה ועיין בשעה"מ שם שהרחיב הדיבור בזה ובשו"ת מהראנ"ח ח"ב סי' ב' האריך גם כן בענין הלז וע"כ דברי מעטים ודרך אגב אומר במה שהקשה שם הש"ס בסנהדרין משל אמו מה שקנתה אשה קנה בעלה ומשני ר' יוסי בר חנינא בסעודה המוכנת לאביו ולאמו וראיתי באבני מלואים שהקשה בסי' פ"ד דלריב"ח בלא"ה ל"ק דהא ריב"ח ס"ל בכתובות דף ע"ח דנכסים שא"י היינו מטלטלין ואין לבעל פירות וכאן ע"כ גנב מטלטלין דקרקע אינה נגזלת ואם כן אין לבעל פירות וגנב משל אמו והיא קושיא גדולה ולפע"ד נראה דהרי בן סורר ומורה מתרין בו בפני ג' כדאמרו בסנהדרין שם במשנה ואף דלא הוה התראה גמורה דהא הוה התראת ספק כמו שפירשו שם אבל על כל פנים בן הנעשה בן סורר ומורה צריך להוכיחו ואם כן כל דבעינן שיהי' משל אמו ע"כ צריך על כל פנים שהעדים יהיו יודעים שהוא נכסים שלה ומתרין בפניו ובכה"ג שוב הו"ל כנכסים ידועים דאף דמטלטלי ל"ש נכסים ידועים לריב"ח היינו משום דמצית לאברוחינהו והרי עדים יודעים שהם אותן המטלטלים וא"א לאברוחינהו וכל שיכולה להבריח שוב לא התרו בו שאוכל משלה דמקרי נכסים ידועים. ובזה מיושב הא דאמרו כגון דאקני לה ע"מ שאין לבעלה רשות בה ופירש"י דאי לא אמר הכי הוה לבעל דלא עדיף ממציאתה והיינו דכל המתנה של הבעל ותמה בא"מ שם למה הוצרך רש"י לזה ולא פירש כפשוטו דעל כל פנים הפירות של הבעל והוה משל אביו וכמו דהקשה מה שקנתה אשה קנה בעלה ולא אוקי בנ"מ שלה וע"כ דכיון דהפירות של בעל אין לאשה חלק בה זולת הבעל וה"ה בזה ע"ש ולפמ"ש יש לומר דמצד הפירות הוה על כל פנים כנכסים שאינם ידועים דהוה שלה וכאן ל"ש מ"ש דהא נודע להעדים דז"א דכאן גם הבעל יודע רק דלא נודע בעצמותו אם יהי' פירות או לא ולריב"ח בכה"ג הוה שלה ולכך כתב רש"י דאם לא הי' מתנה הי' כלו של הבעל ולכך מוקי בהתנה ע"מ שאין לבעלך רשות ודו"ק. אברא דגוף דברי רש"י תמוהין דאיך אפשר לומר דבמתנה שנתנו אחרים לה שקנה הבעל לגמרי דהרי אמרו בכתובות דף צ"ה ע"ב דאם אמר לאשה נשואה נכסי לך ואחריך לפלוני ומכרה הנכסים הבעל מוציא מהלקוחות ואחריך מהבעל הרי דהבעל אינו קונה הנכסים כלם דאם לא כן איך האחריך מוציא מהבעל והשעה"מ בהלכות עבדים החמיר בקושיא זו ולפע"ד לק"מ דשם דאמר אחריך לפלוני הוה כמתנה לזמן דא"א להבעל לקנות לגמרי דא"כ היאך יוציא האחריך מהבעל והא הוא לא אמר רק אחריך לפלוני ואם קדמה ומכרה אין לאחריך כלום והרי הוא אמר בהדיא דאחריך לקני והא יש לה בעל ולא משכחת לה דלקני וע"כ דלא נתן גם לה רק באופן שיוכל האחריך לזכות ואם כן לכך אין הבעל זוכה רק בפירות דהבעל בא מכחה והיא בעצמה לא זכתה בהן ועיין בח"מ וב"ש סי' פ"א סק"ד וכן מצאתי בשו"ת רד"ך בית כ"ד דכתב בהדיא דמה שאמר אחריך לפלוני הוה כמתנה ע"מ להחזיר ומזה למד דכל שהי' פירש בהדיא דנותן לה ע"מ שבעלה לא ירשנה דלא הי' יורשה אף בפנוי' ע"ש ואם כן לק"מ ומן האמור מיושב היטב קושית הרב מחנה אפרים בהלכות זכי' שכתב בסי' י"א להשיב על המוהרד"ך הנ"ל דלעולם י"ל כל שהתנה ע"מ שלא ירשנה בעל הוה מתנה עמש"ב רק דכאן הוה שניהם באים מכח הנותן ולכך האחריך מוציא מיד הבעל דהוא הלוקח השני ע"ש ולפמ"ש אתי שפיר דראיתו לשטת רש"י והמרדכי דכל שנתן מתנה לאשה קנה הבעל לגמרי ואם כן אף שכאן פירש דאחריך לקני בעל לא לקני הוה כמתנה עמש"ב דהבעל זוכה בנכסי אשתו וע"כ דאין זה בכלל מתנה עמש"ב דהא לא רצה לזכות להבעל כלל ואם כן ה"ה במתנה ע"מ שלא ירשנה ובאמת לפמ"ש הריטב"א בחידושיו בכתובות שם דמה שא"ל אחריך לקני מוכח דס"ל דיד אשה לאו כיד בעלה א"כ פשיטא דלא קשיא קושית השעה"מ דזה ודאי דלמ"ד יד אשה לאו כיד בעלה שבעלה אינו זוכה לגמרי במתנתה שהיא יש לה יד בפ"ע רק דרש"י ס"ל דיד אשה כיד בעלה לגמרי ואין לה שום זכי' בזה וא"כ לק"מ על רש"י מכתובות הנ"ל ובמח"א שם הקשה על הריטב"א דלמה הוצרך לדחוק כן הא אף למ"ד דיד אשה כיד בעלה אין הבעל זוכה רק בפירות ולפמ"ש אתי שפיר דהריטב"א רצה לישב שטת רש"י דס"ל דהבעל זוכה לגמרי וע"כ משום דיד אשה כיד בעלה לגמרי וא"כ אין לה שום זכי' ולכך הוצרך לישב דהסוגיא שם אזלא אליבא דמ"ד אשה יש לה יד בפ"ע ואין הבעל זוכה רק בפירות. אך אי קשיא הא קשיא כיון דלרש"י ע"כ ס"ל דאין לאשה יד בפ"ע וכמו בעבד וא"כ גם כי התנה ע"מ שאין לבעלך רשות ל"מ דהוה כאלו התנה עם אחר וכמ"ש הריטב"א בחידושיו לקידושין דבעבד ל"מ התנאי דהוה כאלו מתנה עם אחר מיהו דברי הריטב"א אינם מוכרחים דגם לדברי הריטב"א דוקא בעבד שאין לו יד בפ"ע כלל מה שאין כן באשה שיש לה יד רק שהבעל זכה מכחה וכל שמתנה מועיל וז"ב. ובזה יש לישב קו' הקצות החשן בא"מ שם דלריב"ח הוי נכסים שאינם ידועים לאשה ולפמ"ש אתי שפיר דשם אזל הש"ס אליבא דר"מ דס"ל דיד אשה כיד בעלה וסתם מתניתין בר"מ וא"כ פשיטא דאין לחלק בין נכסים ידועים ושאינם ידועים דכלם של הבעל דאין לה יד בלא בעלה וריב"ח אליבא דר"ש מפרש כן וז"ב ודו"ק היטב ולזה כיון רש"י לפרש דקנה הבעל לגמרי דאם לא כן לא הי' מקום קושיא כלל דלריב"ח בנכסים שאינם ידועים לא זכה הבעל ודו"ק היטב כי הוא נעים ונחמד ת"ל. אמנם מה דק"ל דלפמ"ש הב"ש סי' פ"ב ס"ק ט"ז דאם מכרה הכתובה בט"ה אין לבעל פירות ויכולה ליתן אותו מעות לאחר דאינו יורשה ע"ש אם כן לוקי כגון שמכרה הכתובה ויש לה אותם המעות ומזה ראי' למה שנחלקו האחרונים על הב"ש הנ"ל אך י"ל כיון דכתובת אשה אינו רק דרבנן וא"כ האיך יהי' בן סורר ומורה מדאורייתא לר"י בר"י ועיין כתובות דף ל"ט משמע דר"י בר"י ס"ל דכתובה אינו רק דרבנן ודו"ק ומיהו בלא"ה ל"ק דזה אוקימתא רחוקה ולא רצה לאוקמא בזה ועיין בשו"ת הרשב"א לענין אם הבעל יורש בראוי שהובא בב"י אהע"ז סי' צ"ו שם כתב הרשב"א דלוקמא בנכסים ששיירה לעצמה דזה יותר מצוי וקרוב ע"ש הרי שהרגיש דיש אוקימתות רחוקות ולא רצה הש"ס לאוקמא רק בזה הקשה דזו מצוי וקרוב ויש לאוקמא בזה ומצאתי בס' בית מאיר סי' פ' ס"א שהקשה דאם נימא כשטת התוס' כתובות דף נ"ט לחד תירוצא דקדושת הגוף יכולה להקדיש נ"מ שלה אף דאלמוה לשיעבודא דבעל כיון שרוצית לאסור על כ"ע ועיין ב"ש סי' פ"ח סק"ז ולפ"ז מ"פ הש"ס שלה היא הא כל מה שקנתה אשה קנה בעלה הא משכחת לה בנ"מ דיכולה להקדיש ולהפקיע מיד בעלה ע"ש שהאריך בזה ולפע"ד לק"מ דה"פ בש"ס כיון דדוקא קדושת הגוף מפקיע מידי שיעבוד ולא קדושת דמים ולפ"ז כאן דהפר לה הבעל אם כן אמאי החטאת תמות הא על כל פנים מחמת קדושת הגוף שלה לא מצי לחול שוב שיעבודו של בעל לא פקע וחל ולמה החטאת תמות ועיין בנזיר דף כ"א דפירש הש"ס הא דשל בעלה קרי עקר דה"ט דלא נעשה חולין כיון דלכפרה קאתי וכגרסת רש"י בל"ב וכ"כ התוס' כיון דעל כל פנים צריכה כפרה הוה חטאת שמתה בעלי' ע"ש ולפ"ז זהו כשהוה הקדש הגוף ממש אבל כאן דהוה הקדש בטעות רק דהוה כחטאת שמתה בעלי' כיון דהיתה צריכה כפרה פשיטא דלא יכולה להפקיע שיעבודה של בעל וגם לפמ"ש התוס' בגיטין דף מ' דלכך הקדש הגוף מפקיע מידי שיעבוד דלא מצינו הקדש הגוף יוצא לחולין דקדושה לא פקעה בכדי ולפ"ז כאן דנתקדש קדושת הגוף לקרב ואחר כך יוצא למיתה דעל כל פנים כבר קדושתה נפקע קצת א"כ האיך שייך לומר שתפקיע שיעבודא דבעל ודו"ק. ובלא"ה יש לי לומר לפמ"ש בחבורי יד שאול סי' רכ"א וביתר ביאור בקונטרס קונמות קה"ג דכל דאי אפשר להקדיש רק לזמן ואין לו רשות להקדיש רק עד לזמן ל"ש קה"ג לא נפקע בכדי ולפ"ז כאן דנדרה בנזירות ועי"ז נתחייבה בקרבן והיא א"י להקריב הקרבן נזירות אם הוא ירצה להפר אין נזירות חל עלי' אם כן פשיטא דל"ש לומר קה"ג יפקע בכדי ואף דיש לחלק דגוף הקרבן היתה יכולה להקדיש שלא לשם קרבן זה ועכ"פ קה"ג הי' חל ז"א דמ"מ אותו קרבן של נזירות אין לה בכח להקדיש ול"ש דקה"ג תפשט ולא נפקע וז"ב. ומה שהקשה עוד דהא משכחת לה שיהי' שלה כגון ולד ולד נ"מ לשטת הרי"ף דפירא דפירא לא תקינו ליה רבנן היינו ולד ולד דכל שיש לו הולד לא תקינו לי' רבנן ולד ולד לפע"ד נראה דבר חדש דלפמ"ש הרא"ש בנדרים דף ל"ד דהיכא דיש ככר של הפקר ולא הי' אחר סמוך לה אלא הוא דיכול להקדיש כיון שבידו לזכות בו ולפ"ז כאן כל שנדרה בנזיר והבעל יכול להפר אם כן אין אחר שיכול לזכות רק הבעל כשירצה להפר א"כ שוב הבעל זכה ומהראוי שתצא ותרעה בעדר דהא היא כשנזרה כבר הפקירה הבהמה והבעל כשמפר הרי זכה בה ויכול להפקיע ההקדש והקדש לא מצי זכי דהא ביד הבעל להפר ודו"ק.

ודרך אגב אבאר ענין נכבד בענין חיוב מזונות שצריך האב לתת לבנים ומראש צורים נראה בש"ס כתובות דף מ"ט ע"ב א"ר אילעא אר"ל משום ריב"ח באושא התקינו שיהא אדם זן בניו ובנותי' כשהם קטנים ופירש"י עד שיביאו שערות ודברי רש"י לכאורה צ"ב דמנ"ל דעד שיביא שתי שערות דלמא עד בן וא"ו אבל באמת הדבר מבואר לקמן דף ס"א ע"ב אף על פי שאמרו אין אדם זן את בניו כשהם קטנים אבל זן קטני קטנים עד כמה עד בן שש והיינו משום דלשון קטנים כלל עד שיביאו ב' שערות ובזה לא קי"ל כתקנת אושא כמבואר בדף מ"ט שם דלא קי"ל כוותי' אבל בקטני קטנים קי"ל כוותי' ועיין תוס' דף מ"ט שם ד"ה כשהם ובדף ס"ה שם ד"ה אבל. אברא דלכאורה צ"ב בהא דאיבעי בדף מ"ט שם קי"ל כוותי' או לא ומסיק דלית הלכתא כוותי' וקשה האיך אפשר לעקר תקנת אושא והלא אין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חברו ומכ"ש מה שתקנו סנהדרין באושא ובשטה מקובצת שם הביא בשם רש"י יש לסמוך על דברי ר"א שכך התקינו והיינו דמסקינן דלא תקנו כך אבל זה א"א דאיך נכחיש עדותו של ר"א בשם ר"ל בשם ריב"ח דהוא מספר כל תקנות אושא ואיך בזה נכחיש עדותו ונימא דלא תקנו כך. אמנם נראה דהנה מה דחייב לזון קטני קטנים דאמרו בדף ס"ה דייק הר"ן שם דמשום מזונות האם נגעו בה ונחלקו עליו הרא"ש ובמלמ"ל פי"ב מאשות האריך בזה ובאמת שהדבר תימא דא"כ בבת אנוסה או בת שני' דאין לאמה מזונות אם כן לא יהי' להבנות מזונות והרי הרי"ף והרמב"ם כתבו להיפך ועיין ברי"ף סוף פ' נערה ביאר בהדיא דבחיי האב יש להן מזונות עד שש וכ"כ הרמב"ם פי"ט מאישות וכבר נתעורר בזה הא"מ סי' ע"א וע"כ נראה דהענין הוא כך דהנה זה הנ"מ אם הוא מתקנת אושא או לא דאם הוא מתקנת אושא הטילו החוב על האב ואין נ"מ בין אם חייב לאמם מזונות או לא אבל אם הוא נלמד מהא דאמרו היתה מינקת פוחתין לה מעש"י ומוסיפין לה על מזונותי' והיינו משום אמם נגעו בהן כמ"ש הר"ן שם ואם כן כל דאינו חייב לאמם מזונות ממילא גם לבנות אינו חייב וכן לבנים ומעתה נ"ל דבאמת הי' מתקנת אושא שאב חייב מזונות בניו ובנותיו הקטנים ובאמת לפי שהי' כולל אף יותר מבני שש עד שיביא שתי שערות וזה מסתבר לי' להש"ס דלא הי' רק באמיד אם כן ממילא באינו אמיד אינו חייב כלל ולפ"ז גם בקטני קטנים אם לא הי' אמיד לא חייב אבל בזה יש לנו צירוף דמשום מזונות אמם נגעו בה ולכך חייב בקטני קטנים אף כשאינו אמוד. ומעתה יהי' הדין כך כשחייב במזונות אמם יהי' חייב בקטני קטנים אף כשאינו אמוד ומשום מזונות אמם וכשאינו חייב יהי' חייב משום תקנת אושא וזה חיוב על האב אף שאינו חייב במזונות אמם אבל דוקא בכשהוא אמוד. ובזה נלפע"ד דיש חילוק בין שש שנים מיותר על שש דביותר משש אינו חייב כשאינו אמוד אבל עד שש חייב אף בשאינו אמוד והיינו משום דבקטני קטנים כשיש חיוב לאמם ממילא חייב אף כשאינו אמיד וחייב גם במזונות הבנים וכמו כן הטילו על האב אף כשאינו חייב במזונות אמם מכל מקום עד בן שש לא חלקו בתקנתם וכשם דאם הי' חייב לאמם מזונות אף כשאינו אמוד הי' חייב במזונות בנים ובנות ה"ה מצד תקנת האב אינו נפטר אף שאינו אמוד ותקנת אושא דהי' על הקטנים לא הי' רק באמוד זהו כשהן יותר מבן שש דאז נקראים בשם קטנים ע"ז תקנו החיוב על האב בין שחייב במזונות אמם או לא אבל בקטני קטנים ל"צ לתקנת אושא רק שלא הפרידו בין כשחייב במזונות אמם או לא מ"מ עשו תקנה על האב. ובזה נלפע"ד לישב לשונות הרמב"ם ולשונות הטור התמוהים דהרמב"ם פי"ב מאשות הלכה י"ד כתב כשם שחייב אדם במזונות אשתו כך הוא חייב במזונות בניו ובנותיו הקטנים ודקדק הרב המגיה במלמ"ל דמשום מזונות אמם נגע בי' דאם לא כן למה אקשינהו לאם ולפמ"ש אין ראי' דבאמת נ"מ בזה דמתורת אמם אפילו באינו אמוד חייב וזה מתורת אמם אבל ביותר מבן שש באינו אמוד אין כופין אותו וכמ"ש הרמב"ם אבל לענין זה שיהי' חייב עד שש אף שמתה אמם או שאינו חייב במזונות אמם זה מתקנת אושא דהחיוב על האב ואף דבאינו אמוד אינו חייב היינו בקטנים דהיינו יותר מבני שש אבל עד בן שש נקראים קטני קטנים וזה מתורת אמם נגעו בי' באושא ג"כ לא חלקו והטילו החיוב על האב אף שמתה אמם ואף שאינו חייב במזונות אמם. ובזה מיושב מ"ש הה"מ פי"ט מאשות הי"ד גבי בת שני' דעד שש חייב לזונם מתקנת אושא ותמה בא"מ דהא אינו מתקנת אושא רק מהך דאמרו בדף ס"ה ולפי מה שכתבתי אתי שפיר דבאמת גם זה מתקנת אושא והנ"מ הוא אף שאינו אמוד ואינו חייב במזונות אמם דל"ש מתורת מזונות אמם הכל תקנו באושא על האב ומה דתקנו באמוד זה בקטנים ולא בקטני קטנים וכמ"ש. ובזה מיושב דברי הגהת מימוני התמוהים שכתב פי"ב מאשות באות ט' באושא התקינו שיהא אדם זן בניו ובנותיו כשהם קטנים ופירש רש"י דעד שיביאו ב"ש והיא תימא דהא לא קי"ל כן ולפמ"ש א"ש דבא להורות לנו דזה הי' בכלל תקנת אושא ובקטני קטנים נשארו בתקנתם דכשם שאם מתורת אמם נגע בם הי' אף באינו אמוד ה"ה בתקנת אושא על האב הוא כן אף כשאינו אמוד ואינו חייב במזונות אמם ובשו"ת מהר"ם לובלין סי' ע"ט תמה בזה על הגהמ"יי ובא"מ שם האריך בזה ולפמ"ש א"ש. ובזה מיושב קושית המהר"ם מלובלין על הטור סי' קי"ב שכתב אבל בחייו חייב לזון מתקנת אושא א"ש דבבת אנוסה ושני' דעלה קאי שם הטור ושם באמת רק מתקנת אושא הוא דהא אינו מתורת אמם דאינו חייב במזונות אמם והוצרכו לתקנת אושא והן הן דברי הרי"ף והרמב"ם והה"מ גריס כן בהלכות דחייב מתקנת אושא אף שלפנינו בהלכות כתב סתם דחייב עד בן שש וכמ"ש ודו"ק. ובזה מבואר היטב דברי הטור סי' ע"א שכתב דעד בן שש חייב לזונם אפילו יש להם נכסים שנפלו להם מבית אמם והוא מהרא"ש פ' נערה דף מ"ט ע"ב אות י"ד והיינו דכשם דאם הי' מתורת אמם אף כשיש להם חייב כמו שחייב לאמם אף שיש לה כמו כן בתקנת אושא שהטילו על האב הוא כן ובט"ז שם נדחק בזה דמהיכן הוציא כן הרא"ש בשם המהר"ם ולפמ"ש א"ש דהא זה הי' תקנת אושא על האב כמו שהי' מקודם מתורת מזונות האם וכמ"ש. ובזה מיושב מ"ש אחר כך ומשש ואילך מצוה לזונם עד שיגדילו וכתב הב"י שכן היא תקנת אושא והיא תימא דלא קי"ל כן ולפמ"ש א"ש דבאמת לא נדחה תקנת אושא ובקטנים הי' ג"כ התקנה אבל רק באמוד וזה שהבדילו בין קטנים לקטני קטנים ודו"ק. ובזה נלפע"ד לישב דברי הרמב"ם שכתב גם בנשתטה דאין מפרנסין כל שהן יותר מבן שש כמו מי שהלך למדה"י ותמה הה"מ והטור דבש"ס מחלקים בפירוש בין יוצא לדעת או שלא לדעת ולפמ"ש י"ל דבאמת זה תלוי אם נימא דהתקנה של אושא הי' אף בשאינו אמוד רק שאנן חולקין עליו ולא קי"ל כהך תקנה א"כ כל כמה דנוכל לקרב אל התקנה מקרבינן ואמרינן דבנשתטה על כל פנים מחייבינן באמוד אבל לפמ"ש דגם גוף התקנה לא הי' רק מתורת צדקה ובאמוד א"כ מה"ת לחלק כיון דהוה ספק בתקנה ואם נשתטה גם כן דין מי שהלך למדה"י יש לו א"כ כל ספק בתקנה חוזר לעיקר הדין כמ"ש הרא"ש ובטור וש"ע אהע"ז סי' קמ"ח לענין ספק תקנה וכ"כ הרמב"ם לענין שכירו ולקיטו ע"ש ובמלמ"ל ומעתה א"ל דהש"ס אזיל דתקנת אושא הי' גם באינו אמוד ואם כן פשיטא דמכ"ש נשתטה באמוד אף לדידן דלא קי"ל כתקנה זו מ"מ בנשתטה יש להתקרב יותר להתקנה של אושא אבל לדידן דקי"ל דגוף התקנה לא הי' רק באמוד ומתורת צדקה וא"כ מצד הדין אף באמוד אינו חייב א"כ גם בנשתטה אין כופין וז"ב לפע"ד. ודרך אגב אזכיר מה שנשאלתי במ"ש התוס' סנהדרין דף ע"א בהא דמוקי כגון שנתן לה ע"מ שאין לבעלה רשות והקשו דאכתי לר"א עדיין יש להאב חלק בו ונדחקו והקשה צורבא מרבנן אחד בכ' סיון תרח"י דלמה לא אוקמא במכרה כתובתה דט"ה שלה ואין לבעל פירות כדאמרו בב"ק פ"ט והכי קי"ל והנה על התוס' ל"ק דכפי מה שצייר הש"ס שפיר הקשו ורק קושיתו שייך על גוף הש"ס דלמה לא אוקמא בכה"ג ולפע"ד נראה דע"כ לא אמרו דבעלה אין לו פירות רק לגבי אשה לבד ומשום דפירי פירי לא תקינו לי' לבעל נגד האשה בין לפירוש הרי"ף ובין לפירוש התוס' דכל שהוא מעלמא או שיש לבעל על כל פנים הפירות למה לא יהי' הפ"פ שלה אבל כל שנגנב הפ"פ פשיטא דלגבי הגנב מקרי פ"פ של הבעל דעל כל פנים לזה תקינו רבנן פ"פ כנ"ל ברור והנה לכאורה לשטת הרי"ף קשה דכאן כל שמכרה הכתובה לאחר ואין הכתובה בעין מהראוי שיהי' הפ"פ של הבעל וצ"ל כיון דאסור למכור הכתובה רק ע"מ שאם ימות הבעל כמ"ש המרדכי וא"כ כ"ז שהוא בחיים שלו הפירי ולכך הפ"פ לא תקינו לי' ודו"ק:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף