שער אפרים/לח
|
< הקודם · הבא > |
- שאלה לח
טנרא תקיפא חרבא שליפא סכינא חריפא אלה אמרתו מנופה ביג נפה סולת צפה הוא אהובי מיודעי המאור הגדול המאיר בכל המדינה קברנטי הספינה קנה בינה הגאון ר"מ ואב"ד ור"ג כמוהר"ר גרשון אשכנזי נר"ו יזרח בהבל פיו נשרף עוף הפורח וצדיק כתמר יפרח:
הנה באתי לדביר היכלו כבוד אומר כולו לשחר את פניו ולדרוש בשלום תורתו ומשנתו עתה באתי ע"ד תורה באתי אודות אשר נשאלתי ונדרשתי לאשר שאלוני זה מקרוב קודם ימי חנוכה והמעשה שהיה כך היה שבישלו חמאה בקדירה של בשר ב"י ונאסרה עבור שלא היה ששים ושאל השואל ב' שאלות אחד אי שרי להדליק בחמאה להאיר במקום נר והב' אי שרי להדליק בחמאה הנ"ל במנורה של חנוכה ולצאת י"ח במקום שמן לנר חנוכה. הנה על השאלה א' א"צ לפני' ופשוט לאסור בהיות שבשר בחלב אסור בהנאה ואף שאמרי' בפסחים פרק כל שעה גבי תנור שהסיקוהו בעצים של ערלה לא משכחת עצים דאיסורא לרבנן אלא בשרשיפא הלא כבר הקשו התוס' קושיא זו גם בהגוזל עצים דף ק"א ד"ה ולא יצבע וגם בבמה מדליקין ד"ה הא בחול ש"ד דאמאי אמרינן גבי ערלה שלא ידליק את הנר בשמן ערלה משום דמקרי הנאה וגבי עצי ערלה מתיר הדלקה אלא בשרשיפא ותירצו בדוחק דשמן ובשר ותבואה מקרי איסורא בעין בשעה שהוא דולק ואין להאריך בזה וגם לא קי"ל בהא כרבנן אלא כר' וכמבואר בפוסקים אבל בשאלה השניה צ"ע לי הצעיר לדינא א' שרי להדליק או אסור להדליק במקום שמן לנר חנוכה מאחר דמבואר בגמ' פרק במה מדליקין נר חנוכה אסור להשתמש לאורה אפילו תשמיש של קדושה וכמבואר בטא"ח סי' תקע"ב וכל הפוסקים דנר חנוכה אסור בהנאה וכמבואר שם באריכות ואם כן אין זה הנאה והיה מותר להדליק החמאה הנ"ל לצאת י"ח נר חנוכה:
תשובה הנה לכאורה אין לאסור מטעם דכתב רי"ו הובא ב"י סי' קנ"ד באו"ח גבי נרות של שעוה שנתנם לע"א וכיבן העובד ונתן או מכרן לישראל אסורים להדליק בב"ה וכ"כ המרדכי בפר"י דאסורים לנר חנוכה ולנר מצוה ונר שבת וכמבואר בי"ד סימן קל"ט ואם כן ה"ה בנ"ד גם כן אסור בהנאה ואסורים לנר מצוה הנז' אבל ז"א דהתם לאו משום איסור הנאה נגעו בו שהרי הם מותרים להדיוט כמ"ש בהדיא ר"יו בתשו' הנ"ל וכ"כ רמ"א בסי' והטעם מאחר דנתן או מכרן לישראל זהו ביטולו ומה שאסור לנר שבת וחנוכה היינו משום דמאיסי למצוה וכמ"ש בפ' כל הצלמים דף מ"ז בעי ר"ל המשתחוה לדקל לולבו מהו למצוה ומסיק באשירה שביטלו קמבעי' ליה מי מאיס כלפי גבוה כו' ומשא"כ בשאר איסורי' לא שייך מאיס ואין ללמוד ק"ו דמה התם שמותר להדיוט ואפ"ה אסור למצוה ומכל שכן בנ"ד דאסור להדיוט א"ד שיהא אסור לגבוה דהיינו למצות נר חנוכה אבל ז"א וכמ"ש דהתם לאו מטעם איסור הוא אלא מטעם מאיס וזהו לא שייך בשאר איסורי הנאה רק בע"א מטעם דמאיס לגבוה:
אבל נלע"ד להביא ראיה להתיר מגמ' דסוכה פרק לולב הגזול דף ל"ד וזה לשונ' אתרוג הגזול והיבש פסול של אשירה ושל עה"נ פסול של ערלה פסול של תרומה טמאה פסול ואמרינן בגמ' של אשירה ושל עה"נ משום דכתותי מכתית שעוריה כיון דלשרפה קאי ושל ערלה פסול מ"ט פליגי בה רבי חייא בר אבין ורב אסי ח"א לפי שאין בה היתר אכילה וח"א לפי שאין בה דין ממון כו' ופירש"י לפי שאין בה היתר אכילה או דין ממון שאינו ש"פ דאיסורי הנאה הוא הלכך לאו שלכם הוא ואם כן מוכח מזה דטעמ' דכתב רחמנא לכם גבי אתרוג דממעטינן מיניה ערלה ותרומה טמאה וכמ"ש בגמ' שם או מטעם היתר אכילה או מטעם דין ממון לאפוקי אי לא כתב רחמנ' לכם הו"א דגם ערלה ותרומה טמאה כשר לאתרוג אף שהוא אסור בהנאה ומה התם דמצות אתרוג הוא דאוריית' ואפ"ה אמרינן אי כשירים באיסורי הנאה כגון ערלה אי לא כתיב לכם והיינו מטעם דמצות לאו ליהנות ניתנו וכן אמרי' בגמ' דר"ה פרק ראוהו ב"ד גבי שופר של ע"א ובפ' חליצה גבי מנעל של ע"א כו' והוכרחתי להביא גמ' האלו כמו שיתבאר לקמן) ואם כן מכ"ש בנ"ד גבי מצות נר חנוכה שהוא מצוה דרבנן שכשר באיסורי הנאה כמו בה"ד ואין לומר אדרב' איפכ' מסתברא דבשלמ' גבי אתרוג איצטריך למכתב לכם לאסור ערלה ותרומה טמאה דאי לא כתיב לכם ה"א דערלה כשירה לפי דמצות לאו ליהנות ניתנו וכמ"ש גבי שופר וחליצה מה שאין כן גבי נר חנוכה שהוא מצוה דרבנן י"ל דאסור לקיים המצוה באיסורי הנאה ולא שייך בזה מצוה לאו ליהנות ניתנו הואיל והוא דרבנן ומסתייע לסברא זו מהא דכתב הר"ן בפ' ראוהו ב"ד בשם הרז"ה וז"ל אמר רבא המודר הנאה מחבירו כו' והמודר הנאה משופר מותר לתקוע בו תקיעה של מצוה דמצות לאו ליהנות ניתנו כו' וכתב הרז"ה דכי שרי דוקא בתקיעות דר"ה שהן מצות מן התורה אבל בתעניות לא ולפי דבריו אף בתקיעת שופר דר"ה צריך לדקדק לפי שיש בהן מדרבנן כו' ואם כן מוכח מזה דבמצוה דרבנן לא אמרי' מצות לאו ליהנות ניתנו ואסור באיסורי הנאה ואם כן ה"ה בנ"ד ואף שכתב הר"ן בעצמו שאין דבריו מחוורין מכל מקום לא ידעתי למה שהשיג עליו בלא טעם וראי'. אבל נלע"ד דדברי הרז"ה תמוהים ודחויי' הם דאיתא בגמ' דעירובין פ' בכל מערבין דף ל"א וז"ל מערבין לכהן בבית הפרס רי"א אף בב"ה מפני שיכול לילך לחוץ ולאכול כו' עד מ"ט דרבנן קסברי אסור לקנות בית באיסורי הנאה מכלל דר"י קסבר מותר ומשני קסבר מצות לאו ליהנות ניתנו ואלא הא דאמר רבא מצות לאו ליהנות ניתנו לימא כתנאי אמרה לשמעתתי' א"ל רבא כו' ומסיק דכ"ע סבר אין מערבין אלא לדבר מצוה ודכ"ע מצות לאו ליהנות ניתנו וכן פסקו כל הפוסקים ודבר מצוה היינו ללכת אל בית האבל ולבית המשתה וכמ"ש במשנה בפרק כיצד משתתפין וכמ"ש רש"י שם ע"ש ואם כן מצות אלו הם מצות דרבנן ואף שתנחומי אבלים ללכת אל בית האבל י"ל שהוא דאוריית' וסמכוה אקרא דוהלכת בדרכיו וכמבואר בסמ"ג עשין ז' ובסמ"ק ס"י ועכ"פ ללכת אל בית המשתה משוט' שהוא מדרבנן אף שהוא סעודת מצוה ואף שאמרינן בגמר' דסנהדרין פרק בן סורר אכל בסעודת מצוה כו' אכל דבר שהוא מצוה לאתויי תנחומי אבלים ופירשי אעג שהוא תקנתא דרבנן דאי מרישא ה"א חבורת מצות היינו כהנים שאוכלים פסחים או קדשים אם כן מוכח שסעודת פסחים או קדשים דאוריית' הוא אבל מ"מ ללכת לבית המשתה לא משמע הכי וגם הרמב"ם בפ"ו מהל' עירובין כתב דין ו' וז"ל אין מערבין אלא לדבר מצוה כגון שרוצה לילך לבית האבל או לבית המשתה של נשואי' או להקביל פני רבו או חבירו שבא מן הדרך כו' ולהקביל פני חבירו עכ"פ הוא מצוה דרבנן ואף שאמרו בגמר' דניח' לי' בחבירו מ"מ הוא מצוה דרבנן ואפ"ה מערבין בבית הקברות באיסורי הנאה מטעם דמצות לאו ליהנות ניתנו ואף שהוא מצוה דרבנן וע"ק מאי מקשה ואלא הא דאמר רבא מצות לאו ליהנות ליתני לימ' כתנאי אמרה לשמעתתיה לישני דמה שאמר רבא מצות לאו ליהנות ניתנו היינו במצוה דאוריית' כגון שופר ומשא"כ במצוה דרבנן פליגי וכן מוכח מתשובת הרשב"א סי' תשמ"ו דלא כהרז"ה וז"ל נשאל עוד המודר הנאה מחבירו ונתן לו לולב לצאת בו ע"מ שיחזירהו אם שייך בכי הא מצות לאו ליהנות ניתנו והשיב דביום ב' ודאי יוצא דמצות לאו ליהנות ניתנו אבל ביום א' לא יצא דבעינן ולקחתם לכם משלכם ולא משל איסורי הנאה והכא כיון שבא לידו אסור כו' אם כן מוכח מזה דבי"ט שני דהוי מדבריהם ואפ"ה אמרינן מצות לאו ליהנות ניתנו וזהו דלא כהרז"ה ואף שיש להשוות המחלוקת ולומר אפי' שהוא קצת דוחק דדוק' כאן סבר הרשב"א דבמצוה מדבריהם לאו ליהנות ניתנו ויצא בו היינו במודר הנאה לפי שיש עוד צד היתר לצאת בו היינו שיכול חבירו לישאל על נדרו ומשא"כ בשאר איסורי הנאה דאם כן קשה ביום ראשון שהוא מצוה דאורייתא ויותר סברא לומר לפי דעת הרז"ה דמצות לאו ליהנות ליתני מביום ב' ויש עוד סברא לומר דאי בעי מיתשל חבירו עליה ולא דמי לשאר איסורי הנאה דלישתרי ובאמת נשמר הרשב"א מזה וכתב בתשו' הנ"ל וז"ל וכשאר איסורי הנאה דמי דהא בנדרים אבעי' לן קונם פירות אלו על פלוני מהו בחלופיהן כו' ת"ש המקדש בערלה וכלאי הכרם אינה מקודשת מכרן וקידש בדמיהן מקודשת אלמא דמי להדדי:
איברא לפי האמת דברי הרשב"א לכאורה תמוהים הם דסבר לתקן ולא תיקן דאין משם ראיה למה שמדמה כלאי הכרם לקונם פירות אלו על פלוני מהו בחילופיהן כו' דהכי בעי למיפשט מכלאי הכרם וערלה מכח ק"ו דמה ערלה וכלאי הכרם שהם חמורים דאין היתר לאיסורו ואפ"ה מכרן וקידש בדמיהן מקודשת ומכ"ש בקונם דיש היתר לאיסורו ע"י שאלה דמותר בחילופיה ולעולם נודר לא דמי לשאר איסורי הנאה להחמיר כשאר איסורי הנאה הואיל ויש לו היתר ע"י שאלה אבל לפי מה שאכתוב לקמן יתישב זה:
ובר מן כל דין סברא זו דחויה בדברי הרשב"א לומר דהרשב"א סובר דוקא כאן הואיל ואי בעי מיתשיל עליה ואין לחלק כלל בינייהו וממילא נידחי' דברי הרז"ה שהרי הרשב"א כתב בתשובה סי' תשמ"ז שנשאל היכא דאסר הוא על עצמו נכסיו או לולבו אי יוצא בזה אף ביום א' הואיל ואי בעי מיתשיל עליה והשיב דאף בזה אינו יוצא דאם כן אף באתרוג של תרומה שנטמא ביד ישראל יוצא בה דהא אי בעי מיתשל עליה כו' ואם כן מוכח מזה דהרשב"א בעצמו סבר שאין סברא לומר דאי בעי מיתשיל עליה וה"ה בתשובה שלפני זה ואם כן ממילא נידחים דברי הרז"ה הנ"ל:
אמנם דברי הרשב"א בתשוב' זו נפלאים ממני וצריכים נגר להולמו אבע"א גמרא ואבע"א סברא מה שמביא ראיה דאם לא כן גם תרומה טמאה באתרוג יוצא בה כו' דאי בעי מיתשיל עליה אבע"א גמרא הלא גמרא ערוכה היא בסוגי' דנדרים סוף פ' הנודר מן הירק בשיטה דגידולי היתר מעלין את האיסור בדבר שאין זרעו כלה דמקשי רמי בר חמא ממתני' קונם פירות האלו עלי אסור בחילופיהן וגידוליהן כו' אבל בדבר שאין זרעו כלה אפי' גידולי גידולין אסורין אמר ר' אבא שאני קונמו' דאי בעי מיתשיל עליה וכדבר שיל"מ דמי ואינו בטיל ברוב ומקשה והרי תרומה טמאה דאי בעי מיתשיל עליה ובטיל ברוב דתנן סאה תרומה טמאה כו' אמרי בתרומה ביד כהן כו' אלא בתרומה שנפלה לו מבית אבי אמו כהן כו' ומסיק לפי גירסת רש"י ושאר מפרשים אלא קונמות מצוה לאתשולי עליה משום דר"נ אבל בתרומה מאי מצוה לאתשולי עליה כו' וכ"כ הרמב"ם בפ' ה' מהל' נדרים גבי קונם דגידולי גידולים אסורים מטעם הנ"ל וגם בתרומה טמאה פסק בפי"ד מהל' תרומה דין י"א דהיינו לפחות ממאה תרקב לאפוקי למאה תעלה אף שהוא דשיל"מ והיינו מטעם שאמרי' בגמ' לפי שאינו מצוה לאתשולי וא"כ איך מדמה הרשב"א ומביא ראיה דאסור בלולבו ולא אמרינן הואיל ואי בעי מיתשיל עליה דאל"כ למה יפסל בתרומה טמאה לאתרוג נימא גם כן הואיל ואי בעי מיתשיל עליה הלא כבר תירצו זה בגמ' שאני קונמות דמצוה לאתשולי ומה שאין כן תרומה טמאה ואף שאמרי' בגמר' של תרומה טמאה פסול ולא אמרי' אי בעי מיתשל עליה מכל מקום היכא דאסר הוא על עצמו נכסיו שמותר בלולבו:
ואבע"א סברא שהרי קשה בתשו' הרשב"א הנז' היאך מדמה קונם לתרומה טמאה ביום א' בשלמא קונם אי מיתשיל עליה אז יעקר הנדר מעיקרו ויהיה מותר תכף בעיקור האיסור מה שאין כן גבי תרומה טמאה אי מיתשל עליה אז נעשה טבל למפרע ואין מגביהין תרומות ומעשרות ביום טוב וכמבואר בגמרא דביצה ואין יוצאים באתרוג של טבל דאין בה היתר אכילה וכמ"ש רש"י בסוכה דף הנז' דסברוה דמאן דבעי דין ממון לא בעי היתר אכילה ומכשיר אתרוג של טבל ומסיק דהיתר אכילה כ"ע בעינן ואין יוצאין בשל טבל וכמבואר שם בתוס' ד"ה אתיא לחם לחם ואף שהרמב"ן כתב שיוצאים באתרוג של טבל וכמבואר בר"ן שם אבל כבר נידחים דבריו וכמבואר שם בר"ן ובשאר פוסקים וכ"כ הרמב"ם בהדיא בפרק ח' מהל' לולב דאין יוצאין באתרוג של טבל:
ואף שאמרינן בגמ' דעירובין פ' בכל מערבין דף ל' על המשנה דמערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה סומכוס אומר בחולין אבל לא בתרומה ומפרש בגמר' טעמא דסומכוס דבשלמא גבי נזיר אי בעי מיתשיל עליה לכן מערבין לנזיר ביין משא"כ תרומה אף אי מיתשיל עליה אזי הדר לטיבליה ופסקו כל הפוסקים דלא כסומכוס משמע דאין סברא לומר גבי תרומה דהדר לטבליה וכמ"ש שם בגמרא וא"כ ה"ה בנ"ד וא"כ דברי הרשב"א נכונים שמביא ראיה דא"כ תרומה טמאה נמי אי בעי מיתשל עליה ומ"ש שנעשה טבל למפרע אין זו סברא:
אמנם זא ושלא לחנם נדחו דברי סומכוס דהלא סברא נכונה דהדרא לטבליה אלא דהתם נדחו דבריו או מטעם דסומכוס סבר דכל דבר שהוא משום שבות גזרו רבנן עליו בהש"מ שהוא שעת קניית עירוב ואז אינו ראוי להפריש מטבל תרומות ומעשרות לאפוקי אנן קי"ל כר' דסבר דכל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בהש"מ לכן ראוי לתקן הטבל בהשמ"ש או מטעם דסומכוס סבר דבעינן סעודה הראויה לו דוקא ואנן קי"ל דאף דאין ראוי לו הואיל וראוי לאחריני וכמ"ש בה שם דמערבין לגדול בי"כ הואיל וראוי לקטן משא"כ בנ"ד לא שייכי הני טעמי גבי אתרוג דבעינן דבר הראוי לו בשעת נטילה דהיינו זמנה ביום ואז באותו פעם לא שייך להפריש עליו תרומה ומעשר ביו"ט וגם כן מטעם השני הנזכר אפילו רבנן דפליגי על סומכוס מודים כאן דבעינן לכם שראוי לו לאכילה דוקא וכמ"ש הר"ן גבי ושל תרומה טמאה לא יטול ואם נטל כשר דהיינו כהן דוקא וא"כ דברי הרשבא בתשוב' סימן תשמז הנז' תמוהים אבע"א גמרא ואבע"א סברא ותמיה לי על הרב בעל המפה באו"ח סי' תרמ"ט שפוסק כפשוטו לדינים הנז':
ורציתי לתרץ הקושיא שהקשיתי על הרשב"א מגמר' דנדרים דמה שאומרים שאני קונמות כיון דאי בעי למיתשיל עליה כדשי"למ דמי ר"ל כיון דאי בעי מיתשל עליה והיה מותר בגידולין ובחילופיהן גם בעיקר וגם מצוה לאתשולי עליה מדר"נ ומאחר שאינו מיתשל עליה גלי דעתיה דניחא ליה בנדריה שיהא האיסור הנדר במקומו לכן אפי' גידולי גידולים אסורים משא"כ גבי תרומה טמאה אף דמצי מיתשל עליה ולא מיתשל לא אמרי' דניחא ליה בהפרשת תרומה הנז' כיון דלאו מצוה לאתשולי לכן אם נפלה למאה תעלה ולא מקרי דשי"למ וזהו שהוכיח הרשב"א בתשוב' סי' הנז' דאי אמרי' גבי הנודר מלולב שיהא מותר הואיל ואי בעי מתשיל א"כ גבי תרומה טמאה נמי נימא הכי מאי אמרת גבי נדר מצוה לאתשולי לכן יהא מותר משא"כ גבי תרומה טמאה הלא אדרבה אי אמרי' גבי נודר דמצוה לאתשולי ולא איתשל אם כן לכן יהא אסור בלולבו הואיל ולא קיים המצוה לאתשולי עליה מדר"נ א"כ ניחא ליה בנדרי' וא"כ אי ס"ד גבי נודר אף דמצוה למיתשל עליה ולא איתשל הרי הוא כאלו מיתשל עליה ומותר א"כ אף בתרומה טמאה שניטמא ביד ישראל נמי נימא הואיל ואי בעי מיתשל עליה מאי אמרת דשם בתרומה אינו מצוה מה שאין כן גבי נודר א"כ אדרבה מכ"ש הואיל והוא מצוה והוא אינו מקיים המצוה מגלה אדעתיה דניחא ליה בנדריה ולכן יאסר בלולבו וכאלו נדרו קיים וכמ"ש בגמ' גבי קונם פירות אסור בגידולין מטעם זה דהוא מצוה והוא אינו מיתשל כו' וה"ה גבי לולב ותי' זה הוא לכאורה טעם נכון ומדוקדק אליבא דהרשב"א. אמנם יש לפקפק על זה מכח סוגית הגמ' הנז' אבל קושיות האחרונו' מ"מ קשיא על הרשב"א וצ"ע לענ"ד. ואין לתרץ דהרשב"א מביא ראיה מתרומ' טמאה למה יפסל בחה"מ הלא אי בעי מיתשל עליה ויפריש תכף תרומה ומעשר מטבלו אבל ז"א שהרי אמרו בגמ' הטעם דלא מקרי לכם ולכן פסול וזה איירי ביום ראשון:
ויש רוצים לישב הרשב"א דגם גבי תרומה טמאה מצוה למשאל עליה כשאין לו אתרוג רק מתרומה טמאה אז מצוה למשאל כדי לקיים מצות לולב ואתרוג אבל ז"א דבשלמא גבי קונם מצוה למשאל כדי שלא לעבור עבירה דהנודר כאלו בנה במה והמקיימו כאלו הקריב קרבן ומשא"כ גבי אתרוג מנ"ל דמצוה הוא למשאל כדי שיקיים מצוה אחרת ודוק בזה. וגם רוצים לישב הקושי' שהקשיתי על הרשב"א מכח הסברא דאי מתשיל עליה הדר לטבליה ואין מגביהין תרומות ומעשרות ביו"ט דאיירי בטבל הטבול האידנא ובזה אמרינן בהדיא בפ' משילין דמגביהין תרומות ומעשרות אמנם לפ"ז צריך לישב הסוגיא דעירובין גבי סומכוס ועיין בהר"ע מברטנורה בפ' בכל מערבין גבי הפלוגתא דסומכוס ועיין בטא"ח סי' תק"ו שם. ונשוב לנ"ד דעכ"פ מוכח מתשובת הרשב"א הנז' דלא כהרז"ה ואין לחלק בין מצות דאוריית' למצות דרבנן ובכל מקום אמרינן מצות לאו ליהנות ניתנו וה"ה בנ"ד וא"כ מותר להדליק נרות חנוכה בחמאה שנאסרו אסורי הנאה:
איברא נראה מגמ' הנז' איפכא שאסור להדליק שהרי כתבו התוס' פ' לולב הגזול גבי אתרוג של ערלה ד"ה לפי שאין היתר אכילה וז"ל וא"ת אתרוג של עrלה תיפוק ליה דמכתית שיעוריה דמצותו בשריפה דקחשיב ליה בתמורה בהדי הנשרפים ואמרי' התם הנשרפים לא יקברו ומדאורייתא הוי ערלה בשריפה דילפינן מכלאי הכרם כו' ומהאי טעמא נמי פסול אתרוג של תרומה טמאה דמצותו בשריפה ול"ל טעמ' דהיתר אכילה י"ל דודאי לא היה צריך אלא נחלקו בהך טעם משום דנ"מ לענין מעשר שני כדמסיק ע"ש וא"כ מוכח מזה דערלה ותרומה טמאה פסולים משום דמכתית שיעורי' וכן הוא בר"ן בפירושו להמשנה שהשמיט הטעם דדין ממון או היתר אכילה וכתב הטעם משום דמכתית שיעוריה וכ"כ הר"ן בר"פ הנ"ל דלכן של ערלה ותרומה טמאה פסול כל ז' משום דמכתית שיעוריה וא"כ בנ"ד גבי נר חנוכה אמרי' בגמ' דבמה מדליקין מצותו משתשקע חמה ועד דכליא רגלא דתרמודאי ואמרינן בגמ' אי נמי לשיעור' שצריך ליתן שמן בזה השיעור שידליק כשיעור הנז' וכן פסקו הרי"ף והרא"ש והרמב"ם וכל האחרונים ואם כן אסור להדליק באיסור הנאה כמו בנ"ד בבשר בחלב לפי דכתותי מיכתית שיעוריה והרי אין כאן שיעור שמן:
ואף שאמרינן בגמר' דבמה מדליקין ולא בשמן שריפה בשבת ואמרי' בגמ' היינו שמן של תרומה שנטמאה ואמרי' בגמרא שם דכל הפתילות ושמנים שאמרו אין מדליקין בהן בשבת מדליקין בהן בחנוכה בין בחול בין בשבת ואם כן שמן שריפה א' מהשמנים שאhן מדליקין בהן בשבת ואפילו הכי מדליקין בחנוכה אף שתרומה טמאה כתותי מיכתית שיעוריה וכמ"ש הר"ן הנ"ל ואם כן ה"ה בנ"ד אף שהוא אסור בהנאה מ"מ מותר להדליק בהן בחנוכה ולא אמרי' מכתית שיעוריה, אבל אחר קצת העיון תמצא שז"א קושיא אמרי' בגמרא ולא בשמן שריפה מטעם דאין שורפין קדשים ביום טוב וביו"ט שחל להיות בערב שבת והא בחול ש"ד ואמרי' בגמ' מ"ט א"ר כשם שמצוה לשרוף את הקדשים כך מצוה לשרוף את התרומ' שנטמאה ואמרה תורה ואני הנה נתתי לך משמרת תרומתי בשתי כו' שלך תהא להסקה ובשעת ביעור תתהני מיניה (לאפוקי אי לא הוי כתיב קרא ה"א דאסור בהנאה ואם כן הוי אסור להדליק) וכמ"ש הר"ן ריש פ' לולב הגזול וא"כ תרומה טמאה לא נאסרה בהנא' לענין הדלקה דהתורה התירה ליהנות ממנה בשעת ביעור' לכן מותר להדליק בשבת ובחנוכה אם לא ביו"ט שחל להיות בערב שבת ולא אמרי' כתותי מיכתית שיעוריה משא"כ בנ"ד שהוא בשר בחלב ואסור בהנאה ממש ואין היתר לאיסורו ליהנות בשעת ביעורו היינו הדלקה וכמ"ש בריש התשובה וא"כ אסור להדליק מזה בחנוכה מטעם דכתותי מיכתת שיעוריה. ואף שכד דייקת בתוס' פ' לולב הגזול דיבור הנ"ל תמצא איפכא דלא אמרינן בנ"ד כתותי מיכתית שיעוריה שהרי כתבו שם התוס' בקושיתם תיפוק ליה דמיכתית שיעוריה דמצותו בשריפה ואמרי' התם הנשרפים ל"א יקבר"ו וזהו לכאורה מיותר אלא צ"ל דהוקשה להתוס' והלא אין זה קושיא דמיכתית שיעוריה משום דמצותו בשריפה דהלא אם ירצה לא יקיים בזה מצות שריפה רק יקבור אותו ואז לא הוי מכתית שעורו דדוקא גבי נשרפים אמרי' דמכתית שיעורו ומשא"כ בנקברים וכמו שאכתוב לקמן לכן כתבו התוס' ואמרי' שם דהנשרפים לא יקברו וזהו שדייקו התוס' ואפשר דאפי' מדאורייתא הוי בשריפה כו' דאי הוי מדרבנן לא שייך מיכתית שיעוריה:
ויצא לנו דין מחודש מנדון הנז' דתינח אלו הוי שמן מזיתי ערלה אז פסול להדליק בו נרות חנוכה מטעם דמכתית שיעוריה דהוי מנשרפים ומשא"כ בנ"ד בשר בחלב אמרי' שם במשנה דתמורה דף ל"ג ול"ד אלו הן הנקברים בשר בחלב כו' וא"כ בשר בחלב מהנקברים ולא שייך בזה מכתית שיעוריה ומוכח מזה דמותר לנר חנוכה אבל אדרבה מכ"ש קשה ומוכח שאסור שהרי אמרי' שם בתמורה דכל הנקברים לא ישרופו ואם כן אסור לשרוף בשר בחלב ומכל שכן שאסור לשרוף ולהדליק במקום נר חנוכה לפי שצריך קבורה ואף שאמר ר' יהודה שם במשנה דאם רצה להחמיר על עצמו ולשרוף את הנקברים רשאי וא"כ ה"ה בנ"ד דשרי לשרוף ולהדליק במקום נר חנוכה בשר בחלב אבל ז"א שהרי החכמים חולקים ואמרו שאסור לשנות וכ"פ הרמב"ם בסוף הל' פסולי המוקדשין שאסור לשנות ואף שהטעם דאסור לשנות מטעם דנקברים אפרן אסור ונשרפין אפרן מותר וכ"כ הראב"ד וא"כ בנ"ד אף שהוא מהנקברים מודים חכמים דאם רצה לשרוף דהיינו לנר חנוכה שמותר דבנ"ד לא שייך הטעם דאפר הנקברים כי מה אפר שייך מנר חנוכה ואף שיש לומר שיש אפר מעט מן הפתילה אבל מכל מקום הלא הפתילה אינו אסורה בהנאה רק החמאה ומהחמאה אין כאן אפר וא"כ כשבטל הטעם דאפרן אסור שלא שייך כאן בטל גם הדין ומודים חכמים לר"י שאם רצה להחמיר ולשרוף את הנקברים שרשאי ולכן בנ"ד מותר להדליק בחמאה של איסור בשר בחלב מטעם דהדלקה כאן אסורה בהנאה להשתמש בנר חנוכה ואין לו רק הנאת מצוה ומצות לאו ליהנות ניתנו וכתותי מכתית שיעורו ג"כ לא שייך בכאן לפי שהוא מהנקברים וכמו שהוכחתי מלשון התוס' הנ"ל ולא שייך כאן דהנקברים לא ישרפו לפי שאפרן אסור שכאן אין שייך אפר אבל ז"א מ"ש שמודים חכמים לר"י בנ"ד שאם רצה לשרוף את הנקברי' שרשאי וא"כ אם הטעם בטיל אז הדין יבטל אבל ז"א שהרי מבואר בכמה תשובו' בפוסקים ראשונים ואחרונים אף שבטל הטעם לא ישתנה הדין עבור זה וכמבואר בתשובת הריב"ש סי' ל"ד גבי ענין שמקדשין בבה"כ וגם לענין לומר מגן אבות אע"פ שבטל הטעם כו' ובפסקי מהרא"י סי' ק"ח גבי מי שמתו אחיו מחמת מילה ולא מל עצמו אם יניח תפילין בשבת כו' ובתשובת הרשב"א סי' רמ"ח גבי פת הכומרים שאין להם בנים אם מותר אף שבתשובת הר"י סי' י"ד גבי ע"א אי נאמן ביבמה לא משמע הכי אבל יש לחלק וע"ש ועוד אף שאמרי' בתוס' הנ"ל דגבי נקברים לא שייך מכתת שיעורי' טעמא רבא אית בהו לפי שנקברים משיך וקיים זמן מרובה ועדיין שיעורו קיים שאינו כלה ולא שייך כתותי מכתית שיעורו ומשא"כ כשנשרף הנקבר באותו רגע תכף נשרף וכלה שיעורו אז שייך מכתת שיעורו קודם שריפה כמו בנ"ד לכן נראה לאיסור ואף דאיכא למימר בנשרפים היינו טעמא דמכתית שיעוריה משום דכל העומד לשרוף כשרוף דמי מה שאין כן בנקברים ולכן בנשרפים דוקא ולא בנקברים וכמ"ש רש"י בכמה מקומות אבל זה שייך דוקא בנקברים ממש ולא כשנשרף הנקבר וכן משמע בר"ן דכתותי מכתית שיעורו וכל העומד לישרף תרי טעמי נינהו וכמבואר בר"ן פ"ב דגיטין ע"ש:
וראיתי בש"ע לא"ה סי' קכ"ד מ"ש בעל המפה סעיף א' כתבו לגט על איסורי הנאה כשר מיהו בדבר שצריך ביעור מן העולם וצריך שריפה אם כתב עליו הגט בטל עכ"ל והג"ה הנז' מקורה בר"ן הנ"ל וז"ל כתבו על איסורי הנאה בכל איסורי הנאה קאמר ואע"ג דמכתית שיעוריה לא אמרי' אלא במידי דבעי שיעור כשופר ולולב כו' ומיהו באותן שצריכים להתבער מן העולם למ"ד כל העומד לשרוף כשרוף דמי אינו גט כו' וא"כ דברי הר"ן המה למ"ד כל העומד לישרף כשרוף דמי ומוכח מדבריו שלמ"ד אינו כשרוף דמי אז הוי גט ועיינתי וחפשתי בגמ' אם יש פלוגתא בזה והוא פלוגתא במנחות דף ק"ב ע"ב וז"ל א"ל רב אשי לרב כהנא מדאמר ר"ש כל העומד לזרוק כזרוק דמי כל העומד לשרוף נמי כשרוף דמי נותר ופרה אמאי מטמאין טומאת אוכלין כו' ומשמע מגמ' מדמקשה אליבא דר"ש משמע אבל חכמים חולקים על זה ואליבא דרבנן לא קשה מנותר ופרה אמאי מטמאין לפי שכל העומד לשרוף אינו כשרוף דמי וכל העומד לזרוק אינו כזרוק דמי וכן מוכח בב"ק פ' מרובה גבי פרה מטמאה טומאת אוכלין (ועיין בחידושי רש"א שם ועיין בגמ' דכריתות דף כ"ד דפריך לר' יוסי דאמר אפי' הדם בכוס יזרוק כו' אמר רבא ר' יוסי סבר כר"ש דאמר כל העומד כו' ומ"ש שם על הרמב"ם בזה). וא"כ דברי הג"ה צריך ישוב וביאור שמחלק הר"ן בין שאר איסורי הנאה לאותן שצריכין להתבער מן העולם ואליבא דמ"ד כל העומד לשרוף כשרוף דמי כי בשאר איסורי הנאה אף דכתותי שיעוריה שרי לכתוב עליו הגט ולא מצינו הנשרפים במשנה דתמורה רק קדשים פסולים וערלה וכלאי הכרם כי חמץ בפסח אינו מנשרפים וכמבואר בא"ח סי' תמ"ה וברמב"ם שם וא"כ לפי דברי הר"ן אף דהוא מהנשרפים ומכתית שיעוריה מ"מ לא אמרינן כל העומד לשרוף כשרוף דמי דוקא באותן שצריכים להתבער מן העולם וכגון אשירה דמשה ועה"נ וזה דוקא למ"ד כל העומד לשרוף כשרוף דמי דהיינו אליבא דר"ש ולא קיי"ל כר"ש וא"כ הג"ה זו צ"ע קצת (וכד מעיינת ברש"י בפ' מצות חליצה ובחולין סוף פ' כיסוי הדם וגם בסוגיא דגמ' הנז' תמצא שהוא פשוט) ודו"ק. (ע"כ מצאתי):
[הג"ה מבן הרב המחבר זצ"ל וזאת ליהודה ויאמר. לפי מ"ש הר"ן דלא אמרי' כתותי מכתית שיעורו אלא במידי דבעי שיעור כגון שופר ולולב כו' היה נראה לענ"ד לכאורה לישב קושי' התוס' שמקשים בסוטה פ' ארוסה דף כ"ה ד"ה לאו כגבוי דמי וז"ל וצ"ע כלאי הכרם אמאי מטמא ט"א ולא אמר כתותי מכתת שיעוריה עכ"ל ולפי סברת הר"ן הנז' לא קשיא מידי כי כלאי הכרם לטמא ט"א מאי שיעור בעי אפי' כל שהוא די:
אכן ראיתי ברמב"ם בפי' המשנ' בפ"ב דטהרות משנה ב' וז"ל ולשון ספרי אוכל טמא מלמד שהוא מטמא בכל שהוא יכול יטמא אף לאחרים בכל שהוא ת"ל אשר יאכל הא אינו מטמא אלא בכביצה עכ"ל ונשמע מזה שלטמא אחרים בעי שיעור ואם כן הדר' קושית התוס' לדוכתה. וראיתי ברמב"ם בפ"א מהל' ט"א דין כ"ה שכתב הערלה וכלאי הכרם כו' כולן מתטמאין ט"א עכ"ל ואיכא למידק למה אמר מתטמאין ולא אמר מטמאין כלישנא דגמ' בבכורות דף ט' ועיין לעיל בשאלה א' מ"ש אמ"ו הגאון זצו"קל:
שהוקשה להרמב"ם קושי' התוס' הנז' ולזה דקדק הרמב"ם ומפרש מ"ש בגמ' מטמאין פירושו מתטמאין והיינו לקבל טומאה ובצח לשונו מתרץ קושי' התוס' הנז' כי זכרני לעיל בשם הספרי שלגבי טומאת אוכלין לטמא טומאת עצמן לא בעי שיעור וכ"כ הרמב"ם להדיא בפ"ד מהל' טומאת אוכלין שאין שיעור לאוכלין לטומאת עצמן ועיין בתוי"ט בפ"ב דטהרות משנה ב' וכבר כתבנו לעיל בשם הר"ן שלא אמרי' כתותי מיכתת שיעוריה אלא במידי דבעי שיעור ולכן כתב הרמב"ם הערלה וכלאי הכרם כו' כולן מתטמאין ט"א פירושו כולן מקבלין טומאה ולא בעי שיעור לאפוקי אם נפרש מ"ש מטמאין ט"א היינו לטמא לאחרים ובעי שיעור כביצה ישאר קושית התוס' הנז' בצ"ע לכן כתב הרמב"ם לשון מתטמאין לתרץ קושית התוס' הנז' ודו"ק:
וליכא למימר שאפי' הכל שהוא דבעי בקיבול טומאה הוא ג"כ שיעור והדר' קושית התוספות לדוכתיה וגם הרמב"ם ז"ל לא תיקן כלום בזה שכתב לשון מתטמאין שהרי איתא בגמ' דעירובין דף פ' אתמר ר' חייא בר אשי אמר עושין לחי אשירה כו' אבל קורה לא כתותי מיכתת שיעוריה ומקשים התוס' אע"ג דלחי נמי בעי שיעור גובה וגם רוחב משהו מ"מ כיון דלא בעי אלא שעור זוטא לא החמירו בו עכ"ל והרב הב"י ז"ל בריש סי' שס"ג כתב יותר מפורש דלא אמרי' מיכתת שיעוריה אלא במידי דבעי שיעור מדין שיעור וכ"כ הב"ח וז"ל אע"פ דכתותי כו' לפי שלחי סגי בכל שהוא כשר עכ"ל ע"ש וה"ה בנ"ד:
איברא כדי ליישב קושי' התוס' הנז' לפי פירושם בגמ' דבכורות הנז' שמטמאין טומאת אוכלין לאחרים משמע נלע"ד עפ"י מה שמחלקים התוס' בגמרא דעירובין הנ"ל דף פ' דלגבי לולב של מצוה החמירו אפי' ביום שני לפסול בשל אשירה ואמרי' כתותי מכתת כו' ע"ש ומשמע הא בדבר שאינו שייך למצוה לא אמרי' כתותי מיכתת כו' ובזה הותר קושי' התוס' הנ"ל במאי שמקשי' וצ"ע כלאי הכרם אמאי מטמאין טומאת אוכלין ולא אמרינן כתותי מיכתת שיעוריה כי דוקא גבי דברים שהם לצורך מצוה כמו שופר של ע"א ולולב של אשרה ומנעל של חליצה וקורה של אשירה למבוי וכיוצא בהם החמירו לומר כתותי מכתית שיעוריה ומה שאין כן בכלאי כרם לטמא טומאת אוכלין מאי מצוה שייך בו ודו"ק. ומה שכתבתי לעיל בסי' א' בהג"ה למה מקשים התוס' על כלאי כרם ולא על ערלה הקודם בסדר הגמ' ואפשר לפי שהערלה שדינו בשריפה לא מצינו בפי' בתורה אלא דילפינן מכלאי הכרם וכמ"ש התוס' בסוכה דף ל"ה ע"ש ולכן מקשים התוס' מכלאי הכרם או אפשר שהתוס' נקט לפי סדר התורה וק"ל:]
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |