שואל ומשיב/ה/ז

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שואל ומשיבTriangleArrow-Left.png ה TriangleArrow-Left.png ז

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

שואל   מהדורה חמישאה סימן ז   ומשיב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מה שהארכת בדין מודה בשטר שכתבו אם הלקוחות יוכלו לטעון מזוייף וכדומה והבאת דברי המבי"ט והש"ך בסי' ק"ו ס"ק ו'. והנה באמת לכאורה מפשטת לשון הש"ס משמע בב"מ דף ע"ב דאמרו מודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו וגובה מנכסים משועבדים וכמ"ש הש"ך שם דכן נראה מתוס' שם ומ"ש הש"ך שם דבריו דחוקים. והנה לכאורה רציתי לומר דאין ראיה משם דשם קאי למ"ד דמודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו וא"כ ע"כ דל"ח למזויף דאל"כ היה לו להיות נאמן במגו ועיין תוס' כתובות י"ט ע"א וא"כ ממילא מה"ת לחוש לקנוניא ומהסתם השטר בחזקתו עומד ולכך גם גבי לקוחות ל"ח משא"כ למ"ד מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו ונאמן לומר פרוע במגו דמזוייף א"כ אף שמודה שלא פרעו חיישינן לקנוניא ועיין בפ"י בחידושיו לכתובות דף צ"ב בתוס' שם שנחית ג"כ לסברא זו. אמנם באמת יש לחלק דאף דהוא בעצמו צריך לקיימו מ"מ י"ל דלגבי לקוחות ל"ח דהרי באמת דעת הר"ר אביגדור הכהן דאם הוא בעצמו טוען מזוייף צריך קיום מה"ת ועיין בש"ך סי' מ"ו וא"כ שפיר י"ל דלכך צריך לקיימו דאל"כ הי' לו מגו דאי בעי טעין מזויף ואז הי' צריך קיום מה"ת ולגבי עצמו לא אמרינן דכמו שנחקרה עדותן בב"ד משא"כ לגבי לקוחות דכל שמודה שלא פרע שוב הוה כמו שנחקרה חתימתן בב"ד ול"ח לקנוניא. אמנם נראה לפענ"ד לחלק דהנה באמת צ"ב ניהו דחיישינן לקנוניא מ"מ אטו דבר ברור הוא ואינו רק ספק א"כ הו"ל א"י אם פרעתיך ועיין קצה"ח סי' ל"ט ס"ק ה' וצ"ל כיון דצריך לקיימו וכל שלא קיימו הי' יכול לטעון מזויף וגם פרוע במגו דמזויף א"כ מעולם לא אתחזק עליו החיוב דהוה חזקה שלא נתבררה וא"כ ניהו דהוא מודה שכתבו עכ"פ כיון דצריך קיום שוב הו"ל לגבי לקוחות כא"י אם נתחייבתי משא"כ למ"ד דא"צ לקיימו א"כ אחזיק חיובא דהא דא"צ לקיימו הוא משום דמן התורה הוה כמו שנחקרה עדותן בב"ד וא"כ כל שאתחזיק חיובא שוב הו"ל א"י אם פרעתיך וחייב ולכך ל"ח לקנוניא וז"ב ודו"ק. ומעתה אין ראיה מב"מ דף ע"ב דשם דקאי למ"ד א"צ לקיימו שפיר גובה ממשועבדים דהו"ל א"י אם פרעתיך ובזה י"ל הא דמחלק שם דש"ה דניתן לכתוב הכא לא ניתן לכתוב והיינו דהתם אתחזיק חיובא כיון דניתן לכתוב משא"כ הכא ויש ליישב בזה קושית התוס' שם וא"כ לדידן דקיי"ל מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו א"כ הו"ל א"י אם נתחייבתי וא"כ שפיר מהראוי לחוש לקנוניא וכמ"ש הש"ך ועיין ש"ך סי' ל"ט ס"ק כ"ט וסי' ע"ט ס"ק ל' שהלכה זו העלה דכל שיכול לטעון פרעתי שוב א"י לטרוף מלקוחות (ועיין בשיטה מקובצת בב"מ שם דמבואר בקדמונים דכל שיכול לטעון פרעתי א"י לגבות מלקוחות) והנה התומים והקצה"ח שהביאו ראיה מב"מ דף ז' בהא דאמר שטר דאית בי' זמן כמה שוה וכו' ופירש"י דמשום חתימת עדים ליכא דרשב"ג ס"ל דמודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו ע"ש ומשמע דמועיל אף למשעבדי דהא האי דתורף גובה ממשעבדי ע"ש והנה לפמ"ש בחידושי לב"מ ליישב שיטת רש"י מכל קושיות התוס' בדרך נכון מיושב גם זאת ואכ"מ. אמנם כעת נ"ל בפשיטות דלפמ"ש הקצה"ח להסתפק היכא דהלקוחות עצמן מכירין חתימתן ויודעין בעצמן שאינו מזויף אם גובה עפ"י הודאת הלקוחות דגבי לוה שייך מגו דמזוייף וכאן אף שיטעון מזויף הא הלקוחות יאמרו שאינו מזויף ע"ש ולפ"ז כיון דבאמת אצל מי שיש לו התורף ישנו הקיום א"כ הלקוחות עכ"פ יודעין שאינו מזויף א"כ שוב א"צ לקיימו דל"ש קנוניא ודו"ק היטב ולפמ"ש בלא"ה א"ש דכל שא"צ לקיימו ודאי מועיל אף למשעבדי וכנ"ל ולפ"ז גם מתוס' שם אין ראיה וכמ"ש. אמנם אי קשיא הא קשיא דמדברי התוס' בשבת דף ע"ח מבואר בהיפך כמ"ש בד"ה ת"ק דלכך צריך לו השטר לטרוף ממשעבדי אם יודה הלוה שאינו מזויף והרי התם קיימינן דת"ק סבר דמודה בשטר שכתבו צריך לקיימו ואפ"ה גובה ממשעבדי כשמודה הלוה שאינו מזויף ול"ח לקנוניא. הרי מבואר דאף למ"ד דצריך לקיימו אפ"ה כל שמודה גובה מלקוחות והוא היפוך דברי הש"ך. ובאמת שבחידושי מהר"ם לובלין כתב שהן דברי תימה דהיאך אפשר לומר דבשביל הודאת הלוה יגבה מלקוחות ועיין בחידושי פני יהושע שם שכתב שאין כאן תימא דש"ס ערוך הוא בב"מ דמודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו וגובה מנכסים משועבדים ובאמת שהוא גופא הרגיש דיש לחלק בין למ"ד א"צ לקיימו ולח"ש למזוייף משא"כ למ"ד דצריך לקיימו וכמו שחילק בכתובות דף צ"ב ורצה לדחותו כלאחר יד ע"ש ודבריו אינם נראין ובפרט לפמ"ש החילוק מבואר ונגלה דכל שצריך לקיימו שוב הו"ל א"י אם נתחייבתי ומ"ש דמיירי מלקוחות שקנו אחר הודאת הלוה שלא נפרע. אם אמת שהדין נכון דבכה"ג הו"ל א"י אם פרעתיך דכבר נשתעבדו הנכסים בהודאת הלוה ועיין בקצה"ח סימן ל"ט שם מ"מ פשטת לשון הש"ס מורה שהכוונה מלקוחות שקנו קודם. ולפענ"ד נראה בישוב דברי התוס' דהנה רש"י פירש שם דצריך לקיימו קאי על הלוה שצריך לקיימו ולומר לא פרעתי ובאמת שבכ"מ הכוונה דצריך לקיימו היינו שהמלוה צריך לקיימו וכבר הרגיש בזה המהר"ם לובלין ועיין בפנ"י שם דשם משמע ליה לרש"י דקאי על הלוה והשטר הוא מקוים תיכף ולפי זה נראה דבאמת ס"ל להש"ס שם דל"ח למזויף דעדים החתומין על השטר כמי שנחקרה עדותן בב"ד דמי ורק דכשהלוה בעצמו טוען מזוייף הוא דצריך קיום מדאורייתא וממילא נאמן לומר פרעתי במגו דמזויף ולפי זה שפיר תלוי בלוה דכל שאומר לא פרעתי שוב ל"ש טענת מזויף דכל שמודה שלא פרע שוב א"צ קיום מן התורה ולפ"ז י"ל דבכה"ג ס"ל לתוס' דגובה ממשועבדים דהו"ל א"י אם פרעתיך דכל שמודה שלא נפרע שוב הו"ל ודאי חיוב ואף דהיה יכול לומר מזויף וצריך קיום אבל כיון שתלוי בלוה וכל שאומר לא פרעתי א"צ קיום כלל א"כ ס"ל להתוס' דבכה"ג ל"ח לקנוניא כיון דאתחזק השטר והחיוב אצל הלוה א"כ ממילא הוא נכנס בהשעבוד והלוקחים נכנסים בשעבוד דהא ביד הלוה לקיים השטר תמיד דא"צ קיום המלוה ודו"ק:

ובזה מיושב קושית התוס' דנוקי אפכא דר"י ס"ל דצריך לקיים השטר ולכך מותר להשהות ע"פ צלוחיתו משא"כ לת"ק דס"ל דא"צ לקיימו אסור להשהותו מחשש שמא יגבה ולפמ"ש אתי שפיר דכפי מה דס"ל להש"ס שם דבהלוה תלוי הקיום א"כ יש חשש אצל לקוחות כשיודה הלוה שלא פרעו ושוב אסור להשהותו. ובזה יש ליישב גם קושית מהרש"א שם דנימא דת"ק ס"ל דא"צ לקיימו וא"כ א"צ למלוה שיחזירו ללוה דלא אכפת ליה דיוכל לטעון שהוא מזויף ע"ש ולפמ"ש עדיין איכא חשש שמא יגבה בו מלקוחות דכיון דבהלוה תלוי ודאי לא טענינן ללקוחות וכמ"ש ודו"ק. ובזה י"ל גם קושית המהרש"א במ"ש דמה תועלת יש בשטר כיון שא"י לקיימו והקשה המהרש"א ובמהר"ם לובלין דהא צריך לצור לו עפ"י צליחותו דאין איסור לשהותו כלל ומ"ש התוס' דאף בכה"ג אסור לשהותו כמ"ש התוס' אח"כ זה דחוק דעדיין לא ידעו התוס' מזה. ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת מ"מ אסור לשהותו דיבא לגבות מלקוחות דבס"ד הוה ס"ל לתוס' דלא טענינן ללקוחות ומכ"ש כאן דס"ל דתלוי בלוה וע"ז חידשו דא"כ מגיע תועלת לו באמת לענין הלקוחות ודו"ק איברא לפ"ז צריך להבין הא דאמר בברייתא דלעיל שם דהמוציא שטר פרוע השיעור כדי שתי אותיות או לכרוך פלייטון וכו' ובמה מיירי ולא אתי לא כת"ק ולא כר"י ועיין מהרש"א שכתב דבשיעור כדי לכרוך כ"ע מודים דחייב וראיתי לה"ה פח"י משבת הלכה ט"ו שכתב על דברי רבינו ודין שטר פרוע הוא כת"ק דברייתא אחרת ודבריו תמוהין לכאורה דא"כ משפרעו פטור ולפמ"ש המהרש"א א"ש ודו"ק. עכ"פ יהי' איך שיהיה דברי הטור כהש"ך דחיישינן לקנוניא וגם דברי התוס' פירשתי דלדידן דקיי"ל דצריך לקיימו ובמלוה תלוי דהוא צריך לקיימו פשיטא דלא גבי מלקוחות. אמנם כ"ז בשטר שאינו מקוים אבל במה שהעלה הש"ך בסי' ל"ט ס"ק כ"ד ובסי' ע"ט דבכ"מ שיכול לטעון פרעתי אינו גובה מלקוחות בזה נראה לפענ"ד דכל שמודה ל"ח לקנוניא והטעם דכיון דעכ"פ נתחייב בודאי שוב גובה ממשעבדי דהו"ל א"י אם פרעתיך וצדקו דברי הסמ"ע והמהר"ל בן חביב שדעתם דגובה ממשעבדי אף שיכול לטעון פרעתיך דבאמת לא חיישינן לקנוניא כל דליכא ריעותא דנפילה ואף אם ניחוש לזה מ"מ עכ"פ מידי ספק לא יצא וכל שנתחייב בוודאי שוב הו"ל לגבי לקוחות א"י אם פרעתיך. וראיתי בתומים סימן ל"ט שהסכים ג"כ להסמ"ע הנ"ל דלא כש"ך והשיג על אא"ז הב"ח שכתב דאם הודה בניסן שחייב ובאייר הודה שלא פרע דאין המלוה גובה מנכסים שקנה בניסן רק ממה שקנה לאחר אייר והוא תמה דממנ"פ אם חיישינן לקנוניא גם מאייר לא יגבה ואם ל"ח לקנוניא יגבה מניסן וע"כ דחה דבריו. ולפענ"ד יש להדר פני זקיני הב"ח ז"ל די"ל דבאמת כל שיכול לטעון פרעתי שוב הוה חזקה שלא נתבררה בשעתה דהי' יכול לטעון פרעתי בכל עת וא"כ לגבי לקוחות ל"מ חזקת חיוב עד ר"ח אייר שהודה שלא פרע ויש להסכים גם דברי הראב"ד שבבעה"ת לזה ודו"ק. עכ"פ יהיה איך שיהיה בזה צדקו דברי הסמ"ע דלא כש"ך ודו"ק. ובלא"ה י"ל דבשלמא הלוה בעצמו שפיר יש להאמינו בטוען פרעתי דחזקת ממון מסייעתו אבל הלקוחות לגבייהו ל"ש חזקת ממון דהם אינם חייבין מצד עצמם רק מכח הלוה וחזקת הלוה לא מהני לגבי אחר כעין דמחלקו התוס' בכתובות דף ע"ו גבי כלה בבית אביה דלא מהני חזקה שלה לגבי אבוה וכ"כ הרמב"ן דלא מהני חזקת אשה זו לגבי חבירתה ע"ש ובב"ש סי' ל"ז ודו"ק ויש להאריך בזה ואכ"מ:

והנה לכאורה יש ראייה להסמ"ע דאף דיכול לטעון פרעתי גובה מלקוחות דהרי בהא דאמרו בב"ק דף ח' דכלם נכנסו תחת הבעלים הקשו בתוס' שם דהא ניזקין מלוה ע"פ נינהו ואיך גובה ממשעבדי וכתבו דמיירי שעמד בדין והו"ל כמלוה בשטר א"נ דמלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא ע"ש. ולפ"ז לכאורה זה ודאי דעל נזקין יכול לטעון פרעתי דהרי באמת מלוה ע"פ היא ובשלמא לתירוץ התוס' דמיירי כשעמד בדין א"כ י"ל דאינו נאמן לטעון פרעתי ועיין סימן ל"ט אבל לתירוצם השני דהוה מלוה הכתובה בתורה קשה ניהו דגובה ממשעבדי דאית לי' קלא מ"מ פרעתי בודאי נאמן דעכ"פ ל"ש שטרך בידי מה בעי והרי אף דיכול לטעון פרעתי מ"מ גובה ממשעבדי. וראיתי בנמוק"י בפ"ק דב"ק שם שהביא בשם הרמ"ה שכתב דמיירי באופן דאתברר דלא פרע וא"כ אין ראיה מזה אבל לתירוץ התוס' קשה וע"כ כהסמ"ע והמבי"ט הנ"ל. והנה ראה זה דבר חדש מצאתי בשו"ת הרמ"ע מפאנו סימן קי"ג שכתב דאף דמלוה הכתובה בתורה לאו ככתובה בשטר דמיא היינו לענין למגבי ביה ממשעבדי ניהו דלא הוה כשטר אבל לטעון פרעתי אינו נאמן דקיי"ל הטוען אחר מעשה ב"ד פרעתי אינו נאמן וא"כ מכ"ש למ"ד דמלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא דאינו נאמן לטעון כלל פרעתי וא"כ ל"ק על הש"ך. ובאמת בדברי הנימוק"י הנ"ל מפורש דלא כרמ"ע וכבר הרגיש בזה בשערי משפט על חו"מ סי' ע'. ומה שהביא ראיה דלא כרמ"ע מש"ס ב"מ דף ק"ב אי בתו"ז תנינא אי לאחר זמן תנינא דתנן מת האב בתוך שלשים בחזקת שלא נפדה דלמא התם הטעם משום דהוה מעשה ב"ד דפדיון הבן הוה ודאי מלוה הכתובה בתורה והוה כמאן דנקיט שטרא וכמ"ש הרמ"ע ולכך א"נ לומר פרעתי משא"כ בשוכר דלאו מלוה בתורה היא ע"ש. ובאמת אי מהא לא אריא דכל הטעם דמעב"ד כמאן דנקיט שטרא בידיה ומסתמא לא פרעו שלא בעדים ולפ"ז זהו בשאר מלוה הכתובה בתורה כגון נזקין וכדומה אבל פדיון הבן דמקרי ממון שאין לו תובעין א"כ למה יחוש לנפשו ולפרע בעדים הא לא יוכל שום אדם לתבעו ולכך שפיר נאמן לטעון פרעתיך ודומה לשוכר ולפי זה אין ראיה לדחות דברי הרמ"ע ואף שמהנימוק"י בב"ק הנ"ל מבואר דלא כוותיה אדרבא מתוס' משמע כוותיה דאל"כ למה לא כתבו דאתברר דלא פרע דהרי נראה מדברי הרמ"ה ג"כ דכל דהוה מצי למטען פרעתי לא היה גובה ממשעבדי וע"כ דלא יכול לטעון פרעתי במלוה הכתובה בתורה וכמ"ש הרמ"ע מפאנו ז"ל ועיין בקצה"ח סי' ער"ח ס"ק ו' שכתב בפשיטות דאף במלוה הכתובה בתורה יכול לטעון פרעתי ולא הרגיש כלל בדברי הרמ"ע הנ"ל ולדברי הרמ"ע י"ל באמת דדוקא אם יכול לטעון פרעתי הוא דלא מקרי מוחזק בבכור כמ"ש הרשב"ם משא"כ במלוה הכתובה בתורה מקרי מוחזק כיון דכתיב בתורה שיתן לו דהוה כמעשה ב"ד דמקרי מוחזק ודו"ק:

ובזה י"ל הא דהקשה הש"ך ב|סי' ס"ו סעיף ל"ה ובסי' קי"ט ס"ק ז' בהא דמבואר בסי' ס"ו דהמוחל מזיק ואינו גובה ממשעבדי והקשה הש"ך הא נזיקין גובה ממשעבדי משום דיש לו קול וכמ"ש ה"ה ולפמ"ש יש ליישב דבאמת יקשה היאך גובה ממשעבדי הא יכול לטעון פרעתי וע"כ כמ"ש הרמ"ע מפאנו דמלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא ולפ"ז זהו בנזקין הכתובין בתורה כגון שור ובור וכדומה אבל מוחל שטר דודאי לאו כתובה בתורה דמה"ת אינו יכול למכור שטר כלל וגם לא עשה היזק בידים רק קליה בדיבוריה והיזק כזה לא כתוב בתורה ובכה"ג שוב יוכל לטעון פרעתי ואינו גובה ממשעבדי ודו"ק ועיין קצה"ח סי' קי"ט דפשיטא ליה דבנזקין יכול לטעון פרעתי ולא זכר דברי הרמ"ע הנ"ל ויש להאריך בזה ואכ"מ שוב אחר כמה שנים מצאתי דבר פלא בסמ"ע בסי' ס"ט ס"ק ה' כתב דבכת"י אף אם הלוה מודה אינו גובה מלקוחות דחיישינן לקנוניא והש"ך ס"ק ו' השיג עליו דל"ח לקנוניא כל דלא נפל ומהתימה שהחליפו שיטתם דהסמ"ע ס"ל בכ"מ דל"ח לקנוניא כל דמודה שלא פרעו והש"ך חולק ע"ז וצ"ע. והנה בחו"מ סימן ש"ך ס"ב כתב משנכתב השטר א"י לחזור בו וכתב הסמ"ע דהו"ל כמלוה בשטר לטרוף ע"י ממשעבדי ודוקא כשקצוב בתוך השטר קצבה ידוע ע"ש והדבר תמוה דהא בשטר שכירות יכול לטעון פרעתי דהוא משום דלא נכתב רק כי היכא דלא לחזק עליו ולא נכתב לגוביינא כמבואר בטוש"ע סי' שי"ז ס"א ועסמ"ע שם וא"כ היאך יכול לטרוף ממשעבדי הא חיישינן דלמא פרע וכבר נתקשה בזה הקצה"ח שם ולפמ"ש הסמ"ע בעצמו דאף דיכול לטעון פרעתי גובה ממשעבדי א"ש דברי הסמ"ע. אך לפענ"ד בלא"ה ל"ק קושית הקצה"ח דכל הטעם הוא משום דא"ל לכך כתבו לך שטרא כי היכי דלא תחזיק כמבואר בסוף השואל דף ק"ג וזה שייך שם אבל במקבל שדה דנותן לו כך וכך פירות וא"כ בלא"ה לא יוכל להחזיק בו דיכול לומר לפירות הורדתיך כמבואר בב"ב דף ל"ו ואי א"ל לפירות הורדתיך נאמן וז"ב לפענ"ד:

והנה בהא דאמרו בב"ב דף מ' הודאה בפני שנים וצ"ל כתובו ופירש רשב"ם דהא כל שלא נכתב השטר יכול לומר פרעתי משא"כ כשיהיה שטר ולפמ"ש הש"ך קשה דיוכלו לכתוב שטר ג"כ דהרי כל הטעם דא"י לטעון פרעתי בשטר הוא משום דגובה ממשעבדי והרי בהודה שחייב מנה לחבירו בשטר אינו גובה ממשועבדים ואף כשכתב לו בשטר הריני חייב לך מנה אלא א"כ מסרו לו בפני עדים למ"ד עדי מסירה כרתי מכ"ש כשלא צוה לכתוב לו שטר אף שיכתבו שהודה אינו גובה ממשעבדי כמבואר בחו"מ סי' מ' ס"א ועיין ש"ך ס"ק ג' שם וא"כ פשיטא דיוכל לטעון פרעתי ומזה ראיה למ"ש הש"ך סי' ס"ט דכל שיש שם שטר עליו א"י לטעון פרעתי אף שא"י לגבות ממשעבדי. ואגב אזכור בהא דאמר רב נחמן בכתובות דף י"ט אר"ה א"ר אמר מודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו וא"ר נחמן גנובא גנובי למה לך אי ס"ל הלכה כר"מ לימא הלכה כר"מ והקשו בתוס' דלמא מש"ה לא קאמר הלכה כר"מ משום דאיכא דמפיך ליה דר"מ לדרבנן ותירצו דלימא הלכה כרשב"ג דאית ליה בהדיא דמודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו וע"ז שאל אותי אחד מליטא ושמו מוהר"ר יחיאל דוד מווילנא דהא בב"ב דף ק"ע אמרו גם בדרשב"ג איפוך ולא מצי אמר הלכה כרשב"ג ג"כ. והשבתי בראשית ההשקפה דהתוס' כתבו שפיר דהרי רב נחמן דפריך כן לר"ה הוא לשיטתו אמר בהדיא דפליגי בשאינו מקויים דרבי סבר מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו ורשב"ג ס"ל דא"צ לקיימו וא"כ שפיר פריך לימא הלכה כרשב"ג דהוא ס"ל דרשב"ג ס"ל כן ולא תיפך וכתירוצא בתרא דפליגי בלברר דבריו ודו"ק כנלפענ"ד לפי חומר הנושא:

עוד נראה לי דהנה בהא דאמרו בגיטין דף י"ז ע"ב איפוך גבי תקנו זמן בגיטין ופירש בעל העיטור איפוך בקמייתא והתוס' והרא"ש פירשו איפוך בתרייתא ופירש הרא"ש דאל"כ הי' לו להש"ס לומר אלא איפוך וראיתי בבאר יעקב בכללותיו הקצרות דהביא ראיה להתוס' והרא"ש מהא דאמרו בכתובות דף יו"ד ומה חזית דמפכת בתרייתא איפוך קמייתא ומה קושיא דלמא באמת איפוך קמייתא וע"כ דאפוך בתרייתא כל שלא אמר אלא. והנה באמת כבר קדמו הר"ן בסוגיא דזמן בגיטין בראיה זו מש"ס כתובות ולפ"ז נראה לפענ"ד דכאן פירשו התוס' דאיפוך היינו איפוך קמייתא והא דלא קאמר אלא משום דהרי אמרו ואבע"א לעולם לא תיפוך והכא בלברר קמפלגי והנה הא דבלברר קמפלגי הוא בקמייתא וא"כ גם איפוך קאי ע"ז דדוקא היכא דליכא גילוי דעת על מה קאי איפוך צריך לומר אלא דמשמע דחזר בו מקמייתא דאל"כ בודאי קאי אדסמיך ליה אבל כל שאמר ואבע"א לעולם לא תיפוך והכא בלברר קמפלגי וזה קאי על קמייתא גם האיפוך קאי בקמייתא כנלפענ"ד כלל מחודש ובזה נראה לפענ"ד ליישב ראיית הר"ן והבאר יעקב הנ"ל דלכך ידע המקשן דאיפוך בתרייתא בכתובות שם דהרי הש"ס אמר ואבע"א כלה רשב"ג היא וחסורי מחסרא וא"כ זה קאי בבתרייתא ולכך ידע המקשן דגם האיפוך הי' קאי על בתרייתא וכמ"ש רק שהש"ס הפסיק להקשות בנתים ומה חזית דאיפוך בתרייתא בתוך התירוצים כנלפענ"ד ועיין בתוס' כתובות דף ק"ב ע"ב ד"ה אימר שכתבו דלכך אצטריך לטעם דאין כתובין ולא קאמר הטעם דחיישינן להתפסת צררי משום דנ"מ אם הודה האב שלא התפיס צררי ובראשית ההשקפה תמהתי דהיאך מועיל הודאת האב לגבי לקוחות דסוף סוף חיישינן שמא התפיס צררי וקנוניא עשה ומצאתי בהפ"י שם שהתעורר בזה. ולפמ"ש המבי"ט א"ש דכל שמודה גובה מהלקוחות וא"כ מכ"ש בזה דל"ח להתפסת צררי בזה. ומיהו בלא"ה נראה דל"ק דהרי באמת אף שהתפיס לה צררי ביארתי בתשובה אחת דלשיטת הר"י מג"ש לא קנה משכון אם נתן הלוה שלא בעת הלואה ולא בתורת גביית ב"ד וא"כ אם נגנב או נאבד לא קנו הבנות ופטורין ועיין בא"מ סי' ק"ה שביאר מטעמים אחרים דהוה פשיעה בבעלים וא"כ אפשר דגם לענין הבנות שהסמיכות על שלחן אביהם דמחשב שמירה בבעלים ועכ"פ אם טוענות נאנסו בודאי היו פטורות ושוב כל שהודה שלא התפיס צררי שוב נאמן גם לגבי לקוחות דל"ש קנוניא דהי' יכולין לטעון באמת דהתפיס צררי רק שנאנס או נגנב והיו נאמנים בשבועה עכ"פ ולכך נאמן האב להודות שלא התפיס צררי וז"ב ויש להאריך בזה ואכ"מ ועש"ך חו"מ סי' ע"ח ס"ק י"ד בשם הסמ"ע דאף במודה שלא פרע צריך לשבע נגד הלקוחות והנה מדברי הר"ן פ"ק דגיטין גבי אם יש עליו עוררין יתקיים בחותמיו נראה לכאורה ג"כ דאף שיכול לטעון פרוע מ"מ גובה מלקוחות שהרי כתב בשם התוס' ראיה דלא טענינן מזוייף מדאמר שמואל המוצא שטר הקנאה בשוק לא יחזיר והאי ע"כ בלאו מקויים עסקינן ואפ"ה אמרינן דיחזיר ואמאי ניחוש שמא מזוייף הוא וע"כ דלא טענינן וע"ז כתב וכ"ת דהיא הנותנת דכיון שיכול לטעון מזויף א"כ למאי ניחוש שמא יגבה מלקוחות דנטעון מזויף ואם נפרע בפני' איהו טעין ואי מודה מודה ליתא דהא מוכח התם דכל שיש לחוש שמא מזויף וטוען מזויף אין מחזירין על סמך שלא יגבה אלא בקיום שטר והביא מהך דמצא שט"ח ע"ש וקשה מה ראיה דשם חיישינן שמא יש בע"ח מאוחר ויבא לפסול השטר המוקדם והוא לא ידע דאתרע בנפילה וא"כ לא יטעון כלל נגדו ולכך כל שאין חייב מודה אין מחזירין ואף דאם לא יטעון אנן טענינן בעבורו דלמא יקיים השטר אח"כ והוא לא ידע לטעון ואנן נמי לא נטעון כל שהלוה יודה אח"כ אבל כל שאין חייב מודה כעת שפיר חיישינן שמא יעשה קנוניא אח"כ ולכך שפיר פריך אבל במוצא שטר הקנאה בשוק ולא נודע מה אומר הלוה והבע"ח המאוחר אין כאן לפנינו כלל מה ניחוש לה אם יבא לגבות ויטעון יהיה נאמן ואם לא טען הבע"ח המאוחר פשיטא דבשביל בע"ח מאוחר אנן לא טענינן כל שאינו טוען דדוקא ליתומים ולקוחות טוענין ולא בשביל בע"ח וכל שלא טען איהו דאפסיד אנפשיה משא"כ כשאנו יודעין שהלוה בעצמו טוען מזויף פשיטא דחיישינן שמא יחזור בו אח"כ ויעשה קנוניא ויש לנו לחוש לתקנת הבע"ח ג"כ כל שאנו רואים ריעותא דנפילה והלוה אינו מודה וע"כ דלא חיישינן לקנוניא וכמ"ש המבי"ט והיא לכאורה ראיה נפלאה ובאמת שהר"ן נדחק מאד בזה דאף שהוא טוען שמזוייף נוסיף אנחנו דלמא הוה כתב ללות ולא לוה ועיין ברא"ש גבי הא דאמר ודוקא אחספא אבל אמגילתא לא ובשו"ת מזרחי הובא בב"י חו"מ סי' ס"ט באורך ובט"ז שם דלא משמע כן ועכ"פ מדברי התוס' והר"ן משמע דלא כהש"ך וכן מבואר שם ע"ב דאם נשאת בגט שאמר בפנ"כ דנאמן כיון דמותרת להנשא קרינן בה לכשתנשא לאחר אבל בלא אמר בפנ"כ אינו נאמן לגבי לקוחות משמע דזה דוקא כשלא נודע אם מערער הבעל או לא אבל אם הבעל היה מודה דנתנו להשליח היה נאמן אף דיש לחוש לקנוניא. ומיהו יש לדחות דשם כיון דקרינן בה לכשתנשאי לאחר לכך נוטלת אף מלקוחות ואף לתוספת כתובה דל"ש הדרש משא"כ בגט ל"ח לקלקולא דבעל והרי אם הבעל מביא גיטה א"צ שיאמר בפנ"כ משום דל"ח לקלקולא ומסתמא גובית כתובה אף מלקוחות ול"ח לקלקולו ודו"ק. והנה בהא דאמרו בב"מ דף ט"ו כשעמד בדין והקשו כל הקדמונים הובא בשטמ"ק שם דאיך גובה ממשעבדי הא יכול לטעון פרעתי ע"ש שנדחקו מבואר דא"י לגבות ממשעבדי כל דיכול לטעון פרעתי. ובגוף קושית הקדמונים נראה לפענ"ד דמזה ראיה למ"ש הרמ"ע מפאנו סי' קי"ג דאף דמלוה הכתובה בתורה אינו גובה ממשועבדים מ"מ לענין פרעתי א"י לטעון דהו"ל כמעשה ב"ד דא"נ לומר פרעתי ע"ש ובתשובה הארכתי ליישב קושית השערי משפט סי' ע' ע"ש וא"כ כיון דמיירי בגזלן דהו"ל מלוה הכתובה בתורה ובודאי א"י לטעון פרעתי ודו"ק ועיין חו"מ סי' ל"ט סט"ו ובש"ך שם ס"ק כ"ד השיג על הסמ"ע ואזיל לשיטתו ועיין ט"ז ומהרש"ך בהגהות שם שהביא שו"ת מהרי"ט והוא בחלק חו"מ סי' מ"ו:

והנה בשנת תרח"י ג' משפטים היה אצלי החריף מוה' מרדכי מיזיש ני' ואמר לי על קושית המהרש"א בברייתא דשטר פרוע חייב והקשה דהוא דלא כרבנן דאסור להשהות שטר פרוע וכר"י ג"כ לא אתי דא"כ שטר קטן נמי וע"ז אמר הוא דאם נימא דלהשהות ע"פ פשיטי דספרא שרי כמ"ש הריטב"א הובא בש"ך חו"מ סי' נ"ז ס"ק ב' א"כ א"ש דמיירי בכה"ג והוא חייב. וע"ז השבתי דא"כ יקשה היאך אמרו רבנן דמשפרעו פטור והא משכחת לה דחייב כגון שמשהה על פשוטי דספרא. ובאמת לשיטת הריטב"א קשה זה ולכאורה רציתי לומר דאם נימא דלהס"ד מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו שוב לא ישהה על פשיטי דספרא דהא הלוה לא יחזיר ליה דמה איכפת ליה בשטר דהא יכול לטעון פרעתי. אבל אין זה סברא דמ"מ ניחא ליה ללוה שלא יצטרך למיקם בדינא ודיינא. אמנם העיקר נראה דעכ"פ צריך לו לא מקרי כיון דגוף השטר אין בו תועלת רק שהלוה יחזיר לו עי"ז פשיטי דספרא וא"כ גוף השטר א"צ לו מקרי דמה בצע לו בשטרו הא הלוה מחוייב בלא"ה להחזיר לו פשיטי דספרא ועכ"פ מלאכה שא"צ לגופה היא דיותר היה נוח לו שיחזיר לו השטר והוא יתן לו פשיטא דספרא ובשלמא כשלא פרע הרי השטר תועלת שיוכל להוציא מידו בלא שבועה וכדומה וגם מהלקוחות א"כ צריך לגוף השטר אבל כאן עכ"פ גוף השטר א"צ לו ניהו דהוא מותר לעכב משום פשיטי דספרא מ"מ הוא א"צ לזה והוה מלאכה שאצל"ג דפטור. איברא דלפ"ז יקשה למה לא מוקי פלוגתא דר"י ורבנן דר"י לשיטתו דס"ל משאצל"ג חייב וא"כ אף משפרעו חייב באם צריך לזייר על פשיטי דספרא. אמנם הדבר נכון דהרי סתמא אר"י והרי בשכבר פרע פשיטי דספרא שוב א"צ לו כלל וע"כ דר"י מתיר להשהותו סתמא ודו"ק ועיין בתוס' ד"ה ת"ק שכתבו דאין לו תועלת בשטר דאם יודה זה לא מכח השטר והוא כעין הסברא שכתבתי דלשהות אפשיטי דספרא אין תועלת לו בגוף השטר. ובגוף הדבר דמותר להשהות על פשיטי דספרי לפענ"ד היה נראה דתלוי בזה אי כשכותב שובר אסור להשהות השטר או לא דאם נימא דאף בשכתב שובר צריך לשרפו מטעם שמא יאבד השובר ויגבה ממנו א"כ פשיטא דאם חשו לחששא כזו מכ"ש דאסור להשהותו אפשיטי דספרא שמא ימות המלוה או שיכפור בו ויראה השטר או היורשים ויצטרך הלה לשבע נגדו או שהיתומים יגבו בלא שבועה אבל אם נימא כשיטת הש"ך בסי' נ"ז דכל שכותב השובר יכול להשהות השטר ול"ח שמא יאבד ה"ה דל"ח גם לזה שמא ימות המלוה או יכפור בו ומותר להשהותו על פשיטי דספרא ולפ"ז כאן דכתב רש"י דאף בכותב שובר ג"כ חיישינן וה"ה על פשיטי דספרא דל"מ להשהות אבל באמת לא קיי"ל כן רק דכאן לענין שבת כל שיש צורך קצת חייב לענין שבת וכמ"ש התוס' ד"ה ת"ק דאף לר"י אסור להשהותו דשמא יקיימנו באקראי בעלמא וא"כ ע"כ דחיישינן לענין שבת דמ"מ יש צורך קצת וחייב בשבת על הוצאה א"כ ממילא גם על פשיטי דספרא ג"כ שייך איסור הוצאה דיש חשש בזה ובזה מיושב היטב הא דמקשה בשערי משפט וביד דוד על הש"ך דכתב דכל שכותבין שובר אין חשש והקשה מדברי רש"י אלו ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת לא קיי"ל כן רק לענין חיוב הוצאה בשבת כתב רש"י כן וכמ"ש ודו"ק היטב. והנה בשנת תרכ"ב מצאתי בתוס' כתובות דף ק"ב ד"ה לברור לו כהן שכתבו דהול"ל שכתב לו משום דלא לימא פרעתי והרי פדיון הבן הוה מלוה הכתובה בתורה וא"י לטעון פרעתי וכאן ל"ש מ"ש למעלה דלא חש לפרוע שלא בעדים משום דהו"ל ממון שאין לו תובעין דז"א דהא כאן מיירי במכירי כהונה כמ"ש התוס' וא"כ ודאי א"י לטעון פרעתי דכל כמה דלא הדרי בי' ודאי דלא פרע לו ודוחק לומר כיון שהיה יכול לחזור בו שוב לא חש לפרוע בעדים דז"א דס"ס הו"ל מכירי כהונה ומסתמא לא חזר בו וע"כ דלא כרמ"ע ומדברי התוס' מבואר דיכול לחזור בו כמ"ש בב"ק דף קכ"ג ומזה ג"כ קשה על המהרי"ל שמובא בקצה"ח סי' ער"ח ס"ק ט"ו ודו"ק:

Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף