אבני מילואים/אבן העזר/עא
|
< הקודם · הבא >
טור ומפרשיו שו"ע ומפרשיו שולחן ערוך
|
| הוקלד חלקית, אתם מוזמנים לתרום ולהשלים את הדף/הפסקה | |||
| נא לא להסיר תבנית זו לפני השלמת ההקלדה | |||
ד[עריכה]
מוציאין ממנו בע"כ משום צדקה. בפרק נערה (כתובות) דף מ"ט (ע"ב) אבל אי אמיד כייפינן ליה בעל כרחו כי הא דרבא כפייה לרב נתן בר אמי ואפיק מיניה ד' מאות זוזי לצדקה. ובתוס' (ד"ה אכפייה) הקשו היאך כפה אותו בשביל צדקה והכתיב מתן שכרה בצדה דכתיב (דברים טו י) למען יברכך[1] ואמרינן פרק כל הבשר (חולין) דף ק"י (ע"ב) כל מצות עשה שמתן שכרה בצדה אין בית דין של מטה מוזהרין עליה. ותירצו דכפייה בדברים אי נמי קצבו ביניהן בני העיר לתת כך וכך לחדש הלכך אכפייה כדאמרינן פרק קמא דבבא בתרא (ח:) רשאין בני העיר להסיע על קיצותן. ועוד דבצדקה איכא ב' לאוין לא תאמץ ולא תקפוץ (דברים טו ז) עכ"ל, וע"ש[2]:
ושני תירוצים הראשונים אינם עולים לפי סוגיית הש"ס, דאי בדברים אפילו לא אמיד נמי כייפינן ליה בדברים וכדאיתא שם כפו ליה אסותא ערובא בעי כו'[3]. גם מ"ש דמיירי בקצבו ביניהן אם כן היאך כופין לבניו, וע"ש בר"ן:
ובמרדכי פרק קמא דבבא בתרא כתב דאף על גב דאין בית דין נענשין אם לא יכופו היכא שמתן שכרה מצדה מכל מקום אם ירצו לכוף הרשות בידם, ע"ש. וגם בזה קשה לי דנהי דרבא דכפייא לרב נתן משום שהיה רוצה לכופו היה רשות בידו, אבל בגמרא דינא קתני אי אמיד כייפינן ליה כי הא דרבא כו' ומשמע דדינא קאמר, ואם אין חיוב על הבית דין לכוף היאך קאמר כופין אותו:
ונראה כיון דאפילו לא אמיד כופין אותו בדברים כדאמרינן עורבא בעי בני כו', ואף על גב דאין בו משום מצות צדקה כיון דאינו אמיד, אם כן באמיד מעלין מעלה אחת וכופין אותו ומצוה על הבית דין לכוף אותו. ולאו משום מצות צדקה לחוד דכיון שמתן שכרה בצדה הרשות ביד הבית דין שלא לכוף, אלא דהכא לגבי בניו דחמירא דבלא אמיד נמי כייפינן בדברים באמיד כופין אותו ממש, דהרי בלאו הכי הרשות ביד הבית דין לכוף. והכא דינא ועצה טובה קמ"ל שיכופו אותו משום דעורבא בעי בני ודו"ק:
ובזה יתישבו דברי השולחן ערוך שכתב מוציאין ממנו בעל כרחך משום צדקה וזנין אותם עד שיגדלו, והקשה בדרישה (סק"ג) הא אפילו אחר שיגדלו חייב לזון אותם בתורת צדקה, ועיין בית שמואל סק"ג. ולפמ"ש ניחא דאחר שיגדלו הרשות בית הבית דין שלא לכוף כיון שמתן שכרה בצדה, אבל עד שיגדלו מצוה על הבית דין לכוף אף על גב דמתן שכרה בצדה משום דעורבי בעי בני, כי היכי דכייפינן בדברים למאן דלא אמיד. שהרי הרשות ביד בית דין לכוף על הצדקה דעלמא. וגבי קטנים מצוה על הבית דין שיכופו ומוציאין ממנו בעל כרחך וכמ"ש ודו"ק:
ומוהרי"ק שורש קמ"ח כתב בשם רבינו אליהו דלא מקרי מתן שכרה בצדה כיון דלא כתיב ביה אריכות ימים, וע"ש:
ולענ"ד נראה לפמ"ש בעקרים (מאמר שלישי פרק ל"ג) דלמען יברכך לא קאי על הגוף הנתינה רק על דלא ירע לבבך בתתך לו שהוא נותן בשמחה ובטוב לבב ולא קאי על נתן תתן, ע"ש. ואם כן אתי שפיר דכופין על הצדקה, ומשום דכיון דאינו נותן ברצון אם כן אין כאן טוב לבב והכפייה היא על הנתינה לבדה ובנתינה לחודה ליכא מתן שכרה בצדה[4]. ועמ"ש בספר קצות החושן סימן ר"ץ סק"ג ליישב קושיית התוס' בהא דכופין על הצדקה[5]. ועמ"ש בקצות החושן סימן צ"ז סק"ט:
- ↑ לשון הפסוק: נתון תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלקיך גו'.
- ↑ וכן יישבו התוס' בבבא בתרא (שם ד"ה אכפיה) ובחולין (קי: ד"ה כל).
- ↑ החיד"א בברכי יוסף (יו"ד סימן רמ"ח אות א) כתב בשם מהראנ"ח בחידושיו שביאר מה שכתבו התוס' דאכפייה בדברים היינו דלייטינן או לגזור נדוי דאי בדברים בעלמא אפילו לא אמיד נמי וכקושיית רבינו. והביא מהמגילת ספר (לאוין פא) שהקשה על דבריו דהתוס' הכא הוסיפו על דברים בכתובות וכתבו דהאי כפייה בדברים כמו כפייה על בפרק נערה והתם איירי בדברים לבד. ובברכי יוסף יישב שהתוס' הביאו ראיה רק דשייך כפייה אף כשאינה בשוטים, וכן מוכח דהא ע"כ יש לחלק בין כפייה דהכא לכפייה דפרק נערה דשם איירי בכפייה בדברים טובים ותחינות ודברים מתוקים. אלא שהקשה שם מלשון הגהות אשרי בכתובות [השלם מקור] והמרדכי פרק נערה [השלם מקור] ופ"ק דבבא בתרא [השלם מקור] שכתבו להדיא דברים בעלמא והלשון מורה שהיינו דברים פשוטים ולא קללה או נידוי ובמרדכי פ' המדיר מפורש להדיא וז"ל בכל הני דלא קתני כופין ולא כפינן אלא בדברים בעלמא ולא בשמתא דשמתא חמירא מנגידא כו' אבל הר"ם אומר משם ר"ת דנוכל לעשות שנקבל עלינו גזרה שלא לשאת ולתת עמו וכו' אבל לנדות לא כו'.
- ↑ וכן יישב המנחת חינוך (מצוה תעט אות א) שמתן שכרה הוא על טובת הלב אבל לא על עיקר הצדקה וצדקה לא הויא מ"ע שמתן שכרה בצדה, וכתב שהרגיש בזה המשנה למלך (פ"ג מעבדים הי"ד).
- ↑ שיישב שם דבצדקה יש שעבוד נכסי ליתן ממונו לצדקה וא"כ ממון עניים גביה וכאילו שחייב להם, ובזה ודאי שאף שמתן שכרה בצדה מוטל על הבית דין להחזיר לעניי עולם מה שהוא חייב להם.
·