שואל ומשיב/ה/ט

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שואל ומשיבTriangleArrow-Left.png ה TriangleArrow-Left.png ט

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

שואל   מהדורה חמישאה סימן ט   ומשיב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

לחכם אחד.

מעשה אירע בשבת פ' בהר בחקותי שנת תר"ב הייתי בבה"כ להתפלל וותיקין כדרכי ואירע שלא זימן השמש איש שיקרא התוכחה ושאלו את פי מה לעשות והוריתי לקרותו בלא גברא כמ"ש האחרונים ולדעתי זה נכון יותר מלשכור בשבת שנראה כשכר שבת ובתשובה אחת הארכתי בזה וקראו כך בלא גברא והנה הי' ראוי להיות חמישי אבל כיון שלא ברכו לפניה ולאחריה וקראו כך בלא גברא לא נחשב למנין ואחר התוכחה קראו אחד ואמרו שיעמוד לששי והזהרתי את האיש ואמרתי כי זה הששי לחמישי יחשב אח"כ קראו לאחד לשביעי ומשקראו לשביעי דעתם הי' לקרות כל הסדרא וגערתי בם ואמרתי שיסיימו באמצע ולא יקראו כלו ויהיה הוא הוספה ויקראו אחר לאחרון כדי שיהיה שבעה קרואים מלבד המפטיר ואותו האיש להיוהו רוצה להיות בסוף סיום הסדר כדרכו תמיד וגם בוש להיות בהוספה קרא הקורא עמו כל הסדרא וכמה פעמים אמרתי להם ולא השגיחו וקראו כלו שהם ע"ה ולא ידעו שהתוכחה לא עלה למנין מטעם שכתבתי וכאשר קראו כלו אמרו קדיש אח"כ בא לשאול אותי מה יעשו וחרה אפי בהם על כי לא שמעו בקולי בראשונה ועניתי עשו כפי העולה על רוחכם וע"ז הי' שם זקן אחד יודע קצת ספר והורה להם לקרא אחד לאחרון פעם אחרת ועשו כן ואחרי זה אמרו קדיש פעם שנית ואח"כ קראו למפטיר. וע"ז אמרתי לתת עין מה משפט הדבר מכאן ולהבא. והנה בראשית ההשקפה תמהתי על הוראת הזקן שהדבר מפורש בטוש"ע סי' רפ"ב ס"ו וז"ל אם טעה הש"ץ וסיים הפרשה עם הששי ואמר קדיש א"צ לקרות עוד אחד אלא יקרא עם המפטיר מה שקרא עם הששי דקי"ל מפטיר עולה למנין שבעה עכ"ל. ומקורו מבואר בטור שכ"כ המרדכי ס"פ הקומץ בשם הר"ם מרוטענברג והכלבו והשבלי לקט בשם מס' סופרים החזן שהוא קורא בתורה פחות מזו כסבור שקרא ז' יחזור ויקרא וימלא ז' קריאות. והנה כאשר ראיתי הדברים בהשקפה ראשונה נחרדתי ע"ז. ובראשית ההשקפה תמהתי דלשון המ"ס סתום דאולי הכוונה שיחזור וימלא ז' קריאות מלבד המפטיר ולשון הב"י מורה שהמס' סופרים יסכים למהר"ם מרוטנבערג וכן נרשם בבאר הגולה וחפשתי במס' סופרים ויגעתי ומצאתי איה מקומו והוא בפי"א הלכה ד' ונפלאת היא בעיני שכפי הנראה סמך הב"י על השבלי לקט ולא עיין במקומו שבמס' סופרים שלפנינו מבואר בהדיא שם דיפטיר בשמיני הרי בהדיא להיפך ממהר"ם מרוטנבערג ועיינתי ברי"ף פ"ג דמגילה והוא כתב דקי"ל מפטיר עולה והביא ראיה מהא דאמרו חל להיות בואתה תצוה קורין שיתא בואתה תצוה וחד בכי תשא ואח"כ כתב בשם רב נטרונאי גאון דה"מ כשלא אמרו קדיש אבל כשאמרו קדיש זה מורה שכבר סליק המנין של הקרואים ואין המפטיר מצטרף וכ"כ הרמב"ם פי"ב מתפלה הלכה י"ז וכ"כ במאירי במגלה שם בשם הגאונים וכן הסכים הר"ן שם ובראותי כן תמהתי מאד על כי לא הזכיר הב"י כלל בכל הסי' שם סברת רב נטרונאי גאון ז"ל והרי הוא היפך המהר"ם והכל בו הנ"ל שהרי באמרו קדיש קודם ודאי דאין המפטיר עולה מן המנין ואיך כתבו הם להיפך שכשאמרו קדיש א"צ לחזור ולקרות ומאד גדלה התמיה בעיני על הב"י והאחרונים שסתמו הדברים ולא זכרו כלל כל הגדולים הנ"ל וכאשר הייתי במבוכה הנ"ל אמרתי אל לבי דבזה שוב אין ראיית הרי"ף לדידן ראיה כלל דהרי התוס' במגלה דף כ"ג בד"ה כיון כתבו דבימי הש"ס לא נסדר הקדיש כלל קודם המפטיר רק אחר הש"ס נתקן כדי להודיע שאינו ממנין השבעה ע"ש וא"כ לכך אמרו בש"ס דשיתא קרו בואתה תצוה וחדא בכי תשא דכל שלא אמרו קדיש ודאי המפטיר עולה משא"כ אנן בדידן דאומרים קדיש בודאי אינו עולה וכמ"ש הרי"ף והרמב"ם בשם ר"נ גאון ז"ל וכן הסכימו התוס' דמש"ה נתקן הקדיש. ומן האמור תמה תמה אקרא על התוס' שם ד"ה חד שכתבו דר"ת פסק כמ"ד עולה ולכך בתענית במנחה ובתשעה באב המפטיר השלישי וכן ביוה"כ במנחה אבל בשבת ויו"ט ושבת ויו"כ שחרית לא הוה המפטיר מן המנין כיון שמותר להוסיף יוצאין ידי כל הדיעות ע"ש והדבר יפלא למה להם כל זאת והא ההבדל מבואר דבת"ב או תענית מנחה דאין אומרים קדיש לכך המפטיר מהמנין משא"כ בשבת ויו"ט דאומרים קדיש לכך אינו מן המנין ועיינתי בהרא"ש וראיתי שבתחלה הביא דברי התוס' הנ"ל ומסיים בסוף וז"ל ודבר זה תלוי בזה שנהגו להפסיק בקדיש בין שביעי למפטיר הנה כפי הנראה כיון להחילוק הנ"ל וסתם הדברים עכ"פ יהיה איך שיהיה הדבר מבואר שלא כשיטת המהר"ם הנ"ל ובתוס' שם כתבו אח"כ וחזן שטעה וגמר כל הסדר של שבת יחזור ויקרא השביעי. וכפי הנראה משמע דאין המפטיר עולה ובב"י הביא זאת וכתב עליו הד"מ דמיירי כשלא אמרו קדיש וכפי הנראה כוון הד"מ ליישב שלא יסתור שיטת המהר"ם ומחלק דהמהר"ם לא אמרו רק כשאמר קדיש והתוס' מיירי בלא קדיש והוא תמוה מאד דאדרבא כשלא אמר קדיש בודאי ראוי שיעלה למנין וכשאמר קדיש גרע טפי וכמ"ש עכ"פ דברי הטור בשם המהר"ם תמוה. וכאשר השקפתי בזה אמרתי דהנה מקום אתי לחלק בדבר דהנה כל הטעם דקדיש מפסיק שלא יעלה למנין ביארו הרי"ף והמאירי משום דכל שהקדיש ע"כ גמר בלבו שכבר נשלם מנין הקרואים ושוב מהראוי שלא יצטרפו. ולפ"ז זה דוקא כשטעה במנין הקרואים וסבר שכבר נשלם המנין שבעה א"כ כל שהקדיש ע"כ סבר שכבר השלים המנין ואינו מהראוי שיצטרף אבל כשבאמת יודע שעומד בששי רק שטעה בהסדר שחשב שעוד יש לו הרבה לקרות ובתוך כך טעה וגמר הפרשה וכיון שראה שהשלים הסדר אמר קדיש כדרך שאומרים בגמר וא"כ הרי לא כוון לגמור מנין הקרואים א"כ למה לא יעלה המפטיר למנין כל שידע שעוד לא השלים המנין. ומעתה המהר"ם שמיירי שטעה וסיים הפרשה עם הששי אבל ידע שעומד בששי שפיר כתב שמשלים במפטיר אבל המס' סופרים כתב בסבר שכבר קרא שבעה ובכה"ג ודאי צריך להפטיר בשמיני ומדוקדקים דברי המהר"ם והש"ע והמ"ס וגם התוס' מיירי בגוונא דמס' סופרים וז"ב ודו"ק:

ומעתה בנ"ד שקראו וטעו וחשבו שעולה למנין וסברו שהוא שביעי ואמרו קדיש נראה לפענ"ד ברור שצריך לחזור ולקרות עוד אחד מלבד המפטיר כנלפענ"ד וד' יראני מתורתו נפלאות ומה שאמרו קדיש שנית תלוי במחלוקת המהר"ם והרא"ש שהביא הטור שכתב שאין לומר קדיש אח"כ ובאמת לא ראיתי ברא"ש איה מקום כבודו והב"י לא ציין כלל וכפי הנראה כיון שהטור כתב שהרא"ש היה אומר משמע שכן אמר בע"פ לא בכתב כמ"ש הב"י בכמה מקומות. ומדי דברי זכור אזכור מה דהקשה המהרש"א בתוס' שם דלפי מה שדמו התוס' ת"ב ותעניות לשבת ויו"ט א"כ הי' להם להקשות שלמה לא הקשה הש"ס על מ"ד דאינו עולה מהמשנה שהובא בדף כ"ב גבי חל להיות בשני וחמישי שלכ"ע בין לת"ק ובין לר"י המפטיר מהמנין והיא קושיא גדולה. וכפי הנראה כוונתו שיש מקום לחלק בין שבת ויו"ט לת"ב ע"ש ובאמת שהתוס' בתענית דף כ"ט הרגישו בעצמם בראיה זו. אמנם לפענ"ד י"ל מלבד דיש לדחות דר"י באמת ס"ל דאין המפטיר מן המנין וכמו שהקשו התוס' בעצמם בדף כ"ב ד"ה ולר"א ותירוץ התוס' הוא דחוק אף גם דבאמת הקשה דו"ז בישועת יעקב ז"ל די"ל דבת"ב שיש ביטול מלאכה לכך המפטיר מהמנין אבל י"ל דכל הטעם שיש בו ביטול מלאכה מבואר ברש"י בדף כ"ב דמותר לעשות מלאכה במקום שנהגו ולפ"ז לדידן דקי"ל בסי' תקנ"ד דעד חצות אין עושין מלאכה א"כ לדידן ל"ש ביטול מלאכה ושפיר הביאו התוס' ראיה ולפ"ז (לדידן) מהמשנה לא הוה מצי למפרך די"ל דכל דמיירי במקום שנהגו לעשות מלאכה. עוד אמרתי שם בהא דאמר הש"ס בטעם דאינו עולה דכיון דאמרו דהמפטיר צריך לקרות בתורה מפני כבוד התורה לכך אינו עולה. והנה בהא דאמרו מפני כבוד התורה נדחק רש"י שיאמרו שתורה ונביא שווים והיא תמוה דמה זלזול יש ואדרבא חמורין ד"ס יותר מתורה ומכ"ש כשהם ביחד דשייך זלזול וכמ"ש המ"א בסי' קפ"ד לענין ברכה רביעית של בהמ"ז. אך נראה דהכוונה היא דכיון דבימי המשנה הי' הראשון מברך לפניה ואחרון לאחריה וא"כ כשלא יקרא המפטיר בתורה רק בנביא לבד הי' מברך על הנביא לפניה ולאחריה כדאמרו במשנה דגם על הנביא מברך ועיין בחידושי פ"י שם וא"כ הי' הנביא מברך לפניה ולאחריה ולא התורה ולא הי' כבוד לתורה לכך תקנו שיקרא בתורה וא"כ מברך לפניה ולאחריה כיון שאינו מן המנין א"כ אינו בכלל השבעה והאחרון כבר הפסיק בברכה לאחריה וא"כ זהו סברת הש"ס דלא יעלה למנין וז"ב מאד מאד. ובזה י"ל דממילא לדידן דמברכין כלם לפניה ולאחריה מהראוי שיעלה למנין ודו"ק היטב כי יש להאריך בזה ואכ"מ. עוד פש גבן לברר ניהו דהי' צריכין לקרוא עוד אחד שימלא הקריאות אבל איך יצאו במה שקראו שנית מה שקרא הראשון דהרי מבואר בסי' קל"ז ס"ו דאינו יוצא רק כשמוסיף אבל באמת מלבד דהכא לא מקרי אפשר דכבר קרא כלו והוה כפרי החג דלא אפשר אף גם די"ל דשם מיירי כשלא קראו להראשון יותר ממה שצריך לקרות לו א"כ אין השני יוצא אבל כל שקראו להראשון יותר מהצורך בשביל שטעו כהך עובדא א"כ למה לא יצא השני והא באמת נשאר להשני כשיעור רק שבטעות נקרא לראשון וא"ל מאחר שכבר נתברך בראשונה דז"א דאטו אסור לברך שנית דבאמת כל קריאה וקריאה צריך ברכה ועיין מ"א סי' רפ"ב ס"ק ט"ו בשם מ"כ ורק שכבר קראו להראשון א"כ זה דוקא כשהי' כשיעור ולא כשקראו יותר. ובלא"ה גוף הדין שכתבו הגאונים בסי' קל"ז הנ"ל אינו מוסכם וכבר נתבאר כל הדין בחיבורי מגן גבורים ח"ב שם ע"ש באורך וא"כ פשיטא דאין קפידא בזה ע"ש ובפרט היכא דלא אפשר בע"א ודו"ק ועיין שו"ת נוב"י מהד"ת סי' ט"ו חאו"ח. אחר זמן רב שכתבתי זאת הגיעני ספר ברכי יוסף וראיתי בסי' רפ"ב שהעיר על הש"ע מדברי הרי"ף והרמב"ם ע"ש שהניח בקושיא ות"ל חלקי אמרה נפשי בזה:

והנה דרך אגב אזכיר מה דק"ל במגלה דף ל"א בד"ה בחדש השביעי ומפטירין הבן יקיר לי וי"א וד' פקד את שרה ומפטירין בחנה והאידנא דאיכא תרי יומא יומא קמא כי"א ולמחר ואלקים נסה את אברהם ומפטירין הבן יקיר. ולפענ"ד הוא תימה דאיך שייך לומר שיקרא בר"ה בחדש השביעי דהא צריך לקרות ה' גברי וגם במשנה מבואר דהי' קורין בחדש השביעי והוא תימה ובאמת במשנה משמע דאינו מפרש רק מה שקורין במוסף היום אבל בברייתא מדנקט י"א דקורין פ' וד' פקד את שרה ומפטירין בחנה וקשה דהא גם הת"ק לא פליגי רק דהוא מיירי במפטיר אבל באמת קורין וד' פקד את שרה וע"כ לת"ק ס"ל דבחדש השביעי הוה עיקר הקריאה והוא תימה וגם תימה דבימי התנאים הי' קורין למפטיר בתורה מה שלא קראו לראשונים וא"כ בודאי מהראוי לקרות פ' החדש השביעי למפטיר וגם קשה כיון דמשמע דהבן יקיר הוא מענינו של החדש השביעי והיינו דשם כתיב זכר אזכרנו ושם כתיב זכרון תרועה וא"כ כשקורין וד' פקד את שרה וקורין למפטיר החדש השביעי מהראוי הי' לקרות הבן יקיר ממה דסליק מיני' וכמ"ש בתוס' במגלה דף כ"ב שם וע"כ הדברים צע"ג:

והנה בהא דמבואר בש"ע ס"ה דאם לא נמצא מי שידע להפטיר אלא אחד מאותם שעלו לקרות בתורה וכבר אמר ש"ץ קדיש אחר קריאת הפרשה זה שרוצה להפטיר צריך לחזור ולקרות ויברך על קריאתו תחלה וסוף וכתב המג"א מדסתם משמע דאפילו השביעי רוצה להפטיר צריך לחזור ולקרות כיון שכבר הפסיקו בקדיש הנכנסים לא ידעו שזה קרא בתורה ואיכא בזיון לתורה וכ"כ המ"א ס"ק ט"ו. ובאמת שבשו"ת הריב"ש סי' קי"ב שהוא מקור הדין של הש"ע כתב שי"ל דבכה"ג שהאחרון הוא הקורא מפטיר אפשר לומר דא"צ לקרות בתורה משום דל"ש חשש הנכנסים בזמן מועט אבל כתב שגם בזה יש לדון כיון שאין דרך להפסיק בקדיש בין קריאת המפטיר בתורה לקריאת ההפטרה ע"ש ולכך הכריע הב"י בש"ע דכל שכבר אמרו קדיש א"י לקרות בלי קריאת התורה דיש לחוש משום הנכנסים אבל כל שלא אמר קדיש אז אם זה האחרון קורא ההפטרה א"צ לחזור ולקרות דהא בזמן מועט ל"ש חשש הנכנסים ובשלמא כשאמר קדיש יש הפסק גדול ויש חשש יותר וגם נראה כנפסק הענין יותר משא"כ בלא אמר קדיש ובזה יתבאר גם דברי הט"ז ס"ק ה' במ"ש דאם לא אמר קדיש ומפטיר מי שעלה לשביעי אז אין שום חשש דזמן מועט הוא בין הקריאה בתורה לההפטרה משא"כ באמר קדיש וז"פ רק שאיקלע לאתרין ש"ק פ' בשלח שנת תרי"ד הרב המופלג מוה' מרדכי שפירא אבד"ק זילקיבקא וכעת הוא ב"ק אקווא בפולין ונתקשה הרבה בדברי הט"ז ואמרתי לו בפשיטות ע"כ ציינתי הדברים ובאמת שכן עיקר שהרי הד"מ הביא בשם א"ז שמחלק בהדיא בין אמר קדיש ללא אמר קדיש ע"ש וע"כ הרמ"א הכריע כן בפשיטות וגם הב"י אף שכפי הנראה לא ראה דברי א"ז מ"מ הסכים ג"כ כן שגם הריב"ש לא ברירא לי' הדין אבל הדין דין אמת ודו"ק.

והנה בגוף הדין המבואר בסעיף וא"ו הנ"ל דאם טעה הש"ץ וסיים הפרשה עם הששי יקרא עם המפטיר מה שקרא עם הששי דהמפטיר עולה מן המנין לכאורה קשה הא אף דעולה מ"מ לא מועיל שיקרא מה שקרא כבר דמ"מ אין עולה וכמ"ש המ"א ס"ק ג' והביא ראיה מסי' קל"ז וכפי הנראה לזה כוון הע"ש שהביא מכאן ראיה דעולה למנין אף שקורא מה שקרא הקודם אבל באמת המ"א מדמהו לפרי החג דכל דא"א בע"א עולה וה"ה כאן א"א בע"א דהא כבר קרא כל הסדרא ולפי הנראה לזה כוון המ"א במ"ש בס"ק י"ז עסס"י קל"ז דלא כע"ש והיינו בכאן דמי לפרי החג. אבל לפענ"ד היה נראה דברי ע"ש נכונים דבאמת יוצא מה במה שקרא הקודם ול"ד לסי' קל"ז דכל דאפשר אין קורין דהנה הטעם שאינו עולה לו אם קורא מה שקרא ראשון נראה לפענ"ד ברור דזה ודאי דעכ"פ עשרה פסוקים בין הכל בב' וה' ובי"ט כל תענין המועדות ובשבת כל הסדרא זה ודאי צריך להיות רק שזה השני או השלישי קורא כל מה שקרא הראשון וכדומה ולפ"ז בשלמא בב' וה' שתקנו שלשה ואסור להוסיף דלא רצו חז"ל להטריח על הציבור שהן ימי מלאכה א"כ אם יקרא עם הראשון והשני כל הענין ואח"כ יקרא כל מה שקראו הראשונים א"כ יתבטל תק"ח דהרי שהו יותר ממה שהי' צריכין לשהות דהרי לא הי' צריכים לשהות כ"כ שבכל הקריאה לא היה אלא עשרה פסוקים וכדומה וא"כ כל שחזרו וקראו הי' שוהין יותר ואף במקום שלא שהו יותר חז"ל עשו משום לא פלוג ואמרו שאינו עולה וא"כ ממילא לא יקראו יותר מכדי הצורך ועי"ז יקראו כל השלשה כל אחד מה שלא קראו קודם אבל בשבת ויו"ט דמותר להוסיף לדידן א"כ מה בכך שיחזור ויקראו מה שקרא הראשון והא מ"מ כל שקראו כל הסדרא מה בכך הא כל שהסדרא דיומא בשלימות מה בכך שחוזר וקורא מה שקרא הראשון הא יכול לברך על התורה כל שקורא בה ולכך שפיר עולה וז"ב ול"ק מסי' קל"ז דשם מיירי בחול דאינו רשאי להוסיף וא"ל דהוה ברכה לבטלה דז"א דהא קיי"ל דמותר להוסיף ולא היה ברכה לבטלה ובאמת שהתשב"ץ כתב דהוה ברכה לבטלה והמ"א ס"ק א' מביאו אבל לא קי"ל. והטעם נראה לפענ"ד דבאמת אף דהיה יכול לפטור בברכה אחת ולא לחזור ולברך מ"מ ל"ח ברכה לבטלה וראיתי בתשב"ץ עצמו בח"ב סי' ע' בהג"ה וראיתי שם בגוף התשב"ץ שכתב ראיה דהוה ברכה לבטלה דחוזר וקורא מה שקרא הראשון מיומא דף ע' משום דברכה שא"צ. ובאמת שגם שם דעת רמ"ע מפאנו סי' נ"ט דדוקא שם הוה ברכה שא"צ ועיין מ"א סי' רט"ו שהב"ש דחה דבריו אבל אין ענינו לזה דבשלמא במה שקרא כבר אפשר לומר דהוה ברכה שא"צ אבל מה שמוסיף לקרות מחדש יותר על שבעה קרואים פשיטא דלא מקרי ברכה שא"צ שהרי כשקורא בתורה צריך לברך אף שאם היה רוצה לא היה קורא אבל כשהוא קורא למה לא יוכל לברך. ואדרבא נלפענ"ד דבזמן הש"ס שהיה הראשון מברך לפניה והאחרון לאחריה א"כ אם נתחדש אח"כ שרצו להוסיף או שבא אחד באמצע הקריאה בזה פשיטא דדעת המברך הראשון לא הי' רק על שבעה קרואים והיו צריך לברך מחדש והם לא היו נוהגין לברך היה החשש משום הנכנסים והיוצאים אבל כעת שכל אחד מברך פשיטא דל"ש ברכה שא"צ וא"כ בנ"ד אינו מקרי ברכה שא"צ ואדרבא כל שעולה להשלמת שבעה לא היה כ"כ ברכה שא"צ כמ"ש התשב"ץ שם והמעיין יראה שזה המעשה של התשב"ץ נשאל גם להריב"ש והריב"ש התיר והתשב"ץ חולק עליו והך דס"ב בש"ע הוא מהריב"ש וא"כ הדין עם התשב"ץ שכ"כ בש"ע דיש אוסרים וכן נהגו ודו"ק היטב ועיין לדו"ז בישי"ע מ"ש על התשב"ץ ולפמ"ש א"ש ודו"ק:

ודרך אגב אזכור מ"ש הב"י סי' רפ"ב בשם השבלי לקט בשם הגאונים שלכך תקנו שיקראו שבעה קרואים בתורה שאם יארע לאדם שלא שמע ברכו כל ז' ימי השבוע יאזין מפי הקוראים בתורה ויצא י"ח ונשאלתי מאחד מתלמידיי בשנת תרי"ג כשלמדתי עמהם זאת דהרי בזמן הש"ס לא היה מברך אלא הראשון והאחרון וא"כ לא היו ברכו כלל ולמה תקנו ז' והיא תימה גדולה ומצאתי בפ"י שעמד בזה. ולפענ"ד הכוונה דבאמת בזמן הש"ס כבר נתנו טעם בש"ס דף כ"ג דשלשה חמשה שבעה כנגד ב"כ או כנגד רואי פני המלך אבל עיקר הטעם הוא על זה"ז שנהגו לברך וא"כ מה"ת שיהיו שבעה ולא יפחתו כדי שלא יהיו ברכה לבטלה וע"כ אמרו שהוא כדי שישמעו ברכו. ובזה ניחא מ"ש כנגד ז' ימי שבוע והלא אינו רק ששה ובשבת הרי הוא בבהכ"נ וצ"ל דאולי לא יבא רק לשמוע קריאה ולא ישמע ברכו אבל לפמ"ש הרי עכ"פ צריך לקרות שלשה כמו בחול רק שלמה לא תקנו חמשה כמו יו"ט וע"ז אמר שיהיו כנגד ברכו ודו"ק:

והנה בהא דמבואר במשנה במגלה אין פורסין על שמע ואין נושאין את כפיהם ואין קורין בתורה ואין מפטירין בנביא פחות מעשרה הנה המשמעות של המשנה וכן נראה מרש"י וברטנורא ורמב"ם דכל אלו הטעם משום דהוה דבר שבקדושה אבל הר"ן חלקן וכתב בקה"ת והפטרה בנביא טעם אחר משום דתקנתא דרבנן הוא לקרותה בציבור וע"ז הראני החריף מוה' יעקב יוטעש ני' קונטרס אחד שכתב למה הר"ן חלקן לשנים והאריך בזה ולבסוף רצה לומר דגם הר"ן מסכים לזה ונדחק ולפענ"ד נראה דהנה הענין דבעי עשרה הוא דלפי שבאלו דברים יש דברים שאם אינם עשרה אין רשאי לעשות כלל כמו קדושה ונ"כ דביחיד וגם ברבים כל שפחות מעשרה אין אומרים כלל וגם האחד מוציא רבים י"ח אם הם עשרה משא"כ אם הם פחות מיוד אז היו כל אחד צריך לומר בפ"ע וא"כ לכך בעי עשרה אבל קה"ת הנה אף אם לא היה עשרה רק פחות היו יכולים לקרות בתורה ואחד לומד והאחרים שומעים ובלימוד אין נ"מ אם מדבר בפיו או שומע וא"ל משום הברכה דבפחות מעשרה לא מברך ז"א דאין הברכות מעכבות ועיין שו"ת נודע ביהודה מהד"ק חלק אהע"ז סי' נ"ו ולכך הוכרח הר"ן לומר כיון דתקנו בציבור ומשום תורת קריאה ולא מתורת לימוד לכך בעי עשרה. ובזה נ"ל לפשוט מה שנסתפק הכ"מ פ"א מתפלה ה"ו אם לדידן שמברכין כ"א בפ"ע על קה"ת איך הדין אם התחיל האחד בעשרה ויצאו מהם אם השני רשאי להתחיל. ולפמ"ש א"ש דהקריאה בציבור נתקן שיהיה עשרה וא"כ כל שהתחיל בעשרה גומר דמצד גוף הענין באמת סגי בפחות מעשרה והברכות אינן מעכבות ורק דגוף הקריאה תקנו בעשרה וא"כ מקרי התחלה כל שהתחיל הראשון בעשרה וז"ב ובזה י"ל קושית הט"א במשנה שם במה דהפסיק במשנה בנ"כ באמצע ע"ש ולדברי הר"ן גם קה"ת הוא משום דרבנן תקנו ולא משום דבר שבקדושה.

והנה בשנת תרכ"ג ערב שבועות הגיעני מכתב מכבוד אבי מורי הרב הגאון ני' ואעתיק לשונו אציעה לפניך מלתא דתמי' לי טובא והוא שאלה השכיח ביו"ט אם מותר להוסיף בו על הקרואים וראיתי בט"ז סי' תפ"ח שכתב ראיה מתוס' מגלה דף כ"ג ד"ה חד שכתבו וחזן שטעה כו' וכן ביו"ט וכו' ואחרון שקרא כמאן דליתא מדכתבו ואחרון שקרא כמאן דליתא והיינו כיון שקרא בטעות ש"מ דבלא טעות אין להוסיף עכ"ל. ומאד יפלא איך דילג על ראש דברי התוס' שכתבו ובשבת ויו"ט ויוה"כ וכו' כיון דמותר להוסיף ע"ש והא דכתבו ואחרון שקרא כמאן דליתא היינו מלת אחרון שקרא החזן בקול בעת קרא את האחרון כמאן דליתא כי בשביל זה לא נשתנה הדין וז"ב ובגוף הדין כתבתי ואכמ"ל עכ"ל הזהב.

והנה אף דברי הט"ז תמוהין אבל עכ"פ גוף דברי התוס' סותרין זא"ז דמ"ש בכוונתו דאחרון שקרא הוא מה שקרא החזן בקול אחרון זה דחוק ומצאתי בברכי יוסף סי' רפ"ב שתמה על הט"ז ובדברי התוס' נדחק ע"ש ולפענ"ד נראה דהנה בטעם דאין מוסיפין ביו"ט כתב הר"ן ברי"ף כדי שלא ישוה יו"ט לשבת ושבת חשוב טפי ע"ש ולכאורה רציתי לומר דכיון שבשבת עכ"פ מותר להוסיף שוב מותר להוסיף ביו"ט ולא ישוה לשבת עד"מ בשבת יוסיפו שלשה וביוה"כ שנים וביו"ט אחד וכדומה ועכ"פ יהיה ניכר מעלת שבת ובזה י"ל דאף דנימא דמוסיפין עליהם לא קאי רק על שבת לבד מ"מ כל שמוסיף בשבת שוב מותר להוסיף ביו"ט ג"כ. אמנם התשב"ץ ח"ב סי' ע' כתב דמה שמותר להוסיף בשבת היה בזמן הש"ס דהפותח וחותם לבד מברכין אבל האידנא דכלם מברכין למה יוסיפו ויברכו ברכות לבטלה וצ"ל דלדידן דס"ל דמותר להוסיף הוא דלית כאן משום ברכות לבטלה דכל שאינו רוצה לפטור בברכה אחת לית ביה משום ברכות לבטלה ועמ"א סי' רמ"ג וסי' רט"ו ובשו"ת אא"ז הח"ץ סי' כ"ב ולפ"ז שוב מותר להוסיף בשבת ממילא גם ביו"ט ולפ"ז דברי התוס' מבוארים דלכך מותר להוסיף ומפטיר אינו עולה דכל שא"ר לפטור לית ביה משום ברכות לבטלה אבל בחזן שקרא ושכח חובת היום וקרא מפטיר בס"ת הראשון וא"כ כאן יהיה באמת ברכה לבטלה דהוא כבר חשב שיפטור עצמו בברכת מפטיר ובאמת טעה וה"א דאסור להוסיף לזה כתבו כיון דטעה שוב הוה כמאן דליתא וא"כ דברי התוס' נכונים ודברי הט"ז תמוהים ודו"ק.

Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף