שואל ומשיב/ה/פג

שואל ומשיב ‏ ה פג

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שואל   מהדורה חמישאה סימן פג   ומשיב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

להחריף ושנון נ"י בענין אמתלא בממון.

אשר נסתפקת אם מועיל אמתלא בממון כדרך שמועיל באיסור או דלמא דחיישינן שמא לאחר זמן למדו אותו לטעון שקר באמתלא כוזבת. הנה הדבר מבואר בש"ע אהע"ז בח"מ סי' קט"ו ס"ק כ"ב שנסתפק בזה אם מועיל אמתלא גבי ממון ומצאתי בשו"ת מהר"ש הלוי סי' כ' וסי' כ"א שנחלק בזה הוא ומהר"א חסון אם מועיל אמתלא בממון ודעת המהר"א חסון דל"מ בממון דלאו כל כמיניה לחוב ולהפקיע חובו כל שכבר הודה ומוהר"ש הלוי תמה בזה דהיאך יפרנס בזה דברי הרמב"ם שכתב בפ"ז מטוען דאם טוען וחוזר וטוען כל שנותן אמתלאה מועיל ע"ש שהאריך. ובאמת אם כוונת המהר"א חסון כדרך שנסתפק הח"מ דהיינו לאחר שיצא מב"ד ל"ק כלל דהרמב"ם שם ביאר בהדיא והוא שלא יצא מב"ד וכן מבואר בחו"מ סי' פ'. אך לפענ"ד נראה דבלא"ה ל"ק דבאמת כל שנותן אמתלא על מה אמר זאת שהיה מוכרח לומר כן שפיר י"ל דניהו שהיה לו אמתלא למה אמר כן אבל עכ"פ בממון סגי בהודאה אף שהוא שקר א"כ ניהו שהיה אומר כן לסיבה זו אבל עכ"פ סוף כל סוף הודה שהיה כן ונתחייב בהודאתו אך לפ"ז זהו דוקא היכא שאמתלא הוא למה אמר כן אבל מ"מ מודה שבתחלה הודה שנתחייב אבל כל שאומר שכוונתו היה בתחלה לא לחייב עצמו כלל בזה שפיר מועיל אמתלא וז"ב לדעתי. ומעתה ל"ק כלל כל מה שהקשה המהר"ש הלוי דהרמב"ם והש"ע שם כתבו שא"י להשיא לטענה אחרת אא"כ נותן אמתלא לטענה שסמך עליה ויש במשמעה כמו שהשיא בזאת הטענה ולפ"ז כיון שמתחלה היה ג"כ לפטור רק שבאו עדים והכחישו את הטענה א"כ שפיר מועיל אמתלא דהרי הוא לא חייב עצמו ואף שהטענה הראשונה הכחישוהו עדים ונתחייב שפיר מועיל אמתלא להאמינו שכן היה כוונתו והוא באמת רצה לפטור עצמו בטענתו הראשונה אבל אם הי' באמת נתחייב בטענה הראשונה רק שנותן אמתלא למה טען כן בזה שפיר אמרינן דניהו שנתן אמתלא אבל מ"מ ניהו שהי' לו סיבה לטענה זו אבל סוף כל סוף הודה שנתחייב א"כ אף שהודה בשקר מ"מ נתחייב ובזה ל"ק ממה שהקשה המוהר"ש הלוי דהיאך נאמן לטעון שלא להשביע או משטה ולפמ"ש אתי שפיר דטענת שלא להשביע או משטה הוא בא לגרע הודאתו שלא רצה לחייב עצמו כלל רק כוון להשביע עצמו או שמשטה היה ובזה שפיר מועיל בממון דא"י להוציא ממנו מספק ויש להאריך בזה בדברי הרא"ה שדעתו דאם אמרה נתקדשתי לפלוני אינו מועיל אמתלא והכי קי"ל באהע"ז סי' מ"ז אך כבר האריכו המהר"ש הלוי ומהר"א חסון שם ועיין נוב"י חלק אהע"ז מהד"ק סי' סמ"ך שפירש עפ"י דברי הח"מ הנ"ל ובתשובה הארכתי בזה ע"כ דבריי מעטים שוב ראיתי בקצה"ח סי' פ' שנדחק ליישב קושית מוהר"ש הלוי ולפענ"ד כמ"ש:

והנה לכאורה הי' נראה ראיה דמועיל אמתלא בממון מהא דאמרו בש"ס כתובות דף ק"י וחכ"א זה היה פקח שמכר לו את השדה מפני שהוא יכול למשכנו הרי דאף דעשה מעשה ומכר לו את השדה יכול לטעון מה שמכר לו היה כדי שיוכל למשכנו הרי דמועיל אמתלא גבי ממון. אך נראה דיש לדחות דבאמת שם לא מיירי לענין קיום המקח רק שזה טוען לו אילו הייתי חייב לך היה לך להפרע את שלך כשמכרת לי את השדה וע"ז אמרו חכמים שזה יכול לומר שעשית זאת כדי שאוכל למשכנך ונמצא שאין ראיה מזה לענין אמתלא דשם כבר היה חייב לו מעות והיה טוען שע"כ מזויף השטר או פרוע דאל"כ היה לך להפרע וע"ז שפיר מועיל אמתלא דאין ראיה מזה ונשאר השטר בתקפו. ובזה ניחא ג"כ דבאמת הא אף באיסור ל"מ אמתלא כל שעשה מעשה וכמבואר ביו"ד סי' קפ"ה ואיך מועיל אמתלא לבטל מעשה המכירה וע"כ צ"ל דאטו אנו דנין לבטל המעשה המכירה אנו דנין לבטל טענתו של הלוה וממילא כל שנותן זה אמתלא נשאר השטר בתקפו. ובזה נתיישב מה דקשה לי טובא בהא דאמרו בש"ס שם אדמון סבר איבעי לך לממסר מודעא ורבנן סברי חברא חברא אית ליה והוא תמוה מאד לפענ"ד דמה זו טענה אטו בכ"מ דאמרינן דכל שלא מסר מודעא לא מועיל ולא אמרינן דנתיירא למסור מודעא והרי גם בתלוה וזבין אם לא מסר מודעא ל"מ ולא אמרינן דנתיירא מהתליין והוא לדעתי הערה עצומה. ולפמ"ש אתי שפיר דבשלמא היכא שאנו דנין על המכירה שפיר אמרינן דכל שלא מסר מודעא ל"מ אבל כאן אין אנו דנין על המכר רק על גוף השטר אם נאמן בשטרו וע"ז שפיר אמרינן דזה יכול לטעון שכוונתו היה כדי שיוכל למשכנו ומה שלא מסר מודעא הוא לפי שנתיירא וחברא חברא אית ליה וז"ב. שוב ראיתי בש"ך סי' ר"ה סק"ז שכתב בהדיא דכאן ל"מ מסירת המודעא רק לענין שלא הפסיד חובו ומ"מ המכר קיים ולא ביאר כלל למה לא מועיל זאת ולפמ"ש י"ל דבאמת אם מסר מודעא בפירוש ואמר שאינו מוסר רק בשביל זה היה המכר בטל רק ששם שלא מסר מודעא רק דאמרינן דמה שלא מסר מודעא הוא משום דחברא חברא אית לי' בזה שפיר אמרינן דזה ל"מ רק לענין הלואה אבל המכר קיים דלענין זה שפיר אמרינן דהיה לו למסור מודעא וז"ב כשמש ומן האמור הן נסתר מחמתו מה שהאריך בשו"ת שבות יעקב ח"ב סי' קנ"ח והובא באחרונים שהקשה דלמה באמת לא יתבטל המכר לחכמים דהא לא עשה כן רק להוציא ממנו והקרקע יהיה שלו ולפמ"ש אתי שפיר דלענין זה שוב הי' צריך למסור מודעא בפירוש. ובזה ניחא גם מה שהביא מחו"מ סי' ק"ץ ס"ו בהג"ה וסי' ר"ד סעיף י"א ומקורו מהמרדכי דאם הלוקח טוען החזק המעות בעד החוב ואני אתן לך דמי המקח מחדש הדין עם הלוקח ואמאי לא יתבטל המקח לגמרי. ולפמ"ש אתי שפיר דלענין זה יקשה היה לו למסור מודעא ועיין בסמ"ע סי' ק"ץ סעיף ז' ודו"ק:

שוב ראיתי בב"ב דף למ"ד ע"ב דאמרו אפילו תימא רבנן התם עביד ליה מעשה הרי דהש"ס מרגיש ומחלק בין מעשה לדיבור ועיין מהרי"ט חלק אהע"ז סי' א' שכתב ראיה מש"ס הלז ועיין לקמן מ"ש בדברי המהרי"ט אלו ועיין מ"ש לקמן להרב מברעסטיצקי דלכך לתרומה מותרת אף דאינה משועבדת משום דל"ש שויא אנפשא חד"א דל"ש הודאה דעל תרומה לא הודית וכמ"ש הפ"י. ושאל אותי תלמידי החריף מו"ה ישראל אלימלך נ"י דא"כ למה מפסדת הכתובה והשבתי דל"ד דכתובה תלוי בזנות דכל שזינתה מפסדת הכתובה משא"כ תרומה שאפשר בחולין ולא הודית על תרומה ומ"ש שם ליישב דברי הה"מ כעת נראה לי להוסיף ליישב קושית המלמ"ל השני' דלמה בתחלה מביא ראיה מתרומה ואח"כ לענין אמתלא מביא מכתובות ולפמ"ש י"ל דבתחלה מביא ראיה כשלא נתנה אמתלא אבל שם דאמרו דפסלה נפשה לכהונה והרי יכולה לתת אמתלא וש"מ דל"מ אמתל' ויש להוסיף דאמתלא היינו כמו שניתר ע"י פתח דנדר שהותר מקצתו הוא בפתח דוקא דהוה נדר טעות וה"ה אמתלא ולזה הביא ראיה דאפ"ה נאסרת כמו דאמרו דפסלה נפשה מכהונה ודו"ק ועיין שו"ת ח"ץ סי' ק"נ:

ובלא"ה ל"ק קושית השבות יעקב הנ"ל מהמשנה דאמאי לא יתבטל המקח לחכמים דבאמת אדרבא המוכר רוצה להחזיק המכר כדי שיוכל למשכנו בחובו וא"כ שניהם גם יחד נתרצו בהמקח וא"כ היאך נימא דיתבטל המקח אדרבא המוכר בודאי נתרצה וכל מה שטרח לא טרח רק כדי שיהיה בטוח על משכונו וז"פ. ובזה יש ליישב דברת התוס' שם שכתבו לחלק ופירש"י דעשאו סימן לאחר מיירי שהמוכר עשה סימן דלכך שם אמרינן לכ"ע דחברא חברא אית לי' משום שירא דאם יתוודע להמוכר לא ימכור לו ויהיו לו הפסד השדה אבל כאן אין לו פסידא כ"כ דהרבה לוקחים ימצא ואא"ז המהרש"ל והמהרש"א תמהו דהא אכתי אית לי' פסידא בשביל שצריך לו כדי למשכנו. ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת לענין שיהיה אונס על המכירה יש לומר מפני שצריך למשכנו דבאמת אדרבא אם זה נחשב לאונס שוב יתבטל המכר כקושית השבות יעקב ולא יהיו לו מה למשכנו וא"כ אי אפשר לומר שמה שצריך למשכנו זה יהיה סיבה לקיים המכר ואין לו קיום להמכר כ"א מה שיש לומר שרצה למכור ופן לא ירצה ליקח וע"ז כתבו שפיר דזה לא מקרי פסידא כ"כ וז"ב:

ובחידושי אמרתי בזה ליישב קושית המהרש"ל והמהרש"א עפ"י מה דמבואר בסי' ר"ה סי"ב דלא מקרי אונס רק כגון שאנסו ליתן לו מעות וזה מחמת שלא הי' לו מעות נתן לו קרקע לא הוה אונס וזביני זביני. ולפ"ז באמת הי' צריך למסור מודעא רק דבשביל דחברא חברא אית לי' אמרינן דנאנס על המודעא ג"כ ולפ"ז זהו דוקא אם האונס הוא שהוצרך למכור אבל מה שהוצרך למכור לו כדי שיוכל למשכנו זה לא מקרי אונס דזה אינו אונס על גוף המכיר' וגוף המכיר' הי' ברצון רק שנאנס במה שצריך לו למשכנו וזה לא מקרי אונס ולכך הוצרכו לומר שנאנס על גוף המכירה שצריך למכור וע"ז כתבו שזה לא מקרי אונס כ"כ דהרבה קונים יש על שדה וכן מבואר בש"ע שם דמי שאנוס למכור מפני שדחוק למעות לא נקרא אונס כ"כ דזה נקרא אונס מחמתי' ואינו אונס והא דהוצרכו התוס' לומר משום שנמצא קונים ולא אמר משום שזה נקרא מחמתי' וצ"ל דבאמת שם לא הוה האונס מה שמכר רק מה שנתיירא למסור מודעא משום שנתיירא שלא יקנה א"כ שוב נקרא אונס מחמת אחרים ולכך הוצרכו התוס' לומר דזה לא נקרא אונס כ"כ דימצא קונים הרבה ובזה ממילא מיושב ג"כ קושית המהרש"ל והמהרש"א דבשביל שצריך למשכנו זה נקרא אונס מחמת נפשיה ולא נקרא אונס ודו"ק היטב בכל מ"ש עכ"פ קושית השבות יעקב ל"ק כלל דשם אדרבא רוצה בקיום המקח. מיהו אכתי קשה מדינו של המרדכי דשם רוצה באמת לבטל המקח ואפ"ה קיים וצריך לומר כחלוקי שכתבתי למעלה ובלא"ה יש לחלק דלכך ל"מ לבטל גוף המקח דבאמת הוה דברים שבלב דלא הוה דברים כל שאינו בלבו ובלב כל אדם ולכך ל"מ לבטל המקח אבל עכ"פ שיהיה לזה ראיה לבטל השטר בזה שפיר יכול להתנצל שעשה בשביל זה וז"ב לדעתי. אמנם יהיה איך שיהיה עדיין לא נתיישב מה שהקשה השבו"י על שו"ת פנים מאירות ח"א סי' פ"ב שנראה מדבריו בעובדא דילי' דהמקח בטל לגמרי וגם שם לא נזכר כלל שמסר מודעא מקודם וע"כ בזה צדקו דברי השבו"י לפענ"ד וראיתי בשו"ת גוא"י סי' י"ט חלק חו"מ שהביא דברי הפ"מ והשבו"י הנ"ל והוא תמה דאין ראיית השבו"י ראיה דשאני לוקח ממוכר דאנסוהו למכור מהני ואנסוהו לקנות לא קני כמבואר סי' ר"ה והביא דברי הש"ך שדעתו דגם אם מסר מודעא ל"מ לבטל המכר וכבר כתבתי אני בעניי דלפענ"ד אם מסר מודעא בפירוש היה מועיל רק שכיון של"מ מודעא ל"מ טענת חברא חברא אית לי' לבטל המכר וז"ב מאד ומה שהקשה שם מהא דמבואר באהע"ז סי' פ"ה ס"ט דבמעות טמונים יכול הבעל לומר לגלויי זוזי נתכוונתי ובטל המכר הרי דיכול לבטל גוף המקח. במחכ"ת לא שמיה מתיא דש"ה שכל שהוא מעות טמונים והוא טוען שהוא שלו או שהוא נ"מ הרי ממילא נתבטל המקח דבמעות נ"מ הפירות שלו ואין לה לקנות קרקע ממנו אבל בהך דכתובות שפיר לא נתבטל המקח דניהו דזה רוצה למשכנו שירא שמא יבריח אבל מ"מ גוף המקח הי' מקח כדינו וז"ב ופשוט וע"כ קושית השבו"י ל"ק אבל מה שדחה דברי הפ"מ צדקו דבריו. ובלא"ה דברי הפ"מ שם מגומגמין דמה שרצה לחייבו מטעם מזיק במה שעכבו שלא מכר סחורתו ביום השוק במחכ"ת אף לפי דבריו אינו רק גרמי בעלמא ואולי רק גרמא דל"ב היזיקא דאולי גם לאחר השוק יוכל למוכרו ואף אם נחשבהו לגרמי הא לא גרע ממבטל כיסו של חבירו דפטור. ומה שהביא מהא דשכר את הפועלים ולא מצאו מי שישתכרו לו דנותן להם שכרם כפועל בטל כמ"ש הרא"ש באמת שכן מבואר בש"ע חו"מ סי' של"ג אבל באמת גם שם יקשה דהו"ל מבטל כיסו של חבירו ועיין בקצה"ח שם שנתעורר בזה והאריך ואולי כוונת הפ"מ דמה שהוציא הוצאות ובא על היריד זה צריך לשלם לו ובזה צדקו דבריו דזה היזק גמור הוא ודו"ק. והנה בשו"ת בשמים ראש המיוחס לרא"ש כתב באשה שבשעת ווסתה אמרה טמאה אני ואח"כ נתנה אמתלא אי נאמנת וכתב בשם חכמי ההר דל"ש בזה אמתלא דאין אמתלא מועיל רק לסתור דבריו הראשונים ולא לקיים דבריו האחרונים. וביאור הענין דבשלמא כשהיא אינה בחזקה טמאה עומדת א"כ א"צ שתאמר טהורה אני וממילא אף שאמרה טמאה אני מ"מ כל שנתנה אמתלא לדבריה נאמנת משא"כ בשעת ווסתה דהיא בחזקת טמאה ובעינן שתוציא עצמה מהחזקה ע"י שתאמר טהורה אני וא"כ כל שאמרה טמאה אני הרי לא הוציאה עצמה מחזקת טמאה וא"כ מה מועיל אמתלא דניהו שאין בזה ראיה על דבריה שאמרה טמאה אני מ"מ טהורה לא הוית דמוקמינן לה אחזקתה ובעי שתאמר טהורה אני והרי היא אמרה להיפך ואמרינן דל אמירתה ואמתלאתה מ"מ היא טמאה דבחזקת טמאה היא. ובזה י"ל דל"ש מ"ש הרא"ש שם דתאמר עכשיו דטהורה אני דהרי באמת הא דנאמנת לומר טהורה אני משום דהתורה נתנה לה נאמנות וכאן דל"ש נאמנות דהרי גם להיפך בודאי נאמנת לומר טמאה אני ובפרט בשעת ווסתה וא"כ אמרינן דאוקי אמירתה זה כנגד זה והיא נשארה טמאה כנלפענ"ד. מיהו יש לומר דלפמ"ש הנימוק"י דע"כ לא אמרינן דכל שהאמינה תורה ע"א כשנים רק כל שצריך שני עדים כגון בדבר ערוה אבל באיסורין א"צ לומר דנאמנת כשנים א"כ גם כאן לענין טמאה ובפרט בשעת ווסתה אינה נאמנת כשנים משא"כ לענין טהורה דנאמנת כשנים שהתורה האמינתה ולכך נאמנת לומר כעת טהורה וצ"ע בגוף הספר כי אינו לפני כעת רק מה שהגידו לי בשמו ויש להאריך בזה בסוגיא דכתובות דף כ"ב ובישוב קושית המהרש"א בתוס' שם ע"ש. ולפ"ז גם לענין ממון נאמר דכל שהי' בחזקת חיוב והוא הודה שחייב א"כ אף שיאמר אמתלא ל"מ לקיים דבריו שפטור דכל שיש חזקת חיוב וצריך שיפטור עצמו בבירור וכל שהודה הרי הודאת בע"ד כמאה עדים דמי וא"כ ניהו שסותר האמתלא מ"מ נשאר בחזקת חייב משא"כ בהודה ממון שאינו חייב ואח"כ נתן אמתלא שפיר שייך אמתלא בממון דסותר הודאתו הראשונה והרי הוא בחזקת פטור. ובזה ממילא דברי הח"מ נכונים מה שנסתפק אי שייך אמתלא שם דשם כיון דכתובה לא ניתנה לגבות מחיים אפשר דל"מ כ"כ חזקת חיוב וגם כל שזינתה יפטר מהחיוב וא"כ יש לחוש שכל שהודית הרי הוא פטור מכתובה ומה מועיל אמתלא ויש לומר כיון דכל שלא הודית הרי נתחייב ל"ש אמתלא בזה ודו"ק. ומן האמור יש ליישב דברי המהר"א חסין דבאמת בממון ל"ש אמתלא אך דוקא כשהוחזק חייב אבל בהודאה שייך אמתלא ובזה ל"ק קושית המהור"ש הלוי שהקשה מהך דרמב"ם פ"ז מטוען דשם מיירי מהודאה בלבד וכן הך עובדא דקב רשו דמביא המהר"ש הלוי סי' כ"ב שם מיירי בכה"ג אבל כל שהוחזק חייב ל"מ אמתלא ועקצה"ח סי' פ' וסי' פ"א ס"ק כ"א שהאריך בענין הלז ולפמ"ש יש להאריך ולבנות ולסתור בזה והמשכיל יבין. והנה הקצה"ח סי' פ"א שם הביא בשם המהרי"ט חלק אהע"ז סי' א' דבר חדש דע"כ לא אמרו דמועיל אמתלא רק באם אומר מעצמו אבל אם הי' שם ע"א והוא הודה לדבריו ל"ש אמתלא דאין אדם עשוי להודות בדבר שיודע שאינו כן אלא להכחישו שכל שיודע שיש ע"א נגדו לא יאמנו דבריו של אמתלא שלו ולכך בתבעו והודה ל"ש להשביע דאין אדם עשוי להודות כל שיש שם תובע ע"ש. ובזה נראה לפענ"ד מה שהקשה הטור ביו"ד סי' קפ"ה דלמה הוחזקה נדה בשכנותיה בעלה לוקה עליה משום נדה דמ"ש מאמרה טמאה אני לך דמועיל אמתלא ולפמ"ש אתי שפיר דשם דהשכינות ראו שלובשת בגדי נדות ואיך שייך שעשתה כן בשביל אמתלא ומי ידע אח"כ מהאמתלא שלה והרי השכינות הוו כע"א עכ"פ שיהי' עלי' עדים ואיך תאמר אמתלא דבשלמא בכל אמתלא שפיר יש לומר שסמך עצמו על אמתלא אבל כאן אותה אשה שלא תדע אמתלא שלה תהי' כעד עלי' ששמשה בנדותה ואין אדם עשוי להודות בדבר שיודעת שיש עליה עדים וזהו כעין מ"ש אא"ז הגאון מוהר"ל מפראג לחלק והובא בט"ז שם אלא שאני הסברתי הדברים ביותר. ובזה מיושב מ"ש להקשות מהך דשוחט שעשה סימן בראש הכבש דמועיל אמתלא ולפמ"ש שם אין אדם יודע ולא עד נגדו ואף דהסי' הוא עדות אבל אין מזה ראיה להעיד עי"ז משא"כ הוחזקה נדה בשכנותיה ודו"ק היטב ועיין בהראב"ד פי"ח מא"ב ה"ט שכתב אעפ"י שאמר דבר חכמה וכו' שאם אמרה אחר מות בעלה לא אמרתי אלא כדי שיגרשני בעלי למה לא תהי' נאמנת הלא לא הודית על עצמה הודאה לאסור ולא נתקבלו דבריה כלל ודבריו אינם מובנים כמ"ש ה"ה ובמלמ"ל ובשו"ת אא"ז הח"ץ ז"ל ובשו"ת נוב"י חלק אהע"ז מהד"ק סי' ח' רצה לפרש דבריו עפ"י דברי הח"מ דאמתלא לא מועיל בממון ולפענ"ד ברור דהראב"ד ס"ל דכל שבשעת מעשה לא הי' מהני הודאתו דיש לחוש שמא עיניה נתנה באחר זהו גופא אמתלא ולא מהני הודאה. והאיר ד' עיני ומצאתי בשו"ת הרשב"א חלק תולדת אדם סי' ש"ז שכתב בשם הראב"ד בהא דאמרו בכתובות דף י"ט לעולם דקאמר מלוה וכגון שחב לאחרים וכתב הראב"ד אף שעמד מלוה ופרע אח"כ לאשר חב לו מ"מ חוזר וגובה מאותו לוה אף שהודה לו שהוא שטר אמנה לפי שיכול לומר מתחלה לא נתכוונתי בהודאתי אלא להפסיד על בע"ח וכיון שלא הייתי נאמן באותה שעה אין בהודאתי כלום וכ"כ הרשב"א שם למדנו דכל שבאותה שעה לא הי' מועיל הודאתו אינו מועיל אח"כ והן הך דברי הראב"ד פה ודברי הרשב"א אלו מוזכר בב"י אהע"ז סי' צ' ורמז שם לדברי הראב"ד הנ"ל בקצור אבל בחו"מ סי' מ"ז לא הזכיר כלל דברי הראב"ד אלו דכל שבשעת הודאתו היה יכול לומר דהודה בשביל להפסיד לבע"ח אינה הודאה כלל ואדרבא בש"ע שם מוזכר דאם מעצמו הודה בלי תביעת בע"ח אינו חוזר וגובה וצ"ע דהשמיט דברי הראב"ד הנ"ל ועיין בב"י שם שמזכיר דברי הראב"ד אלו אבל בשו"ת הרשב"א הנ"ל מוזכרים דברי הראב"ד אלו באופן אחר וצ"ע שנשמט שם דברי הראב"ד הנ"ל מלפניו ומעיניו הטהורות. ומזה ראי' דהראב"ד ס"ל דשויא אנפשא חד"א הוא מתורת הודאת בע"ד ולכך כל שהודאתה לא הי' בעת ההיא הודאה שלימה די"ל דעיניה נתנה באחר ל"ש שויא אנפשה חד"א דהא בעת שהודית לא היה הודאה שלימה וגם הה"מ הבין כן בדברי הראב"ד. ובזה יתיישבו דבריו ממה שתמה המלמ"ל ובשו"ת זקני הגאון הח"ץ ז"ל סי' ק"נ ודו"ק היטב:

והנה בגוף הענין אי מועיל אמתלא בממון הנה מצאתי ראיה ברורה לכאורה דמועיל אמתלא דהרי בהך דאמרו בב"ק דף ק"ב דהלוקח שדה בשם ריש גלותא דאין כופין את המוכר למכור ומוזכר הדין בטור וש"ע חו"מ סי' קכ"ד נסתפקתי איך הדין אם הריש גלותא בא וטוען שאחר שהלוקח קנהו על שמו א"כ אמרינן כי זכהו לריש גלותא ממילא הוא שלו וזה טוען כי רק לפנחא בעלמא הוא דעבד כן אם מועיל ולא מצאתי דבר אבל בחידושי רשב"א בב"ק מצאתי שכתב בהדיא שאם לא הודיע מתחלה לעדים שאינו קונה רק שלא להשביע טענתו של ריש גלותא טענה הרי דאמתלא של לפנחא לא מועיל אף דבש"ס אמרו דמצי אמר דמידע ידעת דאנא לנפשאי קניתי ולפנחא בעלמא הוא דעבידנא ואפ"ה ל"מ רק שאם הודיע לעדים שלא להשביע כוון אז מועיל ומבואר כדברי הקצה"ח ז"ל דדוקא שלא להשביע הוא דמועיל אבל כל שלא טען שלא להשביע אינו מועיל אף דיש לו אמתלא דלפנחא בעלמא הוא דעביד וכ"כ בשיטה מקובצת בשמו ע"ש. אמנם בטור סי' ס' סעיף ח"י הביא בשם בעה"ת לענין הלואה דאם זה שנכתב על שמו השטר בא להוציא המעות ואמר כיון שכתב בשמו זכה בו לא מצי לזכות כיון שאמר שיתן השטר לידו ולא הוציא בשפתיו שום זכי' רק בדרך אמנה שסמך עליו והוא ג"כ מודה שלא נעשה ההלואה מממונו לא זכה לו ע"ש ובתומים שם ס"ק י"ז הביא דברי הרשב"א בב"ק שחולק ע"ז ולפענ"ד נראה דתלוי בזה אי מועיל אמתלא בממון וכמ"ש. ולכאורה רציתי לומר דלעולם דמועיל אמתלא בממון רק דוקא בדיבור בעלמא אבל כאן שצוה לכתוב על שמו הו"ל מעשה ול"מ דל"ש לפנחא כל שעושה מעשה ועיין בתב"ש סי' א' ס"ק ע"ו שהאריך בזה אם שייך לפנחא כל שעשה מעשה ע"ש. ובזה י"ל דזה סברת הטור והבעה"ת דזה דוקא אם עשה מעשה שיראו הכל המעשה ול"ש שעושה מעשה לפנחא בעלמא אבל כל שצוה ליתן השטר לעצמו א"כ מה שייך לחלק בין מעשה לאמירה דהא אם יבקש הר"ג ממנו יטמין השטר ולא יראהו לו ואם יצטרך לפנחא יגלהו והוה כלא עשה מעשה. ובזה הי' מקום לחלק בין הלואה למקח דבשטר מקח לא יוכל להטמין השטר מקנה דאל"כ יטלהו המוכר ממנו וא"כ יוכל להיות דהמוכר יעשה קנוניא עם הר"ג ולא שייך לפנחא אבל בהלואה הר"ג לא יוכל לעשות קנוניא דעכ"פ הלוקח יטעון שאחר שהשטר תחת ידו יחזיר לו הלוה מעותיו וא"כ יצטרך לשבע או לשלם ומה לו במה שיש לו דו"ד עם הר"ג עכ"פ מי שבא עם השטר צריך לפרוע לו דעכ"פ בא בשטר. ובזה י"ל דהרשב"א לא חולק על הטור והטור מיירי בהלואה ולכך בסי' קפ"ד לא כתב כן והרשב"א דכתב הדין על הש"ס ושם במכירה מיירי לא שייך לפנחא כל שעשה מעשה וכבר הארכתי בזה בתשובה על דברת התב"ש שם ופלפלתי על ראיות התב"ש דיש לדחות הראיות וכל שעושה מעשה ל"ש לפנחא ודו"ק. עכ"פ פשטת הענין מבואר דאמתלא דפנחא אינו מועיל רק שלא להשביע כמ"ש התומים בשם הרשב"א בב"ק ואינו לפני ומצאתי קצת ראיה בהא דאמרו ס"פ איזהו נשך שלשה צועקים ואינם נענים ואחד מהם התולה מעותיו בנכרי ופירש"י דאומר מעות שאני משתמש בהם של פלוני נכרי הם שלא להשביע עצמו פעמים שהנכרי שומע ומעמיד עדים ותובעו בדיניהם ע"ש ומשמע דוקא בנכרי אבל בישראל לא היה זוכה אותו ישראל דיכול לטעון שלא להשביע ומשמע דוקא טענת שלא להשביע את עצמו אבל טענת לפנחא בעלמא לא שייך כלל בממון. ולכאורה רציתי לומר דמה שאמרו תולה מעותיו בנכרי היינו שאומר שהלוה בריבית ותלה ע"ש הנכרי וכעין דאמרו בב"מ דף ס"א אבל ז"א דלא היה נאמן לעשות עצמו רשע והיה יכול להלוות בהיתר ולא הי' נאמן בודאי וא"כ ע"כ הדברים כפשטן ולמה פירש"י דוקא בטענת שלא להשביע וע"כ דל"מ רק שלא להשביע ומזה מבואר דאף כשאמר של פלוני הם שייך אמתלא ואף דלהרא"ה באיסור כל שאומר לפלוני ל"מ בממון ל"ש זאת דהרי רש"י פירש דשל פלוני נכרי הוא ע"ש וע' קצה"ח סי' פ' וע"כ נראה דדוקא בטענת שלא להשביע שייך זאת דזה אמתלא טובה ולא בשאר אמתלאות ולכך ל"מ לפנחא כמ"ש הרשב"א. ומזה נראה דטענת שלא להשביע שייך אף בכתב ועיין בסי' ס"א סעיף י"ז י"ח והב"ח שם רצה לחלק דדוקא בכת"י ל"מ דהו"ל כמעשה וכבר כתבתי דמדברי הטור מבואר דאף בכתב כל שלא נתן לחבירו מועיל אמתלא ועיין ש"ך [[ש"ך/חושן משפט/פא#מה|סי' פ"א שם ס"ק מ"ה] ודו"ק היטב ועיין שיטה מקובצת ס"פ איזהו נשך שם. שוב מצאתי אחר שנים רבות בתה"ד סי' שכ"ו שנסתפק בזה אי מועיל אמתלא לענין ממון ועיין ש"ך ביו"ד סי' רל"ב ס"ק כ"ח ובנודע ביהודה מהד"ק חלק חו"מ סי' ל' ובחבורי כת"י על ח"ש מיו"ד סי' רל"ב שם יבואר בזה ברצות ד'. והנה בשו"ת מהר"י בן לב ספר א' כלל ששי סי' ל"ט כתב דבנשבע ל"ש שום אמתלא לפ"ז בטענת השבעה דהוא מתורת אמתלא כמ"ש למעלה בשם מוהר"ש הלוי ובקצה"ח סי' פ' וסי' פ"א האריך בזה ל"מ כל שנשבע וכ"כ בטור וש"ע סי' פ"א סי"ט אבל אינו מבואר שם הטעם ולפמ"ש המהריב"ל הטעם מבואר ובזה יש ליישב מה שהקשה הש"ך שם על המהרשד"ם דשאני שלא להשביע דהוא מתורת אמתלא ול"מ במקום שנשבע אבל טעות דאינו אמתלא רק שנאמן במיגו דפרעתי א"כ אף שנשבע מועיל. והנה בדברי הרא"ה שהבאתי למעלה דבאמרה מקודשת אני לפלוני לא מהמנינן לה הנה באמת ברא"ה בעצמו כתוב דאינה נאמנת בשום אמתלא אבל הר"ן העתיק בשמו דאינה נאמנת בשום מגו ואם כה ואם כה דבריו סתומים ועיין נוב"י מהד"ק סי' ס' ובח"מ וב"ש סי' מ"ז נדחקו בדבריו. ולפענ"ד נראה עפמ"ש הר"ן בהא דאמרו אמרה טמאה אני וחזרה ואמרה טהורה אני א"ל אף בזו אם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת וכתב הר"ן אע"ג דבידה לתקן שתלך לטבול ובגליון המהר"ם מטיקטין ז"ל כתב דמן הדין הי' לאסור בנדה שאינו בבת אחת משא"כ בא"א אני לשעה מועטת תוכל לומר גרשתני ועוד בא"א אני יכולה לומר מעולם לא נאסרה להאי גברא דיכולה לחזור ולומר לזה נתקדשתי כדאיתא בתוס'. והנה בתוס' לא מצאתי אבל הסברא נכונה. ולפ"ז י"ל דאם אמרה נתקדשתי לפלוני דאסרה עצמה עליו אינה נאמנת להפקיע עצמה ממנו אבל עדן ל"ד דשם על אותו איש שרוצית להתקדש כעת לא נאסרה משא"כ בהך דרא"ה דאדרבא ע"ז הפלוני נאסרת שאמרה נתקדשתי לו ולמה לא תהיה נאמנת באמתלא. ולפענ"ד נראה דבר חדש דענין אמתלא לא עדיף מאומדנא דדעת הרא"ם וכמה מבעלי תשובות שהביא הכנה"ג בחו"מ סי' ט"ו ומראה מקום שבעלי תשובה עומדים דל"מ אומדנא רק להחזיק ולא להוציא ולפ"ז שפיר כתב הרא"ה דבשלמא כל שלא אמרה לפלוני הרי לא נודע למי נתקדשה ול"ש לדון רק עליה לבד שפיר מועיל אמתלא אבל כל שאמרה לפלוני ל"מ אמתלא להפקיע זכותו של זה דלזה ל"מ אמתלא דלא עדיף מאומדנא דל"מ להיציא. והנה במהרי"ק שורש קכ"ט כתב דאומדנא ל"מ רק במקום שהמעשה נגלה רק דאנן מסופקים איך הי' דעתו כמו אומדנא שלא כתב לה רק ע"מ לכנסה דהמעשה נגלה רק שאנו מסופקים בדעתו אבל אם אנו דנין אם היה כאן מעשה ל"מ אומדנא בממון לומר דהאומדנא מחשיב כאילו הי' המעשה לפנינו דאולי אף שאנו מדמין לא היה כן וכבר אמרו וכי בשביל שאנו מדמין נעשה מעשה ובשו"ת מעיל צדקה סי' נ"ג הביא דברי המהרי"ק וביאר דכוונת המהרי"ק ע"ד מ"ש הרא"ש בתשובה כלל פ"ד סי' ה' דאומדנא אינו מועיל רק לבטל המעשה וממילא חזר הדין לכמו שהיה כבר אבל לא שנפסק עפ"י האומדנא לחייב ממון וכדומה ע"ש ולפ"ז נראה ברור דזה סברת הרא"ה דכל שאמרה נתקדשתי לפלוני א"כ אנו עושין מעשה להוציא זכותו ולהפקיע וזה אין בידינו לעשות כן עפ"י אומדנא. ובזה נראה לפענ"ד מ"ש אף בזו נאמנת והקשה הר"ן דלמה יגרע מאמרה א"א הייתי ופנויה אני ועיין במהרש"א מ"ש בזה על דברי התוס' בסוגיא שם והרבה דברים אמרתי בזה ולפמ"ש יש לומר דבשלמא כשבאתה ואמרה א"א אני אלמלא באתה לפני ב"ד לומר כן או בפני עדים לא היינו יודעים כלל אם זו א"א ומסתמא היא בחזקת פנויה וא"כ כיון שהיא החזיקה מעצמה בחזקת א"א כל שאמרה אח"כ פנויה היא ונותנת אמתלא למה אמרה א"א אני א"כ נאמנת דהוה כמו אומדנא דמבטל המעשה ומכ"ש דמבטל דיבורה והוה כמו שהיתה כבר אבל באמרה טמאה אני לך הא אשה עלולה בכל פעם להיות נדה וגם אח"כ מטהרת עצמה וא"כ כל שאמרה נדה אני לא היתה מחזקת עצמה בענין חדש דניהו שהיא טהורה הא מ"מ האה מעותדת להיות בחזקת טמאה וכמו עתים חלים ועתים שוטה דל"ש להעמיד בחזקתו וכמ"ש התוס' ביבמות דף ל"א ובכתובות דף כ' וא"כ עכ"פ לא שייך אומדנא דבזה צריכין לדון עפ"י אומרנא דהיא בחזקת טהרה כעת ולזה ל"מ אומדנא וא"ל דאנו רק מבטלים אמירת' והיא כאשר היתה דז"א דאטו ידעינן העת והזמן שהיא טהורה או טמאה וא"כ בכה"ג לא שייך אומדנא וע"ז השיב דמ"מ נאמנת דמ"מ שייך להעמידה בחזקת טהרה ועיין בתוס' ריש גיטין דף ב' ע"ב וביבמות דף פ"ח ודו"ק היטב. והנה בהא דאמרו בב"ב דף למ"ד ע"ב גבי עורר על השדה והוא חתום עלי' בעד דאדמון אומר יכול הוא לומר השני נוח לי ורבנן פליגי ואמרו דאפילו רבנן מודו דמעשה לא עביד דיבורא מקרי ואמר הנה מזה מבואר דמעשה לא עביד ולא שייך אמתלא אבל בדיבור שייך אמתלא אף בממון אף שכבר הודה והודאת בע"ד כמאה עדים דמיא ועיין מהרי"ט חלק אהע"ז סי' א' דמביא מזה ראיה כמ"ש הרמב"ן דבמעשה ל"מ אמתלא ע"ש. והנה לפענ"ד יש לדחות דיש לומר דלעולם בממון ל"מ אמתלא דכבר הודה אלא דבאמת הודאת בע"ד גופא אינו רק כשעושה מעשה או שטוען לפני ב"ד הא דרך שיחה בעלמא יכול לומר משטה הייתי ועיין בחו"מ סי' פ' וסי' פ"א וא"כ לכך דיבורא מקרי ואמר ולא שייך הודאה בזה אבל מעשה לא עביד ודו"ק:

ובזה ישבתי מה שהקשה אותי הבחור החריף מ' אורי וואלף סלאט ני' דלפמ"ש הב"ח בסי' קפ"ה ביו"ד והובא בש"ך שם דגבי טבח כל שהיה מוכרח לעשות מעשה גם המעשה ל"מ וא"כ כאן שהוכרח לחתום בעד גם המעשה אינו ראיה ולמה לא יועיל אמתלא. ולפמ"ש א"ש דהמעשה עכ"פ היא דרך הודאה שלא יוכל לומר שהיה שיחה בעלמא ושוב ל"מ אמתלא בממון וז"ב ודו"ק. ובלא"ה יש לדחות דשם אטו לא הי' יכול לאשתמוטי שלא ירצה להיות עד והאחר יהי' עד ובכה"ג אינו מוכרח להמעשה ואדרבא אם אחר יחתום בודאי היה נוח לו וא"כ אינו מוכרח שהוא יעשה המעשה ועיין תב"ש ס"ק א' דכתב דאף בעשה מעשה כל שצריך לאותה מעשה יכול לתת אמתלא והביא הרבה ראיות והביא דכתיבה קרי מעשה כדאמרו בב"ב דף למ"ד וכוונתו למה דאמרו דמעשה לא עבדי והיינו מה שחתם עצמו והדבר תמוה דשם מוכח דל"מ אמתלא במעשה וכמ"ש ולפמ"ש א"ש ודו"ק היטב:

והנה הנוב"י סי' ס' חלק אהע"ז פירש בכוונת הנוב"י דכל דלא הי' צריך לומר לפלוני וע"ז לא נתן אמתלא א"כ שוב אינו נאמן דלאיזה צורך אמר לפלוני. ולפענ"ד ראיה מהא דאמרו בב"ב ל"א ומודה עולא היכא דאמר של אבותי ולא של אבותיך דאינו טוען וחוזר וטוען הרי אף דשם נתן אמתלא למ"ש של אבותי דהיינו דסמך עלה כדאבהתי ואפ"ה אינו טוען וחוזר משום דלמה שאמר שהיא של אבותי יש לו אמתלא אבל למה שהוסיף ולא של אבותיך לזה אין לו טענה ודו"ק היטב:

והנה בשנת תרי"ג ב' בלק הגיעני תשובה מהרב מוה' מאיר בהרב מוה' אליעזר ני' אבד"ק זיקוב במה שאירע בעת שרחצו הכהנים ידיהם אמר אחד לחבירו בזה"ל דיא וועסט אוך וואשין והשיב איך בין טאקי אכהן נאר איך האב נישט צו צאהלין וועש געלד כן שמעו ממנו שני אנשים וכעת רוצה לישא גרושה באמרו שלא אמר רק דרך שחוק והיתול ובאמת אינו כהן וגם הראה מכתב מגיסו שכתב לו סג"ל שוב פעם שנית אמר ווען איך אפילו גיוועזין אכהן האב איך שוין אין דער כהונה פרגעסין בייא מיליטעהר וע"ז האריך מעלתו לצדד שמותר לישא ובאמת לבי בל עמי כעת ואני שרוי בצער ד' ירחם עלינו. אך בכ"ז אמרתי להשיב הנוגע לדין. הנה מה שהביא דברי המהר"ל מפראג שהביא הט"ז בסי' קפ"ה ותמה עליו מכתובות כ"ב יפה תמה וכבר קדמו במנח"י שם ועכו"פ הלכות נדה שם מ"ש בזה והעיקר מה שאני סומך בזה דהרי אף בממון דהודאת בע"ד כמאה עדים דמי מ"מ כל שאומר דרך שיחה מבואר בסי' פ"א ס"ח דבעי שיהיה דרך הודאה ולא דרך שיחה והוא מהרמב"ם וכל הפוסקים מודים לזה וא"כ כאן שלא הי' רק דרך שיחה בלבד שזה אמר לו בדרך שחוק דיא וועסט דיך אויך וואשין וע"ז השיב איך בין טאקיא כהן נאר איך האב נישט צי צאהלין וועש געלד וא"כ הרי לא אמר דרך הודאה רק דרך שיחה וגרע מדרך שיחה שאמר דרך שחוק ול"ש שויא אנפשי' חד"א. עוד נ"ל דבר חדש דל"ש שויא אנפשי' חד"א רק באם בעת שאמר נתקבלו דבריו אבל כל שלא נתקבלו דבריו ל"ש שויא אנפשיה חד"א וכ"כ הראב"ד בהשגות פח"י מאבה"ט אך אף להרמב"ם שם מה שלא נתקבל דבריה הוא משום שאין מאמינים לה ואמרינן דענ"ב אבל כאן הרי אם כהן הוא ואינו רוצה לעלות לדוכן הרי הוא רשע ומבטל כמה מ"ע ואין אדם משים עצמו רשע ולא נתקבלו דבריו בשעה שאמר ער איז טאקי אכהן. דא"כ למה לא עולה לדוכן וע"כ שאמר דרך שחוק ול"ש שויא אנפשי' חד"א וא"ל דבשעת מעשה הי' יכול לעלות אף בלי נטילה דז"א דעכ"פ אינו רוצה ליטול ידיו וכבר כתב בשיטה מקובצת בכתובות דף ח"י דאף שיאמר שלא עשה כמו שראוי לעשות שייך אאמע"ר ומכ"ש בזה. והנה הראב"ד שם ארכבה אתרי ריכשי משום שלא נתקבלו דבריה והודאתה וגם נתנה אמתלא והדבר תמוה למה לו שני טעמים וכ"כ בזה בתשובה וכעת נראה בתוספת נופך דהנה שויא אנפשי' חד"א הוא או מתורת הודאת בע"ד או מתורת נדר והנה משום הודאת בע"ד לכאורה ל"ש אמתלא שלא אמרה רק שיגרשני בעלי והא בעלה אינו מצווה לגרשה כמ"ש הה"מ. אך נראה דבאמת מתורת הודאת בע"ד לגבי עצמו הא לא נתקבל דבריה לגבי עצמה כלל ול"ש שויא אנפשי' חד"א ומשום נדר הא עכ"פ כל שנתנה אמתלא שחשבה שבעלה יאמין לה אין לך פתח חרטה גדולה מזו ויכולה לשאל על נדרה והרי בשעת נדרה הי' פתחה עמה משום אמתלא זו ואף דהמ"ץ סי' פ' כתב דהוה כנ"ש דליתא בשאלה זהו כשלא היה פתח עמו אבל כאן הרי פתחו עמו והוה נדר בטעות ולא חל הנדר וז"ב. ומעתה כאן שאין אדם מע"ר א"כ הוה נדר בטעות דסבר שלא יאמינו לו וגם לא שייך הודאת בע"ד דלא נתקבלו דבריו כלל ודו"ק היטב כי נכון הוא. ואף להרמב"ם היינו שם שנתקבלו דבריה רק דהבעל אינו מחוייב להאמין לה וכל שמשועבדת לגבי אחרים אינה נאמנת כמ"ש הר"ן סוף נדרים אבל במקום שמע"ר לא נתקבלו דבריו כלל ואינו נאמן ודו"ק. ובזה מבואר היטב החילוק שבין לבשה בגדי נדות לאמרה טמאה אני דכתבו הרמב"ן והרשב"א דבעשתה מעשה אינה נאמנת אף באמתלא והטור חלק ע"ז. ולפמ"ש א"ש דכל ענין אמתלא הוא דאף דשויא אנפשא חד"א מ"מ נתינת אמתלא הוה כנדרו ופתחו עמו דהוה נדר בטעות. ולפ"ז הא כבר נודע מ"ש הש"ך בחו"מ סי' רנ"ה דבמסר ליד גזבר ל"מ שאלה דבשלמא אמירתו לגבוה דלא הוה רק דיבור אתי דיבור דשאלה ומבטל דיבור דאמירה אבל במסר ליד גזבר דהו"ל שאלה לא מועיל ולפ"ז גם כאן נדרו ופתחו עמו הו"ל כשאלה על הנדר אבל ע"י מעשה לא שייך שאלה וז"ב. ובזה מיושב הא דאמרו בכתובות כ"ב אמרה טמאה אני וחזרה ואמרה טהורה אני ומפרשי התוס' אי מועיל אמתלא ותמה המהרש"א דמ"ש מא"א ואמרה פנויה. ולפמ"ש י"ל דבטמאה דאסרה עצמה על בעלה מה מועיל נדרה ופתחה עמו לגבי בעלה דכל דהתורה האמינה לגבי בעלה א"כ הרי גם הבעל שויא אנפשי' חד"א ומה מועיל פתח שלה לגבי בעל וע"ז אמר דאף בזו נאמנת והיינו משום דכל עיקר הנאמנות כתב הרמב"ן ריש גיטין מתוך שנאמנת לעצמה נאמנת לבעלה וא"כ כל שפתחה עמה ממילא גם לגבי בעלה נאמנת ודו"ק היטב ועיין בבית מאיר סי' ו' סי"ג מ"ש בכוונת הראב"ד ודרך ג"כ בדרך הלז דל"ש הודאה כל שלא נתקבלו דבריה והביא דברי הראב"ד לגבי אמנה אבל לא דבריו דברי ע"ש ועכ"פ לענין ממון ל"ש ענין אמתלא וכמ"ש בטעמו דזה דוקא מכח נדרי איסור ודו"ק היטב:

והנה לפמ"ש בטעם אמתלא דהוה נדרו ופתחו עמו לפ"ז מבואר היטב הא דאמרו בקידושין דף ס"ג לאב המניה רחמנא לדידה לא הימנה ועיין רש"י דלדידה לא הימנה רחמנא רק משום דשויא אנפשי' חד"א ולכך אין סוקלין אבל לאב המניה רחמנא ומזה הוציא בשו"ת מהריב"ל כלל ו' סי' מ"א דלאב דהתורה המני' ל"מ אמתלא והיינו משום דאמתלא אינו רק משום דשויא חד"א הוא מתורת נדר וא"כ באמתלא הו"ל נדרו ופתחו עמו ולפ"ז לאב דהתורה המניה א"כ הוה מתורת עדות ול"ש אמתלא וז"ב. ובזה מיושב מה שהקשה בש"ש שמעתא ו' פ"ח מנדה דמועיל אמתלא אף דהתורה הימנה ולפמ"ש א"ש דלגבי דידה מועיל אמתלא דהוה נדר ופתחו עמו לכך מועיל אמתלא משא"כ באב דל"ש מתורת נדר דהיאך יכול לקבל נדר על בתו ורק מטעם נאמנות הוא וא"כ לא שייך אמתלא ודו"ק. ומיהו בלא"ה ל"ק דחכמי פרווינצא והמהריב"ל לא אמרו רק בנאמנות האב דהתורה המניה כשנים ולא בזה דאינה נאמנת רק כע"א באיסורין ודו"ק. והנה בשנת תדיר"ל ג' חיי למדתי בכתובות דף ק"ט בתוס' ד"ה אדמון הקשו מב"ב דף מ"ג דאמר השני נוח לי וכאן קיי"ל כרבנן ומחלקו דשם עשה מעשה וחתם ולא הי' לו לעשות מעשה משא"כ שם וכ"כ בשיטה מקובצת בשם הרא"ש ואני תמה על עצמי ובוש אני מלומר שנעלם מהם דברי הש"ס בב"ב דף למ"ד הנ"ל דמחלקו בעצמם כן ע"ש וצע"ג. וראיתי בחידושי הריטב"א שכתב פרישנא לה בח"ה ולא ידעתי כוונתו אי כוונתו שהוא פירש בח"ה או דהכוונה דהש"ס פירש לה בח"ה והי' צ"ל מפרש לה בח"ה וצע"ג.

והנה הרב החריף מוה' יעקב יוטש ני' אמר דיש לחלק דגם התוס' ידעו דיש לחלק בין דיבור למעשה רק דק"ל דבדף מ"ג הוה עדות שקר ואולי חשוב כמעשה וע"ז משני דמ"מ מעשה גרע טפי. והנה אף שיש בדבריו טעם ואני מוסיף ראיה מתוס' גיטין ס"ז דמחלקו ג"כ התוס' דדיבור שע"י נגמר המעשה חשוב כמעשה אבל התוס' לא חלקו רק דהתם הודאה היא ולא היה לו לחתום ולעשות דבר הנראה הודאה משא"כ התם דלאו הודאה היא ואם כוונתם דאף שהדיבור חשוב כמעשה אבל מ"מ לאו הודאה היא היה להם לפרש וגם באמת ל"ד לגיטין דשם עדות שקר הוא לגמרי אבל בב"ב מ"ג אינו שקר גמור דהרי באמת אינו של יהודה רק של ראובן וא"כ לא הוה ג"כ רק דיבורא בעלמא ואף דמ"מ יש לחלק בין דיבור גרידא למעשה מ"מ עכ"פ הי' להם להתוס' להביא זאת. ובגוף סברת התוס' שחלקו דשם עושה מעשה שנראה הודאה משום ניחותא דשני נראה לפענ"ד דסברתם כעין מ"ש האחרונים לחלק בין טבח שעשה סימן בראש הכבש דמועיל אמתלא ובין לבשה בגדי נדות דל"מ וכתבו דשם לבישת בגדי נדות הוא מעשה המורה על ענין נדות וכאן מה שעשה סימן בראש הכבש זה אינו מורה שטריפה דכמו כן היה יכול לרשום על כשר רק שהשוחט עשה לו סימן כזה זה אינו מעשה גמור הניכר ענין טריפות אבל לבישת בגדי נדות המעשה לבישה ניכר לכל שהיא נדה. ולפ"ז גם כאן מה שחתם עצמו בעד זה מעשה שמורה לכל שהוא אינו שלו אבל שם שמעיד אינו מעיד שניכר לכל שהודאה היא דהא אף שמסהיד שאינו של יהודה מ"מ אינו מעיד שאינו שלו ודו"ק. ועכ"פ הרווחתי בזה דמ"ש בדף למ"ד דדיבורא מקרי ואמרי מעשה לא עבדי אין ראיה להרמב"ן כמ"ש המהרי"ט והבאתי לעיל רק דשם המעשה מורה על ההודאה ומעשה כזו בודאי לא עבדי וגם לבישת נדה היא כן אבל שאר מעשה אין ראיה ודו"ק ועיין בגיטין דף נ"ט גבי לקח מן הסקריקון דמבואר דרב ס"ל דמעשה לא עבדי ושמואל ס"ל דאף מעשה נמי עבדי ולכאורה זהו שלא כדברי הש"ס בב"ב ל"א הנ"ל ונתקשיתי בזה ומצאתי בחידושי הרשב"א בגיטין שם שרמז לב"ב הנ"ל ושמחתי ע"ש. והנה בגוף דברי הרא"ה הנ"ל שכתב דאם אמרה לפלוני לא מהני אמתלא דלאו כל כמינה להפקיע עצמה ממנו כן כתב בש"ע באהע"ז סי' מ"ז ס"ד בהג"ה והנה הח"מ הקשה למה לא תהיה נאמנת במיגו דגרשתני אף לאחר כ"ד והב"ש כתב דהר"ן ס"ל דאינה נאמנת לומר גרשתני רק לאסרה עצמה על בעלה ולא להנשא לאחר. ולפענ"ד נראה דהח"מ יפה הקשה דהא באמתלא נאמנת רק דלגבי בעלה לחוב לו אינה נאמנת ולפ"ז כל שבידה להפקיע עצמה שלא תהיה משועבד לבעל והיינו בטוענת גרשתני דעכ"פ לגבי הבעל נאמנת לאסור עצמה לבעלה וא"כ שוב לגבי עצמה נאמנת מטעם האמתלא. ובזה מיושב מה שהקשה אחד מהתלמידים על הח"מ דהא ל"ש מגו דגרשתני די"ל דלא ניחא לה דתתסר על קרובותיו ומצאתי בבית מאיר שהקשה כן ולפמ"ש א"ש דעכ"פ כל שבידה להפקיע השעבוד כשתטעון גרשתני שוב לא מקרי משועבדת ושוב נאמנת מטעם שנותנת אמתלא ודו"ק היטב:

ודרך אגב אבאר במה שנשאלתי מהרב מוה' יוסף חיים אבד"ק ברעסטישקי בשנת תרכ"א ער"ח טבת במעשה שהיה שבעיר אחת הסמוכה לו באה אשה אחת ודמעתה על לחיה וספרה שהלכה מעירה לכפר סמוך ונתלוה עמה עכו"ם אחד ופיתה אותה ונבעלה לו וגם בעלה בא לפני הרב אח"כ וכששמע בעלה הדברים אלה מפי' נתרצה לגרשה ולא שאל אחר הדין ונתפשר עמה עבור כתובתה ונתן לה גט וכתובה ואח"כ באה האשה ואמרה שלא זינתה רק מפני כי בעלה הי' מאיס עליה ומרגלת קטטה עמו ובקשה כ"פ ממנו גט אף בלא כתובה ולא רצה לזאת אמרה כן כדי שיגרשה וכן העידו הרבה אנשים שכמה פעמים מרדה בו ונסעה לביתה לעיר אחרת ושאלה ממנו גט והוא לא רצה לגרשה והנה גם הבעל רוצה להחזירה והיא יש לה הרבה בנים ממנו. והנה מעלתו הביא דברי הרמ"א סי' קט"ו ס"ו והח"מ והב"ש שם דאם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת אף שנתגרשה כבר ובאמת הנוב"י מהדו"ק חלק אהע"ז סי' י"א לא זכר זאת והרב השואל הביא לו זאת שזוכר שברמ"א מבואר כן והוא כתב לו שאין שם זכר למו. אבל באמת מוזכר ברמ"א וח"מ ס"ק כ"ח והב"ש ס"ק ל"א. ומ"ש לתמוה על הב"ש סי' ו' ס"ק כ"ה מ"ש בשם הב"ח ולא נמצא בב"ח כן כבר תמה בב"מ שם ע"ש. ומ"ש שם להקשות על שיטת הר"ן דשויא אנפשה חד"א ל"ש רק משום דמשועבדת לבעלה א"כ לענין תרומה מהראוי להאמינה דל"ש משועבדת. ולפענ"ד ל"ק דבאמת שויא אחד"א היא מתורת נדר או מטעם הודאת בע"ד דאדם נאמן על עצמו והנה ל"מ אם הוא מתורת נדר פשיטא כל דלגבי בעלה אינה נאמנת שוב הוה נדר שבטל מקצתה ול"מ אלא אף אם הוא מתורת הודאת בע"ד כל שלא נתקבלה הודאתה לגבי העיקר גם לענין זה ל"מ הודאתה דהנה הראב"ד כתב בהך דאמרו בכתובות דף ע"ב מנא ידעה והקשה דלמה לא משני דקמודית וכתב דאאמע"ר והקשה הר"ן הא לענין ממון נאמן וכתב הפ"י שם דדוקא במודה בעיקר הדבר אבל כאן אינה מודית בהפסדת כתובתה רק דאם האכילתו שאינו מעושר מפסדת הכתובה וכל שאינה נאמנת שוב ממילא לא מפסדת כתובתה ע"ש וה"ה כאן כל דלא נאמנת ע"ע דאמרינן ענ"ב ממילא גם לתרומה ל"מ הודאתה דאטו הודית על התרומה רק דממילא כשנאסרה לבעלה אסורה לאכול בתרומה וכל שא"נ לגבי בעלה ממילא בטל הודאתה וז"ב כשמש. ובזה אני אומר דבזה תלוי מחלוקת הרמב"ם והראב"ד פח"י מא"ב הנ"ל אי נאמנת לאחר מיתת בעלה והראב"ד לשיטתו דל"מ כל שלא נתקבלה דבריה. ובזה מיושב מ"ש הה"מ דרבינו למדו כן מתרומה והוא תמוה כמ"ש אלי תלמידי הרב החריף מוה' מענדיל בודק דא"כ למה לי הטעם דחיישינן ללעז ות"ל דהא שויא אנפשי' חד"א. ולפמ"ש אתי שפיר דהנה באמת כ"כ דלטעם הודאה מהראוי לומר דבטל כל הודאה אם מטעם דהוה נדר שבטל מקצתו בטל כלו. אמנם טעמו של רבינו דאסר לאחר מיתת בעלה לכהן נראה לי דבר נחמד דהנה בספר קול יעקב נסתפק בהך דנדר שבטל מקצתו בטל כלו אם הוא באופן שלא התחיל הנדר כלל על אחת כגון שאמר שני בהמות עלי להקריב ואחת היא בע"מ ע"ש ולפ"ז כל דלגבי בעלה לא חל דחיישינן שמא ענ"ב וחז"ל לא המנה שוב לאחר אסורה ולפ"ז לענין תרומה בעודה תחת בעלה נחלקו אם אלמו חז"ל התקנה גם לגבי תרומה דלא מהמנה כלל או דלמא דלגבי זה לא אלמו התקנה ושפיר אפשר בחולין אבל לאחר שנתארמלה אסורה כל דל"ש לעז ומזה למד הרמב"ם לענין איסור נשואין ג"כ וז"ב כשמש. ומה שהקשה מעלתו בהא דאמרו בכתובות דף ט' בהא דפריך מה קמ"ל הא תנן האומר לאשה קדשתיך וכו' ומה מדמה שם איסור תורה וכאן אינו רק דרבנן דרובא דברצון אינו רק מדרבנן כמ"ש התוס'. וגם הקשה לדברי הרמב"ם דספיקות אינו רק מדרבנן א"כ הו"ל ספק דרבנן משא"כ בקדשתיה הוה דאורייתא ורוצה לתלות דבזה מחולקים הרמב"ם עם הראב"ד דהרמב"ם ס"ל דאינו רק דרבנן והראב"ד ס"ל דספיקות הוא מן התורה. והנה קשר חבל בחבל ובהבל דהראב"ד פוסק ג"כ כהרמב"ם בספיקות כמבואר בפ"ט דכלאים. אמנם גוף הקושיא כבר הקשה כן בנודע ביהודה מהד"ת חיו"ד סי' ל"ח יעו"ש מ"ש בזה. והנה בגוף הדין כל שנתגרשה בב"ד אף די"ל דל"ש משום מוציא את אשתו משום ש"ר שלא אמר כן מ"מ תלוי בפלוגתת הרמב"ם והראב"ד הנ"ל וגם להראב"ד בעינן אמתלא המקובלת וגם לאחר שעשתה מעשה גירושין יש לצדד דל"מ אמתלא וכבר הארכתי בזה וע"כ לפענ"ד דאסור להחזירה ועיין בב"מ סי' ו' ודו"ק כי קצרתי:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף