שואל ומשיב/ו/מה

שואל ומשיב ‏ ו מה

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שואל   מהדורה שתיתאה סימן מה   ומשיב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ענין חצר אם שייך בהקדש.

מה שהארכת בענין אם יש חצר להקדש. הנה מקור הדבר בב"ב דף ע"ט הקדיש בור וכו' ואחר כך נתמלא מים מועלין בהם אבל לא מה שבתוכם וכתב רשב"ם דלא אלים כח הקדש לקנותו דאלו הדיוט אתרבי מאם המצא תמצא בידו מה שאין כן בהקדש וכ"כ התוס' שם דחצר משום יד אתרבי ואין יד להקדש ובתויו"ט פ"ב דמעילה עמד ע"ז דהא בב"מ אמרו דאף דחצר משום יד אתרבי לא גרע משליחות וכשהגזבר עומד בצד כל הני הוה חצר המשתמרת תקני להקדש דלמה לא יהי' הגזבר שליח הקדש דהא הנהו כהני שלוחי דרחמנא הן. והנה מ"ש בצאן קדשים לישב אחר המחילה אין בדבריו ממש כמ"ש הקצה"ח סי' ר' ולפע"ד נראה בזה דענין זכי' מטעם שליחות ל"ש בהקדש דבאמת להשכינה אין נ"מ בשום זכי' דמה חפץ לד' בעולות ובכל דבר והקב"ה אינו חפץ רק במה שמקדיש אדם ולבו מנדב או מקריב אבל שיזכה הקב"ה בעצמו זה לא אכפת לי' ומה שהחמיר בקדשים שימעול היינו אם כבר הקדיש אדם שייך לומר שרצה הקב"ה שלא יהנה מן ההקדש שכבר נעשה הקדש אבל שיזכה בדבר הפקר שיהי' נעשה הקדש זה לא חפץ הקב"ה שיזכה ואיך שייך שהגזבר יהי' שליח של הקדש אם ההקדש בעצמו אינו רוצה בהקדש. ובזה נראה דל"ק נמי מה דק"ל טובא דאמאי לא נימא גם בלי גזבר דהוה חצר המשתמרת דדעת שכינה איכא דהקדש שלא מדעת כמדעת דמי דאיכא דעת שכינה כדאמרו בב"ק דף כ' ע"ש ולפי מה שכתבתי אתי שפיר דשם כבר הי' הקדש והוא רצה להנות בזה אמרינן דאף דשלא מדעת היא בהקדש ל"ש שלא מדעת דהא איכא דעת שכינה שלא יהנה מן ההקדש בלי מעילה וכמ"ש התוס' שם ד"ה בהדיוט ע"ש וזה דוקא במה שהוא הקדש אבל כאן דיזכה ההקדש בדבר הפקר וזה ל"ש לגבי הקב"ה שאין חפץ לזכות במה שלא הקדיש אדם וז"ב. ובזה נלפע"ד מ"ש הרמב"ן בחידושיו שם דא"נ קני לה אבל אין מעילה בזכייתה היינו גם כן מה"ט דדעת שכינה איכא והו"ל כחצר המשתמרת אבל אין מעילה בזה דאין חפץ להשכינה בהקדש ממילא בלי אדם ותדע דאף בקדשי עכו"ם נחלקו אם יש מעילה מכ"ש במה שנקדש ממילא וז"ב. שוב ראיתי בקצה"ח שם שגם הוא הרגיש בזה דדעת שכינה איכא ולפמ"ש א"ש. ובזה נלפע"ד מה שלמד האגודה דמצא מציאה בבה"כ הרי היא של המוציא ומטעם דאין יד להקדש ולפמ"ש אין לו ענין לשם דאם באמת עמד הגזבר בשעה שנפל הרי זכה להקדש בהכנ"ס ואם לא עמד לא שייך בזה דעת שכינה דחצר בהכ"נ אין לו דין הקדש אלא דין שותפין יש לו ולפמ"ש יש לישב מה שהקשה הקצות החשן לשטת הרמב"ן דקני לה ההקדש אלא שאין מעילה בזכיתה אם כן בהא דאמרו והא מוקדשין דאיתא בשאלה והא כיון דהי' בעזרה ונשחט שוב זכה לה ההקדש ול"מ שאלה ולפמ"ש א"ש דכיון דלאו הקדש גמור הוא דאין חפץ להקב"ה לזכות בדבר זולת אם מקדישים לו שוב ל"ש דהגזבר זכי בו ועכ"פ מעילה בודאי ל"ש וכמ"ש הרמב"ן וכמ"ש בטעמו ולכך כל ששואלין ל"ש דהגזבר זכי בה דהא אינו רוצה בהקדשו לא זכי הקב"ה בה עד שימעול בה וז"ב. עוד נ"ל בטעמו של הרמב"ן דכתב דזכי לי' להקדש כחצר דהרי הרא"ש בנדרים דף ל"ה כתב בשם הרא"ם דהיכא דהי' לפניו דבר של הפקר ולא הי' אחר סמוך לה אלא הוא דיכול להקדישו דבידו לזכות בו ולא הוה דשלבל"ע ע"ש ולפ"ז רואה אני הדבר ק"ו דמכ"ש דאם הגזבר של הקדש עומד ורואה בחצר של הקדש דבר הפקר ורוצה שיזכה ההקדש בו דקדוש דהרי בידו להקדישו וכאן עדיף דהוא באמת בחצר של הקדש רק שההקדש אינו רוצה לזכות בדבר הפקר אבל הגזבר שפיר יכול להקדישו וז"ב מאד ולפ"ז זה כשהגזבר עומד אצלו ורואהו אבל מי שמצא דבר בחצר הקדש והגזבר לא ידע אם כן כיון שההקדש לא רצה לזכות בו שוב הוה של המוציא וז"ב כשמש. ולפ"ז מיושב קושית הקצה"ח וכבר קדמו המ"א סי' קנ"ד שרמז לראי' זו מהא דאמרו בהר הבית חולין ולשטת הרמב"ן קשה אמאי לא זכה בו ההקדש ולפמ"ש א"ש דההקדש לא זכה בהפקר ומציאה ולא הי' מי שרוצה לזכות עבורו. ובזה מיושב גם קושיא זו משבועות דאף דהוה מוקדשין ונשחט בעזרה כבר זכה בו ההקדש ולפמ"ש א"ש דכיון דנשאל עליו מהני שאלה בהקדש ניהו דאתי ליד גזבר לא מהני שאלה משום דכבר קנה לה הקדש ולא אתי דיבור ומבטל מעשה אבל בכאן הגזבר לא רצה לזכות בה וההקדש בעצמו כל שנשאל ע"ז מהני שאלה מיהו בגוף הקושיא תמהני שלא זכר שזו קושית התוס' בכריתות דף י"ג ועיין בכה"ג ובמהרש"א בשבועות שם. וראיתי בקצה"ח שכתב להסתפק באם אמר יזכה חצירי להקדש אם קני לההקדש ע"י חצרו של הדיוט או לא והעלה דקני והביא ראי' ברורה מהך דנדרים דף ל"ד בהיתה לפניו ככר של הפקר ואמר ככר זה הקדש מועלין בו והרי קנין ד"א הוא מתורת חצר הרי מוכח דחצר דהדיוט קונה להקדש וע"ז תמה לשטת הרמב"ן דאף דיש חצר להקדש מכל מקום לא מעל כל שלא הוקדש ע"י אדם וה"ה כאן למה ימעול ע"ש שהאריך ותמהני דלפע"ד כל דבריו תמוהין דשם גבי ככר של הפקר לא נעשית חצרו של הדיוט דאם לא כן לא מעל דהו"ל כגזבר של הקדש ולא רצה ההדיוט מעולם לזכות ע"י קנין ד"א רק דכיון שהי' יכול לזכות ע"י ד"א יוכל להקדישו לגבוה ואם כן שפיר קדוש לגבוה דמ"ל הקדיש דבר שהוא שלו או דבר שיכול לזכות בו כל דיכול לזכות בזה הוא ולא אחר מקרי שלו לענין שיכול להקדישו וכמ"ש הרא"ש והר"ן שם ושפיר מעל דלא זכה ההקדש מצד עצמו רק במה שהגביה לצורך ההקדש וע"כ לא כתב הרמב"ן רק כל דחצרו של הקדש קונה לעצמו וזה לא בא ע"י אדם אבל כל שרצה לזכות לעצמו שיכול לקנות לעצמו הו"ל כהקדיש דבר שהוא שלו ובפרט לפמ"ש בטעמו של דבר ודאי בכה"ג זכי ומכאן ראי' ברורה דקנין דרבנן נעשה דאורייתא ואף למעול על ידו ועיין ב"ש סי' כ"ח ובמלמ"ל פ"ז מתרומות והרי קנין ד"א אינו רק דרבנן ואפ"ה מועלין בה וכן מבואר בירושלמי גיטין פ' הזורק ה"ג וכן הוא פ"ק דב"מ והנה בעניי הכינותי לבית ה' זהב ככרים מה אנן קיימין אם בתוך ד"א עשיר הוא ואם חוץ לארבע אמות אין אדם מקדיש דבר שא"ש הרי דע"י קנין ד"א אף שלא זכה בו עדן הוה שלו לענין שיכול להקדישו אברא דעדיין קשה דמה קושיא דלמא ע"י ארבע אמות רק שלא רצה לזכות בעצמו והקדישו תיכף להקדש וא"כ הוא הי' עני ואפ"ה זכה בו הקדש ואולי כאן כיון דעיקר ההקדש בא ע"י שיכול לזכות שפיר מקרי עשיר דהי' יכול לזכות. שוב ראיתי בהגהת מרדכי פ"ק דב"מ שמזכיר ג"כ דברי הירושלמי ומביא ראי' דקנין ד"א אף שלא אמר כלום יכול לזכות לחברו ע"ש ובמחנה אפרים הלכות קנין חצר סי' ט"ז לא הבין כן מהגהת מרדכי ע"ש ולא ידעתי כוונתו ע"ש ועיין בק"ע בגיטין בירושלמי שם שלא זכר דברי הרא"ש ור"ן בנדרים שם והאריך בדברים שא"צ בו ולא זכר דברי הגהמ"ר הנ"ל אמנם מה דק"ל מהא שכתב הרמב"ם בפ"ד ממלכים ה"ט דהבזה שבוזזין מחצה למלך והוא נוטל חלק בראש וכיון שדוד נטל כל הזהב והכסף מהבזה א"כ איך קאמר בירושלמי אם כשאינן בתוך ד"א א"י להקדיש ולמה לא יוכל להקדיש ממחצה שלו והיא קושיא גדולה ואפשר דהקושיא היא למ"ד אין ברירה וא"כ עוד לא הוברר איזה מהזהב וכסף שלו ועיין ביצה דף ל"ט אם ר' אושיעא ס"ל יש ברירה או לא ע"ש מיהו גם למ"ד יש ברירה יש לומר לפמ"ש התוס' רי"ד בקידושין דף נ"א דכל דלא אמר איזה שארצה אח"כ ל"ש ברירה דהרי לא תלה כלל בדבר דיכול לברר אח"כ ול"ש ברירה ולכך במקדש אחת משתי אחיות ל"ש ברירה וה"ה בזה אך לפ"ז יקשה בזה שבא בתוך ד"א שלו אינו שלו דהבזה היא מחצה למלך ומחצה לעם ואולי כיון דעכ"פ נוטל חלק בראש שפיר יכול להקדיש בכה"ג דהו"ל כאלו בחר בזה ודוק. והנה מדי דברי בדברי הר"ן בנדרים שם אגיד מה דק"ל במה שפירש דלכך לא נקט בככר שלו שהי' עומד בחצרו והקדישה בנטלה לאכלו מעל לפי כולה משום דכל שעומדת ברשותו קודם ההקדש ולאחר ההקדש ג"כ עומד ברשותו הו' כגזבר דלא מעל לפי שאין מעילה רק במוציא מרשות לרשות וזה קאי ברשותו תמיד והנה לא ידעתי לכוין דבריו לפי אחד מהחילוקים שיש להתוס' והקדמונים בזה דלפי מה שנראה מתוס' מנחות דף ק"א ובב"מ דף כ"ט דגזבר שאני שסבור שהוא שלו ואינו מתכוין לגזלו ולא מוציא רק כפי טובת הנאה שיש לו גבי ביקוע א"כ זה שייך לענין מועל אחר מועל אבל בנטלה לאכלו מה נ"מ בין גזבר לשאר אדם ואף לפי מה שכתב המלמ"ל פ"ג ממעילה ה"ד דגזבר אינו מוציא מרשות לרשות לפי שהכל תחת ידו אבל באחר סבור שהוא שלו אפ"ה מכוין להוציא מרשות הקדש א"כ גם כאן הא עכ"פ מכוין להוציא מרשות ההקדש שהרי נטלו ע"מ לאכול וגם ע"כ לא חלקו בין גזבר לאינו גזבר רק לענין מועל אחר מועל אבל בנטלו לאכלה ואכלה מה חילוק יש בין גזבר לאינו גזבר הא גם הגזבר הוציאה מרשות ההקדש במה שאכלה ולא אמרו לחלק רק בדבר ששייך בו הנאות רבות כגון בקרדום וכדומה שאף שמשתמש לא מחסר' כלה וגם קשה לי דבאמת גם בגזבר כל שרצה להנות בו הרי הוציאה מרשות ההקדש והוה כמו שליחות יד דכל טעמו של הגזבר הוא לפי שהוא יד הקדש אבל כשרצה להוציא לחולין הרי נפקע בזה ידו מהיות עוד להקדש ונעשה חולין וצ"ל כיון דאינו מתכוין לגזול וסבור ששלו הוא עוד לא נפקע ידו וכחו ולפ"ז כאן שאנו יד הקדש רק שמונח ברשותו כל שנטלה לאכלה הרי מוציא מרשות לרשות וגם לפי שטת הרשב"ם בב"ב דף פ"ה דרשות הנפקד נעשה של מפקיד וא"כ כיון שהקדישה תכף להקדש נעשה כרשות ההקדש לענין זה שיהי' חצר של ההקדש וכל שנטלו ע"מ לאכלו א"כ פקע רשות ההקדש ומוציאו מרשות ההקדש לחולין ולמה לא ימעול וצ"ע בזה. והנה במ"ש למעלה יש לישב קושית התוס' בערכין דף ס"ד גבי הא דאמרו אין להקדש אלא מקומו ושעתו והקשו דהא שום ההקדש ששים יום ואמאי כאן אין ממתינין אף דאיכא רווחא להקדש ע"ש ולפמ"ש א"ש דלכאורה צ"ב דאין מקום לקושית התוס' כלל דבשלמא שום ההקדש שנשום כמה הוא שוה כעת שפיר צריך להמתין בהכרזה ששים יום שלא יזלזל בהקדש למכור בפחות מה ששוה כעת משא"כ בכל הני דקתני כעת אינו שוה כ"כ רק שאם מעלין אותו לכרך או שאם תלקח לו כסות השוה מנה א"כ שפיר אמרינן דאין להקדש אלא מקומו ושעתו אמנם צ"ל דעיקר קושית התוס' הוא דלמה לא נעשה רווח להקדש דמה נ"מ אם הוא כעת שוה או שתשוה אח"כ סוף סוף יהי' ריוח להקדש ולמה לא נחוש לרווחא להקדש וז"ל התוס' וכאן אין ממתינין אף על גב דהוה רווחא להקדש אך לפמ"ש למעלה א"ש דבשלמא כשהקדש שוה בעצמותו כך וכך שפיר צריך להמתין עד ששים יום כדי שיהי' ריוח להקדש במה שזכה כבר אבל כאן זה לא הקדיש כעת רק עבד הנמכר בעשרים זוז ורק שאם תלקח לו כסות בשלשים דינר ישוה מנה א"כ מה חפץ להקב"ה ולהקדש בזה בריוח כזה שלא בא מיד המקדיש רק שההקדש בעצמו יעשה השתדלות להרוויח ואין עניות במקום עשירות דלכך אין משתכרין בשל הקדש ועיין ברמב"ם פ"ח ממתנת עניים פ"ד ואם כן לכך אין להקדש אלא מקומו ושעתו ועיין בב"י חו"מ סי' ק"ט ובט"ז מה שהאריך בשו"ת תשב"ץ שם שהביא ראיה מההקדש ולפמ"ש יש להאריך בזה ואכ"מ ודו"ק.

וכעת אמרתי לעיין בזה דבאמת מה שדימו מכר להקדש לפע"ד ל"ד דבשלמא בהקדש שפיר אין להקדש אלא מקומו ושעתו דאין חפץ לד' שירוויח במה שלא הקדיש אבל מכר למה לא ימתינו על זמן שיוכל למכור בשווי אבל באמת הדבר נכון דבאמת צריך להבין דאמאי אין להקדש אלא מקומו ושעתו והא כל שהקדישו הוא הקדש ולמה נמעול בהקדש ולא נרוויח לההקדש כל מה שיכול להרוויח ועכ"פ לפמ"ש דכל שבעצם אינו שוה כ"כ רק שע"י הכסות שנלביש לעבד או המרגליות לכך השבח יותר אבל בעצם לא תשבח מצד עצמה א"כ עכ"פ מצד מה שהוא הקדש אינו שוה כ"כ וכמות שהוא אינו שוה כ"כ וא"כ ההקדש אינו חפץ בהרווחה ועיקר רוצה נדבת הלב אבל אי בעצם הדבר הי' שוה יותר אפשר דאף בהקדש הי' צריכין למכור כפי היוקר דאם לא כן הרי ההקדש נמכר בפחות מכפי שוויו ואפ"ה אמרו אין להקדש אלא מקומו ושעתו ומטעם שאמרו בירושלמי דאין עניות במקום עשירות וגם שמא ישתנה השער ואין מרוויחין בהקדש ועיין ברמב"ם פ"ג ממתנת עניים במלמ"ל שם. ובזה נלע"ד לישב דברי התשב"ץ שהביא ראי' דכל שהדבר יוכל להיות נמכר ביותר בלי מעשה רק מעצמותו צריך להמתין במכר והביא ראי' מכסות בעבד ומרגליות דמשמע דוקא אם צריך פעולה שיתיקר ע"י הכסות הוא דאין ממתינין משא"כ בא"צ לעשות מעשה רק שממילא תתיקר השער ותמה הב"י דמאותה משנה הוה תיובתא דהא שם קתני וכן פרה לאטליז והיינו יום השוק הרי דממילא תתיקר השער ואפ"ה אין ממתינין ובאמת שהוא תימא גדולה שהרי התשב"ץ מביא בעצמו מזה ראי' לדבריו ולא הרגיש באותה משנה בעצמה והט"ז נדחק שם ולפי מה שכתבתי אתי שפיר דבאמת אין דמיון מכר להקדש דבהקדש אין חפץ לד' בהרווחה וגם מצד דאין עניות במקום עשירות או דחיישינן שמא יוזל וא"כ באמת מפרה לאטליז ומרגליות לכרך אין ראי' מהקדש למכר דשאני התם דאין עניות במקום עשירות וגם שמא יוזל ולכך בהקדש לא חשו משא"כ במכר אבל מעבד בכסותו דגוף העבד לא יהי' בו שום שינוי ורק ע"י הכסות נשבח המקח וא"כ ל"ש אין להקדש אלא מקומו ושעתו דאין ההרוחה בהקדש כלל ורק ע"י מה שנתן לו מבחוץ מלבוש וה"א דבהקדש ודאי נעשה כן ואפ"ה אמרו אין להקדש אלא מקומו ושעתו וא"כ גם במכר כן וכמ"ש וז"ב ודו"ק. ובאמת לפמ"ש רש"י דמ"ש אעפ"י שאמרו דעבדים נמכרים בכסותן וכו' קאי בנכסי יתומים שמוכרין אותן בכסותן א"כ בפשיטות א"ש דברי תשב"ץ די"ל דגם התשב"ץ לא הביא מהקדש דמהקדש אין ראי' למכר וכמ"ש ורק שהביא מנכסי יתומים אבל גם זה לא מחוור וע' פרישה שם ובספר בית מאיר סי' ק"ד האריך גם כן בדברי התשב"ץ ולפע"ד מ"ש למעלה נכון ודו"ק. והנה שאל אותי עלם משכיל כמר סענדיר נ"י שארשטיין בהא דאמרו בב"מ דף נ"ז ע"ב ריבית דהקדש ה"ד אילימא דאוזפי' מאה בק"כ והלא מעל הגזבר וכיון דמעל יוצא לחולין ומה קושיא ולשני דמיירי בכה"ג שמצא ההקדש בחצרו מעות דאז אין מעילה בזכותה אף דהוה הקדש דחצר הקדש קונה ואין מעילה בה וא"כ שוב לא מעל הגזבר ושפיר משכחת לה ריבית של הקדש ויפה הקשה. ובאמת שבלא"ה קשה דהא בקדשי עכו"ם נחלקו בזבחים דף מ"ה אם מועלין בו ואם כן משכחת לה בקדשי עכו"ם דהוה הקדש ומ"מ אין מועלין אמנם לפע"ד נראה דבאמת התוס' הקשו דנוקי כגון שהי' במזיד דלא נפיק לחולין וכתבו דא"כ ליכא אגר נטר כיון שהלוה אסור להשתמש בהם דלא זכה בהם ע"ש ולפ"ז זהו בדבר שמועלין בו אבל באם אין מועלים בו א"כ ניהו דהוה של הקדש ושייך להקדש אבל מותר להשתמש בהם ולהחזירם ומכ"ש במעות דלהוצאה ניתנה וא"כ שוב יצא לחולין אף שאין בהם מעילה דאדרבא כיון שאין בהם מעילה כיון שהלוה אותם נעשה מעות הדיוט ול"ש לומר דאין ריבית בהקדש דאטו אותו מעות דוקא נתקדש דהא כל שלא מועלין א"כ תיכף כשהלוה נעשה המעות הדיוט דהא הגזבר תיכף זכה בהם ומכ"ש בעת שבא להדיוט דנעשה המעות של הדיוט והוה מעות הדיוט ובודאי יצא לחולין וא"ל דסוף סוף כיון שבא מכח הקדש דגזבר הוה שליח דהקדש א"כ כל שלא מעל ולא יצא לחולין הו"ל מעות הקדש ול"ש ריבית דז"א דאדרבא כל שיש רשות ביד הגזבר להלוותו ולשנותו כיון דאין בו מעילה א"כ יצא לחולין ולא מקרי מעות הקדש. הן אמת דקשה לי לשטת רש"י דריבית ע"י שליח מותר א"כ הגזבר דהו"ל שלוחא דהקדש ועיין בתויו"ט פ"ג דמעילה ובצאן קדשים ובקצה"ח סי' ר' א"כ ל"ש ריבית כלל ומזה ראי' דבגזבר הוה ידו כיד הקדש ולא מקרי שליח והטעם נ"ל דשליח הוה כשיש רשות בידו לעשות ואי בעי עביד ואי בעי לא עביד אבל הגזבר דאסור לשנות א"כ אינו רק יד אריכתא דהקדש ולא מקרי שליח וז"ב כשמש. ובזה נלפע"ד דמיושב ממילא קושיא זו דאם אין מועלין בה שוב הוה הגזבר כשליח של הקדש דהא בידו לשנות וליתן מעות אחרות תחתיו כיון דאין מועלין בו ואינו רק דשייך להקדש אבל עכ"פ אין נ"מ להקדש בין אותו מעות לאחר ושוב מקרי שליח וע"י שליח ל"ש ריבית ודו"ק היטב ועיין במלמ"ל פ"ג ממעילה שהאריך בשטת התוס' לענין מועל אחר מועל והביא חילוקו של התוס' בין גזבר שסבור שהוא שלו לסבר שהוא של אחרים וצ"ע שלא הזכיר מכאן ומיהו באמת כאן שאוזפי' לאחר ומוציאו לגמרי מרשות ההקדש פשיטא דאין מועל אחר מועל ע"ש היטב ותבין ולפ"ז י"ל דבדבר שאין בו מעילה א"כ אין על אותו מעות דוקא תאר קדושה רק שהיא של הקדש ויש לההקדש סך מעות כך וכך וא"כ שוב כולם מעלו ול"ש אגר נטר דאדרבא כשלא יצא לחולין שוב מעלו כולם ומאי אית לך למימר דאותו מעות כבר נעשה הדיוט והוא חייב להקדש מעות אחר שוב הוה כאלו הוה מעות של הדיוט ול"ש אין ריבית להקדש וז"ב מאד מאד. והנה כל הסוגיא אזל' אליבא דר"י דס"ל דהקדש בשוגג מתחלל ובמזיד אין מתחלל. אך אי קשיא הא קשיא הא בשירי הלשכה אין מועלין בעתיקים וא"כ משכחת לה ריבית של הקדש בעתיקים ועיין קידושין דף נ"ד כל הסוגיא וברמב"ם פ"ו ממעילה הי"ג וא"כ לוקמי בכה"ג ולפמ"ש יש לישב ואין להאריך.

והנה בשנת תרי"ג בי"ד מרחשוון ד' וירא הגיעני תשובה מהרב החריף מהו' יצחק שמעלקיש נ"י [כעת הגאון אבד"ק פרעמיסלא] והקשה בהא דאמרו בקידושין דף ז' ונפשטה קדושה בכולה מי לא תנן האומר רגלה של זו עולה כולה עולה וע"ז הקשה דלמה תפשט קדושה בכולה הא להרמב"ן בחצר הקדש ל"ש מעילה ומטעם דקדושה בא מאלי' וה"ה כאן בין בבהמה בין בקידושין למה יהי' שייך לומר דפשטה קדושה מאלי' וא"ל דשאני התם שלא בא מיד אדם כלל אבל כאן בא עכ"פ מקצתו ע"י אדם דז"א דהרי שדה בור בעצמו הקדיש והמים לא נתקדשו ה"ה בזה והאריך בזה דעכ"פ מיתה לא שייך בקידושין כאלו ורצה לישב בזה הרבה קושיות והנה לפע"ד בקרבן ודאי ל"ש זאת דהרי כל דאמרינן דפשטה קדושה בכולה שוב הוה כהקדיש כולה וע"י אמירתו חצי' עולה נתפשטה קדושה בכולה אבל בקידושין שפיר יש לומר דאף דנימא דהוא רצה לקדשה בכולה מ"מ הא יש דעת אחרת המעכבתו וא"כ שוב בא הקדושה מאלי' ואולי זה באמת כוונת הש"ס מי דמי התם בהמה הכא דעת אחרת מעכבתו וערש"י שפירש דבבהמה יש כח במאמרו להפשיט בכלו משא"כ בקידושין דאיכא דעתה וכוון למ"ש בתוס' רי"ד והאריך לבאר ולפמ"ש א"ש ובגיטין מ"ג גבי קדשה לראובן ונשתחררה וחזר וקדשה לשמעון יש להאריך בזה ועיין תוס' שם ד"ה גמרו ואכ"מ. אחר כמה שנים מצאתי בשנת תרט"ו יום ד' האזינו בירושלמי סוף פ"ה ממעשרות דיש פלוגתא בזה אי גזבר כבעלים ור' יוסי ס"ל דגזבר אינו כבעלים ולדברי ר"י ל"ק קושית התויו"ט וגם ר"ל ס"ל כן ע"ש והמפרש ציין שפלוגתתם היא בשקלים וחפשתי ולא מצאתי כ"כ מפורש וצריך חיפוש ובזה יש מקום לומר דבזה נחלקו התוס' והרמב"ן:

והנה דרך אגב אבאר כאן דיני חצר מה שהראני תלמידי החריף מוה' מענדיל בודק נ"י בקנין חצר קונטרס ואמרתי לרשום מה שהשבתי בע"פ באיזה דברים והנה זה יצא ראשונה מה שהקשה בהא דכתבו התוס' בכתובות דף ל' ע"ב ד"ה וברה"ר דרבינא לא פליג אאביי ורבא ורבינא לא אמר דבר"ה קני רק להתחייב באונסין וע"ז הקשה דא"כ מ"פ בב"ב דף פ"ו והרי כיס דבר הגבהה הוא ואפ"ה קני במשיכה ולשני דיש חילוק בין קנין להתחייב באונסין והשבתי דבאמת הריצב"א בתוס' כתובות שם הקשה דבב"ק דף ע"ח מבואר אף ללשון השני שברש"י דכל שאין משיכה קונה אין לגנב להתחייב ואמרתי בזה דהנה סברת הר"י צ"ב דמה נ"מ בין קנין להתחייב באונסין אך נראה דבאמת בקנין יש שתי ענינים להוציא מרשות המקנה ולהכניסו לרשות הקונה ולפי"ז זה בקנין שפיר צריך קנין גמור ובר"ה הרי אינו מכניסו לרשותו שהרי הוא רה"ר אבל להתחייב באונסין העיקר מה שהתורה חייבו לגנב באונסין הוא בשביל דגנבו והוציא מרשות הבעלים והרי מ"מ הוציאו מרשות הבעלים ולכך חייב אף ברה"ר וז"ב ולפ"ז שם בב"ק דהחסרון הוא שלא הוציאו מרשות בעלים מה נ"מ בין גנב לקנין הא גם גנב צריך להוציא מרשות בעלים ושפיר דייק הש"ס דצריך משיכה בשומרין וז"ב. ומעתה גם קושיתו ל"ק דשם אם בר הגבהה לא נקנה במשיכה א"כ החסרון הוא בגוף הדבר שלא הוציא מרשות הבעלים וא"כ מה נ"מ בין קנין להתחייב באונסין ודו"ק היטב. ובזה מיושב היטב דברי רמב"ם פ"ב מגנבה ה"ב שהעתיק הי' מגרר ויוצא לרה"ר ולא העתיק אוקימתא דרבא שם ומשמע דס"ל כרבינא דאף ברה"ר קנה וכן רשם העין משפט בכתובות שם והוא תמוה דהא הרמב"ם פסק דברה"ר לא קנה ועיין קצה"ח סי' שנ"א והוא הרגיש קצת אבל תמהני דכתב דלא העתיק לא דר"א ולא דרבינא אבל באמת העתיק דרבינא ועיין בטור סי' שנ"א דהעתיק אוקימתא דר"א והיינו דפסק דברה"ר לא קנה ע"כ לא בעי צירוף ידו ובעין משפט במח"כ שגה גם בזה דרשם גם והטור בחו"מ סי' שנ"א ולא כן הוא אבל על הרמב"ם קשה אבל אם נימא דגם הרמב"ם מחלק בין קנין לחיוב באונסין א"ש ועיין מלמ"ל |פ"ב מגנבה הט"ז שהחליט דאין חילוק בין קנין להתחייב באונסין וכהריצב"א דפליג אביי ורבא על רבינא ודו"ק היטב. והנה עוד הקשה תלמידי הנ"ל בהא דכתב הסמ"ע סי' קצ"ז דמה דהגבהה קונה בכ"מ הוא משום דבכ"מ שמגביה הרי הוא ברשותו וחידש הקצה"ח דה"ה במוגבה מכחו ג"כ קונה בכ"מ משום דבכלל הגבהה הוא ג"כ במוגבה מכחו וכ"כ בסי' ער"ג וע"ז הקשה מהך דכתובות דקאמר ר"א דהוצאה דומיא דהגבהה מה הגבהה דאתי ברשותי' הרי דבעי שיבא לרשותו א"כ במה שמוגבה מכחו לא בא לרשותו לק"מ דלטעמיך בלאו דברי ר"א קשיא הא הסמ"ע לא כתב רק דהגבהה קונה בכ"מ משום דבכ"מ שמגביה הרי הוא ברשותו אבל במוגבה מכחו לא הוה ברשותו ועכצ"ל דכיון שתקנו חז"ל דהגבהה קונה בכ"מ וכיון שמוגבה מכחו הוה כהגבהה לא פליג חז"ל והוה כבא לרשותו וז"פ וברור.

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

· הבא >מעבר לתחילת הדף