שואל ומשיב/ה/מה

שואל ומשיב ‏ ה מה

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שואל   מהדורה חמישאה סימן מה   ומשיב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

לחכם אחד.

ששאלת לבאר כוונת הרז"ה שכתב דהמודר הנאה משופר דמותר לתקוע תקיעה של מצוה דוקא בשופר של ר"ה שהוא מה"ת אבל בתקיעות של תעניות אמרינן מצות להנות נתנו ותמהת דמה טעם יש בדבר הנה בחידושי רבות אמרתי בזה וכעת נראה דבר חדש דהנה באמת ביאור ענין דמצות לאו להנות נתנו פירש"י דלעול ניתן ולא להנאה והדבר צ"ב דמ"מ אית ליה הנאה והנראה לי בזה דהנה בש"ע או"ח סי' ר"ד מבואר דאם אנסוהו לאכול אינו מברך דל"מ הנאה כל שהוא באונס ולפ"ז נ"ל דבר ברור דמכ"ש במי שמחוייב לקיים מצוה דמקרי אונס ול"מ הנאה וא"כ לא גרע מאילו היה שלא כדרך הנאתן דקיי"ל בכל התורה דשלכדה"נ אינו אסור מה"ת ועיין מלמ"ל פ"ד מיסודי התורה שהאריך בזה ולפ"ז שפיר אמרו דמצות לאו להנות נתנו והיינו כיון שלעול ניתן ולא להנאה שוב מקרי שלכדה"נ וליכא איסור מה"ת רק מדרבנן ופשיטא דמצות התורה דוחה איסור דרבנן וז"ב לדעת ולפ"ז ה"ט דהרז"ה דזה דוקא במצות תורה אבל בתקיעות תעניו' דאינו רק מצוה דרבנן פשיטא דמצוה דרבנן אינו דוחה איסור דרבנן ושפיר אמרינן דלהנו' נתנו וז"ב מאד בטעמו ובזה אני אומר דמה שלמד הר"ן מהרז"ה דגם בשופר יש תקיעו' מד"ס ואסור לתקוע לדידיה ולפמ"ש י"ל דכיון דהם מעורבין ביחד אחד מד"ת ושנים מד"ס או להיפך א"כ הו"ל דאוריית' ודרבנן דגם בדרבנן לא מזלזלינן כמ"ש המהר"ש חיין הובא במג"א סי' קפ"ד לענין ברכה רביעית דבהמ"ז ע"ש. איברא דלפמ"ש יקשה א"כ מאי אמר רבא גבי שופר של עולה דיצא דמצות לאו להנות נתנו והרי המלמ"ל נסתפק שם לענין מעילה בהקדש אם מעל אף בשלכד"א ולפ"ז היאך שייך מצות לאו להנות נתנו והיא קושיא גדולה. ובאמת שי"ל שזה טעמו של ר"י דס"ל דלא יצא אף דמסתמ' יסבור מצות לאו להנות נתנו כדס"ל גבי המודר וע' בתוס' ורק דבמעילה שאני ואף די"ל דרבא לשיטתו דס"ל בפסחים דף כ"ו דגבי מעילה בעי כדרך הנאתו וע' בתוס' שם ובמלמ"ל שם אבל העיקר נ"ל דהרי באמת רבינו כ' דלכך יצא לפי שאין בקול דין מעילה ואף שנהנה בשמיעת קול מצות לאו להנות נתנו ובאמת שהלח"מ תמה דרבינו הוסיף על הש"ס ובש"ס לא נזכר זאת ולפמ"ש א"ש דבאמת רבינו ק"ל מה מועיל בהקדש מה דמצות לאו להנות נתנו הא גם שלכד"א אסור וע"ז חידש כיון דבקול אין בו דין מעילה לפי שאין בו ממש ואף שנהנה בשמיעת קול דצריך להמצוה וכמ"ש המהרמב"ח שם מ"מ כיון דזה אין בו ממש וכל שאין בו ממש הו"ל כצל דמותר בבית אליל כמ"ש הטור יו"ד סי' קמ"ב בשם הראב"ד ואף דבע"ז ודאי אסור שלכד"א מה"ת מ"מ באין בו ממש מותר וע' בשעה"מ פ"ד מיסודי התור' ומכ"ש בהקדש דמותר באין בו ממש וא"ש דברי רבינו ודו"ק:

ובזה מיושב מה דק"ל דא"כ בשופר של ע"ז דיצא בדיעבד ואמאי והא בע"ז אסור שלכד"א ולפמ"ש א"ש דהא קול אין בו ממש ומותר בשלכד"א אף בע"ז וכמ"ש ודו"ק. איברא דלפ"ז ל"ב הא דאמרו בלולב של ע"ז דיצא משום דמצות לאו להנות נתנו והא שם יקשה דע"ז אסור אף שלכד"א. והנ"ל בזה דהנה השעה"מ שם הביא בשם הרב מוהר"י אשכנזי ליישב דברי הטור בשם הראב"ד דמתיר בצל אף דע"ז אסור שלכד"א וכ' דכיון שא"א לבא לכדרך הנאתו לא גזרו בזה ע"ש ולפ"ז בלולב דמיירי ע"כ שלא נתכוין לזכות בו דאל"כ הו"ל ע"ז של ישראל דל"מ ביטול וא"כ הו"ל א"א בשום אופן לבא לכדרך הנאתן כיון דלא זכה בו ובכה"ג אף בע"ז מותר וז"ב. ובזה מיושב קושית המג"א סי' תקפ"ו על הב"ח דלמה לא מוקי בנתכוין לזכות רק שיש לה בעלים ולפמ"ש א"ש דאם נתכוין לזכות שוב אסור אף שלכד"א וז"ב. ובזה מיושב מה שהקשה השעה"מ דדברי הבעה"מ סותרים דבלולב מוקי גם הרז"ה ביו"ט ב' וקשה הא ביו"ט שני שאינו רק מדרבנן מצות להנות נתנו ולפמ"ש א"ש דל"ש כדרך הנאתן כיון דלא נתכוין לזכות ודו"ק:

ובזה מיושב מה שהקשה השער אפרים סי' ל"ח מעירובין ל"א דמוקי לה בבה"ק וס"ל מצות לאו להנות נתנו והא עירוב אינו רק דרבנן ולפמ"ש א"ש דבבה"ק דלא נאסר רק בהנאה וכל שהוא שלכ"ה לא נאסר אף מדרבנן דבשלמא באיסורין אמרינן שמדרבנן נאסר אף שלא כד"א אבל במת דאינו אסור רק להנות וכל שלא כד"ה ליכא איסור ושפיר מותר ודו"ק:

והנה לכאורה ק"ל דאם נימא דמצות לאו להנות נתנו ולא מקרי הנאה א"כ לפ"ז יקשה למה לי קרא על כלאים בציצית הא כלאים לא אסור רק דרך לבישה דאית ביה הנאה וכדאמרו ביבמות דף ה' ועיין בחידושי רשב"א שם ועיין בחיבורי מפרשי הים בשו"ת להגאון מוהר"מ בנעט זלה"ה שמה מבואר הדבר באר היטב וא"כ כיון דלעול ניתן ולא להנאה א"כ הוה על כל פנים לבישה דלית בה הנאה לשיטת הפוסקים שהנאת הגוף בהדי מצותו נמי אמרינן מצות לאו להנות נתנו דלעול ניתן ולא להנות וכפמ"ש בטעמו דמקרי שלא כדרך הנאתו וא"כ למה יאסור כלאים בציצית ולכאורה רציתי לומר כיון דציצית אינו חובת גברא רק חובת מנא ל"ש מצות לאו להנות נתנו. ומצאתי לאחרונים שהביאו קושיא זו בשם ספר ברית אברהם וכתבו ליישב כן אבל אינו שוה לי והעיקר נלפענ"ד דלפמ"ש התוס' בנדה דף ס"א ע"ב ד"ה אבל דבציצית אינו חייב כל דאין בו הנאת לבישה א"כ גם כאן ל"ק דכל דנימא דאין בו הנאת לבישה משום דמצות לאו להנות נתנו שוב אין בו מצות ציצית כלל וע"כ דשאני בזה דגוף המצוה לא ניתן רק בלבישה דאית בה הנאה ושוב ע"כ מחשב הנאה ואסור וז"ב ודו"ק ואף דהכ"מ כתב פ"א מציצית הי"א במ"ש רבינו דאין עושין ציצית מעיר הנדחת דלאו משום דאסור בהנאה דמצות לאו להנות נתנו ע"ש ש"ה דהנאה היא רק מהמצוה בלבד וגם בזה פקפקנו במגן גבורים סי' י"א ס"ק י"ז מכ"ש כאן וז"ב מאד:

ובזה נלפענ"ד דבבגדי כהונה שדעת רבינו בפ"ח מכלי המקדש הי"א דבגדי כהונה שלא בשעת עבודה לוקין עליו והקש' בש"א מהא דאמרו בנזיר דף כ"ט דמביאין חטאת העוף על הספק והיאך לובשין הכלאים וכן בכל ספיקות דמקריבין קרבן מספק האיך לובשין הכהנים כלאים דלמא לאו עבודה היא ולובש כלאים שלא במקום מצוה ע"ש בסי' ל"ב ובמגן גבורים סי' י"ח ולפמ"ש א"ש דבאמת כבר נודע מ"ש המהרי"ט ליישב קושית הקדמונים על הרמב"ם דס"ל כל ספיקות אינו רק מדבריהם א"כ קשה הא דיליף הש"ס בחולין י"א דאזלינן בתר רובא מקרבנות עולה ופרה אדומה וכדומה והא מטעם ספק מותר וכתב הוא דספק מצוה שאני דאתחזק חיוב מצוה ע"ש ולפ"ז כיון דעכ"פ מחויב מספק להקריב שוב מצות לאו להנות נתנו דהוא עושה כן מחיוב ספק מצוה דמחויב לעשות ואף אם נימא דאינו מחויב גם בספק מצוה אבל עכ"פ מדרבנן ודאי מחויב מספק וא"כ לא גרע ממצוה דרבנן דאמרינן מצות לאו להנות נתנו ואף לשיטת הרז"ה דס"ל דבמצוה דרבנן מצות להנות נתנו היינו מצוה דרבנן גרידא כגון תקיעות של תעניות אבל כאן הספק של תורה רק דמה"ת אזלינן לקולא וא"צ לעשות אבל כל שחייבוהו רבנן לעשות הו"ל מצוה דאורייתא ופשיטא דבכה"ג גם הרז"ה מודה ומה"ט נראה דמה שלמד הר"ן מזה דאף בתקיעות של ר"ה כיון דיש בהם גם תקיעות מד"ס שייך בהם מצות להנות נתנו ולפמ"ש יש לחלק וגם אף אם נימא כמ"ש הר"ן שאני התם דעכ"פ קיים מצות התורה והתקיעות דמד"ס הן ד"ס גרידא אבל בספק תורה פשיטא דכל דאזלינן להחמיר מדרבנן מצות לאו להנות נתנו וז"ב. ובזה מיושב היטב מה שהקשו האחרונים בהא דאמרו בנזיר דף כ"ט שם דלר"ל דאב מדיר בנו בנזיר הוא מדרבנן כדי לחנכו במצות דאם כן איך ילבש הכהן כלאים. ולפמ"ש א"ש דכל דרבנן אמרו דגם הקטן מחוייב וא"כ הרי שוב שייך מצות לאו להנות נתנו דעקרו בדאוריית' דנזיר הוא תורה ורק דהקטן אינו מחוייב מדאוריית' והיינו משום דא"י לקבל עליו נזירות מה"ת אבל עכ"פ כל שאביו מקבל עליו נזירות ומועיל מדרבנן כדי לחנכו מצות שוב הו"ל כנזיר תורה לענין זה דמצות לאו להנות נתנו אף לשיטת הרז"ה דעכ"פ הכהן עושה בשביל המצוה וז"ב:

ובזה יש ליישב הא דהקשו התוס' ריש נזיר לר"ל שס"ל דהוה לשון שבדו להם חכמים היאך מייתי קרבן הא הו"ל חולין בעזרה וראיתי לאחרונים שתמהו בזה דהא ר"ל ס"ל בנזיר דף כ"ט דחולין שנב"ע לאו דאוריית' ובדרבנן לא אכפת לן ולפמ"ש יש ליישב דכל דהו"ל חולין בעזרה מה"ת ואינו רק לשון שבדו להם חכמים א"כ מה"ת לא נעשה נזיר בהלשון הלז שוב לשיטת הרז"ה במצוה דרבנן מצות להנות נתנו משא"כ שם בחינוך דכל דחל עליו הנזירות שוב הוה הקרבת הקרבנות מצוה דלאו להנות נתנו וז"ב. מיהו בלא"ה י"ל בישוב קושית הש"א דלפמ"ש התוס' בשבת דף ד' דכל דלא פשע אומרים לו לאדם חטא בשביל שיזכה חבירך שלא פשע א"כ גם כאן דחטאת העוף הבא על הספק במקום דלא פשע אף דהכהן עושה ספק איסור אומרים לו חטא כדי שיזכה חבירו שלא פשע וע' מנחות דף מ"ט ולפ"ז גם בחינוך הקטן כיון דהקטן לא פשע במה שקיבל אביו הנזירות עליו א"כ פשיט' דיכול הכהן להקריב ובפרט במקום דהבן כעת הוא גדול ולפ"ז זהו במקום שלא פשע אבל בלשון שבדו חכמים דמדאוריי' אינו נזיר והוא לא קיבל בלשון תורה שפיר הקשו בתוס' דלמה יקריבו קרבן בלשון שבדו חכמים הא לא הוה נזיר מה"ת ואיך יעשה הכהן איסור תורה בשביל נזירות של זה דאינו רק מדרבנן ועמג"א סי' ש"ו ס"ק כ"ט ובעירובין דף ל"ב ודו"ק:

ובזה מיושב מ"ש התוס' דלענין להלקות קאי והדבר תמוה דלמה ילקה על דרבנן ולפמ"ש א"ש דכל שהוא מדרבנן נזיר לוקה אבל עיקר קושיא הוא דלמה יעשה הכהן חטא על ידם. ובזה מיושב היטב מ"ש התוס' בנזיר דף כ"ט דבחינוך קטן נאכל הקרבן והקשו האחרונים דמנ"ל דנאכל הקרבן ולפמ"ש א"ש דלפמ"ש בהגהת הד"ת הובא במג"א סי' ש"ו דהיכא דזוכה האחר לעצמו הוא דאמרי' לו חטא וא"כ אם לא יאכל מה יזכה לעצמו שיעבור בשביל האחר וע"כ דזוכה לעצמו האכילה במ"ע לאכול הקרבן ודו"ק וע' בר"ן ריש נדרים דהוכיח דע"י ל' שבדו להם חכמים הם דאוריית' לחייב עליהם קרבן והביא ראיה מריש נזיר ואף דדבריו בראייתו מגומגם כבר כתבתי בחידושי למס' נדרים לפרש דבריו ועכ"פ לא ס"ל כפי' התוס' בנזיר הנ"ל ודו"ק. עוד נ"ל בטעם הדבר דמצות לאו להנות נתנו דדעת הרז"ה דבמצוה דרבנן מצות להנות נתנו דהנה לפענ"ד נ"ל דבר חדש דבכל מקום דאמרי' מצות לאו להנות נתנו עכ"פ צריך שיכוין רק לשם מצוה דאל"כ שוב אסור להנות וכעין זה מבואר בשו"ת נודע ביהודה מהד"ק חלק אהע"ז סי' נ"ד דלאבא שאול דאמר יבמה יבא עליה לשם מצוה דאל"כ פוגע באשת אחיו שלא במקום מצוה א"כ מה שאסור קטן לייבם דלאו בר כוונה ומעבד מצוה הוא ע"ש ובתשובה הבאתי דברי הנמוק"י פרק הבע"י דכ' כיון דאינו רק מדרבנן לא חשו לזה וע' ב"ש סי' קס"ו וסי' קע"ד ולפ"ז כאן דבאמת אסור בהנאה מה"ת רק דמצות לאו להנות נתנו א"כ כל שאינו מכוין לשם מצוה שוב אסור בהנאה ולפ"ז בשלמא במצוה דאוריית' דבעי כוונה א"כ ע"כ מכוין לשם מצוה וממילא אמרינן מצות לאו להנות נתנו אבל במצוה דרבנן דסגי אף בלא כוונה כמ"ש המג"א סי' ס' בשם המ"צ וא"כ חיישינן שמא לא יכוין לשם מצוה ואז יעשה איסור תורה דאסור להנות מה"ת וז"ב בטעמו. איברא דעדיין צ"ב דהא כל הנאה אינו רק בשביל המצוה וא"כ כל שאין כאן מצוה שוב לא נהנה. אך ז"א דהא הרז"ה קאי במודר הנאה משופר דמותר לתקוע תקיעה של מצוה וע"ז כ' הרז"ה דבתעני' צבור אסור לתקוע והרי כבר נודע שיטת הכלבו דיש ב"א שנהנים בתקיעתם וא"כ שוב אסור משום הנאה כשלא יתכוין לשם מצוה ומעתה ל"ק כל קושית הש"א דבשאר דברים כל שלא נתכוין למצוה שוב לא נהנה כלל דמה הנאה שלו כשנטל לולב שלא ע"מ לזכות בו וגם לא נתכוין למצוה. ובזה מיושב היטב מה שתמה הר"ן דא"כ גם בתקיעות של ר"ה יש לאסור דיש בו תקיעות מעורבות של דרבנן ג"כ ולפמ"ש א"ש דהרי כבר נודע מ"ש המ"א סי' קפ"ב דגם ברכת הטוב והמטיב צריך לחזור כשלא כוון דלא ליתי לזלזולי כיון שהם ביחד דאוריית' ודרבנן ע"ש ומעתה ה"ה בתקיעות של ר"ה דהם בהדי הדדי אתי דלא ליתי לזלזולי וכיון שצריך כוונה שוב מצות לאו להנות נתנו ודו"ק היטב כי נחמד ונעים הוא ת"ל:

ודרך אגב אומר במה שראיתי בנמוק"י על חידושי הלכות נדרים לרמב"ן הנדפס מחדש בפ"ב ונספח לאלפסי שכ' בהא דאמרו שם בפ"ב דנדרים דף ט"ז באומר הנאת תשמישך עלי והקשו הקדמונים הא מצות לאו להנות נתנו וכתבו דאפשר באשה אחרת אבל בנודר הנאת כל הנשים וזרע אין לו לא חל נדר לגבי מצות פ"ו דמצות לאו להנות נתנו וע"ז כ' הנימוק"י דלדבריהם צ"ל דכי היכא דא"א במצות תשמיש בלי הנאה אחרת לבד המצוה ה"ה בשופר וזה דחוק והא דתניא הנודר ממעיין אסור לטבול בו טבילה של מצוה בימות החמה לפי שא"א בלא הנאה אחרת מצי לומר שאין מצות טבילה במעיין ובימות החמה כמצות שופר ותשמיש של מצוה אבל הריטב"א כ' דתשמיש של מצוה אף דמצות לאו להנות נתנו אפ"ה הוה פסיק רישא דא"א דלא מתהני גופי' מתשמיש ודמי לנודר הנאה ממעיין ולפי דבריו ז"ל חולק עם רבותיו במודר הנאה משופר לומר שאין בשופר הנאה אחרת דהיינו הנאת קול אלא הנאה שמוציאו מידי חובת התקיעות של מצוה וע"ז כ' ותמהני היכי דמיא חובת מצות טבילה במעיין בימות החמה למצות פ"ו במודר הנאה מנשים וזרע אין לו זהו תורף דבריו שם אף שאין זה לשונו. והנה דבריו מוקשים וסתומים למעיין היטב ואמרתי לבארם הנה ראש דבריו לפי המפרשים שהקשו דבתשמיש הוה מצות לאו להנות נתנו אף שיש הנאת הגוף בהדי מצותו וה"ה בשופר דס"ל כשיטת הכלבו שמובא בב"י או"ח סי' תקפ"ו שיש בני אדם שנהנים בתקיעתם ואפ"ה מותר וא"כ לפי דבריהם קשה למה יהי' אסור לטבול במעיין והא כל שמצות לאו להנות נתנו לא אכפת לן אף דיש הנאת הגוף בהדי מצותו וע"ז כ' דמצי למימר שאין מצות טבילה במעיין בימות החמה כמצות שופר ותשמיש של מצוה אבל לא ביאר הדבר למה לא דומה הא בשניהם יש הנאת הגוף בהדי מצותו ומפני מה בשופר ובתשמיש מותר כל שא"א בלעדי זה לקיים המצוה ובטבילה אסור. ולכאורה רציתי לומר דהטעם דשופר ופ"ו הן מצות ההכרחיות שהטילה התורה על האדם ולא יוכל לפטור בלעדם שפיר אמרי' דמצות לאו להנות נתנו אף שא"א בלעדי הנאה אחרת דהמצוה לעול נתנו ולא אכפת לן במה שנהנה דהוא עושה בשביל העול המצוה שהוטל עליו אבל טבילה שאינה מצוה הכרחיות כמ"ש הרמב"ם בספר המצות מ"ע ק"ט שאין הכוונה שיהי' חייב לטהר כל טמא כמו שחייב כל כסות שמתכסה בו בציצית או כל בית שיעשה בו מעקה רק מי שירצה לטהר מטומאתו הנה לא ישלם זה אלא בטבילה במים ע"ש וא"כ אינה מצוה הכרחיות אם כן בכה"ג כל שיש הנאת הגוף בהדי מצותו א"י לקיים המצוה דל"ש לעול נתנו דאינו מחויב בזה ויכול לדחות על ימות הגשמים וכדומה כל שלא יהי' לו הנאת הגוף וע"ז כ' הריטב"א שיטה אחרת דתשמיש א"א בלעדי הנאה וא"כ ס"ל דכל שיש הנאת הגוף בהדי מצותו אסור ולזה ע"כ מוכרח לומר דבשופר אין הנאה זולת המצוה דאינו נהנה בקול ולפ"ז אף בנודר הנאה מכל הנשים וזרע אין לו מ"מ אסור בתשמיש ודמי למודר הנאה ממעיין דאסור בשביל שיש הנאת הגוף בהדי מצותו וע"ז תמה הנמק"י דאכתי לא דמי למעיין דשם אין הטבילה הכרחית וא"כ שפיר כל שיש הנאת הגוף בהדי מצותו אסור משא"כ בתשמיש מצוה לא אכפת לן דהא המצוה לעול נתנו כנ"ל לפרש דבריו הקדושים והקצרים ונימוקו עמו:

שוב ראיתי בשעה"מ פ"ח מלולב שהקשה לשיטת הרשב"א בנדרים דס"ל דאף בתשמיש שרי כל שנודר מכל הנשים וא"כ למה אסור במודר הנאה ממעיין וע"ש שמחלק דשם איכא הנאת הגוף אחר המצוה והביא כן בשם ספר מעשה רוקח הספרדי ע"ש ולפענ"ד א"צ לדחוק בזה והחילוק מבואר כמ"ש דהטבילה אינה הכרחיות ומזה ראיה ברורה לדברי הרמב"ם בספר המצות ומזה ראיה ברורה דקי"ל טבילה בזמנה לאו מצוה וכמ"ש ר"ת דלא כרבינו אליהו הזקן שפסק דטבילה בזמנה מצוה דאל"כ שוב הוה מצוה הכרחיות וע' רמב"ם פ"ו מיסודי התורה ה"ו שג"כ משמע דפסק דטבילה בזמנה לאו מצוה וכמ"ש הלח"מ שם ודו"ק היטב:

אחר זמן רב ראיתי ברז"ה שלא קאי על המודר הנאה משופר רק על המודר הנאה מחבירו שמותר לתקוע לו תקיעה של מצוה וע"ז כ' הרז"ה דה"מ שופר של ר"ה דהוא מה"ת משא"כ תקיעות של תעניות. והן נסתר מחמתו מ"ש למעלה בכוונתו. אמנם כעת נלפענ"ד בכוונת הרז"ה דבר נחמד דבאמת מה שמותר לתקוע תקיעה של מצוה הוא משום דמצות לאו להנות נתנו אלא לעול על צואריהם נתנו ולכך מותר לתקוע דאינו מקרי נהנה. אבל עדיין צ"ב דאכתי איך מותר זה להנותו הא זה הדיר הנאתו ממנו וא"כ היה יכול זה ליקח שכר על תקיעתו ומה שלא לקח הו"ל הנאה והנאת הגוף בלעדי מצותו אסור. אך ז"א דהא אמרו בנדרים דף ל"ה דמלמדו מדרש משום דמה אני בחנם אף אתה בחנם ואסור ליטול שכר מזה וע' בטור סי' תקפ"ה שעמד בזה על התוקעים שנוטלים שכר על המצות שופר ע"ש וא"כ לא מקרי הנאה מה שנהנה ממנו בחנם. ומעתה לפ"ז כוון דאמרו שם דאינו מלמדו מקרא וביארו שם בש"ס דהיינו פיסוק טעמים וכ' הר"ן כיון דאינו מדאוריית' רק מדרבנן מותר ליטול שכר וא"כ שוב מהנהו ע"ש. ולפ"ז שפיר כ' הרז"ה דתקיעות דרבנן דהיינו של תעניות שוב אסור לתקוע לו בחנם דקא מהנהו דהיה יכול לטול שכר. ובזה ניחא מ"ש הר"ן דא"כ גם תקיעות דר"ה יש בו מעורב אחת מד"ס. ולפמ"ש א"ש כיון דעכ"פ יש בו דאוריית' שאסור לטול שכר שוב אינה הנאה ניכרת וגם י"ל כל דהוה דאוריית' ודרבנן ביחד שוב אסור ליטול שכר על דרבנן דהוה זלזול לדרבנן כמ"ש המ"א סי' קפ"ז לענין ברכה רביעית דרבנן ע"ש וה"ה בזה ומעתה מיושב היטב קושית השע"א דאינו ענין לשאר מצות דרבנן דאמרינן באמת מצות לאו להנות נתנו ודו"ק היטב:

והנה במ"ש למעלה הלא מראש דהא דמצות לאו להנות נתנו הוא לפי שלעול נתנו על צואריהם ולכך הוה כאונס והארכתי בזה. הנה כעת ראיתי בט"ז או"ח סי' קצ"ו שמדמה הך דאוכל בסכנת נפש דאינו מברך למ"ש הרמב"ם דאוכל איסורי תורה אינו חייב לשלם דמים דנפשו של אדם חותה מן האיסור לפ"ז הי' נ"ל להסביר ענין מצות לאו להנות נתנו דלא מקרי הנאה מה שנהנה מע"ז דבאמת נפשו של אדם חותה מן האיסור ורק דהוא מוכרח לקיום המצוה אבל הנאה לא מקרי דנפשו חותה מן האיסור ולפ"ז נ"ל דזה סברת הרז"ה דלפמ"ש הרמב"ם דבאיסורי דרבנן חייב לשלם דמים א"כ חזינן דל"ש נפשו של אדם חותה מן האיסור א"כ לפ"ז במצוה דרבנן דאינו עול כ"כ ל"ש נפשו של אדם חותה מן האיסור ומה שנהנה מהמצוה חשוב הנאה דהרי באמת מצוה דרבנן אינו כ"כ עול וע' בתוס' כתובות דף פ"ו דשיטת רש"י דבמצוה דרבנן אין כופין ואין מכין עד שתצא נפשו וא"כ אינו לעול כ"כ ושוב נהנה מן האיסור ול"ש נפשו של אדם חותה מן האיסור דבאמ' נהנה מה שקיים המצוה וא"כ מזה נהנה באמת וא"ל דהמצוה לעול נהנה דז"א דזה אינו מצוה כ"כ כנלפענ"ד ואף דבאמת באיסורי הנאה אף שהם רק מדרבנן שייך נפשו של אדם חותה מן האיסור אבל ז"א דאדרבא האיסור הוא מה"ת והמצוה דרבנן שוב שייך לומר דנהנה עכ"פ שעשה מצוה ואינו לעול כ"כ ודו"ק:

ודרך אגב אומר מה דהקשה הט"ז סי' קצ"ו וסי' ר"ד דברי הש"ע אהדדי דבאכל באונס פסק דאינו חייב לברך ואילו באוכל בסכנה חייב לברך. ולפענ"ד יש לחלק דכל שנאנס על גוף אכילה לא מקרי הנאה אבל מה שהוא סכנה הסכנה אינה מצד אכילתו רק שיש לו סכנה ומציל נפשו וא"כ זה אינו אונס בגוף הדבר רק דבזה מציל עצמו וא"כ עכ"פ נהנה בגוף אכילה למה לא יברך וכעין זה מבואר החילוק בב"י חו"מ סי' ר"ה בתלוהו וזבין בין אונס בגוף הדבר או אונס הבא ממקום אחר ועי"ז ניצל מהאונס ודו"ק היטב. עוד הי' נ"ל בטעם של הרז"ה דהנה שיטת הר"ן דבמודר הנאה מחבירו דמותר לתקוע לו תקיעה של מצוה הוא דוק' כשלא עשהו שליח לתקוע לו אבל כל שעשהו שליח לתקוע לו אסור דהוה כמהנהו במה שעשה שליחותו וכן קי"ל בסי' תקפ"ט. ולכאורה צ"ב דהא אף כשלא עשהו שליח ע"כ צריך להיות בשליחתו דאל"כ לא יצא זה בתקיעתו של זה וע"כ דמטעם שליחות קאתינן עלה וכל מה דמוצי' הש"צ הוא מתורת שליחו' וע"כ צ"ל דאינו ענין לשליחות דמשום דישראל ערבים זה בזה לכך יכול להוצי' את חבירו בתורת ערבו' והיינו שכל המחוייב בדבר יכול להוצי' חבירו ולפ"ז הא נודע מ"ש בשו"ת זרע אברהם הספרדי והובא באו"ח סי' קכ"ד דעל מצות דרבנן אינם ערבים וטעמא קא טעים דהו"ל דבר שאינו קצוב ולא נעשה ערב ע"ש ולפ"ז לכך בתקיעו' של ד"ס כגון תעניו' א"י להוצי' דנעשה שלוחו ושלוחו אסור דמהנהו וז"ב. ובזה מיושב דלכך ל"ש בתקיעו' של ר"ה אף שיש בו מד"ס מ"מ כיון דעל תקיעו' דאוריי' יכול להוצי' מתורת ערב שוב ממילא נתערב גם על תקיעות דרבנן שמעורבות בו והו"ל דבר שאינו קצוב עם דבר קצוב דמועיל והכא עדיף טפי דא"י ידי חובת תקיעו' בלתי זה דהא ספיקא הוא ודו"ק היטב:

איברא דלפענ"ד בתקיעו' א"צ לבא מתורת שליחו' רק כיון דיוצא בשמיעה א"צ לתורת שליחו' דעכ"פ שמע התקיעו' וגם דשייך מגו דזכי לנפשי' זכי נמי לחברי'. ובפשיטות י"ל דבאמת מ"ש הר"ן דאסור לומר תקע והוציאני דמהנהו דנעשה שלוחו והבי' ראי' מהא דאמרו בנדרים דף ל"ה דאי הני כהני שלוחי דידן ננהו אסור משום דמהנהו באמ' שהאחרונים תמהו בזה דשאני התם דמכשרתו ע"י הקרבן כמ"ש הר"ן שם דלכך בשלוחא דרחמנ' לא אכפת לן משום דאינו רק גרמא בעלמ' משמע הא אי שלוחי דידן אסור בשביל זה משא"כ כאן דמה אכפת לן כשנעשה שלוחו מ"מ מה מהנהו. אך לפענ"ד נרא' בפשיטו' דבאמת הריטב"א כ' בהא דאמרו מצות לאו להנות נתנו אף דמגיע לו שכר מצוה מ"מ זה אינו רק גרמ' בעלמא ולפי זה זהו כשלא נעש' שלוחו אבל כשנעשה שלוחו אף גרמא בעלמ' אסור כמ"ש הר"ן לענין כהני שלוחי דרחמנ' דגרמא בעלמ' שרי ומשמע דשלוחי דידן היה אסור וז"ב. ויש להמתיק הדבר דבאמ' ענין מצות לאו להנות נתנו כבר ביארתי דהוה כלא אפשר ולא קא מכוין דודאי שרי ולפ"ז כל שאפשר שלא יהי' שלוחו א"כ מה שנעש' שלוחו שוב הוה כאפשר ולא קא מכוין שאסור כדנחלקו בפסחי' דף כ"ה בזה:

ומעתה מיושב היטב הקושי' שהקשיתי דאם לא עשהו שליח ורק שממילא צריך להיות שלוחו דאל"כ א"י להוציאו שוב הוה כלא אפשר ולא קא מכוין דשרי לכ"ע ודו"ק היטב ומ"ש דלא בעי שליחות בשופר באמת המעיין ביום תרועה בדף כ"ט ימצא כי צריך שליחות וכ"כ בחיבורי על הלכות נדרים סי' רכ"א ע"ש:

והנה בהא דאמרו בנדרים דף ט"ז ע"ב בהא דאמר הנאת סוכה עלי הא דאמר שבועה שלא אהנה מן הסוכה אמר רבא וכי מצות להנות נתנו והדבר תמוה דהא הוה הנאת הגוף בהדי מצותה כמ"ש התוס' בר"ה דף כ"ח ד"ה המודר וכבר נתקשו בזה הנודע ביהודה מהד"ת חאו"ח סי' קל"ג ובמחנ' אפרים הלכות נדרים ובחידושי כתבתי הרבה בזה וכעת נ"ל דלפמ"ש הרמב"ם בפ"ה מהל' נדרים דמש"ה נדרים חלים עד"מ משום דהו"ל מצוה הבאה בעביר' כמו שאסור לאכול מצה של טבל ה"ה בזה א"כ לפ"ז שפיר פריך הש"ס כיון דמצות לאו להנות נתנו א"כ גוף המצוה לא אסור רק הנאת הגוף בהדי מצותה ובזה ל"ש מה"ב דהא אותו איסור א"צ להמצוה ומשכחת לה שלא יהי' לו הנאה ובכה"ג דאין העביר' מסייע להמצוה ל"ש מה"ב וכמ"ש התוס' בסוכה דף למ"ד. והנה בחידושי לנדרים סי' רט"ו כתבתי דבר חדש דלפענ"ד נראה ענין דנדרים חלים עד"מ משום דבאמת כבר אמרו בתמור' דף כ"ה אמר על הבכור עם יציאת רובה תהוי עולה דלא הוה עולה משום דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין ולפ"ז ה"ה בשבוע' דזה נשבע עד"מ לכך לא חל דהא דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין וא"כ זה בשבוע' דאוסר על נפשיה אבל נדרים דהוה איסור חפצא וא"כ החפץ אין עליו מצות הרב ושפיר חל הנדר וא"כ שוב חל הנדר ול"ש דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין דהא הרב לא צוה על החפץ רק על הגבר' והחפץ שפיר נאסר. ומעתה נרא' לפענ"ד דאם נימא מצות לאו להנות נתנו רק שיש הנאת הגוף בהדי מצותה א"כ אף בשבוע' מצי לחול ומטעם דל"ש דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין דהא באמת על גוף המצוה לא נשבע כלל דהא נשבע שלא אהנה מן הסוכ' וקיום המצוה אינו נהנה מהסוכ' דמצות לאו להנות נתנו מה תאמר דהא נהנה הנאת הגוף זה הי' מקום לשבוע' לחול ומעתה שפיר מקשה רבא והא מצות לאו להנות נתנו ואמאי לא יחול גם בשבוע' וגם נ"ל דחל בכולל מיגו דחל על הנאת הגוף חל נמי על גוף המצוה:

ובזה מיושב מה שנדחק הר"ן בהא דפריך רבא והא מצות לאו להנות נתנו והא מ"מ אביי שפיר קאמר ולפמ"ש מקשה על גוף הדין של אביי דגם בשבועה מצי לחול וכמ"ש ודו"ק. איברא דלפ"ז צ"ב בהא דאמר המודר הנאה משופר מותר לתקוע בו תקיעה של מצוה והא הכלבו כ' דיש בני אדם שמתגאים בקולם ולפ"ז אדרב' מה דמצות לאו להנות נתנו מגרע גרע דבאמת דברי הרב ודברי התלמיד ל"ש דהא הוא נדר ע"כ על הנאת הגוף דגוף המצוה לאו להנות ניתנה ובאמת כבר הקשו בלא"ה לשיטת הכלבו ל"ש דמצות לאו להנות נתנו דהא יש לו הנאת הגוף והכלבו כ' באמת דאחר תוקע לו אבל הוא לא יתקע. אך לפענ"ד הי' נראה דזה אינו בכלל הנאת הגוף דבשלמ' במעיין הנאה באה לו מצד המעיין בעצמו אבל כאן כל מה שמתגא' בתקיעתו הוא רק בשביל שמקיים המצוה כראוי ויכול לתקוע א"כ זה נטפל להנאת המצוה ולא אכפת לן אבל לפמ"ש אדרב' כיון דמצות לאו להנות נתנו א"כ יש מקום לאסור הנאת השופר עליו דהא לא נדר ע"ד מצוה ושוב אסור לתקוע והיא קושיא נפלא'. וצ"ל כיון דהוה פ"ר דאם יהנה מהתקיע' שוב א"י לתקוע א"כ הוה נודר עד"מ דודאי מצוה לתקוע בעצמו ומצוה בו יותר מבשלוחו וא"כ כל שיאסר לתקוע הוה נודר עד"מ ול"מ לחול וא"כ כיון דמצות לאו להנות נתנו שוב מותר דא"ל דאסר השופר דהא שוב מותר לתקוע תקיע' של מצוה דמצות לאו להנות נתנו וא"כ אף הנאת הגוף הנצמח מזה מותר דהוה טפל להמצו' וא"ל דאדרב' אסר הנאת הגוף עליו וממיל' אסור לתקוע דז"א דהא הוה אסור עי"ז לקיים המצוה וזה א"א. ובלא"ה י"ל לשיטת הראב"ן דהא דנדרים חלין עד"מ הוא דוקא כשפירש על המצוה אבל כל בסתם אמרינן דלא כוון לדבר מצוה א"כ גם כאן כיון דמצות לאו להנות א"כ כל שאוסר הנאת השופר י"ל דאדרב' ע"כ כוון להנאת הגוף וזה יכול לאסור דמה"ת לומר דכוון על גוף התקיע' דזה הוה דבר מצוה ואף להפוסקים דחולקין על הראב"ן מ"מ בכה"ג דמצות לאו להנות נתנו מהראוי לומר דלא כוון על המצוה והיא קושיא נפלא'. אמנם נרא' דכיון דעי"ז שאסר עצמו הנאת הגוף שוב יאסר לתקע שוב נדר עד"מ וא"כ אדרב' מהראוי לומר דכוון לגוף המצו' ואז מצות לאו להנות נתנו ומותר ושוב מהראוי לומר דכוון לדבר מצוה. ובזה הנה מקום אתי לומר דזה כוונת הרז"ה דבתקיעות דרבנן שוב מהראוי לומר דאסר הנאת הגוף דא"ל דא"כ שוב יאסר לתקוע דהוה פ"ר דהא בדרבנן פ"ר דלא ניחא לי' שרי וא"כ יהי' מותר לתקוע התקיע' של מצוה וא"כ שוב אסר עצמו לתקוע שלא יהנה הנאת הגוף ושוב לא יוכל לתקוע בעצמו דא"ל דאדרב' דכוון לאסור המצו' כדי שלא יחול דז"א דהמצו' בודאי יוכל לקיים דאף בפ"ר דלא ניחא ליה שרי בדרבנן כמ"ש התה"ד סי' ס"ו ועמ"א סי' שי"ד ולכך אסור. ובזה מיושב כל הקושיות על הרז"ה ודו"ק היטב כי קצרתי:

והנה התוס' בחולין דף ק"מ כתבו דבקרבנות ל"ש הנאה משום דמצות לאו להנות נתנו וע"ז שאל אותי החריף והבקי מו"ה יצחק שמעלקיש נ"י במ"ש הרמב"ם בפ"ז ממעיל' הלכה ה' הפריש מעות לחטאת חלב וקנה בהם חטאת לדם בשוגג כיפר לפיכך מעל וע"ז הקשה דאיך שייך מעילה והא לא נהנה כלל דמצות לאו להנות נתנו. והשבתי בראשית ההשקפ' דמלבד דרבינו לא ס"ל כן כמ"ש בפ"ה מאיסורי מזבח ה"ט כמ"ש המלמ"ל שם אף גם דכל הטעם דמצות לאו להנות נתנו משום דצריך לקיים המצוה דלעול ניתן ולא נתכוין להנות ולא איכפת לן בהנאתו ולפ"ז כיון שזה הי' חטאת חלב וא"כ לא עשה מצותו דבאמת הי' צריך להקריבו לשם חטאת חלב רק ששגג והקריבו לשם חטאת דם בכה"ג ל"ש מצות לאו להנות נתנו דלא עשה כמצותו ושפיר מעל ודו"ק:

ומצאתי בשו"ת פני אריה סי' מ"ז שהאריך דמותר ללמוד אצל נר חנוכה דלא חשוב הנאה דמצוה לאו להנות נתנו ונדחק שם בלשון הרז"ה דאוסר ללמוד בספר ע"ש. והי' יכול לדרוש מרגנית' דהרז"ה לשיטתו דס"ל דבדרבנן מצות להנות נתנו ולימוד בספר אינו רק דרבנן דיכול ללמוד בע"פ ובלא"ה מצות לאו להנות נתנו בעצמם לכתחל' אסור כמ"ש המלמ"ל פ"ה מאישות ובמגיה שם ועיין בב"י וט"ז או"ח סי' שס"ג ס"ק ה' לענין עצי אשרה והט"ז הקשה דעצי אשרה אפרה אסור. ולכאור' בזה יש לומר דמצות לאו להנות נתנו ומה בכך שנהנ' מאפר לערוב וכתותי לא שייך שכבר שרפו וקיים מצותו ובתשב"ץ ח"ב סי' ל"ד כתב דיש היתר בביטול גופו וכוונתו דע"י השריפ' נתבטל גוף האשרה וצ"ע דא"כ באשרה של ישראל דאין לו ביטול מאי איכא למימר ומחוורת' כמ"ש ואף דמטלטלין דבר הרשות נראה לפענ"ד דכיון דעיקר מה דנהנה ע"י הערוב הוא שלא עבר על איסור הוצא' זה מחשב דבר מצוה מיהו זה אינו דאנן מצינו דאם מערבין לדבר הרשות אסור לערב בא"ה כדאמרו בנדרים דף למ"ד וע"כ יפה תמה בזה הט"ז ומצאתי בישוע"י שהרגיש בזה מיהו י"ל דמקרי הנאת הגוף בהדי מצותה וכיון דקי"ל שבת הואיל דהותר' הותרה א"כ לא בא הנאת הגוף בהדי מצותה וצ"ע בזה:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף