שואל ומשיב/ה/פב

שואל ומשיב ‏ ה פב

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שואל   מהדורה חמישאה סימן פב   ומשיב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

להרב המאה"ג אבד"ק בראזדזוויטץ נ"י.

ע"ד אשר שאל במ"ש התוס' בקידושין דף נ"ח ד"ה ושני שהקשו דהיאך הוה שני כתובים הא לא אתי שביעית מע"א דאיכא למפרך מה לע"ז שכן אסור' בהנא' וי"ל מ"מ יכתב שביעית וניתי ע"ז מיניה ע"ש וע"ז הקשה דלפי שיטת הרמב"ן והר"ן ר"פ השוכר את הפועל שהביאו דברי הירושלמי דמכרן וקידש בדמיהן מקודשת ואמר הירושלמי ש"מ המקדש בגזל מקודשת וביארו הם הטעם דבאמת כיון שאסורין בהנאה א"כ אינם שווים דמים וא"כ מה שלוקח דמים אינו לוקח בשביל הדבר דאינו לזה דמים דא"ה היא והמעות גזל בידו ע"ש א"כ היאך יש למילף ע"ז משביעית שאני שביעית דאינו אסור בהנאה וא"כ המעות הם חליפי השביעית לכך יש לאסור אבל בע"ז כיון דהוא אסור להחליף דלכתחל' אסור דגם זה מקרי הנאה דמכר מקרי הנאה וא"כ אינו לוקח בשביל האיסור ה"א דיהי' מותר המעות כל שעבר והחליף ולכך אצטריך למכתב ע"ז ג"כ. הנה יפה שאל. ולכאור' רציתי לומר כיון דפירות שביעית הם ג"כ הפקר וגם התור' אסרה למכור דלאכל' ולא לסחור' וא"כ גם שם אינו דמיו והוה המעות גזל אבל באמת בקידושין דף נ"ב ש"מ המקדש בפירו' שביעית מקודשת ובתוס' שם ד"ה המקדש לא משמע כן ועיין תוס' סוכה דף ל"ט. והנרא' בזה דהנה בע"ז אסור גם רוצה בקיומו ואף רוצה בקיומו ע"י ד"א אסור וכפי הנרא' מהטור באו"ח ס' ת"נ אסור מן התור' ואף דהפר"ח שם האריך לחלוק על הטור וכתב דאינו רק מדרבנן ובחמץ אינו אסור כלל הנה אשתקד כשלמדתי בחורף שנת תר"ג מס' ע"ז בעיון הארכתי בחידושי בדף ל"ב בתוס' שם ליישב כל קושיו' הפר"ח ע"ש ולפ"ז ניהו דהמעו' גזל הם אבל עכ"פ לולא דהי' נוח לו הע"ז לא הי' נותן לו הלוקח הרי רוצה בקיומו של ע"ז ואף ברוצה בקיומו ע"י ד"א אסור ובפרט כאן שרוצ' בקיומו של ע"ז גופא דמקבל מעות עבורו וא"כ פשיטא דהמעות אסור ושפיר כתבו דהי' יכול למילף ע"ז משביעית:

ובזה יש ליישב מה שהקש' המלמ"ל על דברת הרא"ש פרק האיש מקדש שהבין מדברי רש"י דאינו אסור להחליף בא"ה רק מדרבנן א"כ מצינו דמים לחמץ בפסח ועיין תוס' חולין דף ד' ובמהרש"א שם. ולפמ"ש א"ש דחמץ בפסח דאסור ג"כ כל שרוצה בקיומו שוב אסור להחליף מן התורה דהרי רוצה בקיומו ועיין בר"ן בע"ז פרק השוכר ובלא"ה נראה דאף אם נימא דרוצה בקיומו אינו אסור רק מדרבנן וגם כאן לא מקרי רק רוצה בקיומו ע"י ד"א דהיינו דאינו רוצה בשביל ע"ז עצמו רק בשביל הנאת הדמים וזהו ודאי אינו רק מדרבנן דהרי איכא מאן דמתיר רוצה בקיומו ע"י ד"א עיין בע"ז דף ל"ב מ"מ שאני ע"ז דהרי בע"ז אסור מה שבא בגרמתה מקרא דלא ידבק בידך מאומה ואף שלא כדרך הנאתן אסור בע"ז מן התורה וא"כ ניהו דהמעות הם גזל בידו אבל עכ"פ בא בסבת גרמת ע"ז דלקח הלוקח עכ"פ לא גרע משלכד"ה דאסור מן התורה דמכירה היא ג"כ הנאה מדהתירה התור' מכור לנכרי והיינו שעי"ז המכיר' נהנ' מהדמים וכאן דאף שתאמר שאינו דמיו והמעות גזל אבל הוא גזל מסבת וגרמת ע"ז זה אסור בע"ז כנלפענ"ד דבר חדש. והא דפריך בפרק השוכר את הפועל מערלה וכה"כ על יי"נ אף דיש לחלק כנ"ל הנה לפמ"ש בתירוץ האחרון משום שלכד"ה א"כ בכה"כ ג"כ אסור שלא כדה"נ א"כ שפיר קשה וגם לתירוץ הראשון יש מקום ליישב וכבר ביארתי בזה בחידושי למס' ע"ז שם ואין להאריך כאן. אמנם העיקר נראה לי ליישב עפמ"ש בשם הרשב"א ליישב הא דכל חליפי א"ה מותר וחליפי נדר אסורין וכתב דלכך כל חליפין מותרין משום דאינם חליפי איסור דאינו לוקח בשביל האיסור דהא"ה אין לו דמים והמעות הוא גזל בידו משא"כ בנודר דאינו א"ה רק להמודר אבל לאחר שרי א"כ לוקח דמים בעד האיסור דלחבירו שרי א"כ נותן הקונ' דמים בעד א"ה דלדידי' אינו אסור ושפיר הו"ל להמודר חליפי א"ה. ולפ"ז אני אומר ג"כ בכל א"ה דמוכר לנכרי דלנכרי הדבר מותר שוב אסורין החליפין ומקרי חליפי איסור:

ובזה אמרתי הא דהקש' הר"ן על מ"ש רש"י דא"כ מצינו דמים לחמץ בפסח וכתב הר"ן דאין זה מקרי דמי א"ה דהדמים הם גזל. ולפמ"ש א"ש דרש"י מקשה דא"כ מצינו דמים לחמץ בפסח אם ימכור לנכרי ומסתמא לא ימכור רק לנכרי דלישראל א"א למכור בפסח וא"כ הקונ' נותן דמים עבור א"ה ושפיר מקשה דא"כ מצינו דמים לחמץ בפסח וע"כ דחליפין אסורין עכ"פ להמחליף. ומעתה ל"ק קושייתו דאיך נדע בע"ז דלמא דוקא שביעית דחליפי איסור נינהו משא"כ בע"ז דאינו דמיו ול"ש חליפי איסור. ולפמ"ש א"ש דע"ז בודאי אינו מוכר רק לנכרי וא"כ הוה חליפי איסור ובודאי אסור ודו"ק:

ובזה נראה לפענ"ד לדחות ראיית הר"ן והתוס' שכתבו רפ"ב דפסחים אהא דתנן ואם עבר זמנו אסור בהנאה כתבו ואסור למכור ואם מכר דמיו מותרין וכדתנן מכרן וקידש בדמיהן מקודשת. ולפמ"ש י"ל דדוקא שם דמכרן לישראל ואינם שווים כלום וא"כ הו"ל כמקדש בגזל כדאמרו בירושלמי שם וכמ"ש הרמב"ן והר"ן שם ולפ"ז אין ראיה לחמץ בחמץ דמוכר לנכרי ואסור בהנאה והו"ל חליפי איסור ממש וז"ב. ובזה נראה לי ליישב הא דמביא הטור בסי' תמ"ג במעש' שקנת' שפח' ירקות מנכרי בחמץ והתיר ר"ת לפי שאינו תופס דמיו וכדאמרו בחמץ של עוברי עביר' ותמה הב"ח דאמאי לא הביא ראיה מהך דמכרן וקידש בדמיהן ולפמ"ש אתי שפיר דמשם אין ראי' די"ל דלאו חליפי איסור נינהו לפי שאינו דמיו והו"ל מקדש בגזל אבל כאן שקנת' השפח' ירקות מנכרי בחמץ וא"כ הו"ל חליפי איסור ממש דקנתה מהנכרי וגם הישראל הבעה"ב שיהנה מהן יהי' משל נכרי דתופס דמיו. ולכך הוצרך להביא מהך דחמצן של עוברי עביר' דמותר מפני שהן מחליפין ושם ג"כ מחליפין עם הנכרי וא"כ ודאי הו"ל חליפי א"ה וע"כ דאינו תופס דמיו ולכך מותר. ובזה י"ל כיון דאינו תופס דמיו ולכך הוה ההיתר א"כ עכ"פ להמחליף אסור. ובזה י"ל הא דכתב בש"ע סתם דמותר ולא כתב שהשפחה קנתה בלי ידיעתו ועיין מג"א סי' תמ"ג ס"ק וא"ו משום דבש"ע אינו מבואר שקנו מהנכרי ויוכל להיות מישראל אחר וא"ו שעות והישראל לא ידע שהוא אחר וא"ו שעות וא"כ הו"ל אינו דמיו מותר אף לישראל עצמו משא"כ בקנתה שפח'. ובזה י"ל דלר"ש דאמר חמץ לאח"פ מותר בהנא' וקנסא קניס ר"ש א"כ אם נימא כמו שנסתפק הח"י סי' תמ"ח אם קנסו לכל או למי שעבר דוקא על האיסור ולפ"ז א"כ כל שמחליף פשיטא דל"ש הקנס משא"כ לר"י דהחמץ אסור בהנאה מדאורייתא וגם לשיטת בעל העיטור דלא קניס ר"ש רק באכילה ולא בהנא' יש לחלק בו בין ר"ש ור"י ויש להאריך בזה בסוגיא ואכ"מ. הן אמת ולא אכחד קושט דברי אמת דלדידי דברי הרשב"א תמוהין דמה בכך דלהקונה מותר סוף סוף הוא אסור להנות ממנו ולדידי' אינו שוה כלום והו"ל אינו דמיו וצ"ע. שוב ראיתי במלמ"ל פ"ג מאישות ה"ג שכתב דאף במכר לנכרי לא מקרי חליפי א"ה דהו"ל המעות מתנה כיון דלהמוכר אסור בהנאה ואינו שוה כלום. ובאמת שמצד הסברא נראה כן אבל מדברי הרשב"א לא נראה כן וכמ"ש והנה לכאור' בחמץ בפסח הי' מקום לומר דבודאי לא מקרי דמיו שהרי א"י למכרו כלל דהו"ל דבר שאינו ברשותו והתור' אפקרי' ושאני כל א"ה דהוה ברשותו עכ"פ ולדעת קצת פוסקים מקרי שלו אבל חמץ בפסח ודאי אינו ברשותו מקרי. ובזה הי' מקום לומר דעכ"פ לר"ש דאינו אסור בהנאה רק מדרבנן א"כ חמצן של עוברי עביר' ודאי לא מקרי חליפי א"ה דמדרבנן עכ"פ אסור ואינו דמיו ושלו מקרי דעכ"פ מן התורה הי' מועיל מכירתו ואולי כיון דקנסא קניס קנסו אף לענין חליפי א"ה דאל"כ לא הועילו בתקנתם דכל אחד לא ימכור ויחליף ויש לדחות ועיין פר"ח יו"ד סי' ל"ט לענין בדיקת הריאה וצ"ע ויש להאריך בכ"ז בסוגיא וליישב כמה קושיות של המלמ"ל והשעה"מ הלכות חמץ והלכות אישות ואכ"מ. והנה המלמ"ל פ"ה מאישות ה"א ביאר דברי רש"י במ"ש בע"ז דף נ"ד דלכך בערלה וכה"כ אם מכרן וקידש בדמיהן מקודשת דלא מתפסי באיסורא אע"ג דאיהו אסור להנות אבל הא לאו מערלה קא מטיא לה הנאה ע"ש וביאר דס"ל לרש"י דחליפי איסורי הנאה אסורין למחליף מדרבנן וע"ז הקשה המלמ"ל דמה מועיל מה שהיא מותרת להנות מכל מקום הוא לא נתן כלום וע"כ דאף דלדידיה לא שוה כל ששוה לדידה מקודשת ע"ש. והרב החריף מו"ה אליעזר מבראד שאל אותי דדברי המלמ"ל אין מוכרחין דהרי התוס' הקשו בקידושין דף נ"ו דלמה לא תהיה מקודשת בערלה וכה"כ הא יכולה להנות שלא כדרך הנאתן וכתבו בתירוצם השני דכיון דהיא סברה להנות כדרך הנאתו אינה מקודשת ולפ"ז שפיר כתב רש"י דהיא אינה נהנית מא"ה מה תאמר דהא הוא לא נתן לה מידי דז"א דהוא שפיר נתן לה דהא יהיב לה דבר ששו"פ דיכולה להנות שלא כדה"נ ולגבי דהמקדש לא שייך תירוץ התוס' דכל דמשכחת לה ששו"פ מקדשה בזה. והשבתי לו ת"ל תכ"ד דבאמת צ"ב קושית התוס' דיכולה להנות שלא כדה"נ והא כל הטעם דמותר להנות שלכדה"נ משום דזה לא מקרי הנאה וא"כ איך שייך שמותר לקדשה דהא יכול להנות שלא כדה"נ והא זה אינו מחשב שלו כלל דאל"כ היה אסור להנות ואם נימא דמותר לקדש' שוב הוה כדרך הנאתו דמכירה וקידושין מקרי דרך הנאתו. ותדע דאל"כ יהי' מקרי כל א"ה של בעלים דהא יכול להנות שלא כדה"נ וע"כ צ"ל כיון דא"י להנות כדרך הנאתו אינו מקרי של בעלים וכעין זה כתב הריטב"א בקידושין שם על מה שהקשו דיכול להנות באפרן וכתב דכיון דכי שריף לה שוב אינו שלו וכל הקודם בו זכה ובמה מקדש' הוא וה"ה בזה כיון דאסור להנות בו שוב אינו שלו אף דיכול להנות שלכדה"נ הא גם כל העולם מותרין בזה. שוב ראיתי בריטב"א שם ובאמת הרגיש בזה גם לענין שלכה"נ וכתב דא"י למכרו לחולה דמ"מ הוא נהנה כדרך הנאתו ודברי הב"ש סי' כ"ח ס"ק נ"ד תמוהין במ"ש דיכול למכרו לחולה שיש בו סכנה דהרי הוא עכ"פ נהנה כדרך הנאתו וליתא במכיר' וצ"ל דכל עיקר קושית התוס' היא דניהו דהוא אסור להנות מכל מקום כל שהיא יכולה להנות שלכדה"נ א"כ לדידה שו"פ וס"ל להתו' דאזלינן בתר דידה וכל שלדידה שו"פ ומטי לה הנא' שוב יכול לקדש' בזה ומה בכך שהיא עושה איסור סוף סוף הוא א"צ שיתן לה דבר דשוה לדידי' וא"כ שוב הוא לא נהנה כלל ולדידי' א"צ שיהי' שוה כלל ורק לדיד' מגיע הנאה ויכול לקדש' בדבר שאינו שוה לדידי' כלום רק לדיד' שו"פ וע"ז כתבו שהיא סברה להנות ממנו כדרך הנאתו ולפ"ז ל"ק קושיתו דלדידי' אין מקום לומר כלל דכל דשוה שלכה"נ יכול לקדשה דסוף סוף אינו נותן לה משלו וע"כ דבקידושין אזלינן בתר דידה ודו"ק היטב כי יש ליישב בזה הרבה קושיות ואכ"מ שוב ראיתי לש"ב הגאון בצל"ח פסחים בהשמטו' בדף ד' ע"ג שביאר בהדיא כונת התוס' כמ"ש ושמחתי מאד:

והנה בגוף דברי הירושלמי שכתב שאין זה דמיהם לפענ"ד נרא' כוונ' עמוקה בזה דהנה בע"ז דף ס"ב אמרינן דבי ר"י יזפי פירות שביעי' מעניים ופרעי להו בשמינית ואמר ר' ינאי יאות הן עבדין וכתבו התוס' דהטעם לפי שאז אין האיסור בעין ולא מקרי חליפין דידי' ומזה למדו דבע"ז שמכר' לנכרי ואותו הנכרי מכרו לאחר קודם שיתן לישראל זה הדמים מותרי' דאינו חליפי איסורי הנאה דזה אין לו הא"ה אף שהאיסור עדיין בעולם ועוד הוסיפו שאם הנכרי משכה תחלה וקנה דקי"ל משיכ' בנכרי קונה א"כ לא הית' ע"ז ברשותו בשעת פריעת המעות ושרי. והנה טרם יהי' כל שיח נבאר דלכאור' הי' נראה לפענ"ד הכוונ' בתוס' דמתחל' כתבו שאותו הנכרי מכר לאחר בעד דמים ואח"כ הוסיפו דאף שהאחר לא נתן הדמי' עדיין כל שמשכ' האחר קנה אבל בהרא"ש שם מבואר דאף אותו העכו"ם כל שמשכ' קודם שנתן הדמי' לא מקרי ע"ז ברשות ישראל בשעת משיכ' ולא הוה דמי ע"ז רק דלאותו ישראל מ"מ אסור המעות דנהנ' עכ"פ מע"ז רק לאחרי' מותרי' ויליף לה מערלה וכה"כ דאם מכרן וקידש בדמיהן מקודשת ע"ש. ובזה נרא' לפענ"ד ליישב דברי הש"ע ביו"ד סי' קל"ב ס"א שכתב הדין הלז בשם י"א ותמה הט"ז דהדין מפורש בש"ס דלאחרי' מותר וכדאמרו גבי שביעית ורק דלו אסור. ולפמ"ש א"ש דבאמת בתוס' הי' מקום לומר דלא התירו רק כשמשכ' האחר שלא נתן מעות להעכו"ם וס"ל דעכו"ם מעכו"ם ג"כ קנה במשיכ' ורק הרא"ש חידש דאף להנכרי הראשון כל שמשכ' קודם נתינת המעות דשרי ועכ"פ כיון שהדין כן א"כ לכך יכול לקדש בערל' וכה"כ דעכ"פ כיון שמכר' לעכו"ם א"כ העכו"ם קנה במשיכ' וא"ל דהא קיבל המעות בעד א"ה דזה אינו דבאמת כיון שאין לו דמים א"כ המעות אינו רק גזל ומ"ל במה שגזל לאחר והא אינו לוקח דמי א"ה ולא מקרי חליפין דזה קנה במשיכ' ורק דהוא אסור להנות מערלה וכה"כ אבל לאחרי' מותר דאינו לוקח דמי א"ה ומזה הוכיח הירושלמי דקידש בגזל מקודשת וז"ב כשמש. ובזה מיושב דברי רש"י שכתב דהדמים אסורים להמחליף דא"כ היאך דייק הירושלמי דאין זה דמיהם והמקדש בגזל מקודשת ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת גם רש"י מודה דאין זה חליפי א"ה וזה קנה במשיכ' ורק דמ"מ אסור הוא להנות מערל' וע"כ דהמקדש בגזל מקודשת. ובזה מיושב מה שתמה המלמ"ל פ"ה מאישות דמנ"ל לירושלמי לדייק דלמא מיירי שמכר לעכו"ם ואין המעות גזל. ולפמ"ש א"ש דא"כ הי' חליפי א"ה ורק דהוה כמו גזל ואין בו משום חליפי א"ה רק דאסור מדרבנן להנות וכמ"ש הרא"ש והטור וז"ב כשמש. אמנם אי קשיא הא קשיא דהיאך אפשר לומר דחליפין כל שאינם בעין אף במקום שתופסין דמיהם כמו שביעית וע"ז ואפ"ה כל שאינם בעין מותרין והרי בנדרים דף מ"ז ע"ב בעי רמב"ח אי חליפין כגידולין דמי ואיך אפשר לומר דחליפין כגידולין דמי והא בגידולין אסור אף בדבר שזרעו כלה וא"כ אין האיסור בעין וה"ה החליפין אסור בזה והא לא מקרי חליפין כל שאין איסור בעין וא"ל דזה דוקא בנדרים דהגידולין אסור משום דבר שיל"מ לכך אסור גם חליפין דזה אינו דמה ענין חליפין לגידולין דחליפין אינו כאן משום דבר שיל"מ דאינו בא רק מכחו וכל שאין בעין לא מקרי חליפין משא"כ בגידולין דיש בו קצת מהזרע שנזרע והו"ל דבר שיל"מ כדאמרו בדף נ"ט שם וגם א"כ היאך פשיט מערלה וכה"כ ולפמ"ש הר"ן דעיקר הבעיא אם אסור להמחליף בעצמו אתי שפיר דלהמחליף בעצמו אסור דעכ"פ נהנה אבל עדיין לא אתי שפיר הלשון דחליפין כגידולין אך נראה דבאמת ע"כ לא אמר ר"י דיאות הן עבדין רק בשביעית דאינו אסור בהנאה רק דתופסין דמיהם ולכך כל שנותנין בשמינית שרי דליכא שוב איסור דהם יזפי בשביעי' ואכלו בקדוש' שביעית ומה דהם לקחו בשמינית לא אכפת לן אבל בא"ה פשיטא דלכתחלה אסור לעשות כן דהרי הוא נהנ' עכ"פ מזה והרי להמחליף אסור אף שאינו בעין. ומעתה זהו דמשני הש"ס הא לכתחלה הא דיעבד והיינו דבדיעבד א"א לומר דכגידולין דמו דהא באמת אינו חליפין כל שאינו בעין וז"ב.

ובזה נפתחו שערי בינה במ"ש הר"ן פ"ק דחולין להקשו' על שיטת רש"י דהדמים אסור להמחליף דא"כ איך יכול לקדש באם מכרן וקידש בדמיהן וכתב דמ"מ היא מתקדשת וע"ז תמה דזה קושי' הש"ס בנדרים ומחלק בין לכתחלה ובין דיעבד וכן תמה על התוס' בחולין שם דלאחר שהביאו החילוק בין לכתחל' ובין דיעבד למה הוצרכו לחלק בין קידושין לשאר איסורים וכן הקש' הרא"ש בס"פ האיש מקדש על רש"י ע"ש ולפמ"ש א"ש דבאמת אין דברי הש"ס ענין לזה דהש"ס לא מקש' רק למה דאבעיא לי' לרמב"ח דחליפין יהי' דינם כגידולין וא"כ אסור אף שאין בעין א"כ אמאי מכרן וקידש בדמיהן מקודשת והא ניהו שאין זה דמיהם וכמ"ש הירושלמי והרמב"ן והר"ן מ"מ הא אף שאינם בעין אסור להמחליף דהו"ל חליפי א"ה וע"ז משני דבדיעבד מותר ולא מקרי חליפי א"ה מדאורייתא וע"ז הקשה הר"ן דכיון דעכ"פ להמחליף עצמו אסור דנהנה מאיסור הנאה וכמ"ש הרא"ש והטור בסי' קל"ב א"כ איך מקודשת וע"ז שפיר תירץ דכיון דהיא מתקדשת שוב יכול לקדש' ובזה מיושב גם דברי התוס' וגם קושי' הרא"ש על רש"י ודו"ק היטב כי הוא ענין נחמד ונעים ת"ל:

ובזה ישבתי לנכון מ"ש בע"ז דף ס"ד בהא דאבעיא להו אי דמי ע"ז ביד נכרי אי אסור וע"ז מסיק הש"ס דשאני התם כיון דדעתי' להתגייר בטלה וע"ז שאלני החריף ובקי מוה' פייביל נ"י מבוטשאטש דהא הוא לא בטלה רק ע"י מכירתו וא"כ כיון שמכרה לנכרי וע"ז של נכרי נאסר אף שלא עבדה א"כ בשעה שבאה לעכו"ם הרי נאסרה ושוב שקיל הוא דמי ע"ז דהרי כל שנאסר' שוב הו"ל דמי ע"ז והוה כמו שאם הי' המכוש אחרון שו"פ יהי' אסור כל המעות וה"ה בזה. והשבתי דל"ד דשם כל שיש בו שו"פ הרי דמי ע"ז מעורב בו אבל כאן ניהו דהעכו"ם אחר אסרה לה אבל מה לו לעכו"ם הראשון שבטל' במה שאסר' זה אטו בשביל זה יהיה נפסד במה שנתן לו ע"ז המותרת שהיא בטלה ולא גרע מאם משך קודם שנתן הדמים דמותר דאינו חליפי ע"ז ומכ"ש בזה דעד שאסרה זה היתה מותרת ומה לו בזה במה שהעכו"ם האחרון אסרה והוא לא רצה בזה וז"ב ופשוט. וגם הא בעת שבא לרשות העכו"ם ונאסר בא חובו של זה ובכה"ג מצי למשקל דמי דהקניה והאיסור באין כאחד וכמו דאמרו גזירה שמא מגבה לה אף דבהגבהה נאסר' ואין לו ביטול אפ"ה שייך זכייה ומכ"ש בזה דעי"ז שנאסר' ובאה לרשות עכו"ם נתחייב בדמיה ושפיר דמי ע"ז שבטלה לוקח ואטו מכרה לו כדי שיעבדנ' ומה אכפת לי' במה שזה עבדה ואסרה. ודרך אגב אומר מה דהקשו בתוס' שם דביין נסך דל"מ ביטול לא שייך זאת דל"מ ביטול והיא תימה רבה ולפענ"ד הי' נרא' בפשיטו' דכל הטעם דלא שייך ביטול ביי"נ משום דבתקרובת ע"ז ל"ש ביטול והנה הט"ז כתב בסי' קל"ט דלכך לא שייך ביטול משום דאף כי לא נשאר רק מעט מ"מ מקריבה לפני ע"ז ול"ש ביטול. ולפ"ז זהו דוקא במה שבטל ע"י שבירה אבל כאן דהביטול הוא במה שמכרה ואף דבכ"מ שמכרה לעובדיה לא ביטל כאן דדעתו לגייר ביטל וא"כ מה נ"מ במה שהיא תקרובת הא סוף סוף לא אחשבי' שהרי ביטלה בלב שלם דדעתו לגיורי ואף דכל תקרובת אם ימכור לישראל בודאי לא מהני ביטול היינו משום דל"ש ענין מכיר' וזכייה בזה דהם כבר נאסרו ולא מצינו שיחזור להתירו ע"י ביטולו אבל לענין שלא יהי' מקרי דמי ע"ז ביד נכרי פשיטא דלא מקרי דהרי הוא בטלה בלב שלם וז"ב לדעתי ויש להמתיק הדברים דהרי התוס' כתבו בטעם דדמי ע"ז ביד נכרי מותר משום דמה דכתיב והיית חרם כמוהו כל שאתה מהיה ממנו הרי הוא חרם כמוהו היינו דוקא בישראל ולפ"ז מאן דאוסר הוא רק דמהיה ממנו וא"כ לפ"ז צריך להבין הא אינו דמיו כלל דאין דמים לע"ז ורק דבע"ז אסרה תורה כל שמהיה ממנו דעכ"פ נהנה בסבת ע"ז ולא ידבק בידך מאומה מן החרם כתיב והרי עכ"פ בא לו בסיבת ע"ז ולפ"ז כל שזה ביטלה ניהו דל"מ הביטול היינו שהאיסור במקומו עומד אבל זה ממעט התפלה שהרי ביטל הע"ז ותקרובתה ודעתו לאגיירי וא"כ לא שייך לא ידבק בידך מאומה דהרי באמת זה ביטל לע"ז שבה רק שאין בידו להתיר מה שכבר נאסר אבל כעת נתבטל ע"ז ולא קרינא ביה והיית חרם כמוהו כנלפענ"ד לפום רהיטא לחומר הנושא. אחר זמן רב שכתבתי זאת מצאתי בשו"ת פ"י ח"ב סי' מ"ג שהאריך בענין זה חליפי א"ה כשאינו בעין והביא הסוגיא דע"ז ס"ג גבי פירי שביעית והאריך בכל הדברים. ולפענ"ד משם סייעתא לדבריו והי' מקום לפלפל בדבריו שם אלא שלא העמקתי עיוני בזה ולא ראיתי רק בהעברה בעלמא ולא היה הזמן מסכים לעבור על דבריו רק בהעברה בעלמא:

והנה בהא דאמרו בפסחים דף כ"א ובכמה מקומות כל מקום שנאמר לא יאכל ולא תאכל ולא תאכלו אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע עד שיפרוט לך הכתוב כדרך שפרט בנבילה דתניא וכו' והביא המחלוקת דר"מ ור"י ולכאורה צ"ב דלא צריך להביא רק הקרא דלא תאכל כל נבילה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור לנכרי דמבואר דמותר ולא ראיתי בהחפזי מי שעמד בזה. אמנם נראה דהנה הרמב"ם נחלק עם הפוסקים דדעת הרמב"ם דאף בדבר שאסור בהנאה אם נהנה ולא אכל כגון שמכר לעכו"ם או נתן לכלבים אינו לוקה והדמים מותרים אף לו ועיין רמב"ם פט"ז ממ"א הט"ז וא"כ אפשר דאין ראיה די"ל דבאמת אסור בהנאה ומ"מ הדמים מותרים ולפ"ז שוב אין ראיה מהכתוב די"ל דבאמת אסור נבילה בהנאה ולכך כתיב לגר אשר בשעריך תתננה ואף דגם מה שמשליך לכלבים חשיב שכר כמ"ש התוס' בפסחים דף כ"ב שם מ"מ כיון דלהישראל אסור בהנאה שוב אינו מחזיק לו הגר טובה דהא לדידיה מותר באכילה והתורה צותה לתת לו א"כ מה החזקת טובה שייך בזה וזה נהנה וזה לא חסר כופין על מדת סדום ומה דכתיב או מכור לנכרי אדרבא בזה מדוקדק הכתוב דהי' לו לכתוב או תמכרנה לנכרי כדרך שהתיר ליתן לגר אבל כיון דכתבה התורה מכור לנכרי משמע דאינו מותר לכתחלה רק דאם מכר מה שעשה עשוי והדמים מותרים וא"כ אין ראיה מהקרא לכך הביא מה דנחלקו ר"מ ור"י אי לגר מותר במכירה ג"כ או דוקא בנתינה וא"כ מזה ראיה דעכ"פ מותר בהנאה וז"ב כשמש בכוונת הש"ס. איברא דלר"י דאמר דברים ככתבן קשה טובא מנ"ל לר"א דנבילה מותר בהנאה דלמא אסור רק דאם מכר הדמים מותרים. אך נראה כיון דאמרו ביבמות דף ע"ז ע"ב אליבא דר' יהודה דאי לאו דתלאן בלידה מצרי שני במה יטהר דאין לומר דאי עבר ונסיב דהרי דאי להיתירא לא כתב א"כ לר"י כיון דלכתחלה אסור למכור היאך כתב דאי להתירא וע"כ דמותר בנבלה. ובזה יש להאריך הרבה בסוגיא ואכ"מ ובזה מדוקדק מ"ש רש"י דר"א יליף איסור הנאה מדפרט הכתוב או מכור לנכרי ותמה הצל"ח דלמה לא נקט המוקדם מלגר אשר בשערך תתננה ולפמ"ש אתי שפיר דמזה אין ראי' דבאמת הנתינה מותר' דאין לו החזקת טובה רק ממכור לנכרי יליף למר כדאית לי' ולמר כדאית לי' ובזה נבין היטב מה שמחק רש"י בדברי ר"א הגירסא הישינה דלגר בנתינה ולנכרי במכירה ולא נודע למה מחקו ועיין פ"י וצל"ח ולפמ"ש א"ש דבאמת לר"י אין ראיה די"ל דבדיעבד מותר ורק דאי להיתרא לא כתב קרא וא"כ עכ"פ אין ראיה מהא דנכרי במכירה רק מגוף הכתוב או מכור לנכרי ובזה מקושר דברי רש"י יפה דוק ותשכח ובזה מיושב היטב הא דשמעתי בילדותי מאבי מורי הרב הגאון נ"י קושיא שהקשה דלמה אצטריך לפרט היתר בנבילה הא מפורש בקרא והמת יהי' לו ושמעינן דנבילה מותרת בהנאה וכמדומה שמצאתי באחת מספרי הפרי מגדים קושיא זו והיא תימה גדולה ולפמ"ש אתי שפיר דהיה מקום לומר דוהמת יהיה לו הוא דכיון דשייך להמזיק והמזיק מוכרח לשלם להניזק א"כ הדמים מותרי' להניזק דלאחר בודאי הדמים מותרי' וא"ל דפורע חובו בא"ה דז"א דכיון שהבעלים מטפלים בנבלה א"כ שוב אם נימא דיהי' זה פורע לו במעות אחרות שוב יהיה זה נהנה מא"ה וכמ"ש בהגהות עטרת זקנים בשם הרב מהר"ץ שפיץ בסי' תמ"ד לדחות דברי המג"א ולכך מותר ליתן לו עבור חובו דאף שזה נותן לו דזה אינו נהנה רק מניעת היזק לא הוה פורע חובו בא"ה וא"כ אין ראיה מזה דבאמת בדיעבד הדמים מותרי' ויכול לומר לו הש"ל ולכך דייק מהא דמכור לנכרי ודו"ק היטב כי הוא ענין נפלא ובלא"ה נראה לי בישוב קושית אבי מורי הגאון נ"י דבשלמא שם נבילה הראוי לגר הוה נבילה ואסור בהנאה וא"כ שפיר שמענו דנבילה אסורה אבל מוהמת יהיה לו אימא לך דמיירי בכה"ג דנסרחה כבר ואינה ראויה לגר כלל ואינה ראויה אלא לכלב דבכה"ג הוה נטל"פ ועכ"פ בהנאה מותרת ולכך לא מייתי מוהמת יהיה לו ודו"ק:

ובזה יש ליישב הא דאמרו בב"ק דף י"א השתא אי אית לי' נבלה וטריפה יהיב ליה דאמר מר ישיב לרבות אפילו סובין וראיתי קושיא בשם הגאון מו"ה בעריש בהגאון בעל פני יהושע דמה קושיא דלמא טריפות אסור להפוסקים דאיסור סחורה בטריפו' הוא מן התורה ולכך אצטריך והמת יהיה לו להורות דשלו הוא והוה נזדמנו ולפמ"ש אתי שפיר דעכ"פ כשלא יהיה ראוי לגר יהיה מותר וא"כ ממילא והמת יהיה לו מיותר דעכ"פ יוכל לתנו לו לאחר שיסרח ולא יהיה ראוי' לגר וע"ז משני דאצטריך לפחת נבלה דהיינו דעכ"פ יצטרך שיהיה מוסרח כ"כ עד שיפחות משויו שאינו ראוי לאדם רק לכלב ודו"ק היטב כי הוא חריף ובלא"ה י"ל כיון דעכ"פ אצל המזיק הוה כנזדמנו לו דמותר לתת בחובו להניזק ואף לשיטת הב"ח דאוסר בסי' קי"ז למכור לישראל שימכור לנכרי היינו באם זה קונה כדי להשתכר אבל אם זה נתנו לו בפרעון חובו ובע"כ שקיל מיניה אף סובין פשיטא דשרי ועיין בט"ז שם ואף להט"ז יש מקום לפלפל ואכ"מ. ובגוף קושית הרב מבראזדאוויטץ נ"י נראה לפענ"ד ברור דע"כ לא כתב הרמב"ן דא"ה אינו דמיהן רק כל שלא נתפס באיסור אלא שאסור בהנאה אמרינן דלאו דמיהן הוא ומתנה או גזלה הוא ושרי אבל כל שניליף משביעית דתופס דמיו בכל האיסורין מכ"ש בע"ז וכל שתופס דמיו פשיטא דאין מתירין כל שנתפס באיסור ול"ש לומר שאין דמיהן דסוף סוף נתפס באיסור והרי לפי האמת בע"ז נתפס האיסור על הדמים ואסור אף שאינו דמיהן א"כ ה"ה כשהוה יליף משביעית הי' ג"כ כן ודו"ק היטב:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף