שואל ומשיב/ה/יט

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שואל ומשיבTriangleArrow-Left.png ה TriangleArrow-Left.png יט

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

שואל   מהדורה חמישאה סימן יט   ומשיב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

{{מרכז|להרב המאה"ג וכו' האבד"ק נאהרייב נ"י.{{

מה שהקשה אותי מעכ"ת בהא דאמרו בסוגיא דתני שילא כתובות דף מ"ה מוציא ש"ר קאמרת שאני מוש"ר דחידוש הוא וכו' ושיטת רש"י היא דמיירי דזנתה קודם החופה ומוש"ר אחר כניסה לחופה דהיא בסקילה וע"ז הקשה לשיטת הירושלמי דאלמנה אין לה חופה וכתבו האחרונים דה"ה בעולה דכל שאינה בתולה אין לה חופה וא"כ כיון דזינתה קודם החופה הרי היא בעולה ול"מ חופה ושוב לא אשתנית כלל. והנה שאלה גדולה שאל. ולכאורה רציתי לומר דכיון דכל ח"ל וכל עריות נתרבו העראה כגמר ביאה ולפ"ז אם נימא דהעראה אינו רק נשיקה ובנשיקה עדיין לא השיר בתולים כמבואר בסנהדרין דף ע"ג ולפ"ז משכחת לה שזינתה ואפ"ה עדיין בתולים יש לה ומקרי בתולה לענין זה שתהא חופתה חופה (ומיירי במש"ר שלא בעל ועי' רש"י ותוס' שם) אך באמת מלבד דדבר חדש הוא שבכה"ג מקרי עדיין בתולה לענין חופה ויש מקום להאריך בזה אף גם דאנן קיי"ל דהעראה זו הכנסת עטרה כמבואר בש"ס יבמות דף נ"ח וכן קי"ל וא"כ בכה"ג ודאי משיר בתולים כדאמרו בסנהדרין שם וא"כ לא מקרי חופה כלל. הן אמת דגוף הדבר לומר דבעולה הו"ל דין אלמנה לכאורה יש לפרפק ובש"ע אהע"ז [[שולחן ערוך/אבן העזר/קד|סי' ק"ד ובאו"ח סי' של"ט ובכל אחרונים אינו מבואר זאת רק באלמנה. אבל מצאתי הדבר מפורש בח"מ סי' ס"ח ס"ק י"ג בהדיא ע"ש והדרא קושית מעכ"ת לדוכתא וע"כ נראה בזה דבאמת גוף דברי הירושלמי הביאו בתוס' יומא דף י"ג ד"ה ולחדא ע"ש ב' פירושים אבל לא כתבו שום טעם דמ"ש אלמנה מבתולה לענין חופה וחפשתי בפוסקים ולא מצאתי שום טעם דאמאי לא יועיל חופה באלמנה ובאמת לפי שיטת התוס' דחופה היינו מה שמכסים בהינומא א"כ זה דוקא בתולה ולא אלמנה. ולפ"ז היה מקום לחלק דבבעולה ל"ש זאת ועי' ח"מ וב"ש סי' כ"א ובמג"א סי' ע"ה ובירושלמי פ"ב דכתובות ודו"ק. אבל באמת הרבה דיעות ושיטות מה נקרא חופה ועיין באהע"ז סי' נ"ה דלדידהו יקשה מהחילוק יש בין בתולה לאלמנה. וע"כ נלפענ"ד דבר חדש דהנה בכתובות נ"ו בעי רבין אם חיבת חופה קונה או חיבת ביאה ולפ"ז אף דאנן קיי"ל דחיבת חופה קונה דהרי ר"א נסתפק בנכנסה לחופה ולא נבעלה ופירסה נדה מהו עכ"פ כיון דבעינן חזי לביאה ע"כ ס"ל להירושלמי כיון דהחופה בעצמותו אינו קונה דלא קי"ל כר"ה ורק דהוא אתחלתא דביאה ולפ"ז זהו בבתולה דחיבת בתולים א"כ החופה הוה אתחלתא דביאת בתולים ע"כ גם חיבת חופה לבד קונה אבל בבעולה או אלמנה דליכא בתולים די שחיבת ביאה יקנה ולא אתחלא דחופה כנלפענ"ד נכון. ואם חומה היא נבנה עליה טירת כסף דבזה מיושב מה שהקשה בשו"ת אא"ז בעל מג"ש בשו"ת פ"י סי' ג' בחלק אהע"ז אם נימא דאלמנה אין לה חופה א"כ במה נחלקו רב ושמואל אם יש חופה לפסולות או לא הא פלוגתתם קאי על מתניתין דאלמנה לכ"ג וכמ"ש רש"י ותוס' והרי אלמנה אין לה חופה אף בכשרות ומכ"ש בפסולות וכן הקשה בשעה"מ בקונטרס חופת חתנים ולפמ"ש א"ש דאם נימא דיש חופה לפסולות א"כ אף דשם ודאי לא חזי לביאה ואפ"ה חיבת חופה קונה מכ"ש באלמנה דיש ביאה רק שאינו של בתולים ושמואל ס"ל דאין חופה לפסולים ומה"ט גופא דחופה בעינן שיהיה ראוי לבעילה וז"ב. ובאמת שלפענ"ד מכאן יצא לרמב"ם דלא הביא דין הירושלמי דאלמנה אין לה חופה והקשו כלם כיון דלדעתו חופת נדה ל"ק ומשום דבעינן חופה דחזי לביאה ומ"ש דיש לאלמנה חופה כיון דלדידיה גם בבתולה בעינן חופה דחזיא לביאה וא"כ אלמנה חלוק מבתולה דבעינן ביאה ממש. ולפמ"ש א"ש דהרי הלח"מ בפ"י מאישות כתב לחלק דאף דיש חופה לפסולות אפ"ה חופת נדה ל"ק משום דבפסולות הוא רצה לעבור על האיסור משא"כ בנדה דדעתו רק לכשתטהר מנדתה א"כ באלמנה דעכ"פ יודע שאין לה בתולים א"כ קנה בחופה דחזי לביאה טפי מפסולות וז"ב והרמב"ם מפרש דהירושלמי אזיל אליבא דשמואל דס"ל אין חופה לפסולות. ובזה מיושב מה שהקשה הפ"י בתשובה בהא דאמר רבא בקידושין דף ה' חדא דג' תנן ד' לא תנן ואביי נדחק והקשה הפ"י דאזדא לה הק"ו דר"ה דלימא מה לביאה שקונה באלמנה תאמר בחופה שאף אחר שתלמוד שקונה אינה נקנה באלמנה כקושיית הרי"ט מיוני ביבמות דף נ"ז ע"ב והשעה"מ הוסיף אמאי לא אמר אביי דלכך לא תנן חופה במשנה משום דרצה לכלל גם אלמנה. ולפמ"ש א"ש דכל זה שייך לדידן דלא קיי"ל כר"ה ורב ושמואל נחלקו בחופה לפסולות דוקא לדידן וכמ"ש התוס' ובחידושי הרשב"א ביבמות שם אבל לר"ה דס"ל דחופה קונה א"כ י"ל דחיבת חופה בעצמותה קונה ואף בלא ביאה שזה קנין בפ"ע וא"כ גם באלמנה שייך זאת וימתק יותר לפמ"ש בחירושי מהרי"ט על הרי"ף בקידושין גבי חופה קונה דלכך י"ל דחופה לא קונה משום דאכתי לא חזי ע"י חופה דהו"ל כלה בלא ברכה והו"ל כמו פירסה נדה ובעינן חופה דחזיא לביאה ע"ש ולפ"ז ר"ה ע"כ ס"ל דחופה היא קנין בפ"ע ולא בעי שיהיה חזי לביאה וכמו כסף ושטר דלא בעי שיהיה חזי לביאה וגם בח"ל תפסי הקידושין וא"כ ממילא קונה גם באלמנה. ובאמת כי יש לפקפק על המהרי"ט ל"מ אם נימא כשיטת המהר"א דחופה קונה וגומר א"כ חזי לביאה דאם מתכוין לשם נשואה ודאי רשאי לבעול ועיין בר"ן פ"ק דכתובות ובש"ע סי' נ"ז. עכ"פ מ"ש הוא נכון. ובזה יש ליישב הרבה קושיות שהאריכו השעה"מ ובטעם המלך שם די"ל דלדידן דקיי"ל יש חופה לפסולות ליתא לזה וגם באלמנה קונה. אך מה שהקשה המ"ב סי' צ' מהא דתנן לעולם היא ברשות האב עד שתכנס לחופה ושם קאי גם על אלמנה ליתא ישוב הנ"ל דאכתי קשה על שמואל ממתניתין. והנ"ל בזה עפמ"ש אא"ז הח"ץ ז"ל בסי' קכ"ד ליישב הא דמבעיא לרבין אם חיבת חופה קונה או חיבת ביאה קונה על ראב"ע ולא קמבעי לעיל על המשנה דלעולם היא ברשות האב עד שתכנס לחופה וכתב די"ל דכמו דמחלק הש"ס בדף מ"ז בין מדידי' לדידה וא"כ שם דהיא נקנית לו י"ל דחיבת חופה בלבד סגי משא"כ מדידיה לדידה ע"ש ואני המתקתי הדבר לפמ"ש הר"ן בנדרים בסוגיא דבר פדא דהאשה אינה מקנית עצמה לבעל רק שמפקרת עצמה לו וא"כ ל"ש לומר שמפקרת עצמה רק בחופה דחזיא לביאה ורק בקנין שייך זאת דאינו רוצה להקנות רק על אופן זה עכ"פ ל"ק משם דשם מיירי בדידה ושפיר קני חופה אף באלמנה משא"כ מדידי' לדידה. האמנם לא אכחד קושט דברי אמת דדברי אא"ז דחוקים הם דל"ש קנין לחצאין וכמ"ש בעצמו לר"א דאין סברא שיהיה לזה חופה קנין ולזה לא יקנה וע"כ לא חלקו שם בדף מ"ז רק בהתחייבות ממון שזה רוצה להקנות באחתוני לבד וזה אינו רוצה רק ע"מ חיבת ביאה אבל בקנין אחד שיהיה לזה קנין ולזה לא זה לא מצינו. עכ"פ קושית הח"מ סי' ס"א יש ליישב בזה דלענין ירושה שפיר קנה ע"י מסירה לשלוחי הבעל אף דגרע מחופה משום דהיא רוצית להקנות טפי משא"כ גוף חופת נדה לא קני כלל ודו"ק. יהיה איך שיהיה עכ"פ מ"ש לעיל נכון. ומעתה מיושב היטב הקושיא הנ"ל שהקשה הרב מוהר"ד הנ"ל דשפיר מקרי חופה בבעולה לדידן דקי"ל יש חופה לפסולות ולמ"ד אין חופה קונה בפסולות בלא"ה כבר הקשה בהפלאה שם דל"מ חופה והוסיף להקשות לרמב"ם דס"ל פרסה נדה ל"מ חופה דחזי לביאה וה"ה בזה. אבל באמת ל"ק כלל דל"ד דנדה דשם ל"ח לביאה ודעתו עד שתטהר אבל כאן בזנות כ"ז שלא באו עדים היתה מותרת באמת דהי' לה ס"ס אף אם היה יודע שפ"פ בלא עדים הו"ל ס"ס וא"כ עכ"פ חזי לביאה מקרי כנלפענ"ד. שוב מצאתי קושית הרב מוהר"ד הנ"ל במקנה בק"א להלכות קידושין סי' נ"ד ע"ש שהקשה עוד כמה קושיות. ולפמ"ש מיושבים כל הקושיות ועיין בשעה"מ לענין חופת נדה שהאריך העמיק בענין הלז ולפמ"ש יש לבנות ולסתור ודו"ק:

עוד נראה בטעם דחופה הראוי לביאה בעינן משום דכל שאין ביאתו ביאה אין חופתו חופה וכמ"ש רש"י בסנהדרין דף נ"ז ובכמה מקומות ועמלמ"ל פ"ג מאישות הי"א ולפ"ז בנדה דאף אם עבר ובעל לא תפסי קידושי ביאה בנדה דח"כ היא ואף דמבואר בסי' מ"ד דהמקדש נדה מקודשת היינו בקידושי כסף ושטר אבל בביאה דח"כ פשיטא דלא חלו הקידושין דאינה ראויה לביאה וכיון דהביאה אינה ראויה ממילא גם החופה לא נקרא חופה כנלפענ"ד. ואל תשיבני דבריש תמורה מרבינן אלמנה לכ"ג מקרא דלא יחלל וכתב הרשב"א בקידושין דכל ח"ל מרבינן מזה היינו ח"ל דתפסי בהם קידושין אבל ח"כ דלא תפסי בה' קידושין רק נדה הואיל וחזיא אח"כ דהיינו דוקא כשקדשה בכסף ושטר אבל אם קדשה בביאה כיון דזה אסור הו"ל מלתא דא"ר לא תעביד ולא חלו הקידושין של ביאה כנלפענ"ד ברור לדינא. ולפ"ז כל שאין ביאתו ביאה לא הוה חופתו חופה. ואם חומה היא נבנה עליה טירת כסף דבזה מיושב היטב מה שהקשו השעה"מ וכל האחרונים לשיטת הרמב"ם דבעינן חופה דחזי לביאה ובנדה ל"מ החופה א"כ איך קידש הכה"ג ביו"כ לשיטת הירושלמי והא אינה ראויה לביאה ביוה"כ דאסור בחמשה ענויים מה"ת ולפמ"ש א"ש דשם יומא הוא דקגרים לא מקרי חופה שאינה ראויה לביאה דבעצמותו ראוי רק שיומא גרים ועיין בסי' ר"ח בחו"מ ובש"ך שם. ובזה הי' מיושב כמה קושיות מה שהקשו מהא דמוקי דקני לה כשהיא ארוסה ונסתרה ונכנסה לחופה דאיך מועיל חופה וגם קושית הרב מוהר"ד הנ"ל. ולפמ"ש א"ש דדוקא בנדה כתב כן דחייב כרת ולא תפסי הקידושין של ביאה וממילא חופתה אינה חופה משא"כ בח"ל דתפסי בה קידושין דביאה כל שעבר ובעל מקרי ראוי לביאה ודו"ק. והנה לכאורה קשה אם נימא דחופת נדה לא קני דבעינן חופה דחזיא לביאה לפ"ז יקשה הרי שיטת הרא"ה דדם חימוד אינו מתחיל רק לאחר הקידושין דקודם לא סמכה דעתה והקשה הרשב"א במשמרת הבית דא"כ בטלת קידושי ביאה דאז מתחיל החימוד ואסור לבעול וכתבתי בחידושי להלכות נדה סי' קצ"ב דמזה ראיה למ"ש הט"ז שם דהיתה עמו במטה דל"ש חימוד שיש לה פת בסלה מכ"ש במקדש בביאה דודאי יש לה פת בסלה ומקודם הקידושין אין לה חימוד והארכתי בזה ולפ"ז יקשה לר"ה דאמר חופה קונה הא בעינן חופה הראויה לביאה וכאן אסור משום חימוד וא"ל כיון דאינו אסור רק מדרבנן חשיבא חזיא לביאה דז"א דכבר כתב המהרי"ט בחידושיו לרי"ף פ"ק דקידושין דלכך לא תקנה החופה כיון דכלה בלא ברכה אסורה כנדה א"כ אינו ראוי לביאה הרי דאף דאינו רק דרבנן אפ"ה מקרי חופה דל"ח לביאה והרב מוהר"ח אבלעפלד נסתפק בזה ע"ש בשעה"מ שהאריך בזה וא"כ כיון דאסורה לבעלה משום דם חימוד שוב הוה חופה שאינה ראויה לביאה. והיא קושיא נפלאה. ולפענ"ד נראה בזה דע"כ לא בעינן חופה הראויה לביאה רק לדידן דחופה אינה קונה רק גומר וא"כ כל דל"ח לביאה היאך תגמור הקנין הא לא מבעיא אם נימא דמציאות החופה אינו רק מדרבנן והעיקר הוא הביאה כי אני בעניי לא מצאתי רמז כלל לחופה מקרא דיהיה גומר וחפשתי ברמב"ם ולא מצאתי שיביא מקרא ע"ז וא"כ כל מה שגומר הוא משום דהיא אתחלתא דביאה וא"כ כל שאינו ראוי לביאה ל"מ חופה ואף אם נימא דחופה היא מדאורייתא וכן נראה ראיה מהא דיליף ר"ה ק"ו דחופה קונה ממה שגומר וע"כ דגומר מדאורייתא דאל"כ ל"ש לומר שגומר ולילף מזה ק"ו שתקנה כיון דמציאות החופה גופא אינו רק דרבנן אבל גם אם נימא שגומר מן התורה היינו ג"כ לא בשביל עצמות החופה רק שהיא הכנה לביאה שבזה שמכניסה לרשותו נקנית לו לביאה וא"כ כל דל"ח לביאה לא מקרי חופה אבל לר"ה דס"ל דחופה הוא קנין בפ"ע א"כ מה בכך דל"ח לביאה הא גם קידושי כסף ושטר ל"ח לביאה דכלה בלא ברכה אסורה כנדה ואפ"ה הוה קנין ה"ה חופה וז"ב לדעתי מאד. אחר שכתבתי זאת מצאתי שאהבה נפשי בספר אסיפת זקנים בכתובות דף ז' שם הביא מחלוקת הקדמונים שיש מהגדולים הסוברים דמציאות חופה אינה רק דרבנן והרבה סוברים דהוא מן התורה וד' יודע ששמחתי מאד כי שאלתי כשאלת הראשונים ת"ל:

והנה הראב"ד כתב שם דיש ראי' לחופה מהא דאמרו בכתובות דף מ"ח ע"ב כי יהיה נערה בתולה מאורשה לאיש ומוקי לה מאורסה ולא נשואה בנכנסה לחופה הרי שיש לחופה מקרא מה"ת ע"ש. ומן האמור נראה לפענ"ד ברור דהא דנחלקו הרמב"ם והרא"ש בחופת נדה אי גומר או לא תלוי בזה דאם נימא דמציאת החופה היא רק מדרבנן א"כ כל מה שגומר הוא רק משום דהיא אתחלתא דביאה וא"כ כל דל"ח לביאה לא גומר אבל אם נימא דחופה היא מה"ת ומרבה לה מה"ת דגומר א"כ כיון דהתורה לא תלאה בביאה לכך אף דל"ח לביאה ג"כ גומר ולפ"ז הרמב"ם דלא הביא כלל מקרא על חופה משמע דס"ל דאינו רק דרבנן א"כ לכך בעי חופה דחזי לביאה משא"כ הרא"ש אפשר דס"ל כשיטת הראב"ד דחופה מה"ת לכך לא בעי חופה דחזיא לביאה. ובזה מיושב היטב מה דאמר הש"ס ביבמות דף נ"ו כגון דקני לה כשהיא ארוסה ונכנסה לחופה ולא נבעלה והקשו כלם הא ל"ח לביאה דאסור לבעול עד שישקה אותה וא"כ ל"מ חופה ולפמ"ש א"ש דשם כיון דמוקמינן לקרא דמיירי בחופה א"כ כיון דחופה מה"ת שוב לא בעינן דחזיא לביאה ובאמת לדידן דמוקמינן ע"י גלגול ומזה יליף עולא גלגול שבועה מן התורה בקידושין דף כ"ז ע"ש וא"כ שוב י"ל דחופה אינו מה"ת ובעינן חופה דחזיא לביאה ובזה מיושב קושית התוס' בקידושין דלרב דס"ל דיש חופה לפסולות א"כ יש לאוקמא ע"י חופה ומנ"ל גלגול ולפמ"ש א"ש דרב ס"ל דחופה אינו רק דרבנן לכך לא ניחא לי' לאוקמא בכה"ג ובזה נראה הא דנחלקו הרמב"ן והריטב"א לענין חופה לפסולות דלשמואל דס"ל אין חופה לפסולות הקשה הרמב"ן דא"כ למה לי קרא דאשתו פסולה אינו מטמא לה דהא לא משכחת לה כלל וכתב הרמב"ן דניהו דחופה אין לה נשואין יש לה והריטב"א כתב דבאמת משום הא גופא מיעטה רחמנא מטומאה משום דלא משכחת נשואין מן התורה בלא חופה ע"ש ולפמ"ש נחלקו בזה דהרי דעת הרמב"ן הובא באס"ז בכתובות דף ז' דחופה אינו רק דרבנן א"כ לכך ס"ל דניהו דפסולים אין להם חופה אבל נשואין יש לה דחופה דרבנן היא דלא תקנו לפסולות אבל הריטב"א לשיטתו דכתב בכתובות דף ז' דחופה הוא מה"ת ע"ש בחידושיו שרמז לראיית הראב"ד ולכך ס"ל דבלי חופה אינו נישואין כלל וז"ב. וצ"ע בהא דאמרו בסנהדרין נ"ז בעולת בעל יש להם נכנסה לחופה ולא נבעלה לית להו ולכך בדינא דידן דיינינן להו וכן קי"ל א"כ משמע דחופה מה"ת דשם משבע מצות ב"נ קיימינן להו ע"ש. וצ"ע בכתובות דף מ"ט ס"ל לרנב"י דאף נכנסה לרשות הבעל בלי חופה דב"נ אינו חייב אף על נכנסה לחופה וזה רבותא טפי דב"נ בב"נ אינו חייב ודו"ק. וכאשר זכינו לזה אני אומר בטח דהא דאמר בירושלמי דאלמנה אין לה חופה הוא דוקא אם נימא דחופה אינו רק דרבנן וא"כ י"ל דרבנן רצו לתת הבדל שתהיה ניכרת שהיא בתולה ולכך הבדילו דחופה לא יהיה רק בבתולה ולא באלמנה ומכ"ש למ"ד דחופה היינו הנומא שמכסין על ראשה וכמ"ש בסי' כ"ה וא"כ זה תקנו דוקא בבתולה שתהי' יוצאת בהינומא כדאמרו בכתובות דף י"ז ע"ב ועיין בתוס' שם ד"ה אלמנה וצ"ע דשם כתבו בפשיטות דאלמנה הי' לה חופה וכפי הנראה קאי כפירושם השני ביומא דף י"ג דגם אלמנה יש לה חופה עכ"פ יהיה איך שיהיה כל דחופה אינו רק מדרבנן יש לחלק בין בתולה לאלמנה אבל אם נימא דחופה היא מה"ת ומה"ת לא מצינו חילוק בין בתולה לאלמנה וז"ב מאד. ובזה ממילא מיושב קושית השעה"מ הנ"ל והפ"י דא"כ איך נחלקו רב ושמואל ביש חופה לפסולות והא שם באלמנה קאי ולפמ"ש א"ש דשם דקאי אליבא דר"ה כמ"ש רש"י בתוס' שם והוא ס"ל דחופה קונה וכתבתי כבר דלדידי' ודאי דחופה מה"ת וא"כ פשיטא דגם לאלמנה יש חופה. ובזה מיושב גם מה שהקשה בהא דאמר רבא ג' תנן ד' לא תנן והקשו דלמא תני מלתא דפסיקא גם לאלמנה וגם קושית הפ"י דאיך שייך ק"ו דר"ה דהא אף אם נימא דחופה קונה לא יהיה באלמנה ולפמ"ש א"ש דלר"ה דחופה קונה מה"ת גם באלמנה יהי' מה"ת דכל בדאורייתא אין חילוק. ובזה מיושב ג"כ מה שהקשו מהא דמוקי לה כגון שנסתרה ונכנסה לחופה ואיך מועיל החופה ממ"נ אם נבעלה שוב ל"ש חופה וכן קושית הרב מוהר"ד הנ"ל שהיא קושית המקנה בהא דאמר שאני מוציא ש"ר וכו' והא ל"ש חופה בבעולה. ולפמ"ש דבסוטה דמוקמינן לקרא בנכנסה לחופה א"כ ע"כ חופה מה"ת א"כ ממילא אין חילוק בין בתולה לבעולה וגם הא דקאמר במוציא ש"ר היא דכיון דאמר שם דאילו נכנסה לחופה ולא נבעלה בעלמא היא בחנק ופירש"י דיליף לה ממאורסה ולא נשואה דמוקי לה בנכנסה לחופה וא"כ ממילא חופה מה"ת והיא ראיית הראב"ד דחופה מה"ת וא"כ שוב אין חילוק בין בתולה לבעולה ודו"ק ומה שהקשה המקנה שם מהא דאמרו בכתובות דף י"א אמר ר"ש זאת אומרת כנסה בחזקת בתולה וכו' וקשה הא אין חופה לבעולה ולא נתחייב בכתובה ובשעת ביאה ע"ד קידושין הראשונים בעל ולא נתחייב בכתובה במחכ"ת אגב חורפא רהיט ואזיל לי' ששם לא נזכר רב ששת כלל וכוונתו למה דאמר רב אשי לעולם אימא לך בעלמא לית לה ושאני הכא שהרי נכנסה לחופה וע"ז הקשה דהא בעולה אין לה חופה ובמחכ"ת דבריו תמוהים דשם קאי שנכנסה לחופה לראשון ולא נבעלה ואח"כ כנסה האחר ובאמת לא הי' כלל חופה אח"כ רק נשואין גמורין בביאה ובשעת שנכנסה לחופה בעת ההיא היתה בתולה גמורה ושפיר הי' לה חופה וז"ב ונכון. וא"ל דלפמ"ש הריטב"א דבפסולות לשמואל דס"ל דאין חופה לפסולות גם נשואין אין לה דל"מ נישואין בלא חופה דא"כ גם כאן היכא משכחת כניסה בלא חופה דז"א דא"כ היאך יפרנס הריטב"א הא דאין לאלמנה חופה וא"כ לא יהי' שום נשואין לאלמנה ובעולה וע"כ כמ"ש לעיל דהריטב"א לשיטתו דס"ל חופה מן התורה וכבר כתבתי דאם חופה מה"ת שוב אין חילוק בין אלמנה ובעולה לבתולה ודו"ק. ומהש"ס הלז אני תמה על מה שנסתפק המהר"א ששון והשעה"מ האריך בזה אם חופה משוה לה כביאה גמורה או לא דמה זו ספק ושאילה הא מבואר כאן בהדיא דאף דיש עדים שלא נסתרה אפ"ה אין השני יכול לטעון טענת בתולים וכדאמרו הרי כנסה הראשון ורב אשי אמר הרי נכנסה לחופה אלמא דחופה הוה כביאה ממש מיהו לפמ"ש התוס' שם בד"ה וניחוש משמע דמ"מ נאסרת עליו באשת כהן דליכא רק ספק אחד ולא מחזקינן לה לביאה גמורה וצ"ע בזה. אברא דלפמ"ש הרמב"ם לא ס"ל דחופה מה"ת והרי רבינו כתב בפ"ג מא"ב ה"ד דאינו חייב סקילה עד שתהיה נערה בתולה מאורשה לאיש אבל בוגרת או שנכנסה לחופה ולא נבעלה היא בחנק הרי דממעט נכנסה לחופה אלמא דס"ל דהוא דאורייתא. אבל באמת אינה קושיא דכיון שהוא כתב שם דאף במסרה האב לשלוחי הבעל ג"כ פטור מסקילה והיינו משום דממעט מקרא דלזנות בית אביה א"כ ממילא לא גרע נכנסה לחופה ולא נבעלה רק דבש"ס הקשה ואימא פרט שנכנסה לחופה ולא נבעלה והשיב רבא דחופה בהדיא כתיב וזה אם נימא דחופה דאורייתא אבל אם נימא דחופה אינו רק מדרבנן באמת אין מעלה לנכנסה לחופה יותר ממסרה אביה לשלוחי הבעל וז"ב מאד:

ובזה מיושב היטב קושית הח"מ סי' ס"א לשיטת הרמב"ם דס"ל דחופת נדה לא קני כלל והקשה הא זה יצא לו מבעיא דר"א ור"א באת"ל דחיבת חופה קונה ורבין ע"כ לא מבעיא ליה לירושה דהא משמסרה האב לשלוחי הבעל לא ירית לה וחופה עדיף משמסרה לשלוחי דבעל כדאמרו בדף מ"ח והיא קושיא גדולה ואא"ז הח"ץ ז"ל סי' קכ"ד קלסה. והב"ש נדחק ולפמ"ש א"ש דע"כ לא מסתבר לי' להש"ס דחופה עדיף רק אם חופה דאורייתא אבל אם נימא דחופה אינו רק מדרבנן כמו דס"ל לר"א דבעי חופה דחזיא לביאה וכמ"ש א"כ באמת מסרה לשלוחי הבעל עדיף דזה ממעט מקרא לזנות בית אביה ודו"ק. מיהו בלא"ה י"ל בישוב קושית הח"מ דבאמת גם בעיית רבין קאי אף לענין ירושה ורק דהוא מבעיא ליה אם מדעתו רוצה לגרשה אחר החופה ולא נבעלה אי אמרינן דלא כתב רק ע"מ חיבת חופה או חיבת ביאה משא"כ שם במסרה לשלוחי הבעל מבעיא לי' במתה שקרה אונס ואמרינן דנסתחפה שדהו. ובזה מדוקדק מה שלא פירש"י גבי אבעיא דרבין דמתה כמו שפירש גבי אבעיא דר"א בפרסה נדה ופירש ממנה ומת וכבר התעורר בזה אא"ז הח"ץ ז"ל סי' קכ"ד ולפמ"ש א"ש דבאמת כל שמתה לא מבעיא לרבין כלל דודאי יש לה וגם יורשה דלא גרע ממסרה לשלוחי הבעל רק בגרשה מדעתה בזה מבעיא ליה דהרי הוא רוצה לחזור בו ומבעיא לי' אם כבר נתחייב משא"כ במסרה לשלוחי הבעל דבאמת ידענו בי' דלא הי' רוצה לחזור רק דקרה אונס שפיר אמרינן דזה מקרי יציאה לרשותו ונסתחפה שדהו אבל אם חוזר בו באמת מסיבת איזה דבר ששנאה שפיר מבעיא ליה אם חיבת חופה קונה וכבר נתחייב או לא וז"ב ודו"ק. הנה הב"ש כתב בסי' ס"ד ס"ק ה' דאם כנס בתולה בע"ש והי' לה חופה רק שצריכה לטבול בלילי שבת לנדתה לשיטת הרא"ש דחופת נדה קונה א"כ הוא קונה כבר אף דהיא לא זכתה התוספת כתובה רק בשבת מ"מ כל דהאיש כבר קונה לגבי אשה ל"ש קנין ועיין שו"ת מ"ב סי' צ"א ודבריו סתומים דמה חילוק יש בין האיש להאשה הא גם היא אסורה לקנות בשבת ועיינתי בשו"ת מ"ב שם וראיתי שכתב דהאשה היא קנין כספו של האיש ולא להיפך ע"ש וגם דבריו תמוהים דניהו דהוא קונה אותה כדכתיב כי יקח ולא כי תקח מ"מ מה שזכתה בשבת זה מקרי קנין. אך נראה דבאמת גוף הדבר דמבואר בירושלמי דהלין דכנסין ארמלין בע"ש צריך למכנסה מבע"י כדי שלא יהי' נראה כקונה בשבת צ"ב הא הר"ן כתב בפ"ק דכתובות מה דשרא ר"א להתפיס מטלטלין בשבת אף דמקרי קונה בשבת וכתב דוקא מילי דפרהסיא כגון נשואין בשבת אסור ועב"ש סי' ס"ו ס"ק ח' שכתב שהעיקר כתירוץ הלז ע"ש ולפ"ז צ"ב ניהו דהוה חופת נדה מ"מ מה שזוכה במציאתה ובמע"י אינו דבר פרהסיא כ"כ דנימא דמחזי כקונה בשבת וצ"ל דכיון דחופת נדה אינו קונה א"כ לא יזכה ע"י חופה בגופה לענין זה שתהיה מציאתה ומע"י שלו וא"כ מה שקונה אותה הוה מילי דפרהסיא דהכל יודעין שקונה אותה בבעילה זו להיות שלו וכל אשר לה שלו עי"ז וז"ב. ולפ"ז צדקו דברי המ"ב דזה דוקא מה שהאיש קונה אותה אבל מה שהיא ניקנית לבעל א"כ גוף הבעל אינו קנין של האשה רק שזכתה בתוספת כתובה וזה אינו מילי דפרהסיא דמי יודע אם כותב לה תוספת כתובה והרי אף גוף התפסת מטלטלין התיר ר"א משום דלא מחשב פרהסיא. איברא דגוף הדבר שחידש המ"ב דהקנין הוא מצד האיש ולא מצד האשה לכאורה תמוה דאף דראייתו מכי יקח איש אשה ולא שתלקח אשה לאיש נכונה וכמ"ש הר"ן בנדרים דף ל' דהאשה אינה רק מפקרת עצמה לבעלה ובעלה זוכה מן ההפקר היינו הקידושין דבאין מצד האיש ואם נתנה היא לא מועיל אבל הנשואין דקונה לבעלה שיהיה שלה מנ"ל דלא אבל ביאור הדבר היא בפשיטות דמלבד דהבעל יכול ליקח כמה נשים והאשה לא חזיא לבי תרי וא"כ היא מיוחדת לו לבדו והוא אינו מיוחד לה לבדה דוקא אף גם דכ"ז שלא נכנסה לחופה הרי היא של אביה וא"כ היא אינה קונית כלום והיא אינה רק כהפקר שהאב מפקירה להבעל והבעל קונה אותה. ולפ"ז הי' נראה לי דבר חדש דאלמנה ובזה"ז דאיכא חר"ג שלא לישא שתי נשים ואלמנה כבר יצאת מרשות האב שוב גם היא זוכית בבעל עצמו ושוב אסור לקנות בשבת מצדה. ובזה נ"ל מה שחידש הט"ז בסי' ס"ד דבאלמנה אף דחופה אינה קונה מ"מ הבאה מהחופה לבית הנשואין זה הקנין והב"ש כתב דבריו לא נהירין ולא כתב שום טעם נגדו והמגיה בט"ז התריס נגדו ע"ש ולפמ"ש י"ל כיון דהיא עכ"פ לא קנתה בעלה כ"א בחיבת ביאה א"כ מחזי כקונה בשבת באלמנה. ובמ"ש למעלה יש ליישב בזה קושית התוס' בקידושין דף כ"ז ע"ב ד"ה ה"ג על רש"י שפירש דעולא לא רצה לאוקמא בקנא לה ונסתרה ואח"כ נכנסה לחופה דא"כ יקשה הא בעינן מבלעדי אישך שתקדום שכיבת בעל לבועל וא"ל דמיירי שבא עליה הארוס בבית חמיו דזה דחוק לעולא והקשו התוס' הא ע"כ הש"ס צריך להאי שנוייא דאל"כ מ"פ הש"ס אילימא דקני לה כשהיא ארוסה ומשקה לה כשהיא ארוסה הא ארוסה לא שותית ומה קושיא ת"ל אף בלא תחת אישך הא בעינן שקדמה שכיבת בעל לבועל וע"כ דמיירי בבא עליה הארוס בבית חמיו ובמ"ש למעלה יש ליישב דכבר כתבתי למעלה מה שהקשו דאיך מוקי בקינא לה כשהיא ארוסה ונכנסה לחופה הא הוה חופה דל"ח לביאה ולא קרינן בי' תחת אישך דהרי צריך שישקה אותה ועמ"ש בזה. וכעת נ"ל דכיון דהמים יבדוק ואולי טהורה היא א"כ אפשר דהוה חופה דחזיא לביאה דאולי תהיה טהורה ולענין ההשקאה תחת אישך קרינן בי' ולפ"ז י"ל דזה דחיק לי' לעולא כיון דבאמת מן הסתם הוה חופה דל"ח לביאה דהא בעינן מבלעדי אישך שתקדום שכיבת בעל לבועל ורק אם בא עליה ארוס בבית חמיו ועכ"פ מדרבנן אסור ולפי שיטת הראב"ד מקרי אינו מנוקה מעון עכ"פ חופה דל"ח לביאה מקרי ודחוק לי' לעולא לאוקמא להקרא בכה"ג דאף דמה"ת אינו אסור לבא עליה בבית חמיו אבל מ"מ לא מיירי התורה בכה"ג ול"מ חופה דחזיא לביאה בכה"ג ומעתה זהו למה דמוקי בנכנסה לחופה אבל הא דפריך אילימא דקינא לה כשהיא ארוסה תחת אישך אמר רחמנא שפיר צריך לקרא דתחת אישך דבלא הקרא דתחת אישך מקרא דמבלעדי אישך אפשר לומר דמיירי בבא עליה בבית חמיו ומה"ת לא הי' אסור רק דחופה דחזיא לביאה לא מקרי והו"ל כעין דאמרו ביבמות דף ע"ח דאי לאיסורא כתב דאי להיתירא לא כתב קרא והיינו שיהי' מקרי עי"ז חופה דחזיא לביאה זה א"א אבל להשקותה שפיר כתב קרא דאי לאיסורא וז"ב ודו"ק:

וע"ד הפלפול י"ל דהנה בשם אור חדש שמעתי להקשות דמה פריך מבלעדי אישך אמר רחמנא והא משכחת לה דקדשה בביאה וא"כ קדמה שכיבת בעל. אך י"ל דאם נימא דביאה נישואין עושה וכדבעיא לן בקידושין דף יו"ד ופלוגתא הוא שם א"כ ל"ש לאוקמא כן דא"כ הוה נשואה ואנן ארוסה תנן. אמנם קשה ועמוד והתבונן בזה דהנה איבעיא לן אי תחלת ביאה קונה או סוף ביאה קונה ומסיק דכל הבועל דעתו על גמר ביאה והקשו בתוס' דהא קי"ל העראה קונה וכתבו דהיכא דפירש ולא גמר ביאתו אז קני בהעראה ע"ש. ולפ"ז יקשה דלוקמא כגון שקידש בהעראה וא"ל דא"כ אם ביאה נישואין עושה גם העראה קני והות נשואה דז"א דהרי באמת קשה נימא דעל דעת שתזנה ויהיה צריך להשקותה לא קדשה כלל ויהי' כל סוטה קידושין בטלים וצ"ל דבדבר דתלוי בדעת שניהם ל"ש אדעתא דהכי לא קידש דיש דעת אחרת והיא דעתה להתקדש בכל אופן. ולפ"ז כאן דבאמת מצדה לא גמרה להתקדש עוד כיון דכל הבועל דעתו על גמר ביאה וא"כ לא סמכה דעתה להתקדש עוד בהעראה ורק דהוא כשפירש ולא בעל אמרינן דקנה אותה בהעראה לבד וכיון דלא תלוי רק בדעתו לבד שוב שייך לומר דאדעתא דהכי לא נשאה ויהי' רק אירוסין לבד. אך ז"א דאם הקידושין בטלים שוב לא קרינן בי' תחת אישך ושוב לא נאסרה עליו דגם הקידושין בטלים וא"צ להשקותה כלל וז"ב ולפ"ז זהו אם כתיב תחת אישך אבל לענין שתקדום שכיבת בעל לבועל הרי משכחת לה כה"ג דכבר בא עלי'. וידעתי שיש לפקפק אך מפני כי פלפולא קב"ה חדי בי' ע"כ כתבתי בקצרה:

והנה מחו' הרב הגביר מוה' משה יצחק נ"י מקארלין בעת היינו על החתונה של בנו הן הראנו דמה שנחלקו הקדמונים מה נקרא חופה הדבר מפורש בסוטה דף מ"ט דאמרו דגזרו על חופת חתנים ופירש הש"ס דמאי חופת חתנים זהירות המוזהבות הרי מבואר דזה נקרא חופה. והשבתי דאינו מוכרח דבזה קונה רק דבעת החופה הי' פרוס זהורית המוזהבת ותדע דאל"כ לאחר שגזרו על חופת חתנים א"כ לא הי' קונים בחופה וזה א"א וע"כ דזה הי' לובשים בעת החופה וגזרו ע"ז ולבשו דבר אחר אבל הקנין היה בע"א. ובבואי לביתי מצאתי שכוונתי לאמת שהרי הבעל העיטור הובא בב"י אהע"ז סי' ס"א כתב בהדיא כן וז"ל הב"י כתב באו"ח בשם העיטור חופה היא שמוסרה האב ומכניסה בבית שיש בה חופה דהיינו דבר חידוש כגון סדינים המצוריין וכו' והאומר חופה היא סודר שחופה בראשיהם בשעת ברכה טועה מדגרסינן בירושלמי סוכה עד שיכניס לחופה ש"מ מקום מיוחד כעין כילה שיושבין שניהם עם השושבינין הוא החופה ובירושלמי בסוכה אלו הן חופת חתנים סדינים המצויירים וכו' הרי בהדיא שהבעל עיטור ראה הירושלמי שהוא איזה חופת חתנים שהוא כעין האמור בש"ס שלנו בסוטה ואפ"ה כתב דבעינן בית ולא די במה שחופין על ראשיהם אותן סדינים המצוירים והוא הדבר אשר דברתי ודו"ק. ודרך אגב אזכיר מה דהראו לי דברי הת"כ פרשה דחטאת המתחיל נפש כי תחטא שם אמר בהלכה י"א שיש בנערה המאורשה מה שאין באשת איש שנערה המאורסה אין לה היתר ואח"כ אמר מכל מצות ד' לרבות את הנדה וכתב הקרבן אהרן דא"א אף דאסורה לכל אדם הותרה לבעלה משא"כ בנערה המאורסה דאסורה לבעלה ג"כ עד שתכנס לחופה דהא חופה כתב בתורה ובספר שנדפס מחדש על הת"כ ושמו עזרת כהנים תמה בזה דזה אינו רק מדרבנן דכלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה כמ"ש הרמב"ם ולא מן התורה. ולכאורה היא תימה רבה. ואמרתי בזה בראשית ההשקפה דניהו דהביאה מותרת היינו כמו ביאת פנויה דאינה אסורה ואף לשיטת הרמב"ם דקרי לה קדשה היינו בפנויה לגמרי אבל לא בשנבעלה לאותו שקדשה אבל מ"מ בתורת ביאת אישות אינה מותרת רק ע"י חופה ולענין זה נקראת נערה המאורסה ואח"כ מצאתי שאהבה נפשי בשיטה מקובצת בכתובות דף ז' שהביא בשם הרא"ה דכל דמחסרה מסירה לחופה אסורה גם לבעלה מה"ת כמו אחרת לגבי' והו"ל כא"א לגבי דידי' ושמחתי מאד ואף שיטת הראב"ד שם נראה כן ואף שכתב שם דהרמב"ם לא ס"ל כן מ"מ לפענ"ד נראה כמ"ש. ובזה מיושב הא דאמרו בקידושין נערה המאורשה דכתב רחמנא היכי משכחת לה והקשו דמשכחת לה בחופה קודם קידושין למ"ד חופה קני דהו"ל נערה המאורסה. ולפמ"ש אתי שפיר דא"כ כיון דהי' חופה קודם קידושין א"כ שוב הו"ל נשואה גמורה וצ"ע בזה. אבל גוף דברי הק"א א"ש כמ"ש ודוק. והנה במה דאמר שם בהלכה י"א דהשבת הותרה מכללה ונערה המאורסה לא הותרה מכללה ופירש הק"ע דשבת הותרה מכללה בקרבנות שדוחין את השבת משא"כ נערה המאורסה אין לה שום היתר. אני מצאתי בר"ן ביומא גבי הא דאמרו בג"ע יהרג ואל יעבור הביא בשם הרמב"ן בתורת אדם הך דספרא וביאר דשבת הותרה מכללה לפיקוח נפש ונערה המאורסה אף לפקוח נפש לא הותרה דאין מתרפאין בעריות ע"ש שהביא כן בשם הירושלמי. ובאמת שאלולא דברי הירושלמי הייתי אומר דפירוש הק"ע מוכרח דלענין פקוח נפש ל"ש הותרה דאינו רק דחוי' כמ"ש רבינו בפ"ב משבת משא"כ לענין קרבנות הותרה שבת כדאמרו ביומא דף מ"ו ע"ב שבת דהותרה בצבור סופו נמי דחי. איברא דצ"ב דמ"ש שבת דהותרה בק"צ משום דכתיב במועדו טומאה נמי כתיב במועדו וצ"ל דבשבת כיון דצריך ע"כ להקריב בשבת א"כ שבת לא נאמר לגבי קרבנות של שבת וע"כ הותרה בציבור אבל טומאה דמשכחת לה שתהי' טהורה א"כ מה דאמרה תורה במועדו יש לומר דאינו רק דחויה בלבד ודוק. הן אמת דבתמורה דף י"ד אמרו במשנה דק"צ דחי שבת וכן אמרו ביומא דף נ' ובכמה מקומות וכן הוא ברמב"ם פ"ד מביאת מקדש ופ"ז מתמידין וצ"ע דהא שבת הותרה ולא רק דחויה בלבד וכעת צ"ע ועיין כסף משנה פרק ב' משבת דשבת דחויה היא אצל חולה משמע דלענין קרבנות הותרה וצ"ע והאיר ד' עיני ומצאתי בתשב"ץ ח"ג סימן ל"ז שביאר בהדיא דשבת הותרה לענין ק"ץ וכתב דכ"מ שאמרו דדוחה שבת הוא לאו דוקא אחר כמה שנים זכיתי לראות דברי הירושלמי והוא בפ"ב דע"ז ה"ב שבת שהותרה מכללה להתרפאות נערה המאורסה לא הותרה מכללה להתרפאות וצ"ל דהותרה לאו דוקא רק דחויה. אך יש לומר דהרי הכ"מ כתב בשם הרשב"א דפ"נ אי דחויה או הותרה תלוי בטומאה דחויה או הותרה בציבור ולפי זה לפי מה דאמרו סתם ספרא ר' יהודה והרי ר"י ס"ל דטומאה הותרה בציבור ועיין יומא דף ז' ודוק ועיין פי"ד דשבת בירושלמי ובחידושי ת"ח ר"פ או"ב ד"ה מנין תמוהים במ"ש דעשה דקרבן שאני שהרי דוחה שבת ובמחכ"ת שאני עבודה דהותרה לא דחי' ובזה נסתרו כל דבריו.

Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף