שואל ומשיב/ד/ג/פא

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שואל ומשיבTriangleArrow-Left.png ד TriangleArrow-Left.png ג

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

שואל   מהדורה רביעאה חלק ג סימן פא   ומשיב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

בסוגיא דשליש בגיטין דף ס"ד.

ראיתי בכתבי קודש של אא"ז הרב הגדול הצדיק מוה' דוב בעריש ז"ל היילפרין שהקשה בהא דהקשו התוס' ד"ה בעל דמה הועילו חכמים בתקנתן שתקנו לומר בפנ"כ ובפנ"ח דאי אתי בעל ומערער לא משגחינן ביה הא אכתי יערער ויאמר לפקדון נתתיו וכתב הרשב"א הובא בפ"י דע"כ לא שייך טעמו דר"ה דהבעל נאמן דאם איתא דיהבי' לגרושין לדידה יהבי' נהלה דוקא לשליח לקבלה כיון דהיא צותה לשליח לקחת לה גט לא מכספה אבל בשליח הולכה י"ל דהא דלא יהיב לדידה משום כיסופא ע"ש בפ"י שהאריך בזה ולפ"ז יקשה בעבד דהצריכו לומר בפנ"כ ובנ"ח בזה יקשה מה הועילו בתקנתם הא יאמר לפקדון נתתיו ושפיר יהיה נאמן דאם איתא דלשחרור יהיב לדידיה הוה יהיב ול"ש לומר משום כיסופא דמה מכסיף מעבדו ושפיר האדון נאמן וא"כ מה הועילו בתקנתם זהו תורף דבריו בקושיתו והאריך. ולפענ"ד נראה עפמ"ש בחידושי לסוגיא זו זה לי שנים רבות דלכאורה יקשה דלמא לכך לא יהיב לה דלא רצה שתתגרש תיכף רק בעת הגיע לידה ולכך נתן לשליח אך זה אינו דהסוגיא מיירי בש"ק ואם כן לא שייך לומר דלא רצה שתתגרש מיד דבש"ק מתגרשת מיד והארכתי בזה ליישב מה שפרש"י ריש גיטין דבפ"נ הוא דוקא בש"ה ותמה הר"ן דמ"ש ש"ק מש"ה ולפמ"ש אתי שפיר דבשליח קבלה שוב יקשה קושית התוס' דמה הועילו חכמים בתקנתם הא יטעון לפקדון נתתיו משא"כ בשליח הולכה דלא שייך לומר לדידה הוה יהיב די"ל דלא רצה לגרשה תיכף כ"א בהגיע לידה. ובזה ישבתי לנכון קושית הפ"י דא"כ עבד דש"ה דידיה הוה כש"ק דזכות הוא לעבד א"כ למה צ"ל בפ"נ לשיטת רש"י ולפמ"ש אתי שפיר דהרי שיטת רש"י והרי"ף קודם חזרה דאף דאומר הילך שטר שחרור זה לעבדי דא"י לחזור בו מ"מ משוחרר לא הוה עד דמטי שחרור לידיה וא"כ שפיר צ"ל בפ"נ ולא שייך לומר לדידיה הוה יהיב דלא רצה שישתחרר עד שיגיע לידו. ומעתה מיושב קושית אא"ז ז"ל ג"כ דכאן אף דלא שייך כיסופא מכל מקום אין האדון נאמן דיש לומר דלכך לא יהיב לדידיה דלא רצה לשחררו עדן וז"ב ודוק

וע"ד הפלפול יש לומר דהרי בש"ס מקשה על ר"ה מהא דתניא והשליש נאמן משניהם ומשני שאני ממון דאתיהיב למחילה ופירשו רש"י ותוס' דכיון דבידו למחול לכך נתרצה בהבטחתו עליו למחול אף שיהיה שקר משא"כ באיסור אין בידו להאמינו. ולפ"ז כיון דאמר שמואל המפקיר עבדו יצא לחירות וא"צ גט שחרור ואף למה דפליגי עלי' עכ"פ יצא לחירות וא"כ כאן שבידו להפקיר ולמחול שוב יכול להאמין לשליח ושפיר מהימן השליח אף לר"ה ודוק. ומן האמור נראה ראיה ברורה למה שחידש הט"ז סי' קס"ח ביו"ד סקי"ב דקנין אודייתא לא שייך לענין ריבית דבשלמא לענין ממון מועיל קנין אף שהוא שקר משא"כ באיסורין היאך יפקיע האיסור בשביל שהוא שקר ע"ש והקצות החושן סימן קצ"ד חולק דגם באיסורין מועיל אודייתא ולפי מה שכתבתי הדבר מבואר בש"ס דכשם דאין בידו להאמין לשליח במלתא דאיסורא ה"ה דאין מועיל קנין אודייתא באיסור דבשלמא בממון בדבר שבידו למחול א"כ מה בכך שמשקר מכל מקום הוא מקנה לו המעות משא"כ לענין שיפקיע האיסור מאן מחיל ומאן שביק וז"ב מאד. מיהו בגוף דברי הט"ז שם לפענ"ד נראה דודאי אם מודה בשקר שאינו רוצה להקנות לו המשכון רק שירצה להפקיע איסור רבית זהו א"א דל"מ לענין איסור אבל אם באמת רוצה לזכות המשכון לעכו"ם באודייתא דהיינו שכ"ז שיהיה המשכון של עכו"ם כל ימי היותו ממושכן שפיר מועיל הודאתו דאינו שקר דניהו דמתכוין להפקיע האיסור ריבית מה בכך לא הוה רק כמערים להפקיע האיסור וגם מערים גמור לא הוה דבאמת מקנה לו המשכון ומידי דהוה אם מפקיר בהמתו דמותר אף שאינו עושה רק להפקיע האיסור ועיין בט"ז או"ח סי' רמ"ו ס"ק ה' ובאמת יהיה לעכו"ם קנין במשכון כל ימי היותו ממושכן. ובזה נראה לפענ"ד ליישב מה שהקשה הקצה"ח שם דברי התוס' אהדדי דבב"מ דף מ"ו ד"ה ונקנינהו הקשו דהרי יכול להקנות הממון בקנין אודייתא ומשמע דמועיל קנין אודייתא להפקיע האיסור ובב"ק דף ק"ד ד"ה אגב כתבו התוס' דמדאורייתא בעינן דיהי' לו ארעא דאם אין לו ארעא לא הי' קרויין מעותיו מדאורייתא שיהי' יוכל להפקיע בהן פירות מ"ש ע"ש הרי דל"מ אודייתא באיסור ע"ש. ולפמ"ש אתי שפיר דשם דהקשו התוס' דיקנה לו הקרקע באודייתא א"כ כיון דבאמת אין לו קרקע מה מועיל [להפקיע] איסור קנין של שקר אבל שם הקשו דיקנו לו המעות באודייתא והמעות באמת יוכל להקנות משום אודייתא ובאמת לא יהיה שקר דיקנה בו עכ"פ למען יפדה בו פירות מ"ש וז"ב כשמש ועיין ברשב"א ור"ן ר"פ השולח לענין ביטול מודעות שהאריכו אם מהני לומר שנותן נאמנות לפסול עדים שיעידו שמסר מודעה והאריכו איך שייך לתת נאמנות לענין איסור והרשב"א הביא ראיה משמא פייס באומר נאמנת עלי שלא פייסתי והר"ן דחה זאת ע"ש ותמהני מדוע לא הביאו מכאן דמבואר דבאיסור דלא אתיהיב למחילה לא שייך נאמנות לר"ה ולר"ח מועיל אף באיסור וצ"ע. ומהתימה דבסוגיא דשליש מתמה הר"ן בעצמו על פירש"י דבאיסור לא שייך נאמנות דהא גם באיסור מהראוי שיועיל נאמנות ולא הזכיר כלל מסברא זו והוא מדמה שם בעצמו לנאמנת עלי שלא פייסתי גם מ"ש הר"ן בסוגיא דשליש דיש לה מיגו דאי בעי לא הראת גיטה לב"ד וכתב שנמצא כיוצא בה בפז"ב צ"ע דהא באמת אי בעי קלתה לא אמרינן דהוה מיגו למפרע ועיין תוס' כתובות דף פ"ה ודוק

והנה שאלני חכם אחד מבראד בהא דאמרו שם בעל אומר לגירושין ושליש אומר לגירושין והאשה אמרה נתן לי ואבד דאמר ר"י הו"ל דבר שבערוה ופריך ולהמניה לשליש מי קא נפיק גיטא מתחת ידי' והקשה דאכתי ליהמן שליש במיגו דאי בעי אמר לפקדון ואז היתה האשה נאמנת מטעם חזקה דאין אשה מעיזה ולא שייך לומר דהכא מסייע לה ומעיזה דהא השליש אומר לפקדון נתתי לה. והשבתי דזה טעות דאכתי מסייע לה הבעל דאומר לגירושין נתתי לו והיאך יכול הוא לתת לפקדון ולשנות חזקת שליח עושה שליחותו וא"ל דא"כ ליהמן הבעל במה שאמר לגירושין ולא שייך לומר דלקולא לא מהימן דהא יש לו מיגו דהיה אומר גם כן לפקדון ואז לא הי' לה מסייע דזה אינו דא"כ הוה מיגו בשנים דהיינו הבעל והשליש ומיגו בשנים לא אמרינן דאין אחד מכוין לדעת חבירו ואינו דבר של ממון וכמ"ש התוס' בכתובות דף י"ח ובלא"ה הא אבדה ונפילה ל"ש וא"כ זה גופא מסייע לה דאם הי' לפקדון היאך נאבד הגט וע"כ דנתן לה ואבדה דמה אכפת לה לאחר שנתן לה וכל דמסייע לה איזה דבר שוב מעיזה ודוק. והנה בהא דאמרו בסוגיא דר"ח אמר שליש נאמן דהא המניה לפענ"ד הסברא דכל שהאמינו בפעם אחת דהיינו בשעה שמסרו לידו דאף דהבעל אומר לפקדון יהיב ליה אבל עכ"פ בדעתו היה שבעת שירצה לגרשה יהי' בידו לגירושין ובשליח לקבלה מיירי דמתגרשת בקבלתו וא"כ עכ"פ הימני' בעת מסירתו ושפיר שייך לומר דהא המניה והו"ל כהא דאמרו דכל שבידו נאמן והיינו משום דהא הימניה ועיין פ"י בגיטין דף נ"ד דכתב דכל שבידו מעיקרא דנאמן היינו כמו דנאמן השליש במה שמסרו בידו והאמינו הרי מבואר דבעינן שיהיה שייך ענין נאמנות מעיקרא והיינו כמ"ש. ובזה נראה לפענ"ד דלכך בשליח להולכה דהא המניה משום דמה המניה מעיקרא הא לא נתגרשה בקבלתו רק כשיגיע לידה וא"כ כ"ז שהגט ביד שליח הוא כמו שהוא ביד אחר ומה שייך נאמנות והוא אינו רק כקוף בעלמא. איברא דהתוס' לא כתבו כן בד"ה בעל רק דל"ש אם איתא וצ"ל דגם בשליח להולכה שייך דהא הימניה דהרי הימניה במה שיאמר בפנ"כ ובפנ"ח דצריך לקיומו של שליח ואחר לא מהימן לומר בפני נכתב רק השליח ושפיר המניה וזה לדעתי כוונת הרא"ש ריש גיטין דכי היכא דהמנוהו חז"ל על הקיום שאומר בפני נכתב האמינוהו ג"כ על השליחות והדבר תמוה דמה שייך שליחות שהיא דאורייתא לקיום דאינו רק דרבנן ולפמ"ש א"ש דעכ"פ כיון דהימני' להשליח על הקיום הו"ל כשנים גם על השליחות. ולפ"ז הי' מקום לומר בא"י דל"צ שיאמר בפ"נ ולא המני' כלל לענין קיום שוב אינו נאמן על השליחות. ובאמת שהב"י בסי' קמ"א גבי מ"ש הר"פ בתיקון שטרות כתב כן לחד תירוצא דלהרא"ש בא"י או כשנתקיים הגט צריך עדים על השליחות אבל דבריו תמוהין ועיין תומים סי' נ"ו ס"ק ד' שהאריך בזה ובתשובה לק' מאהליב הארכנו הרבה בזה דלא כהב"י וצ"ל כיון דאמרינן בגיטין דף וא"ו דלא צריכת ואי עבדת אהנית וכן קי"ל דגם בא"י כל שאמר בפנ"כ מהני ממילא המני' מעיקרא. איברא דלפ"ז בנתקיים גם בח"ל היה צריך שני עדים על השליחות ומכ"ש בסומא דכשר בנתקיים דאין בידו כלל לומר בפנ"כ ואפ"ה ל"צ עדים על השליחות וכמ"ש בתומים שם וצ"ל דבאמת הו"ל מוקדם בשליח להולכה וצ"ל הנהו קלא אית להו וכדאמרו בגיטין דף ח"י והיינו כשאינו מוקדם בזמן הכתיבה רק שנתאחר עד שהגיע לידה ועיין בר"ן שם ועב"ש סי' קכ"ז ס"ק וא"ו עכ"פ המניה כשיאמר בזמן ההוא נכתב וקלא אית ליה ושייך בזה דהא המניה. ובזה נראה לפענ"ד דצדקו דברי הש"ך שכתב סי' נ"ו דאם טוען ממני נפל לא שייך לומר דהא המניה והיינו משום דהוא טוען שלא המניה מעולם כלל ויש להאריך בזה במה שהקשו הפ"י והתומים דהא לנפילה לא חיישינן ולפמ"ש אתי שפיר דלא שייך עכ"פ דהא המניה דכיון דיכול להיות שלא המניה בשום פעם אף דהוא חשש רחוק וכעת הוא טוען שלא המני' ממילא ל"ש להאמין לשליש כשנים דלא נתברר כלל אם המניה בשום פעם ולא אתחזיק שליש כלל ועד אחד בהכחשת בע"ד לא נאמן כלל ורק דהשליש דינו כשנים והיינו אם אתחזיק נאמנותו כשנים בשום פעם משא"כ בזה וז"ב ועיין בה"ה פי"ב מגירושין גבי אם טען הבעל ממני נפל דאינו נאמן וכתב ה"ה דלנפילה לא חיישינן שאין האיסורין כד"מ והיינו דבגט ל"ח לנפילה כלל ועיין תומים סי' מ"ו ס"ק א' שביאר דבגט נזהר טפי ע"ש. ובזה מיושבין דברי הרשב"א בסוגיא דשליש שכתב דלנפילה לא חיישינן כלל ותמה הפ"י דהא לר"ה קיימינן ור"ה חייש לנפילה ושאני ממון מאיסור וכמ"ש ה"ה. ולפמ"ש יש להמתיק הדברים דבשלמא ממון חיישינן לנפילה דאין הולכין בממון אחר הרוב ולכך חיישינן למיעוטא משא"כ בגט דהוא איסור ולא חיישינן לנפילה דעפ"י רוב לא שייך לחוש לנפילה וזה ברור ויש להאריך בכל זה ואין כאן מקומו. והנה בתוספתא פ"ק דגיטין חומר במה"י מבא"י וחומר בא"י שאין במה"י שהמביא גט ממדה"י צריך שיאמר בפ"נ אם יש עליו עוררין יתקיים בחותמיו והמביא גט בא"י א"י לומר בפ"נ ואם יש עליו עדים יתקיים בחותמיו והדברים תמוהין דהא גם בא"י כ"ז שאין עליו עוררין א"צ לקיים כמבואר בריש גיטין במשנה וגמרא ומצאתי להגאון החסיד מוהר"א ז"ל אבד"ק אמשטרדם שעמד בזה וכתב דיש להגיה להיפך דבא"י אף בעוררין דהיינו ערעור דבעל סגי וצריך להתקיים בחותמיו כיון שאינו אומר בפ"נ אבל בח"ל דוקא כשיש עדים מערערים הוא דצריך לקיים בחותמיו אבל תמה ע"ז דאם יש עדים שוב תרי ותרי נינהו ואוקמא אחזקת א"א והניח בצ"ע. ולפענ"ד מכאן ראיה ברורה למ"ש הפרח מטה אהרן ח"א סי' פ"ב דאם יש שני עדים המכחישים השליש ושני עדים המסייעים אמרינן אוקי תרי לבהדי תרי והשליש נאמן ע"ש והתומים סי' נ"ו ס"ק יו"ד תמה עליו וכבר כתבתי בתשובה אחרת לענין תרי ותרי דדברי הפמ"א נכונים דהשליש נאמן ולפ"ז ה"ה בשליח דבח"ל דהאמינוהו כבי תרי על הכתיבה ועל השליחות א"כ שוב אמרינן אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי השליש בחזקתו משא"כ בא"י דלא האמינוהו וכמו שנראה מהרא"ש ועיין סי' קמ"ב ס"ז ובב"ש ס"ק ז' ובתוספתא משמע כן דאמר דא"י לומר בפ"נ משמע דאינו נאמן והוא הגיה א"צ אבל אינו כן ואם כן שוב לא נאמן כבי תרי ודוק. איברא דלפ"ז יקשה בהא דפריך הש"ס בגיטין דף ט' ערעור דמאי אי דתרי תרי ותרי נינהו ומה קושיא לימא דמערערין התרי בעוד שהגט ביד שליח וא"כ אף דתרי ותרי נינהו מכל מקום השליש נאמן וכמ"ש בפרח מ"א ח"א סי' פ"ב הנ"ל ומטעם דמעמידין השליש בחזקת נאמנותו ועיין בסמ"ע סי' נ"ו סקי"ד ואף דהתוס' כתבו ד"ה סמוך שפוסלין החתימה ולוקמא בחזקת א"א הא חזקת א"א אתרע שהרי השליח מעיד דנתן לה בחזקת גירושין כדי לגרש ועכ"פ יצאה מחזקת א"א וכמ"ש התוספות בכתובות דף כ"ב לענין זרק לה גט ולפמ"ש אתי שפיר דכיון דבא"י קאי א"כ השליח אינו אומר בפ"נ ולא האמינו כלל וכמ"ש למעלה באורך ובכה"ג שפיר מוקמינן לה בחזקת א"א כמו בכל תרי ותרי ואין להשליש נאמנות כלל ובזה מיושב מה דקשה לי טובא דלוקמא דהערעור אחר שנתן לה השליח גט והותרה להנשא ואזל לה חזקת א"א וכדאמרו לגבי שנים אומרים מת ועיין בתוס' כתובות דף כ"ו בשם רבינו ברוך. ולפמ"ש אתי שפיר דבא"י אין להשליח נאמנות כלל ולא הותרה להנשא רק עפ"י אותן השנים החתומים בגט וכל דאיכא תרי ותרי הרי היא בחזקת א"א כמו שהיתה ולפ"ז בח"ל שפיר מבואר בתוספתא לפי הבנת ספר ארבעה טורי אבן הנ"ל דבתרי ותרי יתקיים בחותמיו. אך לפענ"ד נראה דהדברים כפשטן בתוספתא דבח"ל אף שיש עליו עוררין והיינו עוררין דתרי אפ"ה יתקיים בחותמיו והיינו אם הגט ביד השליח נאמן משום דהוה שליח והאמינוהו והעמידו על חזקתו ואם כבר נתן לה הגט הרי כבר הותרה להנשא ויצאת מחזקת א"א דכ"ז שלא באו שנים האחרים היה נאמן ונתקיים הגט כהלכתו ע"י השליח ושוב השנים הראשונים נאמנים יותר וכמ"ש אבל בא"י א"י לומר בפני נכתב והיינו דס"ל להתוספתא דבא"י אינו נאמן לומר בפ"נ ולא ס"ל דאי עבדית אהנית וכבר יש פוסקים רבים דהשמיטו להך דאי עבדת אהנית הנאמר בגיטין דף ו' ואם כן שוב צריך עדים על השליח שנעשה שליח ואז נאמן על הגט שאינו מזויף וכמ"ש הב"י בסי' קמ"א לתירוץ השני ובתומים סי' נ"ו הנ"ל הקשה באמת דא"כ בא"י יהיה צריך לקיים ע"י הרשאה שנעשה שליח וזה לא שמענו. ולפמ"ש מבואר בתוספתא כן בהדיא ודוק וזה דנקט לשון אם יש עליו עדים ולא נקט אם יש עליו עוררין כדנקט ברישא והיינו משום דכאן צריך עדים על גוף השליחות וז"ש כיצד מקיימין אותו עדים שאמרו כתב ידינו הוא זה כשר אבל אין אנו מכירין לא את האיש ולא את האשה כשר והיינו שעיקר העדות שנעשו עדים שזה שליח של זה אבל אינן מכירין לא את האיש ולא את האשה אפ"ה כשר כל שנעשה שליח ודוק. והנה בהא דאמר ר"ח דהשליש נאמן דהא המניה ופירשו התוס' דהיינו שהמניה דאף שיאמר שקר כל שאומר לגירושין ע"ד כן מסר לו שיהיה לגירושין. הנה מריש הוה קשיא לי דעכ"פ היאך תהיה מגורשת בלי ע"מ דהרי באמת הבעל נתנו לו לשם פקדון רק דכל שאומר לגירושין נתנו לי והיה נאמן אבל עכ"פ חסר ע"מ. וישבתי עפ"י דברי הר"ן בפרק המגרש דעדי חתימה במקום עדי מסירה כל שהבעל מסר לה וא"כ גם כאן כיון שהבעל מסר להשליש והמניה כשיאמר לגירושין הם נעשו כע"מ שיהיו עדים בעת שירצה השליש לגרשה וז"ב וכן ראיתי באחרונים שכתבו כן בשם חידושי הרשב"א וחידושי הרשב"א אינו ת"י כעת:

ובזה אמרתי דבר נחמד ליישב מה ששאל אותי הרב החריף ושנון מוה' מאיר בראם ני' בהא דאמרו בגיטין דף כ"ד הוי שליח להולכה עד דמטית התם וכי מטית התם שוי שליח לקבלה והקשו התוס' דהא הוה שליח שלא ניתן לגירושין ול"מ והקשה הוא כיון דמסרו לידה אם כן אם היתה רוצית לשקר ולומר שנתנו לה לגירושין היתה נאמנת דהא המנה וא"כ אף שבאמת לא נתן לה לגירושין עד דמטית להם עכ"פ שליח שניתן לגירושין מקרי ומצית לעשות שליח להולכה. והשבתי לפמ"ש למעלה באמת חסר עידי מסירה רק דעידי חתימה הוו במקום עדי מסירה וכמ"ש הר"ן דכיון שהבעל מסר לה הגט ולפי זה הרי באמת כיון שלא עשה אותה רק שליח להולכה א"כ עדיין היא של הבעל וא"כ לא מקרי מסר לה לשם גירושין וצריכה שתעשה שליח לקבלה לקבל הגט וא"כ עיקר הוא ע"י דחצירה וגיטה באין כאחד דאל"כ ל"מ דשליח לא עדיף מחצרה וא"כ עכ"פ בעת שמסר לה הגט לא מסרו לשם גירושין ניהו דאשה ידה לא קני' לבעל אבל עכ"פ ברשות בעל היא וכל שעדיין לא מסר לשם גירושין היאך יהי' עדי חתימה במקום עידי מסירה דהרי לא מסר לשם גרושין ואף דבשליש אמרינן דנאמן ומסר לו לשם גירושין היינו כיון שבידו לומר לשם גירושין אבל הוא כיון דלא מסר לשם גירושין ואדרבא א"ל שתשוה שליח לקבלה עכ"פ היאך יהיו ע"ח במקום ע"מ והרי עקר השליחות ובשלמא בשליש דעכ"פ נתן הגט מידו ניהו דלא רצה לגרש עדיין אבל עכ"פ לא עקר השליחות מיניה מה שאין כן בזה דעקר השליחות מינה ושפיר הקשו בתוס' דהוה שליח שלא ניתן לגירושין ודוק. והנה התוס' הקשו דא"כ מה הועילו חכמים בתקנתם במה דמצרכו שיאמר בפנ"כ ובפנ"ח הא עדיין יוכל לערער ולומר לפקדון נתתיו ולפמ"ש למעלה לק"מ דשם בש"ה מיירי ושם לא שייך לומר דאם איתא לגירושין יהיב לדידה הוה יהיב לה דיש לומר דלא רצה שתתגרש רק עד שיבא ליד האשה לכך לא נתן לדידה משא"כ בש"ק דב"כ וב"כ מתגרשת בקבלת השליש ולמה לא יהיב לדידה. שוב הראוני תלמידי שהר"ן כתב כן ושמחתי מאד. והנה בגוף קושית התוס' לכאורה רציתי לומר דלפמ"ש הרא"ש ריש גיטין דכל דאומר השליח בפ"נ ממילא האמינוהו ג"כ שיהיה שליח א"כ אין מקום לקושית התוס' דשם כל שלא הכחישו הבעל בעת נתינתו לאשה ואמר בפנ"ח והאמינוהו על שאינו מזויף ממילא נאמן גם על השליחות משא"כ היכא דלא אמר בפנ"ח דלא האמינוהו להשליח שוב נאמן הבעל לומר לפקדון יהיב נהליה ומצאתי בפ"י שכ"כ ונהניתי. אמנם נראה דהנה באמת הפ"י הקשה על דברת הרא"ש הנ"ל דמה שייכות שליחות למזויף דמזויף שפיר האמינו לשליח משום דמה"ת ל"צ קיום ולרבה ג"כ דרוב בקיאין לשמה משא"כ לענין השליחות למה יהיה נאמן. אמנם נראה דהדבר נכון דבאמת צריך להבין דלמה לא ס"ל לר"ה הך דר"ח דשליש נאמן דהמני' וצ"ל דסברתו דכל דנימא דיוכל לטעון לפקדון שוב לא המניה כלל דמה האמין לו ולפ"ז זהו שם אבל בשליח המביא גט ממדה"י דעכ"פ לענין מזויף האמינוהו כיון דאומר בפנ"כ ובפנ"ח אין הבעל יוכל לומר דמזויף א"כ עכ"פ כבר האמינו לענין זה וא"כ כל דנתן לו נאמנות שוב נאמן גם על השליחות וז"ב כשמש ושאני כאן דלא שייך האמינוהו ועיין בחידושי ריטב"א שכתב דר"ה לא בשביל הסברא דאם איתא דלגירושין יהיב בלחוד פליג על ר"ח רק משום דס"ל דלא המניה כלל ולא ביאר הדבר דלמה לא שייך המני' ולפמ"ש אתי שפיר. אמנם נראה דהתוס' מ"מ הקשו שפיר דכיון דיכול לטעון לפקדון א"כ מה שייך לומר דהא המניה ומה מועיל הנאמנות ניהו דלא יוכל לטעון מזויף יוכל לטעון לפקדון ושוב לא המניה כלל ושפיר הקשו התוס' ועל זה חדשו התוס' דעיקר טעמו של ר"ה היא רק משום דלדידה יהיב לה וא"כ כל שאין שלשתן בעיר לא שייך האי טעמא ובזה מיושב מה שכתבו התוס' בהך דצריך בפנ"ח אף משכונה לשכונה דאתיא כר"ח דס"ל דשליש נאמן והקשה אחד מהתלמידים דהא לפמ"ש המהרש"א לא שייך המניה כל שהגט ביד האשה ע"ש וא"כ בש"ה ונתן הגט ביד האשה לא שייך המניה ולפמ"ש אתי שפיר דלר"ח כל שאומר בפנ"ח שוב המניה לענין מזויף ממילא הימניה לענין זה ג"כ ואי בשעה שיאמר בפנ"ח טרם שמסר הגט להאשה הרי המניה לענין בפנ"ח ממילא המניה ג"כ לענין שלא יוכל לטעון לפקדון משא"כ כאן דלא אמר בפנ"ח הרי לא המניה ור"ח ודאי ס"ל סברת המניה ודוק היטב.

והנה התוס' הקשו ד"ה אפילו דמאי אפילו אדרבא הכי עדיף טפי דלא הוה חצי דבר וכתבו דבגט הו"ל למיחש שמא שכרתם כדאשכחן באומר אמרו דחיישינן שמא תשכור עדים ואני תמה ע"ז דהרי אמרו שם דיבורא מקרי ואמרי מעשה לא עבדי ופירשו התוס' שם דדיבור שע"י נגמר המעשה ועי"ז נישאת לשוק לא חיישינן שמא תשכור עדים דזה לא מקרי דיבור וא"כ אדרבא כשהן כת אחת ואמרו בפנינו אמרה ובפנינו קבל אם כן על ידם נגמר המעשה והאשה מותרת להנשא פשיטא דלא חיישינן ואדרבא אם לא היה כת אחת אז שייך לחוש שמא עידי אמירה מקרי ואמרו כיון דעדיין צריכין לעידי קבלה ולא הוה רק דיבור בעלמא אבל בכת אחת ודאי תמוה ודברי התוס' צע"ג

והנה לכאורה רציתי לומר דלא שייך המניה בגט דהא אם היה אומר הבעל שממנו נפל היה נאמן רק במה שאומר לפקדון בזה נתן עכ"פ לשם גט וממילא מסרו בידו עכ"פ ושייך המניה כמ"ש רש"י דהרי מסרו בידו ואם כן עיקר השלישות לשם גט נגמר בעת שאומר שמסרו לפקדון וא"כ כל שהיה יכול לומר שממנו נפל הוה הגט עד עכשיו ביד השליש כמו פקדון דהא לא היה יכול לעשות בו מעשה דהא יכול היה לטעון דנפל ממנו וא"כ שוב לא נגמר השליחות אף אם נימא דמסרו לשם גט אבל לא נגמר הדבר רק ע"י הודאת הבעל וא"כ ממילא הוה כפקדון. ובזה מבואר היטב החילוק שבין גט לממון דבממון אין נ"מ אם היה מקודם הדבר כן ולו יהא שעכשיו מחל לו סגי כל שמחל מחל אבל בגט בעינן שבעת המסירה יגמר לשם גירושין וזה לא היה והדברים ברורים כשמש. ובמ"ש לעיל בביאור דברי הרא"ש דכל שנאמן לענין בפני נחתם הוה כהמני' יש להאריך בדברי אביר הרועים המהרי"ט ז"ל בחלק אבן העזר סימן ע' ואין כאן מקומו. והנה בהא דאמרו שם ולימא חזקה שליח עושה שליחותו כדאמר ר"י האומר לשלוחו צא וקדש לי אשה אסור בכל הנשים שבעולם.

והקשה אחד מהתלמידים דהא שאני כאן דיש לה חזקת אשת איש ולכך לא סמכינן על חזקת שליח עושה שליחותו משא"כ שם דלא שייך חזקה כלל דאין אנו דנין על אשה פרטית ואטו מי ליכא מקודשות בעולם שאזל חזקת פנויה. והשבתי בזה דחזקת שליח עושה שליחותו דהוא חזקה דאתיא מכח סברא אלים יותר מחזקת א"א דהוא חזקה הפוסקת וכמ"ש בשו"ת תה"ד סי' ר"ז דחזקה דאתיא מכח סברא הוה כרוב ואלים יותר מחזקת א"א ע"ש דהוה כמו חזקה דאתיא מכח רובא ע"ש וא"כ הא רוב עדיף מחזקה ושפיר פריך. והנה בהא דפריך שם וניהמנה לדידה דהא חזקה אין אשה מעיזה פניה הקשה בטוב גיטין היאך שייך כאן העזה כלל דהא הבעל לא ידע כלל אם משקרת דהוא נתן להוליך לה גט ומה מעיזה במה שאמרה שקבלה הגט וכן שאל אחד מתלמידי. ואמרתי עפ"י דברת הרא"ש סוף נדרים דמה דסמכינן על חזקה אין אשה מעיזה הוא בצירוף הטעם דמסתמא לא תתלקל עצמה לעולם וא"כ שוב הוה חזקה דאין אשה מעיזה פניה אף באם אינו מכחישה דמכל מקום היא מחלקלה עצמה. איברא דלפ"ז צריך ביאור מה מתרץ דשאני הכא דקא מסייע לה הא מכל מקום לא תקלקל עצמה ואולי כיון דהבעל מסייע לה א"כ אולי קנוניא עשו ובאמת יגרשה אח"כ בצנעא שנית ואולי איזה סיבה השיאתם לומר שגרשה כעת וצ"ע. והנה בהא דפריך ונהמנה לשליש הקשה הפ"י דאיך שייך להאמין לשליש הא לא נתן לו נאמנות רק שימסור לידה וכל שנאבד ממנו מה שייך נאמנות.

והנה ברא"ש בסוגיא זו מצאתי דבר חדש דמה דאמר ר"ה דבעל נאמן משום דאם איתא דלגירושין יהיב לדידה הוה יהיב וזה הוה כמו מגו במקום עדים דאף דיש להשליש מיגו מכל מקום הוה מיגו במקום עדים דאנן סהדי דלדידה הוה יהיב ע"ש ובזה אמרתי דלכך ר"ח לא ס"ל כן דהא ר"ח ס"ל בב"ב דף ל"ג דאמרינן מיגו במקום עדים וא"כ ה"ה בזה דאנן סהדי. ולפ"ז לכאורה שוב מהראוי לפסלן כר"ה דהא אנן קיי"ל דלא אמרינן מיגו במקום עדים ועיין ברא"ש ור"ן שנחלקו בזה הקדמונים כמאן קי"ל.

אך לפמ"ש בשיטה מקובצת בב"מ דף פ"א דדוקא היכא שיש לתרץ דבורו הוא דס"ל מיגו במקום עדים משא"כ היכא דליכא לתרץ דיבורו לא א"כ לק"מ. והנה אחר זמן רב עברתי בהעברה בעלמא על הסוגיא הלז והנה במ"ש התוס' ד"ה שליש דאין לומר דנאמן השליש במיגו דאי בעי מסר לידה דא"כ אף לר"ה נאמן ולכאורה צ"ב דהיאך שייך מיגו כלל דהא אף אם ימסור בידה והבעל יערער ויאמר דלפקדון נתנו לשליש והשליש מסרו שלא כדין מהראוי שיהיה נאמן. ולכאורה רציתי לומר דהכוונה שהאשה תוכל לטעון לדידי יהיב לי לשם גירושין וז"ש התוס' דדלמא לא תתרצה האשה אבל באמת זה אינו דלא תוכל להעיז האשה לומר דבעלה גרשה מה שהוא שקר מוחלט ובשלמא כשאמרה קמאי דידי מסרה נהלה לשם גירושין שפיר שייך מיגו דמה נ"מ בין כשטענה קמאי דידי נתן לו לשם גירושין והרי הוה שליח לקבלה דכן מיירי כל הסוגיא וא"כ ב"כ וב"כ נתגרשה אבל כשהוא נתן לשם פקדון ולא נתגרשה עדיין וא"כ מה בכך שהשליח נתן לה לגירושין היא לא תוכל להעיז ולומר נתגרשתי מבעלי מה שהוא שקר מוחלט אמנם צ"ל דמיירי שהבעל טוען לפקדון נתת שתתגרש בו עת פקדי אותו לומר שיהיה לשם גירושין וכמעט שהדבר מוכרח דאל"כ יקשה הא אמרו בגיטין דף י"ח דאותבי' ואנחי' בכיסתי' לא חיישינן דאקדומי פורענותא לא מקדמינן וא"כ למה יהיה נאמן שלשם פקדון נתנו להשליש וע"כ דשאני התם דאותביה ואנחי' בכיסתא דאין דעתו לגרש בו כלל א"כ למה יכתוב גט להקדים פורעניות אבל כאן שמסרו לשליח רק אמרינן דרצה לצערה שלא יגרשה תיכף רק עד שתתן לו מעות וכדומה וא"כ בכה"ג נראה לפענ"ד דזה דוקא באם הוא עדיין ביד השליח נאמן לומר דלשם פקדון נתנו לו אבל כל שהי' ביד האשה שפיר נאמן השליש דלא שייך הסברא אם איתא דלגירושין יהיב ניהלה דיכול השליש לטעון אמת שנתת לפקדון ואח"כ אמרת לתת לה ונתתי לה ואין ראיה ושפיר יש לי מיגו. ובזה מיושב הא דכתבו התוס' בד"ה בעל דמה הועילו חכמים שתקנו לומר בפ"נ דאכתי יוכל לטעון לפקדון וקשה הא שם הוא נאמן במיגו דהרי מוסרו לידה וא"כ אינו נאמן הבעל אף לר"ה ולפמ"ש אתי שפיר דשם לא שייך המיגו דהא הבעל יוכל לטעון דלא צוהו למסור לה הגט דהוא מסרו שלא כדת דא"ל דכל דטוען דמסרת לי לפקדון ואח"כ צוית לתת לה דאז נאמן דל"ש דאי הוה יהיב לגירושין לדידה הוה יהיב לה דהא לא רצה שתתגרש רק בהגיע לידה דזה אינו דא"כ בלא"ה אין מקום לקושית התוס' וכמ"ש למעלה דהא שם בש"ה מיירי דבשליח קבלה א"צ שיאמר בפנ"כ ובפנ"ח כלל כמ"ש הר"ן וע"כ דהתוס' לא נחתו בסברא זו בס"ד וא"כ שוב שפיר מקשים דיכול לטעון לפקדון וע"ז כתבו כיון דאינו בעיר אחת לא שייך הסברא דלדידה הוה יהיב לה והשליש נאמן. ובזה מיושב היטב מה דהקשה הפ"י והתומים סי' נ"ו על הש"ך שדעתו דכל שמכחישו בעיקר השלישות ואומר דלא מסרו לו כלל רק שממנו נפל ומצאו דנאמן הבעל אף לר"ח דלא שייך דהא הימני' א"כ אכתי מה הועילו חכמים בתקנתם דהא יוכל לטעון ממני נפל ומצאו זה ע"ש ולפמ"ש ל"ק דבאמת כל שהגט ביד השליש הוא דכתב הש"ך דיכול לטעון ממני נפל אבל כל שהגט ביד האשה פשיטא דלא יוכל הבעל לטעון שום דבר וחזקה שמיד הבעל נמסר לשליח וזה כל עיקר הנאמנות דטוען בפנ"ח והאמינו ממילא על השליחות וכמ"ש הרא"ש ריש פ"ק דגיטין וא"כ שוב אין לו שום טענה ולא חיישינן לנפילה ולשום דבר ומה"ת נחזוק ריעותא וכל הפלפול הוא רק כשעדיין ביד השליח ולא ביד האשה אז מקום לפלפל אם נאמן דיש ריעותא אם איתא דלגירושין יהיב נהלה לדידה הוה יהיב לה משא"כ כשהוא ביד האשה ותדע שהרי כשטוען הבעל מזויף ודאי אין השליש נאמן וכמ"ש הש"ך בסי' נ"ו ס"ק א' בפשיטות וא"כ שוב כיון דכל החשש הוא שמא יבא הבעל ויערער דזייף החתימות ומה"ט אצרוך רבנן בפ"נ לרבא דקי"ל כוותיה וא"כ לענין חשש מזויף לא שייך כלל ענין שלישות וע"כ דכיון דמה"ת עדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותן בב"ד דמ' ול"ח למזוייף ורבנן הוא דאחמרו וכל שאומר בפנ"ח לא חיישינן א"כ שוב השליש נאמן. ואני תמה על הפ"י והתומים דאין מקום לקושייתם לפענ"ד דהיאך יוכל לטעון ממני נפל דהא כל דטוען בפנ"ח וחז"ל האמינו וממילא האמינו גם לענין השליחות כמ"ש הרא"ש וא"כ שוב אין מקום לשום חששא דהא האמינוהו שהוא השליח וז"ב ופשוט. הן אמת דדברי הרא"ש צ"ב דהכי בשביל דהאמנוהו לענין מזויף דל"ח לזיוף מה"ת נאמינו גם לענין השליחות וגם דברי התוס' משמע דלא כהרא"ש דא"כ אין מקום לקושייתם דיטעון לפקדון הא כל שאומר בפ"נ שוב אינו נאמן לפקדון ועבפ"י מ"ש בזה. אך לפענ"ד נראה בפשיטות דבאמת לענין מה דניחוש שמא לא עשאו שליח זהו חששא רחוקה דכל דהאמינוהו להשליח שבפנ"ח וא"כ ע"כ דרצה הבעל לגרש דאקדומי פורענותא לא מקדמינן וא"כ אין הספק רק אם עשה זה לשליח או לאחר פשיטא דהשליח נאמן דמה לו לשקר ולמה ישקר לומר דעשאו שליח וגם למה נתנו לו השליח האחר ולמה נחזיק ריעותא ובפרט דאיכא רגלים לדבר דהרי בפנ"ח ולאיזה צורך היה בעת הכתיבה והחתימה וע"כ דצריך להיות שליח ושפיר מתוך שנאמן על בפנ"ח נאמן על השליחות אבל טענת פקדון דאינו מכחיש ענין השליחות רק שהיה שליח לפקדון דהיינו אם יתרצה הבעל לגרש יאמר לו שיתנו לה וא"כ מה"ת לא נאמין להבעל ולפ"ז לענין נפל ומצאתי' זה מכחיש כל ענין השליחות ומה שאומר בפנ"ח זה אינו נאמן הבעל דאקדומי פורענותא לא מקדים אינש לנפשי' וע"כ שעשהו שליח דאל"כ מה לו ולעת כתיבת הגט וחתימתו וז"ב לדעתי ומיושבים כל קושיות הפ"י והתומים כנלפענ"ד בהעברה בעלמא כי לא עיינתי בהסוגיא רק בהשקפה בעלמא

והנה אירע בטארניפאל שאחד גירש אשתו ע"י שליח ונתאחר הגט מלתתו ואחר איזה שבועות נתן הגט ע"י השליח וערערו על הגט משני טעמים אחד דלכתחלה יש להחמיר מלתת ע"י שליח כמ"ש סי' קכ"ז ס"ה וגם משום שבאותו עיר שיש המגרש והמתגרשת ל"מ ע"י שליח כמבואר בסי' קמ"א סנ"ה בהג"ה והרב מוה' בצאל גינצבורג הוא היה המסדר וכתב להכשיר. והנה מלתא מני אזדא וזכורני שכתבתי באיזה מקום ולא ידעתי מקומו גם מכתבו ותורף המעשה והטעמים שלו לא ידעתי כעת רק כעת בנו של ר' בצלאל הנ"ל בא אלי ושאל אותי למה הגט פסול ונתתי אל לבי כי לא רציתי להשיב אך בלבי שמרתי. והנה זכורני שכתב דבסי' קמ"א סנ"ה שם מבואר דעתה שכותבין ההרשאה לא מפסל אף בעיר אחת והנה אני כתבתי בגליון הש"ע שם שמקור הדבר בשו"ת זקני מוהר"ם פדואה והגאון מוהר"י ק"פ חלק עליו ואף שהשיב לו הגאון מוהרמ"פ המעיין יראה כי כתב להתנצל ות"ח שאמר דבר לאחר מעשה ול"ד לעדים דודאי אין שום חשש אבל ההרשאה אין לסמוך כ"כ ע"ז והרי אם נאבד ההרשאה אין קפידא ולכך תקנו שלא יגרש בעיר אחת ע"י שליח וגם נראה קצת דלא הוה כריתות ממש כיון דיוכל לומר לפקדון נתתיו רק ע"י ההרשאה הוה גיטו גט ולא מקרי כריתות אבל כשיש עדים אין לך גט כריתות גדול מזה וגם ע"י שנתן לשליח יש לפסול כמ"ש הר"ן ואף דמבואר בסי' קכ"ז בשעת הדחק יש להכשיר היינו כשנותן לשליח להתגרש אבל בנ"ד זכורני שהבעל עכב הגט בידו ולא רצה לתתו א"כ בודאי אין ליתן ע"י שליח וע"כ יש לפסול הגט והזכרתי ראשי פרקים וכשאמצא מכתב מהרב ארשום יותר בל"נ.

והנה בשנת תרי"ד ל"ג בעומר הגעתי בדרך למודי לסי' קמ"ב ס"א בהג"ה דאין לתנו ע"י שליח בעיר אחת ותמהני שלא הזכירו שבארחת חיים שהביא הב"י בסי' קמ"ב כתב שאינו רק זהירות ומשום דבאמת כל הטעם שנאמן לומר לפקדון נתתיו היינו משום דאם איתא דלגירושין יהיב לה לדידה הוה יהיב לה ולפ"ז בבני מחוזא דניידי דמכשר ר"ת ע"י שליח אף כששניהם בעיר א' מכל מקום אנו לא ניידי כ"כ ואף דר"ת מצריך בפ"נ אף משכונה לשכונה דהאידנא כלהו ניידי מכל מקום לא אמרה רק לחומרא ולא לקולא ע"ש א"כ אין כאן רק ספק בעלמא. אבל לפענ"ד דברי הא"ח תמוהים דמ"ש דר"ת מכשיר בבני מחוזא כיון דניידו לתת לשליח אף כשהם בעיר אחת וכמ"ש התוס' פרק התקבל אני בעניי לא מצאתי ועיין בדף ס"ז ד"ה בעל שכתבו דלר"ה באמת ל"מ ובתירוץ השני כתבו דמיירי שהבעל אומר כתבו ותנו והלך לדרכו הרי דבהיו בעיר א' ל"מ בפ"נ ומה שמצריך ר"ת לומר בפ"נ האידנא היינו משום דהאידנא כולנו ניידי ולא יהי' עדים מצויין לקיימו אבל שיהיה מותר לשליח לגרש כשהבעל והאשה בעיר א' לא מצינו ואף בבני מחוזא כל שהם בעיר א' לא הותר ודברי הא"ח צע"ג. ולפענ"ד יש להוסיף בזה עפמ"ש הב"ש סי' קמ"ב ס"ק ב' דלשיטת רבינו אביגדור דכל דטוען מזויף צריך קיום מדאורייתא שוב אינו מהראוי להיות נאמן השליח כשיבא הבעל ויערער וכתב הב"ש דדוקא אם יבא הבעל ויערער תיכף כשאמר השליח בפ"נ הוא דנאמן לא כשבא הבעל אח"כ דהוה כאילו נתקיים בפני עדים ואינו נאמן הבעל. ולפ"ז נראה לפענ"ד לפמ"ש הט"ז סי' ח"י ס"ק יו"ד לחלק בין נאבד הסכין לבין לא נאבד דבנאבד אילו היה בא אז לשאול אז היינו מתירין דאי אפשר לברר וא"כ הרי אתחזיק היתר אבל אם לא נאבד א"כ כל שהיה בא אז לשאול היינו מבררין דאף ברוב אם נוכל לברר מבררינן א"כ לא היה בחזקת היתר ע"ש ולפ"ז גם כאן כשהם בעיר אחת א"כ לא נאמן השליח לומר ששליחו היה דהא נוכל לברר הדבר ובודאי לא סמכינן על החזקה והרוב דאינו מזויף וא"כ לא אתחזיק היתר לכך כשיבא אח"כ לערער נאמן מדאורייתא ולכך שוב אין לגרש בעיר אחת ע"י שליח שהשליח אינו נאמן ואם יבא הבעל ויערער יהיה נאמן אבל כל שאינו בעיר שאז תיכף כשהשליח בא הוא נאמן שוב מחזיקין הדבר בחזקת היתר ואינו נאמן הבעל לערער וז"ב כשמש ועיין תוס' כתובות דף כ"ו ד"ה אנן מ"ש בשם הר"י בר ברוך ולפמ"ש הט"ז יש לבאר דבריו כן ועיין ב"ש סי' קמ"א ס"ק פ' ו[בית שמואל/אבן העזר/קמב#ו|סי' קמ"ב ס"ק ו']] ו[בית שמואל/אבן העזר/קמב#ז|ס"ק ז']] ולפמ"ש הדבר ברור דוקא כשאין הבעל בעיר הוא דנאמן השליח לא כשהוא בעיר אחת וכמו שעלה על דעת הב"ש בעצמו ב[בית שמואל/אבן העזר/קמא#פ|סי' קמ"א ס"ק פ']] שם ודוק היטב:

Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף