שואל ומשיב/ה/ח

שואל ומשיב ‏ ה ח

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שואל   מהדורה חמישאה סימן ח   ומשיב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

לחכם אחד.

מה ששאל בהא דאמרו בשבועות דף ל"א במשנה השביע עליהם חמשה פעמים חוץ לב"ד ובאו לב"ד והודו פטורין כפרו חייבין על כל אחת וכו' אר"ש מ"ט הואיל ויכולין לחזור ולהודות והקשית היאך יכול לחזור ולהודות כיון שכבר נשבע לשקר וארבעים בכתפיה וכשר והא בשבועת שקר נפסל לעדות. הנה יפה הקשית אבל תמהני דכבר קדמך התומים סי' כ"ח ובקצה"ח שם בקושיא זו ואחרי שדפקת על דלתי אמרתי להשיב. דהנה בסי' ל"ד מבואר דדוקא בשבועה דלשעבר הוא דפסול ולא בשבועה דלהבא והטעם מבואר בריב"ש דבשבועה דלשעבר יצא שקר מפיו וחשוד לשקר בעדות משא"כ בלהבא לא נחשד שיצא שקר מפיו היוצא מזה דמה שפסול בשבועת שקר ושוא הוא משום דנחשד לשקר ולפ"ז באם השביעו שיודעין לו עדות והם כופרים שא"י לו עדות ואח"כ חזרו ואמרו ששכחו בשעת השבועה וכדומה וא"כ ממנ"פ מהראוי שיכשרו דאם אמת העידו כעת א"כ טוב ויפה דלא אברי סהדי אלא לשקרי ואם אינו אמת א"כ העידו אמת בשעת השבועה שאין יודעין לו עדות וכיון שלא נשבעו לשקר מה"ת למפסלי אח"כ כשאומרים ששכחו הא לא נשבעו לשקר וע"כ כשאתה חושדן שנשבעו לשקר הוא בשביל שיודעין לו באמת עדות א"כ ממנ"פ מהראוי להאמינם וז"ב לדעתי. ובזה יש ליישב גם דברי ר"מ הארוך שהובא בב"י וש"ע סי' כ"ח סט"ו שם דאם העידו עפ"י חרם שלא בפני בע"ד יכולין לחזור ולהעיד שנית לפני בע"ד ואף שישנו ממה שהעידו בתחלה והביא ראיה מהמשנה דהשביען חמשה פעמים ותמהו העבוה"ג סי' ג' והתומים והקצה"ח שם דהרי עכ"פ חשידי אשבועה. ולפמ"ש אתי שפיר דממנ"פ כשרים. אמנם זה אינו דשם שהגידו אח"כ שלא כדבריהם הראשונים א"כ יש לחוש שמא גם עכשיו שקרו בכמה פרטים דהרי חזינן דנשבעו לשקר וכפי הנראה כוון הר"מ הארוך דכל שנשבעו חוץ לב"ד יכולים העדים להתנצל דסברי דכמו דשבועת העדות ליתא חוץ לב"ד כמו כן גם שבועת ביטוי ל"ש חוץ לב"ד לכך נשבעו לשקר דל"ח מה שנשבעו לשקר חוץ לב"ד ואף דבאמת אסור לשבע בשקר מ"מ יכלו להתנצל כך ולכך לא מקרי חשידי על השבועה וראיתי באחרונים שהבינו שהר"מ הארוך הביא ראיה דיכולים לחזור ולהעיד ול"ח שמא יחזיקו דיבורם כל שכבר העידו וע"ז הביא מהמשנה דהשביעם חמשה פעמים וע"ז הקשו האחרונים דל"ד לשם דשם היה חוץ לב"ד והאריכו בזה ובמחכ"ת הלא הר"מ הארוך מיירי כששינו בעדותם מפעם הראשון ול"ש לאחזוקי דיבורם ועיקר ראייתו היא אם נאמנים אף שכבר נשבעו או קבלו בחרם וז"פ. שוב ראיתי בב"י סי' כ"ח שהביא בשם הר"מ הארוך גם לזה ראיה מהמשנה הנ"ל דלא אמרינן דנוגע בעדות ועביד לאחזוקי דיבורי' בשביל שכבר נשבע ע"ש ולזה רמזו האחרונים. ולפענ"ד ראיית מהר"ם הארוך הוא מהשביעם בב"ד וכפרו דאינם חייבין אלא אחת ומטעם דא"י לחזור ולהודות ות"ל דאמרינן דעביד לאחזוקי דיבורא מיהו גם זה יש לדחות. נחזור לראשונות דדברי המהר"ם הארוך לענין מה שקבלו בחרם נראין דעיקר הכוונה הוא דכל שהוא חוץ לב"ד יוכלו להתנצל ולומר דל"ח לשבע לשם שא"י לו עדות וגם בלא"ה י"ל לפמ"ש הר"ן שם גבי שכנגדו חשוד על השבועה אחד שבועת העדות וכתב הר"ן דיכלו העדים לומר ששכחו א"כ לכך לא נפסלו משום שבועת שקר וכ"כ בקצה"ח שם אלא שהקשה דאל"כ בב"ד נמי. אך לפענ"ד נראה דבאמת דעת הרשב"א דמי שנשבע א"י להתנצל ולומר דשוגג הייתי או שכחתי וכן קי"ל בסי' ל"ד ועיין ש"ך סי' צ"ב שחשבן לתרתי דסתרי. אך לפענ"ד נראה דבאמת הא דכתב הר"ן דיוכלו להתנצל ולומר שכחנו הוא באמת טענה גרועה וצ"ל כיון דהוה מלתא דלא רמיא עליה דאיניש לאו אדעתיה. אך באמת צ"ב כיון דעובר על אם לא יגיד ומצוה להעיד אמת ל"ש מלתא דלא רמיא עליה דאיניש דרמי ורמי להגיד האמת ולא להיות כובשי עדותן וצ"ל דכיון דאיכא למ"ד דאין עליהן מצות ותורת עדות וא"כ שוב יוכלו להתנצל ולומר שכחנו דהוה מלתא דלא רמיא עליו דאיניש ומעתה לכך בהשביעם חוץ לב"ד דהוה מלתא דלא רמיא עליו דאיניש שפיר חייבים על כל אחת ואחת דיוכלו לחזור ולהעיד אבל בהשביעם בב"ד לא יוכלו להתנצל בטענת שכחה שוב א"י לחזור ולהודות וז"ב כשמש:

ובזה מיושבין דברי הע"ש והסמ"ע סי' צ"ב דשם מיירי כגון דחשודין על שבועת עדות היינו בנשבעו חוץ לב"ד ואף דחוץ לב"ד לא מקרי שבועת עדות אבל כיון שבא השבועה ע"י עדות לא על כפירת ממון מקרי שבועת עדות. ובזה יש ליישב קושית הרב מוה' ליב סינץ שהביא הבה"ז בכריתות דף י"ב בהא דאמרו מודה ר"מ באמרו לו שנים יודע אתה בעדות מיגו דיכול לומר לא נתכוונתי וכו' והקשה ת"ל דיכול לומר אשתלי ולפמ"ש שם מיירי בהשביעו בב"ד ול"ש לומר אשתלי דשם רמי אנפשי' לשבע באמת דשם צריך להעיד ודו"ק. ובזה יש ליישב דברי הר"ר מנחם גם מה שהביא ראיה דלא אמרינן דעביד לאחזוקי דיבורא והקשו האחרונים דמה ראיה דשם היה חוץ לב"ד ולפמ"ש עיקר ראיית הר"מ הארוך דאם נימא דעביד לאחזוקי דיבוריה ולא נאמן אח"כ א"כ שוב ל"ש לומר אשתלי דהא רמי אנפשי' ומדכר דאם יאמר שא"י שוב א"י להעיד דנימא דעביד לאחזוקי דיבורי' ולכך רמיא אנפשי' ומדכר. ועדיין יש לפקפק קצת בזה. עכ"פ מ"ש לעיל יש לו פנים. ויש ליישב בזה הרבה דברים מה שהאריך התומים בסי' צ"ב ובקצה"ח סי' כ"ח ולא נפניתי כעת ודו"ק:

והנה לכאורה ק"ל דאמאי יהי' חייבין ק"ש הא יוכלו לומר דמה שאמרו תחלה שא"י לו עדות היינו שלא כוונו לשם עדות כדאמרו בכריתות דמודה ר"מ דיכול לומר לא נתכוונתי להעיד וא"כ ל"מ אם נימא כשיטת רוב הפוסקים דס"ל דאף שלא כוונו להעיד מ"מ בדיעבד כשרים להעיד אף שלא כוונו והא דאמרו בכריתות דיכול לומר לא נתכוונתי להעיד היינו שבזה יכול לפטור עצמו מק"ש דסבר כשלא כוון פסול להעיד. ובאמת שכן נראה גם מקידושין מ"ג בהא דאמרו גבי שליח דאין נעשה עד אילימא דלא א"ל הוו עלי עדים וכו' ולמה לא אמר דלא כוון להעיד ועי' בתוס' שם וא"כ יוכלו לומר דעכשיו שמו אל לבם והעידו וא"כ א"ח ק"ש כלל אלא אף לפמ"ש התוס' ישנים בכריתות שם דאם לא כוונו. להעיד פסולים להעיד מ"מ יוכלו לומר דמתחלה סברי דלא כוונו להעיד ועכשיו נזכרו שכוונו להעיד ואף להרשב"א דעדים אינם נאמנים לומר ששכחו היינו שישכחו כל העדות זה מלתא דל"ש שישכח כל הענין ופשיטא דכל שנשבע שלא ידע לא יוכל להתנצל בזה לומר ששכח כל הענין אבל אם יאמר שלא כוון ועכשיו נזכר שכוון בזה פשיטא דנאמן והיא קושיא גדולה והנראה בזה דהנה בלא"ה הקשה הר"ן בהא דקתני במשנה דאם אמרו אין אנו יודעין לך עדות ונשבעו דחייבין והא כיון שאמרו אין אנו יודעין כיון שהגידו שוב אין חוזרין ומגידין וכתב דמאין יודעין ליודעין ל"ח חוזר ומגיד דכל שא"י ל"ח הגדה כלל ע"ש ועיין בב"י סי' כ"ט ולפ"ז זהו כשאומר א"י אבל אם יאמר דמיון בתחלה שיודע רק שלא כוון להעיד ואח"כ נזכר שכוון להעיד א"כ הו"ל חוזר ומגיד וזה אינו נאמן לחזור ולשנות וז"ב מאד. ובזה מיושב היטב דברי הר"מ הארוך הנ"ל דשפיר מייתי מהמשנה דזה החילוק שבין השביעם בב"ד ובין השביעם חוץ לב"ד דבב"ד כיון שא"י לחזור ולהגיד א"כ שפיר חייב דלא יוכל להתנצל אבל חוץ לב"ד דיכול לחזור ולהעיד א"כ שוב לא הוה שבועת שקר דבשעה שיצא מפיו לא הוה שקר דהא יכול להתנצל ולומר שכוון באמרו א"י שלא כוון להעיד וא"כ ניהו דאח"כ אומר שכוון להעיד אבל כל שבשעה שנשבע היה יכול להתנצל ולומר שלא כוון להעיד א"כ שוב דומה לשבועה דלהבא דלא נפסל ומטעם שכתב הריב"ש דכיון שבשעה שנשבע לא יצא שבועה לשקר מפיו אף הוא אינו חשוד לשקר וא"כ גם בזה לא נפסל משום שבועת שקר וחייב משום שכפר בעדות דבחוץ לב"ד היה יכול לחזור ולהעיד ולא נפסל בזה וז"ב ודו"ק היטב כי הוא חריף:

והנה הסמ"ע בסי' כ"ט כתב בשם תשובת הרא"ש דאם אמרו אין אנו זוכרין סתם לא יוכלו לחזור ולהעיד ואם אמרו אין אנו זוכרין עתה יוכלו לחזור ולהעיד והט"ז חולק עליו דאף באין אנו זוכרין סתם ג"כ יכלו לחזור ולהעיד ע"ש ובתומים שהסכים לזה ולא זכיתי להבין דא"כ גם באמרו אין אנו יודעין לך עדות יאמרו דבשביל שלא זכרו אמרו שלא ידעו דכל שלא זכרו מעדות סברו דלא ידעו כלל מעדות וא"כ מה הקשה הר"ן דהו"ל חוזר ומגיד והא באין אנו זוכרין יוכלו לחזור ולהעיד וע"כ דבסתם א"י לחזור ולהעיד אף באין אנו זוכרין וז"ב לדעתי. וראיה ברורה מהא דאמרו בכריתות מגו דיכלו לומר לא נתכוונתי יקשה אף אם נימא דעדים לא יוכלו לומר דאשתלי וכשיטת הרשב"א היינו ששכחו העדות אבל שלא יזכרו זה ודאי שכיח שאדם אינו זוכר וא"כ יוכלו להתנצל מאי אין אנו יודעין דאמרנו שלא זכרו וזה יותר במשמעות הלשון ממה דלא כוונו לעדות וע"כ דאין אנו זוכרין שוה לאין אנו יודעין. ובזה יש ליישב הקושיא הנ"ל דהרי הט"ז הקשה על הסמ"ע מהא דאמרו בכתובות ולא דכיר מר וכו' הרי דהעידו אף שלא זכרו אבל בהגהת הרא"ש תירץ דשם כיון דהי' חוץ לב"ד יוכלו לחזור ולהעיד כשנזכר ועיין תומים ולפ"ז שפיר י"ל דלכך לא נפסל לשבועה דיוכלו להתנצל כל שנשבעו חוץ לב"ד דמאי אין אנו יודעין דקאמרו אין אנו זוכרין דבזה אף לשיטת הרשב"א יוכלו להתנצל וכמ"ש למעלה וא"כ הי' יכולים לחזור ולהעיד ושפיר חייבין משום שבועת עדות ודו"ק היטב כי נכון הוא מאד:

והנה במ"ש למעלה בשם התוס' ישנים בכריתות דעדים שלא כוונו להעיד א"י להעיד באמת דבריהם תמוהים וכ"כ בזה במק"א ולא ידעתי כעת מקומו אבל כעת תמהני דא"כ היאך מהני עדי חזקות שאכלו ג' שנים וכדומה ואטו בשעת מעשה כוונו להעיד הא אז לא היה מערער כלל ועבב"י חו"מ סי' קמ"ה ובש"ך שם ס"ק א' שפלפלו דחטים וקטנית הוה מלתא דלא רמיא עלייהו ע"ש ואפ"ה מועיל עדותן אף שלא כוונו להעיד וביותר יקשה דהיאך מועיל סילוק בפיסול ממון כמבואר סי' ל"ג וסי' ל"ז וסי' קכ"א וסי' ק"מ הא עכ"פ טרם שנסתלקו הי' פסולים להעיד ולא כוונו עכ"פ להעיד דלא ידעו שיסתלקו אח"כ והיאך יכשרו אח"כ וגם גוף דברי התו"י נעלם הטעם דלמה לא יכשרו. ולכאורה רציתי לומר כיון דבעי דו"ח וא"כ כל שלא נתכוונו להעיד היאך שייך דו"ח הא הוה מלתא דלא רמיא עליה ולא מדכרו שפיר וא"כ איך יפסלו בדו"ח. אך שבאמת לפ"ז שוב אין מקום לדבריהם דא"כ לדידן דקי"ל דבד"מ נתבטל הדו"ח משום נ"ד וא"כ ממילא יכשרו להעיד ובזה אמרתי ליישב דברי הירושלמי בפ"ב דקידושין שנחלקו אמוראי אם בקידושי כסף כשרין להיות שליח נעשה עד וח"א דבכסף לא ור"י אמר כיון שהאמינתו תורה אף בכסף כשר והדבר תמוה דהא ע"כ הא דבכסף אין נאמנים הוא אחר שתקנו שבועת היסת וכמ"ש התוס' בקידושין מ"ג וא"כ מ"ט דר"י דמכשיר הא הוו נוגעים. ולפמ"ש א"ש דבאמת הריטב"א הקשה דלסלקו מיינייהו דמלוה ויכשרו. אך באמת י"ל כיון דבעי כוונה לעדות ורק משום דבד"מ א"צ דו"ח א"כ כאן ממנ"פ פסול דאם אזלת בתר ד"ת שוב פסול דמה"ת צריך דו"ח בד"מ ואם בתר דרבנן אזלית שוב הוו נוגעין לדידן דתקנו שבועת היסת ומעתה זהו שנחלקו דר"י אמר שמכיון שהאמינתו תורה וא"כ עכ"פ כוונו להעיד דמה"ת כשרין להעיד ושפיר נ"מ טובא דעכ"פ מה"ת יהי' הקידושין קידושין שוב אף דמדרבנן פסולין שוב מועיל סילוקן וז"ב. ובזה יש ליישב קושית האהע"ז בחידושיו לב"ב דף כ"ט בהא דאמר כגון דנקיטי אגר ביתא והקשה הוא דלמא באמת כבר שלמו ורק דאערומי קא מערמי כדי שלא יצטרכו לשלם שנית וא"ל דיש להם מגו דיאמרו פרענו למשכיר הא השתא דתקון שבועת היסת אין להם מגו כמ"ש התוס' שם וא"כ לדידן אין כאן מגו. ולפמ"ש א"ש דבאמת לכאורה קשה דהא לא גרע מאילו נסתלקו אח"כ דמועיל וכמבואר בטוש"ע סימן ק"י ס"ט בשם רבינו יונה וא"ל דממנ"פ לא מועיל דמה"ת לא כוונו להעיד ופסולין ומדרבנן שוב הוו נוגעין דז"א כיון דמה"ת נאמנים שוב לא הוה לא כוונו להעיד וכדאמר ר"י ואף דאנן קיי"ל דשליח אינו נעשה עד בקידושי כסף היינו משום דבקידושין כל שמדרבנן פסולין הוה כמקדש בלא עדים משא"כ שם ודו"ק. אבל העיקר נ"ל דגם התו"י מודים באם ראו בעצמם לא פסילי רק באם שמעו מבעלי דבר דהיינו עדי הודאה כדנראה מלשונם ודו"ק וכ"כ בכוונתם בשערי משפט סימן צ"ב ול"ק כל הקושיות שהקשיתי. ומצאתי אחר זמן רב בשו"ת פמ"א ח"ג שהביא דברי התו"י הנ"ל ותמה על הפוסקים שלא הזכירו דבריהם ומהתימה לתמיהתו שלא נתעורר כלל דדבריהם כפשטם מוקשים המה אך לכבוד רבותינו הקדושים שלא יהי' דבריהם תמוהין כ"כ יגעתי ומצאתי סמך לדבריהם מש"ס ערוך בכתובות דף כ"ח ע"ב וכלן אם היה נכרי ונתגייר עבד ונשתחרר אינם נאמנים וריב"נ ס"ל דנאמנים ופירש הש"ס דת"ק סבר דהואיל ונכרי הוה לא הוה דייק וריב"נ סבר כיון דדעתי' לאגיורי מידק דייק הרי דעכ"פ כשלא דייקו אינם כשרים להעיד אף דשם לא בעינן שיהיה תחלתו וסופו בכשרות אפ"ה פסול כיון שלא הי' יכולים להעיד בעת ההוא לא דייקו וע' בחידושי ריטב"א שם. הן אמת דצריך להבין דמה בכך דלא דייקו הא בממון לא אברי סהדי אלא לשקרי וכיון שכעת הוא מעיד שהיה כן הענין ולא חשדינן לי' שמשקר א"כ מה בכך שלא כוון להעיד. אך נראה דהדבר תלוי מה שהפסול תלוי בו דאם הפסול הוא בשביל שחשדינן לו שמשקר כמו גנב וגזלן וכל פסול בעבירה דחשדינן דבשביל הנאת ממון ישקר א"כ כל שכעת הוא מעיד אף שלא כוון להעיד כל שכעת הוא מעיד ואומר שראה הענין כך הוא כשר לאפוקי אם הפסול הוא להיותו קרוב וא"כ מה בכך שאח"כ נתרחק שוב הוא פסול דלא כוון להעיד בשעת מעשה דאז היה פסול ול"ש לומר דמה בכך כעת ידענו דלא היה משקר דז"א דאטו קרוב פסול בשביל דמשקר הרי אף משה ואהרן פסולין וגזה"כ דקרוב אין עליו שם עד וא"כ הרי לא כוון בשעת מעשה להעיד ולפ"ז גם נכרי ועבד דאף דידענו דלא משקרי פסולין ודברי רבינו יקיר שבהג"א פ"ק דגיטין והובא בב"י חו"מ סי' ל"ד שמכשיר בעכו"ם אשר ידענו דלא משקרי נדחין הם כמ"ש הב"י שם וא"כ שפיר אמרו הטעם דלא מידק דייק משום דשם פסול מצד שאין שם עדות על נכרי ועבד וא"כ שפיר אמרינן דאף שכעת נתגייר ונשתחרר בעת ההוא לא דק ולא הי' עליו שם עד:

ובזה נראה לפענ"ד הטעם דבממון מועיל סילוק אף דלא הוה תחלתו בכשרות משום דכל הטעם דבעי תחלתו וסופו בכשרות הוא משום דאל"כ הרי לא כוון להעיד. ולפ"ז זהו אם הפסול בשביל קורבה א"כ לא חשדינן למשקר רק שאין עליו שם עד ולכך פסול כל שאין תחלתו בכשרות אבל בממון דאין הפסול רק בשביל דחשדינן דמשקר להנאתו ונוגע אינו מטעם קרוב ועיין בסמ"ע ר"ס ל"ז ובש"ך שם וא"כ כל שנסתלק ואינו נוגע שוב הוא כשר אף שלא נתכוין להעיד וז"ב. ומן האמור נראה דיש ליישב דברי הש"ך בחו"מ סי' ל"ד ס"ק ל"ג שדעתו דבפסולי עבירה כל שחזרו בתשובה כשרים להעיד והיינו מטעם שכתבתי כיון דעיקר מה דתחלתו בפסול פסול הוא משום שלא נתכוין להעיד ולפ"ז זה בפסול קורבה אבל מה דפסול משום שחשדינן למשקר כל שהוסר החשש שוב כשר וז"ב. ובזה הן נסתר מחמתו מה שהאריך התומים לדחות דל"ש בזה תירוץ התוס' דפסול נוגע אינו פסול לכל אדם ולכך כל שנסתלק כשר וזה ל"ש בפסול בעבירה ולפמ"ש א"ש דעיקר הטעם דמה שאינו פסול לכל העולם הוא בשביל שכל שאינו פסול כללי ועיקר החשש הוא בשביל שמשקר א"כ כל שנסתלק החשש הנ"ל שוב ל"ש הפסול דאף דלא כוון כשר וגם לתירוץ הראשון משום דבידו לסלק עצמו הוא ג"כ דלא נדחה והוה עליו שם עד כל דבידו לסלק עצמו מפסול וא"כ הוה תורת עד אף שלא כוון להעיד וא"כ ממילא ה"ה בפסול מחמת עבירה וממילא ל"ק מהי' יודע לו עדות בשעה שהיה חתנו דשם הוא בשביל קורבה וכמ"ש. ומה שהקשה ממ"ש גבי פסולי עדות היינו משחקי בקוביא כמ"ש רש"י ופירש הרא"ה דכעת עשו תשובה וא"כ למה נאמנים לרבנן ואף דהי' תחלתו בפסול כמ"ש התוס' שם ד"ה מלוה וא"כ מבואר דלא כש"ך. הנה לדבריו הי' לו להקשות טפי דהא משחקי בקוביא הו"ל רק פסול דרבנן ובפסול דרבנן נראה מדברי הש"ך סי' ל"ה ס"ק ז' דלא אכפת לן בתחלתו בפסול וא"כ למה יפסול וע"כ דהתוס' יפרשו דפסולי עדות היינו קרובים כמ"ש רש"י גם לזה וא"כ לק"מ ובזה יש ליישב הרבה קושיות של התומים שם ועיין בהרא"ש פ"ב דגיטין שהביא המהריב"ל והתומים שם מבואר בהדיא דכל דהפסול הוא בשביל דחשדינן ליה למשקר כל שהוא כשר כעת כשר העדות והיינו כמ"ש ודו"ק:

והנה לכאורה קשה בהא דאמרו בב"ב דף קנ"ה ע"ב דקטן פסול לעדות משום דכתיב ועמדו שני האנשים ולא קטנים וכ"כ הרמב"ם פ"ט מעדות ה"ז ובטור וש"ע חו"מ סי' ל"ה וקשה לשיטת התוס' ישנים דכל שלא כוונו להעיד א"י להעיד א"כ קטן דאין לו מחשבה וכוונה ועיין בחולין דף י"ב ברש"י ותוס' שם וא"כ פשיטא דפסול דלא כוון להעיד. והנ"ל בזה דנ"מ באם היה הקטן מצטרף עם גדולים דאם נימא דהפסול הוא בשביל שלא כוון בכה"ג שהי' שני עדים כשרים שכוונו לא נפסל עדותם בשביל הקטן דבכה"ג אמרו במכות דף ו' דשואלין אותם אי למחזי אתו או לאסהודי קאתו אבל אם הפסול בשביל שהם קטנים הוה פסול הגוף נפסלו וא"ל דאכתי כל שלא כוונו להעיד כיון דקטנים היו שוב כשרים כמבואר בסי' ל"ג גבי קרוב ופסול. אמנם י"ל דלפמ"ש הש"ך שם דכל שלא כוונו כלם אז פסול א"כ נ"מ לענין זה. אך ז"א דהא לפי שיטת התו"י כל שלא כוונו להעיד שוב פסולים וע"כ לא כתב הש"ך רק לדידן דלא קיי"ל כהתו"י הנ"ל אך י"ל דמחשבתם נכרת מתוך מעשה יש להם ועיין בחולין שם ברש"י ותוס' וברמב"ם פ"א מפהמ"ק ובלח"מ וא"כ שוב אין לך מחשבתו נכרת מתוך מעשיו גדול מזה ובלא"ה בד"נ לשיטת התוס' לא מועיל אף שאמרו שלא נתכוונו להעיד דהא התרו בהם:

ובזה יש ליישב מה ששאל אותי הרב מוה' אברהם ראש ישיבה מהורדנא נ"י דלמה לי קרא למפסל קטנים ת"ל דהו"ל עדות שאילה"ז דקטנים לאו בר עונשין הם וכ"כ רש"י בעצמו בב"ק דף פ"ח ד"ה פסולה ע"ש ולפמ"ש נ"מ כגון שנצטרפו עם עוד שנים כשרים דמצד עדות שאילה"ז כל שנוכל לקיים הזמה באלו הכשרים לא אכפת לן באותן עדות ובאמת מזימין כלם רק שאינם בתורת הזמה ועיין ברמב"ם פ"כ ה"ג מעדות דאם היה הפסק אין נענשין רק הראשונים ומכ"ש בזה שאינם בני עונשין אבל אם הי' פסולי הגוף שוב נפסלו כלם דהוה כמו נמצא אחד מהם קרוב או פסול אך העיקר דלק"מ דבאמת אין ועמדו שני אנשים מיותר דצריך לכתוב אנשים ולא נשים רק דממילא מכלל אנשים משמע גדולים ולא קטנים אבל אינו מיותר ולק"מ. איברא הא דצריך בב"ב שם לקרא דועמדו שני אנשים ות"ל משום דבעינן עדות שאילה"ז. אך באמת הדבר נכון דשם מקשה אלא מעתה הא דתנן הפעוטות מקחן מקח ה"נ דעדותן עדות וא"כ קאי על תקנת רבנן וא"כ כיון דמדרבנן א"צ דו"ח וא"כ ממילא א"צ עדות שאילה"ז דלא כש"ך בחו"מ סי' ל"ג ובתשובה הארכתי בזה וא"כ קשה יהי' כשר לדידן וגם לפמ"ש דפסול משום דאין לו כוונה כיון דחז"ל תקנו דמקחן מקח וא"כ יש לו כוונה במו"מ א"כ ג"כ יש לו כוונה להעיד וע"ז משני דכתיב ועמדו שני אנשים ולא קטנים ונתמעטו מקרא ממשמעותיו דקרא וז"ב:

ובזה מיושב דמהראוי לפסול עדים קטנים משום שאין שייכים באותו דבר דאין מקחן מקח ואין להם דעת. ולפמ"ש פריך הש"ס לדידן דתקנו מקח וממכר לפעוטות. ובזה מיושב מה דק"ל טובא דפריך הש"ס על הא דתקנו מו"מ ה"נ דעדותן עדות ומשמע דהא מה"ת פסולין עדים קטנים וקשה אם ידע דמה"ת פסולין ע"כ מקרא דאנשים ושוב מה ק"ל דהוה פסול הגוף וכמו דמשני באמת ולפמ"ש א"ש דהוה ס"ד משום דלא מכווני או שאינם בני מו"מ והם עדות שאילה"ז ולזה פריך כיון דתקנו שיהיה מקחן מקח א"כ הם בני כוונה ולדידן א"צ דו"ח למה לא תהיה עדותן עדות ומשני דפסול הגוף הוא וגם באמת קטן שהזיק חייב לשלם כשיגדל מתק"ח ועיין באו"ח ס"ס שמ"ג ובט"ז ומ"א שם ומה שציינתי על הגליון שם ודו"ק היטב ובשנת תרי"ג ב' אלול ראיתי בטורי אבן בר"ה דף כ"ד גבי הא דאמרו אימר כביתא דעיבא והקשה דמשמע דלא בעי כוונה להעיד והא בתוס' ישנים בכריתות כתבו דבעי כוונה להעיד. ולפענ"ד ל"ד דבשלמא בעסק ד"מ צריך כוונה להעיד דאף שרואה הדבר א"י אם במתנה או בהלואה ולכך צריך שיכוין להעיד ואז ידע תוכן הענין אבל בקה"ח כל שרואה הלבנה מה כוונה שייך בזה כל דליכא למטעי בכוביתא דעיבא בודאי כשר אף שלא כוון ודו"ק. ובזה יש לפרש הא דאמרו בקידושין דף מ"ג דס"ל לדב"ר שילא דאין שליח נעשה עד משום דכיון דשלוחו של אדם כמותו הו"ל כגופי' ובח"מ סי' ל"ה ס"ק א' ומה בכך דהו"ל כגופי' הא בע"ד גופי' כל דנסתלק מנגיעת ממון יכול להעיד כדאמרו נאמן בעל המקח לומר לזה מכרתי ולפמ"ש התוס' ישנים י"ל כיון דבע"ד הו"ל נוגע א"כ לא כוון להעיד דלא ידע שיסתלק מהנגיעה א"כ לא כוון להעיד והו"ל תחלתו בפסול ואף דבממון תחלתו בפסול כשר כמבואר סי' ל"ד סט"ו אבל שם הטעם דכל שנסתלק מהנגיעה שוב הו"ל כאילו נכנס אחר דמעולם לא נפסל ע"ש בסמ"ע [[סמ"ע/חושן משפט/לד#כג|ס"ק כ"ג] ולפ"ז לכך נאמן בעל המקח דאח"כ הוה כאיש אחר ולפ"ז זה בבע"ד גופא דאח"כ כשנסתלק מהמקח הוא כאחר אבל שליח דמעולם לא הי' לו נגיעה רק דנפסל משום דהו"ל כבע"ד א"כ תמיד הוא כבע"ד ופסול דאימת נסתלק שליחותו שלא יהיה כגופו. ובזה יש לפרש מ"ש בירושלמי אמר ר"א הדא דתימא בשטר אבל בכסף לא וכתבו התוס' דהיינו לאחר שנתקנה שבועת היסת והדבר תמוה דא"כ למה א"ר יוסי מכיון שהאמינתו התורה אפילו בכסף נמי ואמאי הא הו"ל נוגע ועיין בח"מ שם ס"ק ה'. ולפמ"ש י"ל דהירושלמי לא ס"ל דעד הצריך שבועה אינו עד ורק דפסולו בשביל דכל דהוה נוגע שוב לא כוון להעיד ופסול וע"ז ס"ל לר"י דכל שמה"ת נאמן שוב נתכוין להעיד ובדרבנן לא פסלינן משום דלא כוון להעיד ודו"ק היטב:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף