שואל ומשיב/ה/מד

שואל ומשיב ‏ ה מד

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שואל   מהדורה חמישאה סימן מד   ומשיב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

בענין עדות שא"ל בד"מ ע"ד מ"ש שבא לפניך משפט אחד בד"מ וכשדרשת וחקרת על העדות שאלת אם יודעים באיזה יום והשיבו העדים א"י וע"ז גערו בך חבירך שלא יפה עשית כמ"ש הש"ך סי' ל"ג ס"ק ט"ז באמת לשיטת הש"ך יפה כתב כיון דבטל עדותו כשטוען א"י וכמו שהאריך שם ממילא שפיר הזהיר שלא ישאל אבל באמת דבר זה עצמו לא ברור. והנה הנודע ביהודה מהד"ק חלק אהע"ז סי' ע"ב האריך לדחות כל דברי הש"ך ואמרתי לתת עין ולב ע"ז והנה בראשונה הקשה דא"כ היאך מכשירין בד"מ כששמעו עדותו של זה היום וחבירו אף לאחר זמן כמבואר בטוש"ע סי' למ"ד הא העד הראשון הו"ל עדות שאי אי"ל דהא יכול לומר מי הוה ידענ' דיבא עוד אחר אח"כ וא"ל דבאמת מה"ת פסול רק מדרבנן כשר לפי ששייך נעילת דלת ז"א דבסנהדרין דף למ"ד פליגי בקראי ע"ש שהאריך הרבה בזה:

הנה בחידושי בטוש"ע שם כתבתי בזה וכעת נ"ל דבר חדש והנה בע"א ז"ב דל"צ כלל תורת הזמה וכמ"ש בעצמו אח"כ דאף מלקות אינו לוקה דלא בא להרשיע שום דבר וכמ"ש הרמב"ן במלחמו' בסנהדרין דף פ' ועקצה"ח ס"ס ל"ח ובמק"א הארכתי בזה ולפ"ז ע"א כשהעיד בראשונה ולא בא רק לחייב שבועה לא היה צריך כלל תורת הזמה ונתקבל עדותו בכשרו' ועכ"פ לשבועה הי' נאמן כשנים וא"כ אח"כ כשנמצ' עוד אחד מה לנו בזה שהוא לא היה בגדר הזמה מ"מ הא בעת שאמר לא היה צריך גדר הזמה וכבר הוחזק עדותו והו"ל כמ"ש הרמב"ם דאחר שהוחזק עדות אחד סוקלין אח"כ עפ"ז דכבר הוחזק וא"כ מכ"ש כאן דכל ענין עדות שאי"ל הוא משום דחיישינן שמא עי"ז ישקר ועיין בב"ק דף ע"ה ע"ב בסופו ה"מ היכ' דלא ידעי באיזה יום וכו' וברש"י שם אבל כאן כל שכבר הוחזק ולא אברי סהדי אלא לשקרי א"כ שפיר יכול להוצי' ממון אח"כ בעדותו וז"ב כשמש לדעתי ואף דאמרו בקידושין דף ס"ג ע"ב כי המני' רחמנ' לאב לאיסור' לקטל' לא המניה וה"נ נימ' לשבועה המני' ולא לממון באמת שהפ"י שם צווח ככרוכי' דהא כבר הוחזק והבי' דברי הרמב"ם הנ"ל ע"ש ובתשובה טיילתי בזה ארוכו' וקצרות אמנם כ"ז שם אבל כאן דעיקר החשש שמא משקר וכאן דודאי לא משקר א"צ לעדו' שאי"ל וז"ב. ובזה יש לפרש הא דנחלקו בסנהדרין דף למ"ד שם דמ"ס כי הימניה רחמנ' לע"א לשבועה ולא לממון ומ"ס וכו' אלא מצרפינן להו והיינו דמ"ס דע"ח לא אתי רק לשבועה וא"כ לענין ממון לא נתנה התורה נאמנות כלל ומ"ס כיון דהיה יכול לצרף שוב הוה בגדר עד גם לממון ודו"ק. ובלא"ה נראה לי דכיון דאת' העד האחר א"כ עכ"פ לא יכול לשבע נגד העד הראשון דע"ז לא נתנה התורה נאמנות לבע"ד רק כשאין כאן רק ע"א יחידי אבל כשיש עוד ע"א עכ"פ א"י לשבע נגדו וכל שא"י לשבע נגדו שוב הו"ל מחושואי"ל ומשלם וכעין מ"ש התוס' בנסכא דר"א וכאן עדיף טפי דאטו נניח לו שישבע ויפסול אח"כ לעדות ולשבועה דהשני העדים יפסלו אותו לעדות ולשבועה וגם הבע"ד בעצמו יכול להצטרף כמ"ש רבינו יקיר ועיין בש"ע סי' ל"ד ובתוס' ב"ב שם וא"כ כל שא"י לשבע כן חייבה התורה או לשבע נגדו או שיתחייב ממון וא"כ שוב שפיר מחייב העד הראשון ממון בעדותו ע"י שא"י לשבע נגדו ובע"א ל"צ תורת הזמה וז"ב מאד ומה שהבי' ראיה דהרי עדות שאי"ל בד"מ ע"כ ממשפט אחד צריך למילף כמו דו"ח ילפינן ממשפט אחד ולפ"ז הרי התוס' כתבו במכות דף ז' ע"ב לענין עדות מיוחדת דכשר בד"מ ולא ילפינן ממשפט אחד דהרי ע"כ לאו בד"מ קאי דהרי ע"א קם לשבועה וא"כ הרי בע"א לא בעי כאשר זמם כלל וא"כ ממילא ע"כ דקרא דמשפט אחד לא שייך כלל בד"מ ע"ש לפענ"ד יש לדחו' די"ל דבאמת בעינן כאשר זמם בד"מ ומה דבע"א ל"ש כאשר זמם משום דכיון דעיקר חיוב כאשר זמם הוא על מחשבתו שרצה להפסיד וכיון דבשבוע' לא חייב עדיין דיכול לשבע נגדו וא"כ ל"ש כלל כאשר זמם דלא רצה כלל לחייב דיכול לשבע נגדו ולפטור וגם בנסכא דר"א לא בשביל העד בא וע"כ מיירי שאמר אין חטפתי אח"כ וכמ"ש בשו"ת מיימוני לספר משפטי' סי' ס"א דהרי ע"א לא בא רק לשבועה ע"ש והארכתי בזה במק"א וכיון שכן ל"ש כלל כאשר זמם דיכול לומר לא באתי לחייב רק שבועה ולא ממון והוא אפסיד אנפשיה וכעין זה שמעתי מפי כבוד אבי הרב הגאון נ"י בהא דאמרו עידי נערה המאורסה אינם נהרגין מתוך שיכלו לומר וכו' וביאר הוא הסברא דכל החיוב הוא בשביל כאשר זמם וכל שיכול לומר שלא זמם זאת פטור מכאשר זמם ודפח"ח וה"ה כאן וז"ב ועיין בתומים ס"ס צ' מ"ש בביאור דברי התוס' במכות וא"ו תמצא ישוב לקושי' זו באופן אחר ודו"ק ולכאורה קשה דאם נימ' דבעינן עדות שאילה"ז בממון יקשה דהיאך יכשר עדות של זה היום וחבירו למחר הא אם יוזמו למפרע וא"כ נפסלו למפרע ותו לא הוה צירוף דהוה פסול וגם בעדים זוממין לשיטת הרמב"ם הו"ל נמצא אחד מהן קאו"פ ועבקצה"ח סל"ו וד' ותמצא ישוב נכון לזה ע"ש ודו"ק. ובמ"ש למעלה י"ל דלענין מחאה דבקרקע ל"ש מחושואיל"מ א"כ ל"מ עדות דל"ש התירוצים שכתבתי למעלה דהא כ"ז שלא הי' בפני שנים לא נחשב עדותן וגם ל"ש מחושואיל"מ בזה ודו"ק ומ"ש בהג"ה שם ראיה מהא דכתב הנימוק"י פרק חזקת דהא דאמר והן עדות אחת להזמה דאף דהוה כאשר עשה דכבר החזיקו בקרקע כתב בשם הריטב"א דמיירי שלא היה באותו שדה והקשה דאם נימא כמ"ש הש"ך בשם הנימוק"י דבעינן עדות שאי"ל א"כ היאך נאמנים עדי חזקה כל שהוא באותו בית הא הו"ל כאשר עשה וכל שלא יוכל לקיים הזמה שוב הו"ל עדות שאאי"ל וע"כ דלא בעינן עדות שאי"ל ורק דהנמוק"י הקשה בהא דאמר והן עדות אחת להזמה דמשמע ששייך הזמה ע"ז הקשה דהו"ל כאשר עשה ע"ש. הנה באמת קושי' גדולה היא אבל נראה דל"ק ל"מ לפמ"ש התוס' במכות דף ב' בתירוץ השני דכל שא"א לקיים כאשר זמם בשום צד א"כ ע"ז לא קאי כאשר זמם א"כ ע"י המלקות הו"ל כאשר זמם א"כ ה"ה כאן דבעידי חזקה שמעידין על מי שכבר בבית דכן הוא עיקר ענין חזקה א"כ בזה א"א לקיים כאשר זמם דהו"ל כאשר עשה א"כ בכה"ג יכול לקיים כאשר זמם במלקות א"כ גם בזה ל"ק ואף לתירוץ התוס' הראשון דכל שרצו להרוג נפש א"י לקיים כאשר זמם במלקות וא"כ ה"ה הכא לכאורה יכול לומר כיון דרצו להפסיד ממון א"י לקיים במלקות אבל ז"א דאטו מה שמתחייבין עדים זוממין הוא משום דממון קיל הא יש סברא דממונא חומרא ועיין בכתובו' דף ל"ב ורק דגזה"כ הוא שעדים זוממין ישלמו ממון א"כ זה כשאפשר אבל כל שא"א מהראוי שילקו דבאמת בכ"מ מלקי לקי ממונא לא משלם רק דעדים זוממין רבתה התורה לתשלומין אבל פשיטא דאם א"א מקיים כאשר זמם במלקות וא"ל דלענין מלקות ג"כ הו"ל כאשר עשה דז"א דלענין כאשר זמם דמלקות באמת הם זממו להפסיד שדה וא"כ לענין זה לא שייך כאשר זמם ולא כאשר עשה דבשלמא כשהיו רוצים לחייב מלקות והי' נלקה שפיר יש מקום לומר דהו"ל כאשר עשה אבל כאן באמת הם זממו להפסיד שדה רק דהתורה אמרה כיון דא"א לקיים כאשר זמם ילקו עכ"פ בכה"ג לא מקרי כאשר עשה ובלא"ה ל"ק דהא בדרבנן באמת לא בעינן עדות שאי"ל וא"כ שפיר כל הסוגיות לדידן ומה"ת באמת י"ל דלא יוכל לחייב בעידי חזקה רק כשאינו בבית או בשדה וז"פ ומה שהאריך לדחות ראיית הש"ך מהרי"ף והרא"ש לענין עד הקרוב לדיין דפסול בד"מ משום דבעינן עדות שאי"ל אלמ' דבד"מ בעי עדות שאי"ל וע"ז האריך דבאמת כל דהוקש במשפט אחד אף דל"ש הטעם מ"מ הא כתיב משפט אחד וא"כ כשם שבד"נ פסול משום דבעי עדות שאי"ל וה"ה בד"מ אף דל"ש הטעם הנה לפמ"ש לעיל יש ליישב דבאמת י"ל דמשפט אחד ל"ש כלל בד"מ דהרי ע"א כשר ובו ל"ש כלל כאשר זמם וכמ"ש בעצמו וע"כ צ"ל דבאמת בעינן בד"מ עדות שיכול להזימה ורק בע"א ל"ש כאשר זמם כלל וכמ"ש לעיל דלא רצה לחייב ולפ"ז ע"כ דבעינן עדות שאי"ל בממון דאל"כ שוב י"ל דמשפט אחד לא קאי כלל דהרי בד"מ לא בעינן כלל עדות שאי"ל וא"כ ע"כ דגם בד"מ בעי עדות שאי"ל ושפיר ראיית הש"ך מהרי"ף והרא"ש וז"ב ומ"ש לדחות ראיית הש"ך מהר"ן ובע"ה דכתבו דלכך כשר בשטר עדים הקרובים לדיינים דל"ש הזמה בשטר דיכלו לומר אחרנוהו וכתבוהו וע"ז הקשה הש"ך דא"כ איך כשר לדידהו כל עדות שבשטר הא הו"ל עדות שאאילה"ז וא"ל דמיירי כגון שכתוב בשטר בזמנו כתבנו דהרי לדעת הרז"ה אף בזמנו כתבנוהו ל"ש הזמה בשטר ועוד דא"כ ממילא יש לפסול קרובים ג"כ כל ששייך הזמה והוא לא הכשיר רק מטעם של"ש הזמה לפענ"ד ל"ק דממנ"פ להרז"ה ל"צ כלל הזמה בשטר דהוא ס"ל דהזמה חידוש הוא ואין לך בו אלא חידושו דוקא בע"פ ולא בשטר ולשיטת הר"ן רק כשכתוב בו הזמן שייך בו הזמה אבל כל שלא כתוב בו הזמן ל"ש הזמה וא"ל דא"כ הו"ל עדות שאאי"ל דז"א דבאמת אם יהיה העד לפנינו יצטרך להגיד הזמן כדי שיהיה שייך בו הזמה ולדעת הפוסקים אסור להעיד מפי הכתב וא"כ יצטרך לומר הזמן ועוד כשיהיו עדים שחתם בזמן הלז יהיה שייך הזמה עוד נ"ל דבר חדש דלשיטת הר"ן דבעי כאשר זמם אף דיכול לומר דמאוחר הוא עכ"פ אהני' לאותו זמן שיאמר וכעין דאמרו בגיטין י"ז אהני לשבוע דבתרא ואף דיוכל לומר על יום שבאמת היה שם הא בשני עדים ל"ש דיוכלו לכוין בצמצום אותו יום ואף דלפטור עצמם שייך מיגו בשנים מ"מ עכ"פ משכחת לה שיוזמו עכ"פ באופן זה וכל שמשכחת לה הזמה שוב הו"ל עדות שאי"ל עכ"ל והדבר יפלא דהשתא באין בו זמן כלל כשר שטרי המאוחרין לא כ"ש ולפמ"ש א"ש דבאמת כל הטעם דכשר שט"ח המאוחרין הוא משום דיכול לקיים עכ"פ הזמה במקצת דהיינו בשבוע דבתרא ולפ"ז גם לכתחלה יכולין לאחרו משא"כ באין בו זמן ה"א דלכתחל' אסור עכ"פ לזה כתב לפי שאין מדקדקין בדו"ח בד"מ לכך כשר ולכך אשמועינן דבזה כשר בדיעבד ולכתחלה יש לכתוב הזמן ובשט"ח מאוחר כשר לכתחלה. עוד י"ל בכוונת הרמב"ם דלפמ"ש הש"ך דלכתחל' אין לדקדק בד"מ אבל כשנמצא שא"י פסול גם בד"מ א"כ י"ל דבשטר שאין בו זמן א"כ שפיר השמיענו דא"צ לדקדק דאל"כ יפסול השטר לגמרי אבל בשט"ח המאוחר דיכול לאשכוחי הזמה שוב יש מקום לומר דמדקדקין קמ"ל דא"צ לדקדק כלל ועיין בש"ך סי' ל"ג שם:

ובגוף דברי הש"ך הנ"ל נראה לפענ"ד לחלק דבאמת בד"מ י"ל דלא בעי דו"ח משום נעילת דלת אמנם זה דוקא כשיש עליהם שם עדים רק שאינם בגדר הזמה בזה י"ל דבד"מ לא בעי אבל כל שאין שם עדים עליהם פשיטא דאף בד"מ בעינן שם עדים ע"ז ולפ"ז אין ראיה מעדים קרובים לדיינים שפסול אף בד"מ משום דכיון דקרובים פסול ואין עליהם שם עדים ניהו דבד"מ ל"ש הטעם דלא בעינן שאי"ל מ"מ כל שנפסל מגדר עדים גם בד"מ פסול. ובזה יש לקיים דינו של הש"ך ולא מטעמיה דבאמת לכתחלה א"צ לחקור כלל דהא כל ששם עדים עליהם רק דאינם בגדר הזמה שלא אמרו היום א"כ בד"מ בטל דו"ח וממילא גם זה א"צ לחקור ומה בכך שלא יהיו בגדר הזמה מ"מ שם עדים עליהם ומוקמינן לשני עדים אחזקתייהו דכשרים הם אבל כל שנחקרו ואמרו א"י כיון דבד"נ פסול וניהו דשם פסול משום שאאי"ל אבל עכ"פ אין תורת עד לכל מי שאומר א"י בחקירות ומשום דעדים צריכין לדעת כל מה שנוגע לחקירות וכיון שאין שם עד עליו פשיטא דפסול גם בד"מ אבל כל שלא נודע שא"י פשיטא דעדים הם אף שאינם בגדר הזמה וז"ב מאד. ובזה נדחה כל ראיות הש"ך ודו"ק וזה לדעתי מ"ש בב"ק דף ע"ה ע"ב והא קי"ל דעדות שאי אתה יכול להזימה לאו עדות היא ה"מ היכא דלא ידעי באיזה שעה ובאיזה יום דליכא עדות כלל וכו' והיינו דשם לא מקרי עדים כלל ובזה אף בד"מ פסול אבל כל שהם עדים כשרים אף שאינם בגדר הזמה כשר בד"מ שהרי בטלו דו"ח:

ובזה מיושב כל קושיות הנוב"י על הש"ך וגם מ"ש בתומים לדחות דברי הש"ך דכל ראייתם היא שא"צ גדר הזמה אבל לעולם בעינן תורת עדים ודו"ק. שוב ראיתי בספר גאון צבי שנדפס מחדש שחולק ג"כ על הש"ך מטעמים שונים והביא ג"כ הקושיא מהנימוק"י לענין עידי חזקה וכ"כ בזה וכעת נ"ל ליישב דהנה בטעם דבעינן בממון ג"כ כאשר זמם ולא כאשר עשה צ"ב והנה התוס' בב"ק דף ד' ע"ב ד"ה ועדים כתבו דר"י ס"ל כיון דכאשר זמם מחייב וכ"ש כאשר עשה דעונשין מן הדין ולפ"ז צריך להבין למה ס"ל להריטב"א דבכאשר עשה פטור והנ"ל דהנה התוס' ריש ב"ק דף ב' כתבו דהכא משמע דעונשין מן הדין ובדף נ' אמרו אם על הפתיחה חייב על הכרייה לכ"ש אלא שאין עונשין מן הדין וכתב הרשב"א בחידושיו דשאני בור דחידוש הוא לפי שא"ב של אדם והכתוב עשאה כאילו הוא ברשותו ולכך אין לך בו אלא חידושו ולכך אין עונשין מה"ד ולפ"ז כיון דעדים זוממין חידוש הוא דמה חזית דציית להני ציית להני וא"כ אין לך בו אלא חידושו לכך דוקא כאשר זמם ולא כאשר עשה. ויש להמתיק הדברים דבכאשר עשה כיון דהוא מוחזק א"כ פשיט' דיש להאמין יותר להראשונים מהאחרונים ואם כן חידוש גדול הוא ולכך בכאשר עשה לא מתחייב דמהראוי להאמין לראשונים יותר מאחרונים וז"ב בטעמו של הריטב"א. ולפ"ז מיושב היטב קושית הנוב"י הנ"ל דכל הטעם דבעינן עדות שאילה"ז הוא לפי שחיישינן דלמא משקרי כשלא יוכלו להזים וכמ"ש בב"ק דף ע"ה ע"ב ולפ"ז כאן דכל הענין שא"א להזים משום שהוא כאשר עשה והרי כל הטעם דכאשר עשה הוא לפי שהראשונים מהראוי להאמין יותר וכמ"ש וכיון דלא יוכלו להזים בשביל שמחזקינן שהם נאמנים יותר וא"כ איך שייך לומר דהו"ל עדות שאאי"ל וחיישי' שמא משקרים הא מה דלא יוכלו להזים הוא משום דיהי' הראשונים נאמנים יותר ובפרט שבכאשר עשה הוא מוחזק יותר וכיון שכן ל"ש לומר שהוה עדות שאאי"ל וז"ב ואין בכח הקולמוס להאריך יותר (וע' בב"ק דף ע"ה ע"ב שם בהא דמחלק סומכוס דכאן העדים מסייעי להו) ובזה מיושב קושית התומים סי' ל"ח מכל עידי פרעון ועידי שובר דנאמנים ולא הוה עדות שאי"ל ולפמ"ש מיושב:

והנה המלמ"ל פכ"א מעדות הקשה בסוגיא דמיפך והזמה בהא דאמרו בדף ע"ג ע"ב ועוד דמי כל העבד לרב בעי לשלומי והקשה הא העבד תפוס בעצמו והו"ל כאשר עשה ע"ש. והנה התומים סי' ל"ח כ' כיון דהעבד מחוסר גט שחרור לא מקרי תפוס בעצמו ובמחכ"ת לא זכר שם דברי התוס' בב"מ דף י"ח דהסוגיא ס"ל דא"צ גט שחרור. איברא דמ"ש שאמרו שם ולא ראיתי מבואר בהדיא ובכתובות דף מ"ב ע"א ד"ה הפלתי כתבו דמוכח בב"ק וכפי הנראה כוונו דאל"כ ל"ש לשלם דמי עינו דהא מחוסר גט שחרור ע"ש וברמב"ם פ"ד מחובל עכ"פ לא ראה דברי התוס':

והנה לכאורה רציתי לומר דלפמ"ש הראב"ד דבספק בתפיסה לא אמרי' דהעבד מוחזק בעצמו א"כ כאן שכשבאו העדים והזימו א"כ שוב נעשה ספק בתפיסה א"כ שוב לא מקרי מוחזק בעצמו ובפרט דכשהעדים הזימם לא מקרי מוחזק בעצמו ולא הוה כאשר עשה. אך לפ"ז יקשה בהא דאמרו אי דאחורי קא מאחרו כולה דמי עבד בעי לשלומי והא שם דהעדים שמזימים אמרו שכעת כבר הוא משוחרר ולפ"ז בין לעדים הראשונים ובין לאחרונים עכ"פ כעת משוחרר ושוב שייך לומר דמוחזק בעצמו והו"ל כאשר עשה אמנם העיקר נ"ל דכאן ל"ש שמוחזק בעצמו דהא העבד יודע בעצמו שהמעשה לא כן היה וכאשר העדים הוזמו והפכו הדברים וא"כ ל"ש שמוחזק בעצמו וכעין דאמרו בכריתות דף כ"ד דהוא אינו מפקיר השור דיודע ששקר הוא ע"ש גבי שור הנסקל וז"ב מאד:

ובזה יש ליישב קושית התוס' במה דאמרו העבד בכל דהו ניחא והקשו דמה כל דהו הא מסייעים אותם לגמרי. ולפמ"ש א"ש דזה אינו ניחותא לגבי' דבאמת העבד יודע שלא כן היה המעשה רק שזאת ניחא ליה שעכ"פ יהיה משוחרר ודו"ק:

ובזה מיושב היטב מה דק"ל טובא במה דאמרו דאכתי גברא לאו בר חיובא וכתבו התוס' ד"ה דאכתי דבקנס לא חשבינן לגברא בר חיובא וקשה הא העבד מוחזק בעצמו ותפס מועיל אף שהב"ד א"י לחייב ולפמ"ש א"ש דעכ"פ ל"ש מוחזק בעצמו וע' בשיטה מקובצת ב"ק דף ע"ד גבי טבי עבד ר"ג מ"ש בשם הרשב"א ולפמ"ש התוס' אין ראיה ודו"ק וע' מכות דף ה' ובתוס' ד"ה וכן ודו"ק היטב בכל הציונים שציינתי ותמצא חדשות ודו"ק:

והנה לכאורה הי' נ"ל דבר חדש דלכך בממון בעינן ג"כ כאשר זמם ולא כאשר עשה משום דבשלמא כאשר זמם שפיר מתחייב על שגרמו להזיקו במחשבתם אבל אם כבר העידו מה שנעשה המעשה זה אין בידם דאף אם ירצו לחזור לא יכלו עוד לחזור ונמצא שכעת לא סבבו הם המעשה רק שע"י מחשבתם הרע נגמר המעשה ולכך נתחייבו על אשר זממו ולא על אשר עשו וז"ב מאד לדעתי. ובזה ממילא מיושב קושית התומים והמלמ"ל הנ"ל דבעידי פרעון או בעידי שובר או בעבד שמחשבתם ממיל' בזה גופא נעשה המעשה ומקרי כאשר עשה א"כ בזה לא אכפת לן בזה שנקרא אשר עשה דבאמת שייך ק"ו אם כאשר זמם חייב מכ"ש כאשר עשה ול"ש לומר דאין בידו לחזור עוד דבאמת בזה יוכל לחזור דבאמת לא היה כאן רק כאשר זמם רק דכאן זה גופא מקרי מעשה אבל מידי כאשר זמם לא יצא אלא שלפ"ז צ"ב גם קושית הריטב"א שהביא הנמוק"י בהן כת אחת להזמה שהקשה דהו"ל כאשר עשה ומה בכך דהוה כאשר עשה הא עכ"פ הי' בידם לחזור. ואולי כיון ששם הי' ג' כתי עדים כת לכל שנה רק שהן עדות אחת להזמה א"כ לגבי הראשונים שאין בידם לחזור כל שהעידו שוב הו"ל כאשר עשה לגבי הראשונים ולכך הוצרך הנימוק"י לחדש דמיירי שלא הי' בהשדה וז"ב. ובזה ממילא מיושב קושית הנוב"י הנ"ל דא"כ קשה מכל עידי חזקה דהו"ל עדות שאאי"ל משום דהוה כאשר עשה ולפמ"ש א"ש דבאמת בעידי חזקה ל"ש כאשר עשה כלל. ובזה יש ליישב כל קושיות התומים בסי' ל"ח ע"ש ודו"ק:

והנה לפמ"ש הפ"י בביצה דף ז' גבי שאור וחמץ דל"ש עונשין מן הדין כיון דשאור ג"כ חמץ הוא רק שחימוצו קשה אבל כיון ששם חמץ עליו ל"ש עונשין מן הדין ע"ש לפ"ז צ"ב דלמה לא יהי' כאשר עשה מק"ו דכאשר זמם ול"ש אין עונשין מן הדין דבכלל כאשר זמם הוא וצ"ל כיון דמ"מ ענין נפרד הוא שייך עונשין מה"ד וז"ב. ולפ"ז אם כאשר זמם הוא בעצמו כאשר עשה הי' מקום לומר דעונשין מה"ד אלא דא"כ אין מקום לקושית הריטב"א הנ"ל ובאמת גוף דברי הפ"י הנ"ל במחכ"ת לא הרגיש שאף בזה אין עונשין מה"ד דמקורו במכות דף ה' ע"ב גבי בת אביו שהיא בת אמו מבואר דלא כדבריו ששם הוא בעצמו נכלל בבת אביו שלא בת אמו וע"כ דלא כהפ"י. ובחידושי לרמב"ם הלכות טומאת מת פ"א הארכתי בזה ואכ"מ. והנה לכאורה הי' נ"ל ראיה להש"ך דאף דלא בעי דו"ח כל שאמרו א"י לא הוה עדות מהא דכתב הרא"ש דגט מוקדם אם נשאת לאחר הגט בטל ולא תפסי קידושי שני ותמה הב"י סי' קכ"ז כיון דאינו רק פסול דרבנן כמו כל פסולי דרבנן דרבנן תקנו זמן בגיטין א"כ מה"ת לומר דלא הוה גט כלל ע"ש שכתב שהוא היפך דעת כל הפוסקים ולפמ"ש יש ליישב דהרי הפ"י הקשה בסוגיא דזמן בגיטין דלמה לנו שום טעם הא הו"ל עדות שאילה"ז והרי בעינן דו"ח וא"כ בעינן זמן אבל כבר כתבתי על הגליון שבמחכ"ת לא זכר שם שכבר קדמו הרשב"א בתשובה הובא בב"י אהע"ז סי' י"א והביא מזה ראיה דגיטין וקידושין שוין לד"מ דלא בעי דו"ח ע"ש ולפ"ז זהו נכון על גוף הדבר דלא נבעי זמן משום דלד"מ דמי ולא בעי דו"ח אבל כל שכבר תקנו זמן משום ב"א ופירי ורק דהוא מוקדם בזה פשיט' דפסול דהרי לא גרע מאילו אמרו א"י שפסול אף בד"מ מכ"ש במוקדם בבירור שבודאי א"י להזים אותם וזה גם בד"מ בטל העדות וא"כ ממילא בטל הגט משום דבעי דו"ח ובטל העדות וז"ב. איברא דלפ"ז יקשה הא דפריך הש"ס בגיטין דף כ"ו קפסיק ותני ל"ש מן הנשואין ול"ש מן האירוסין בשלמא לר"י ניחא אלא לר"ל דאמר משום פירי ארוסה מי אית לה פירי ומה קושיא הא שם קאי על מה דצריך להניח מקום הזמן שלא יהיה מוקדם והא מוקדם בודאי פסול משום דו"ח וכמ"ש והיא קושיא גדולה וצ"ל דמכאן ראיה לפירוש הבעל העיטור שהביא הפני יהושע שם דעיקר קושית הש"ס הוא לענין עיקר כתיבת הזמן של ארוסה בגט דלמה ליה לר"ל כלל ע"ש. ובזה מיושב קושית התוס' שהקשו דלמה לא פריך על נכתב ביום ונחתם בלילה דפסול דפסיק ותני ל"ש מן הנשואין ול"ש מן האירוסין ולפמ"ש א"ש דבמוקדם מהראוי לפסול משום דו"ח וכמ"ש ודו"ק. איברא דלפ"ז צריך להבין הא דאמרו שם הא מלתא שמעת מני' דעולא וכו' האומר כתבו גט לארוסתי לכשאכנסנה אגרשנה אינו גט ואמר עולא מ"ט משום שמא יאמרו גיטה קודם לבנה וכו' ולמה לי האי טעמא הא הו"ל מוקדם ופסול משום דבעי דו"ח. אך ז"א דשם נכתב באותו יום והזמן היה כהוגן רק שנמסר אח"כ ושפיר שייך ביה דו"ח דלא הו"ל מוקדם לענין זה וצריך הטעם משום שלא יאמרו גיטה קודם לבנה. ובלא"ה ל"ק משם דהרי באמת יקשה למה לא פסול משום ב"א וכבר הקשה כן הבעל העיטור וכתב דמכאן ראיה דעולא לא ס"ל הטעם דב"א ומשום פירי ע"כ ג"כ ליכא למיחש וע' בתוס' שם וברא"ש פ"ב דגיטין וא"כ שוב לא תקנו זמן כלל וכבר כתבתי במק"א דכל דל"צ זמן ל"ש למפסל משום דו"ח דכל של"צ להזמן לא הצריכה תורה לדו"ח וכמו בכל איסורין היכא דליכא חשש לממון שלא כדין או לזנות לא בעי דו"ח ע"ש וא"כ ממילא לא בעי דו"ח והבאתי ראיה לזה דאל"כ יקשה מ"פ ארוסה מי אית לה פירי והא בארוסה שוב שייך משום דו"ח דכל הטעם דלא בעי דו"ח משום דלד"מ דמי ומטעם דיש לה כתובה ופירי ובארוסה דל"ש כתובה ופירי דאין לה שוב בעי זמן משום דו"ח וא"ל דלא פלוג חז"ל ואף בארוסה לא בעי דו"ח וכמ"ש הרמב"ן הובא בב"י באהע"ז סי' י"א דז"א דא"כ נימא כיון שתקנו חז"ל בנשואה משום פירי ואצרכה זמן שוב לא פלוג להיפך דגם בארוסה בעי זמן והיא קושיא נפלאה לפענ"ד ולפמ"ש יש ליישב דעיקר הקושיא כיון דא"צ זמן בארוסה שוב לא בעי דו"ח כלל וכמ"ש והארכתי בזה בחידושי לסוגיא דזמן בגיטין. ובגוף ראיית הבע"ה שהביא הרא"ש בפ"ב דגיטין דעולא ע"כ לא ס"ל הפסול דב"א דאל"כ למה לא אמר הטעם משום זה לא הבינותי דהא לדעת רוב הפוסקים גם בגט מוקדם דהיינו שנכתב ונחתם בזמנו רק שלא נמסר עד אח"כ יש תקנה לתתו ע"י שליח וע' סי' קכ"ז ס"ה ובב"ש ס"ק ו' ע"ש וא"כ בכה"ג שכתבו עכשיו כהוגן רק שלא נמסר עד לאחר הנשואין ל"ש מוקדם והי' כשר ע"י שליח ולכך צריך הטעם שמא יאמרו ויש ליישב בזה קושית התוס' ד"ה הכא ע"ש:

וע"ד פלפול אמרתי בישוב קושית הבעל העיטור הנ"ל דלמה לא אמר עולא הטעם משום ב"א דהנה בהא דאמרו בגיטין דף י"ח גיטין הבאין ממדינת הים מא"ל ומשני דקלא אית להו והקשו התוס' דאכתי שייך משום ב"א דניהו דידוע שלא בא לידה ביום הכתוב בו מ"מ יכלה לומר שבא לידה קודם שזינתה ותירצו דכיון דקלא אית להו וידעו שלא נמסר ביום הכתוב בו ומסקו אדעתייהו לידע יום שנמסר והקשיתי בחידושי דאכתי שייך משום ב"א דהרי מבואר באהע"ז סי' א' ס"ו בהג"ה דמי שנשתמדה אשתו מזכה לה גט ע"י אחר ומטעם דזכות היא לה שתזנה פנויה ולא א"א כמ"ש בפסקי מהרא"י סי' רכ"ו ולפ"ז ה"ה כאן כיון שיש לחוש לחיפוי משום זנות וא"כ מה הועילו בתקנתם הא בכה"ג דזכות הוא לה יוכל לומר שזיכה לה הגט ומיד שבא ליד השליח הרי היא מגורשת וא"כ מה הועילו בתקנתם (הא בכה"ג זכות היא לה) והיא קושיא גדולה וצ"ל דכיון דבעינן שיאמר שבאמת כוון לזכות לה ולדעת קצת פוסקים בעינן שתהיה היא מהדרת אחר גט כמבואר סי' ק"מ ס"ה ולפ"ז אם יאמר שכוון לזכות והיא היתה מהדרת אחר גט באמת יהיה החיפוי כדין שכבר היא נתגרשה דזכות הוא לה וכל שהחיפוי כדין לא חיישינן כמ"ש התוס' בגיטין דף ל"ג ד"ה ואפקעינהו אבל עכ"פ בסתם גיטין הבאים ממדה"י שפיר הועילו היכא דלא היתה מהדרת אחר גט וגם הוא לא כוון לזכות דמנא ידע במדה"י שהיא תרצה לזנות שיתן לה גט ובלי ספק לא נחשדו ישראל ע"ז וגם היא איך תדע להדר אחר גט כל שהוא במדה"י ולכך שפיר הועילו בתקנתם וז"ב:

ובזה י"ל דטעם הרא"ש שפוסל המוקדם אף דאינו רק פסול דרבנן משום דאם נימא דמועיל מוקדם מה שמקדים עתה על זמן קודם א"כ יוכל תמיד להקדים הזמן ויאמר שזיכה לה לשיטת הפוסקים דגם במוקדם כזה מועיל שישלח ע"י אחר דקלא אית לה ובכה"ג שבטל כל התקנה שוב הו"ל פסול גמור ובטל הגט דאלמו חז"ל לתקנתם היכא שיוכל להתבטל כל התקנה דכעת ודאי יחפה ויאמר דזיכה לה מקודם וז"ב ומעתה מיושב היטב קושית הבעל עיטור דכאן שאומר כתוב גט לארוסתי לכשאכנסנה אגרשנה א"כ בכה"ג שהיא ידעה זאת מקודם א"כ בודאי ל"ש גזירת ב"א דבכה"ג ודאי זכות הוא לה וגם היא ודאי מהדרת אחר גט שהרי כבר כתב הגט ונחתם בעודה ארוסה וא"כ לא הועילו חז"ל בתקנתם ודו"ק היטב כי חריף הוא ונחמד:

והנה לכאורה יקשה דאם נימא דבעינן בד"מ עדות שאי"ל א"כ יקשה בנסכא דר"א דהו"ל מחושואיל"מ ואמאי הא שיטת התוס' בב"מ דף ד' דגם בע"א היכא דמחייב ממון שייך בדין הזמה יעו"ש ובקצה"ח סי' ל"ח בסופו ולפ"ז לפמ"ש בשו"ת מיימוני השייך לספר משפטים סי' ס"א דבנסכא דר"א ע"כ מיירי דבא ע"א שאמר חטף קודם שטען אין חטפתי דאל"כ בא לממון תיכף ע"ש ולפ"ז הו"ל עדות שאאי"ל דאם נזים אותו יאמר דהוא לא רצה רק לחייבו שבועה ולא ממון דהיה יכול להכחישו ולטעון לא חטפתי ולמה הודה שחטף וצ"ל דמכאן ראיה לשיטת הר"ן בסי' מ"ז דע"א אף במקום דהאמינה תורה יכול לחזור כשנותן אמתלא ולפ"ז שפיר חייב העד דכל שראה שטוען חטפתי היה לו לחזור ואין לך אמתלא גדולה מזו דיכול לומר לא רציתי רק שישבע ולא ממון וז"ב הן אמת דלפ"ז צ"ב מ"ש הריב"ם בב"ב דף ל"ז דלכך לא נאמן במגו דלא חטפתי ולשבע דדידיה חטף משום דכל שאינו נשבע כנגדו הו"ל כשנים דהתורה האמינה לעד או שישבע נגדו או שישלם והרי כל הטעם דיכול לחזור בע"א משום דאף דהאמינה תורה לא נחשב עדותו כ"כ שלא יהיה יכול לחזור וא"כ ע"כ דלא נחשב עדותו כשנים דבשנים א"י יכול לחזור אף באמתלא וא"כ עכ"פ ל"ש לומר דהוה מגו בשנים דכל שאתה רוצה להאמינו כשנים שוב הו"ל עדות שאאי"ל והבן כי היא דק שכלי איברא דבחידושי אמרתי בישוב קושית התוס' דבאמת צריך להבין מ"ש הרשב"ם שם דאם לא היה ע"א הי' נאמן לומר דידי חטפתי במיגו משום דמוחזק בממונא ולמה לי הטעם דמוחזק ות"ל דיש לו מגו וצ"ל דבאמת יקשה כיון דכל שחטף אנן סהדי דלאו שלו חטף דחזקה מה שיש ביד אדם הוא שלו וא"כ הו"ל מיגו במקום חזקה דהוא אבעי' דלא אפשיטא וצ"ל דכל שלא ראינו שחטף והוא מוחזק בממונו א"כ ל"ש החזק' דכל מה שביד אדם הוא שלו דאדרב' א"כ הוא בודאי שלו והפה שאסר הוא הפה שהתיר וזה עדיף ממגו ועיין בש"ך סי' ק"ח ובסי' פ"ב ס"ק ג' דכל שיש לו חזקת ממון אמרינן מגו במקום חזקה ומכ"ש כאן ולזה כוון הרשב"ם במ"ש שזה מוחזק בממונו ומעתה כל שיש ע"א עכ"פ הו"ל גזלן כל דחטף א"כ שוב הו"ל מגו במקום חזקה ובזה ניחא מה שסיים הש"ס כיון דחטף הו"ל גזלן והוא לכאורה שפת יתר ועיין חידושי רמב"ן ולפמ"ש א"ש דכיון דהו"ל גזלן הו"ל מגו במקום חזקה וז"ב אברא דאכתי קשה כיון דהוא רק אבעיא דלא איפשטא הו"ל קולא לנתבע אך ז"א כיון דבאמת הו"ל מחושואיל"מ א"כ בלא המגו בודאי אינו מוחזק בממון כיון דה"ל מחושואיל"מ א"כ שוב הוה מגו במקום חזקה ובזה מיושב קושית התוס' דלכך לרב ושמואל דל"ל מחושואיל"מ ופטור שוב הוה ליה מגו ואף דהוא במקום חזקה מ"מ כל דפטור ל"ש מגו אף במקום חזקה ודו"ק. ומן האמור צדקו דברי הסמ"ע סי' ע"ה שכ' דלשיטת ריב"ם דהו"ל מגו במקום עדים אף החזרתי אינו נאמן לטעון ותמה הש"ך דלא עדיף משני עדים דנאמן לטעון החזרתי ולפמ"ש א"ש ניהו דאם הי' טוען החזרתי הי' נאמן אבל להאמינו במיגו דהחזרתי הו"ל מגו במקום חזקה דאינו נאמן כמו במגו במקום עדים ועיין בתוס' ב"ב דף ה' ודו"ק היטב בכל מ"ש:

והנה בגוף דברי הש"ך תמהתי דלדבריו דבעינן עדות שאילה"ז רק דבסתמ' תלינן שהוא עדות שאילה"ז אבל אי אמרו א"י בטל העדות דלא יוכלו להזים וא"כ לדבריו צ"ל דעדות שבשטר מסתמ' תלינן שבאותה שעה חתמו ונוכל להזימ' ובאמת שיטת הרז"ה דכל עדות שבשטר ל"ש הזמה דיכולין לתלות באיחור וע' ש"ך סי' ל"ז ס"ק י"ג. ובלא"ה ממקומו הדבר תמוה דהרי הש"ך פריך ואי ס"ד בעי דו"ח היכי תלינן שמא אחרוהו וכתבוהו וא"כ ל"מ לשיטת הת"ח וכן פירש הראב"ן והש"ך בסי' ל"ז שם הסכים לזה דקושיית הש"ס דאם נתלה באחרוהו וכתבוהו לא נכשיר שום שטר דהרי אילה"ז וע"ז משני הש"ס דלאחר התקנ' לא בעי דו"ח ולא בעינן עדות שאילה"ז א"כ מבואר בהדי' דלא כש"ך אלא אף לפירש"י דקושיית הש"ס דאיך מכשירין מספק והא העדים נתכחשו בפנינו וע"ז משני דלאחר שבטלו דו"ח מכשרינן א"כ הרי דאף בהכחישו מפורש לפנינו תלינן באיזה דבר להכשיר השטר א"כ מכ"ש דאם אמרו א"י בעדות דלא פסלינן ואולי שכחו אח"כ וע"כ דברי הש"ך צ"ע:

עוד ק"ל טובא דאם נימא דבעי עדות שאילה"ז יקשה בהא דאמרו בב"ב דף ל"ד אי דמיא הא דר' אבא לחד סהדא ולתרתי שני ולפירי וכן קי"ל בטור וש"ע חו"מ סי' קמ"ה ס"ג דהדר' ארעא והדרי פירי וקשה הא הו"ל עדות שאאילה"ז דהעדים יאמרו דאנו רצוננו לסייע לך ולהבי' ראיה דהחזקת בשדה וחשבנו אולי יש לך עדים שאכלת עוד שנה אחת והו' חזקה וכדאמרו התם הכא לסיוע קאתו דאי אתו אחריני מוקמינן ליה בידי' ועכ"פ ל"ש כאשר זמם וע"כ דלא בעינן עדות שאילה"ז בד"מ וצע"ג וביותר יש להקשות דהרי התוס' בב"ב דף נ"ו הקשו דיוכלו העדים לומר אנן לסיוע למערער קא אתינן ורצינו לחייב להמחזיק בפירי שאכל וכתבו כיון דהמחזיק הביאם מסתמ' הביאם לטובתו ומסתמ' יש לו עדים על כל הג' שנים ולפ"ז יקשה דשוב הו"ל עדות שאילה"ז דהא יוכלו לומר לסייע להמחזיק באנו. אך נראה דהרי התוס' בסנהדרין דף ט' כתבו דהיכ' דא"א להיות זה בלי זה ל"ש לומר ע"ז באנו וע"ז לא באנו ולפ"ז הא באמת הו"ל חצי דבר וכתב הרי"ף דכאן לא הוה חצי דבר דהא מ"מ הם עדות על שנה לחייבו להמחזיק הפירי שאכל כמבואר ברי"ף בהדיא בב"ב שם וא"כ שוב לא יוכלו לטעון דאנן לא באנו לחייבו בפירי רק לסייע להמחזיק דא"כ שוב הוה חצי דבר ולא מקרי עדים כלל וז"ב ונכון:

דרך אגב אומר במ"ש רשב"ם בב"ב דף נ"ו במשנה דמשלמין את הכל דמי הקרקע בשויו דכתי' כאשר זמם ולא כאשר עשה לבד הקרקע שנוטל מהמחזיק ודבריו תמוהים דהרי הנימוק"י הקשה דלמה יועיל עדותם הא הו"ל כאשר עשה ומתרץ או דבממון ל"ש כאשר זמם ולא כאשר עשה או דמיירי דלא היו המחזיק בקרק' וא"כ הרשב"ם דכתב מפני כאשר זמם ולא כאשר עשה הוא תמוה וכבר נשאלתי בזה מא' מברעזאן ושמו הרב ר' דוד מאיר פריש נ"י. והנראה בזה דהרשב"ם כיון כוונה אחרת בזה דל"ש כאן כאשר עשה כיון דהם באו להפסידו דמי הקרק' ועל הדמים ל"ש כאשר עשה. ויש להמתיק יותר דגוף הקרק' גם בלא הזמה רק בהכחשה הוה מוקי תרי להדי תרי ואוקי ארעא בחזקת מרא קמא והזמתם לא הי' רק שאם נתקלקל השדה וישטוף יהי' צריך לשלם מעות ובממון שייך כאשר זמם ולא כאשר עשה וז"ש דמי הקרק' דכתי' כאשר זמם ולא כאשר עשה וז"ש לבד הקרק' שנוטל והיינו שזה אינו נוטל מתורת כאשר זמם רק בשביל שנתכחשו עכ"פ ובזה ל"ש כאשר זמם ולא כאשר עשה דהא בהכחשה ל"ש זאת ואם שטף הקרק' אז שוב הוה כאשר זמם ולא כאשר עשה ודו"ק היטב כי הוא דבר חדש:

ודרך אגב אומר במה שהאריך הש"ך שם לתמוה על הב"י דטריפה פסול לעדות הוא פסול הגוף בעצם וע"ז תמה עליו ועל כל האחרונים דאשתמיטתי' הא דאמרו בסנהדרין דעדי טריפה שהוזמו נהרגין ור"א אמר דהו"ל עדות שאילה"ז וש"מ דלא פסילי מחמת עצמן. והנה בהגהת הט"ז בשם מהרש"ק מצאתי שהרגיש בזה וכתב די"ל דהעידו בפני ב"ד דלא היו טריפה ואח"כ נטרפו והיא תימה לפענ"ד דממנ"פ אימת נטרפו אם לאחר גמ"ד א"כ שוב היו אז בגדר עדות שאילה"ז וקודם גמ"ד שוב נפסלו עדות קודם גמ"ד. אבל לפענ"ד היה נראה דהא דפסולין להעיד כשהם טריפה הוא בשביל דבעינן עדות שאילה"ז וכשם שאין שם עדות כל שחסר דו"ח משום שלא יכול להזימה ה"ה כשהם טריפה דא"א לקיים ההזמה. ובזה נרא' לפענ"ד דלכך נפסלו גם לד"מ אף שבזה יכול לקיים ההזמה וכמ"ש הש"ך משום דכל שלד"נ פסלה התור' משום דהם פסול הגוף כמו חרש וסומא וכדומה וא"כ אף לד"מ פסלה התור' דשם ותואר העד צריך להיות שוה לד"נ ולד"מ וכל שפסול בזה פסול בזה אף דל"ש הטעם בזה. אמנם בגוף הדבר אני תמה דהתוס' ביבמות דף כ"ה פירשו הא דהרוג יציל דהו"ל טריפה וטריפה פסול להעיד משום דלא הוה עדות שאילה"ז והרי בלא"ה פסול הגוף ואף אם נימא כמ"ש דגוף פסול טריפה דא"א להזים אכתי קשה דעכ"פ נמצא אחד מהם קרוב או פסול לא מקרי דהרי כל הטעם הוא דא"א לקיים בזה עדות שאילה"ז אבל עכ"פ נמצא אחד מהן קרוב או פסול ל"ש בזה ואף אם נימא דגם נמצ' אחד מהם קאו"פ מקרי מ"מ קשה א"כ בממון לא משכחת עדים כלל דניחוש שמא העדים הם טריפה ובממון לא אזלי' בתר רוב וגם קשה הי' לו להש"ס להקשות מלוה ולוה יציל דשמא טריפה וזה רבות בשנים הקשיתי דא"כ במכות דאמרו דלא הי' נהרג אדם מעולם קשה דהי' להש"ס לומר דשואלין לעדים אם הם טריפה ופסולין להעיד ואף דלפמ"ש כעת י"ל דגוף הפסול הוא רק בשביל דהו"ל עדות שאילה"ז וכ"כ התוס' דיש מקום לומר כן מ"מ קשה דהתוס' כתבו לענין מחלל שבת ואני אומר בכל ד"נ יש מקום לומר כן וגם לפמ"ש הש"ך דבכל ד"מ צריך שיהי' עדות שאילה"ז א"כ כל ד"מ לא משכחת לה דבממון לא אזלינן בתר רובא והוא תימה וצע"ג ועיין תומים ס"ק י"ב וגם קשה דא"כ משכחת לה דפסול להעיד ולא פסול לדון כגון טריפה ובנדה דף מ"ט לא משמע כן וצ"ע:

והנה במ"ש למעל' על דברת הש"ך דאף דל"צ דו"ח מ"מ כל שאמרו א"י עדותן בטלה תמהני דהלא ר"ת רצה לחדש בהא דאמרו דלמא במקום סייף נקב הוה והקשה ר"ת דהא אזלינן בתר רובא וכתב ר"ת דודאי בסתם ל"ח ואזלינן בתר רוב מ"מ אם נשאל ויאמרו א"י עדותן בטלה וע' בתוס' חולין י"א ובמכות דף ז' הקשו התוס' על ר"ת דאין זה סברא דאם לא נשאל להם יהי' חייב ואם נשאל ואמרו א"י יהי' פטור ול"ד לסייף וארירן דשם מה"ת לבדות שיפסלו זה את זה אבל כשמכחישין בהדי' פטור וה"ה כל שלא נשאל יהי' חייב וכשנשאל ויאמרו אין אנו יודעין יהי' פטור ע"ש אבל כאן כיון דחז"ל בטלו דו"ח ואמרו דכל שמעידין מסתמא אמת אמרו א"כ למה כשנשאל ואמרו א"י יהי' פטור וצע"ג וע' בתוס' ב"ב דף נ"ו ע"ב ד"ה משלשין שהקשו דלמה לא פריך מנא ידעי קמאי דלאסהודי אתי כדפריך בב"ק דף כ"ד גבי שור המועד ואי נימא דלא כש"ך מה קושיא הא בד"מ לא בעי כלל עדות שאילה"ז משא"כ בשור המועד דהוה ענין קנס ולא ממון גמור דנזק הוה ולא ממון וצריך עדות שאילה"ז וע"כ דגם בד"מ צריך עדות שאילה"ז ודו"ק וע' בטורי אבן בר"ה דף כ"ג ע"ב גבי ומכניסין את הגדול שבהן ע"ש ודו"ק:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף