שואל ומשיב/ד/ג/כד

שואל ומשיב ‏ ד ג

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שואל   מהדורה רביעאה חלק ג סימן כד   ומשיב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

נסתפקתי בהא דאמרו בסנהדרין דף ע"ב דהבא במחתרת ונטל כלים ויצא פטור מ"ט בדמים קננהו אם הוא דוקא מי שבא במחתרת דמחתרתו זו היא התראתו אבל בשאר דבר לא או דלמא דכל הטעם הוא לפי שנתחייב מיתה פטור מתשלומין אם כן ה"ה בכל מקום שנתחייב מיתה אמרינן דבדמים קננהו וכאשר השקפתי בזה רציתי לכאורה להביא ראיה מהא דפריך שם מהגונב כיס בשבת חייב וע"כ דדוקא במחתרת לפי שמחתרתו זו היא התראתו משא"כ בשאר מקום כגון חצירו גגו וקרפיפו דבעי התראה וע"ש בתוס' ד"ה אפילו אין ראיה דש"ה דכל שלא נתחייב מיתה א"כ באמת חייב בתשלומין אבל בכל מקום שנתחייב מיתה או מלקות הפוטרו מתשלומין נימא דבדמים קננהו. ומצאתי בהא דאמרו בב"ק דף ע' באומר לו עקוץ תאינה מתאינתי ותקני לי גניבותיך ופריך הש"ס וכיון דכי תבע לי' קמן בדינא לא אמרינן ליה זיל שלים דמחייב בנפשו הא מכירה נמי לאו מכירה היא ולכאורה רציתי לפרש דכיון דנתחייב מיתה עבור התאינה א"כ אינו חייב להחזיר התאינה וקנה שוב הגניבה דהרי הוא הקנה לו הגניבה בעד התאנה וכל שפטור מן התאנה בלא"ה שוב לא מקרי מכירה ובזה מיושב קושית התוס' דאי קיימא הגניבה בחצירו של לוקח בשעת עקיצה מ"פ ניהו שמתחייב בנפשו מכל מקום קני ליה חצירו ללוקח ולפמ"ש אתי שפיר דהרי הוא רצה להקנות לו הגניבה בעד התאינה וכל שפטור מן התאנה בשביל חיוב מיתה שוב הוה מכירה בטעות ואף דגם במתנה הוה מחויב בדו"ה היינו כשרוצה לקנות לו בתורת מתנה אבל כאן אמר לו בשביל התאנה וגם הוא אמר לו עקוץ תאינה מתאינתי ותקני לי גניבותיך א"כ לא רצה לקנות רק בשביל התאנה וכיון דעל התאינה פטור שוב אין כאן מכירה וא"ל כיון דאמרינן בסנהדרין דף ע"ב דמסתברא כי אמר רב בששיבר אבל נטל לא וכן קי"ל כמבואר בטוש"ע חו"מ סי' שנ"א וא"כ כל שהוא בעין התאנה הוה של בעל התאנה כל דיכול לטלה ממנו שוב הוה מכירה טובה דזה אינו דל"מ לשיטת הרז"ה דזה אינו רק חומרא דרבנן א"כ פשיטא בשביל זה אינו מתחייב בדו"ה ע"י חיוב דרבנן אלא אף להרמב"ן במלחמות שם דדעתו דכל שהדבר מן התורה מקרי יש לה בעלים דבמה קנה אותם עכ"פ כיון דהוא אינו חייב להחזיר לו ואינו מחויב בהשבה רק אם נטלם הבעלים הרי הוא שלהם וא"כ עכ"פ כיון דאין אומרים להגנב זיל שלים א"כ כ"ז שלא נטלם הרי הוא של הגנב ולא מקרי מכירה דכעת התאנה ביד הגנב ובדמים קננהו אף דיכול הלוקח לחזור ולטלו ולא נטלו מתנה בעלמא יהיב ליה להגנב אבל לא קנה הגניבה בתאנה הלז. (כאן חסר) שוב מצאתי במחנה אפרים הלכות ריבית סימן ב' הקושיא הלז וע"ש מ"ש בזה דכיון דבא לידו התאנים בתורת מקח שוב אין לו עליו אלא דמים ובדמים יוכל לומר לו קלב"מ ע"ש ולפענ"ד הדברים תמוהים דאכתי מה פריך הש"ס וכיון דאי תבע לי' קמן לא אמרינן ליה זיל שלים הא כל דאיתא בעינא אמרינן ליה או תן לו התאנים או זיל שלים וגם בתוס' מבואר דאף דהוה מתנה מכל מקום מכירה לא הוה וכך לי עקוץ תאנה מתאנתי כמו תאנה מתאינתך ולדברי המחנה אפרים אדרבא מקרי מכירה ועיין במהרש"א בתוס' שם מ"ש בזה ודבריו צ"ע דמה דוחקיה דלמא זרוק גניבתך בחצרי שאני דמסתמא רצה ליתן לו מעות בעדו אבל בקוץ תאנה מתאנתך מה"ת לומר דנתן לו מעות דא"כ למה צריך לעקוץ תאנה מתאנתך וע"כ דכוונתו שזה יהי' שכר פעולתו ואל"כ לא יקבל ממנו כנלפענ"ד ועכ"פ מבואר מדבריו דלא כמח"א ע"כ מ"ש ראשונה בישוב קושית המח"א הוא נכון לפענ"ד. אחר שנים רבות בשנת תרט"ו ער"ח כסלו למדתי סוגיא דהמטמא ומדמע וראיתי בספר טיב גיטין שמפלפל בזה דבדמים קננהו ואין הזמן מספיק. אך בגוף הספק שנסתפקתי אם שייך בדמים קננהו בכל חייבי מיתות הנה מצאתי באחרונים שנסתפקו אם בדמים קננהו הוא קנין בעצמותו או שצריך קנין לזה ואני אמרתי דהדבר תלוי בפלוגתא דרבבוותא דלשיטת הרמב"ן והר"ן דהא דנטל לא הוא מן התורה א"כ נראה דהא דאמר דבדמים קננהו היינו לא דמקרי קנין רק דאי אפשר לחייבו לשלם משום דקלב"מ ומשום רשעה אחת אתה מחייבו ולכך כשנטל בעצמו ממנו הכלים הן של בעה"ב דבאמת לא קני הבא במחתרת כלל א"כ ממילא אין ספק כלל דבדמים קננהו לא עשה קנין כלל ובין קנה או לא מכל מקום הו"ל קלב"מ אלא אף לשיטת התוס' והרז"ה דס"ל דהא דאמר נטל לא הוא רק חומרא דרבנן באמת צ"ב דהיאך שייך דבדמים קננהו הא כ"ז שלא נתחייב בב"ד המיתה אינו חייב ולא גרע מקנס דבעינן אשר ירשיעון אלקים מכ"ש במיתה דודאי מודה מעצמו מפטר ובעינן ב"ד של כ"ג ועדים והתראה ואיך שייך לומר דבדמים קננהו וצריך לומר דשאני בא במחתרת דמחתרתו זו התראתו ודמו מסור ביד הבעלים בעצמם ושייך לומר דבדמים קננהו וגם ע"י שחתר לגנוב בא לו החיוב מיתה אבל באם החיוב מיתה בא לו בשביל איסור שבת או ע"ז וכדומה מה ענין להא דבדמים דקנה בעת הגניבה משא"כ בזה וגם רב עצמו מודה דלא קנה וז"ב כשמש ובזה מיושב הא דאמר והלכתא דשדינהו בנהרא ולמה לא משני בסתם דשדינהו בנהרא משום דבאמת לפמ"ש גם רב עצמו מודה באיסור שבת דנטל לא רק דלרב הו"מ לומר דמיירי בבא במחתרת דפטור אבל לרבא דס"ל דאף הבא במחתרת נמי לא ולכך משני והלכתא דשדינהו בנהרא דלפי ההלכה בודאי לא משכחת לה רק בשדינהו בנהרא ובזה מיושב מה דקאמר דשדינהו בנהרא והרמב"ן תמה דאכתי בשדינהו למה לא יתחייב וכתב דמיירי דשדינהו אחרים ע"ש ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת יש לומר דבדמים קננהו ולשיטת הרז"ה ורש"י ותוס' מדינא פטור אף באיתא בעינא ועיין מהרש"א שם ורק דכבר כתבתי דכאן דכיון דלא בא במחתרת רק בשביל איסור שבת לא שייך לומר בדמים קננהו דלא נתחייב בעת הגניבה ולפ"ז יש לומר דמיירי ששדינהו בנהרא בעת שנתחייב מיתה דאז ממנ"פ פטור דבעת הגניבה היה יכול לומר הש"ל ורק על שעת הוצאתו מן העולם אתה מחייבו ואז שייך לומר בדמים קננהו וא"ל כיון דנתחייב מיתה על שעת הגניבה א"כ אף שאח"כ נתחייב ממון מה בכך מידי דהוה איוצא להרג ושיבר כלים ועיין ש"ך סי' שנ"א וקצה"ח שם. אמנם לפענ"ד נראה דכאן דכיון דבעת הגניבה נפטר על הגניבה ויכול לומר הש"ל ועיקר החיוב בא בעת ששדינהו בנהרא ואז נפסק לו החיוב מיתה בכה"ג ודאי פטור לכ"ע וכעין זה כתבו התוס' בגיטין דף נ"ג אליבא דשמואל ואף דלרב כתבו התוס' שם דלא ס"ל כן כבר כתבתי דכאן לרב ל"ש הקושיא הנ"ל דהוא יכול לשנויי דמיירי דבא במחתרת ורק לדידן קשה ולכך משני והלכתא דשדינהו בנהרא ודוק. ובזה מיושב כל מה שהקשו האחרונים דאם נימא דבדמים קננהו וא"כ במנסך יין לע"ז דנתחייב מיתה לימא בדמים קננהו וכן בהא דפריך הש"ס בכתובות דף ל"ג דאפקיה להיכא אי לרה"ר איסור שבת איכא איסור גניבה ליכא ומאי קושיא הא בדמים קננהו ולפמ"ש אתי שפיר דבשאר איסורים לא שייך בדמים קננהו כל דאיתא בעינא וכמ"ש ובפרט שיתחייב עי"ז בגניבה פשיטא דלא אמרינן כן ודוק בכל מ"ש

והנה הראב"ד פ"ט מגניבה ה"ח כתב שהמקרא אינו יוצא מידי פשוטו שביום אין הורגין אותו והה"מ כתב ומה יענה הרב בפסוק וקצותה את כפה ובפסוק וגם בעליו יומת שכל אלו נדרשין על ממון.

ולפענ"ד אין מכל זה ראיה לדחות דברי הראב"ד שהרי שם קבלנו כן הלמ"מ כמ"ש רבינו בפ"א מחובל הלכה וא"ו לענין עין תחת עין וא"כ כל שקבלנו הל"מ פשיטא דלא שייך אין מקרא יוצא מידי פשוטו שהרי קבלו שאין הפירוש כפשוטו משא"כ כאן אף שדרשו חז"ל אם ברור לך הדבר כשמש היינו שזה אמרו מצד הסברא שבאמת כל מה שהורגים כאן הוא מפני שבא להורגו והבא להורגך השכם להורגו וא"כ בזה בעינן שעכ"פ ידע שבא להרגו בודאי וכל שיש לומר שירחם עליו לא יהרגהו וממילא גם ביום שיש לומר שישמיט עצמו ויסרח ולא יהרגהו פשיטא דאסור להרגו וזה בכלל פשוטו של המקרא ואין מקרא יוצא מידי פשוטו וגם הדרוש יסכים לזה ועכ"פ ספק נפשות להקל ואני תמה על ה"ה הא אמרו ביבמות דף י"א דאע"ג דאמרו רבנן דטומאה בסוטה כתיב אין מקרא יוצא מידי פשוטו או דלמא כיון דאעקר עקר וא"ד אליבא דרבנן לא תבעי לך כיון דאתעקר אתעקר הרי דבמקום דעקרו בפירוש מפשוטו פשיטא דלא שייך אין מקרא יוצא מידי פשוטו וא"כ בכל אלו שקבלנו הל"מ דאין הפירוש מיתה ממש רק ממון א"כ פשיטא דאתעקר מפשט הכתוב ואין בו רק ממון וכמו כל הל"מ דמגרעין המקרא וכמו בדפנות דאתיא הל"מ ובצרי' אבל כאן שאין דרשת חז"ל עוקר המקרא רק שמפרש כוונת המקרא דמה נ"מ בזריחתו וע"ז דרשו דאם ברור לך הדבר ולפ"ז גם פשוטו של מקרא מסכים להכוונה שדרשו חז"ל פשיטא דא"י מידי פשוטו וז"ב בכוונת הראב"ד ועיין ביבמות דף כ"ד אמר רבא אע"ג דאמרו אין מקרא יוצא מידי פשוטו הכא אתי גז"ש ואפיקתי' לגמרי ע"ש וא"כ מכ"ש במה שהל"מ אומר דפשט הכתוב אינו כפשוטו דאתעקר לגמרי ועיין שו"ת אא"ז הח"ץ ז"ל סי' כ"ו שסמך בכל כחו על הך דרבא ועיין סי' ע"ז שהאריך בזה והביא דברי רבינו סעדיה גאון ע"ש ועיין בשו"ת פנים מאירות ח"א סי' כ"ו שהאריך לדחות דבריו במ"ש בסי' כ"ו ועל שניהם אני תמה איך לא הביאו דברי הראב"ד הנ"ל וצ"ע. והנה בקונטרס דין וחשבון שכתבתי על המצות וגם בתשובה לענין ריבית פחות משו"פ שם הארכתי במה שנחלקו הרמב"ן והרמב"ם בענין הא דאין מקרא יוצא מידי פשוטו והבאתי דברי הש"ס ביבמות דף י"א כיון דאתעקר אתעקר והה"מ לא הזכיר כלל מהמחלוקת הנ"ל ומדברי הש"ס הנ"ל וכעת ראיתי במצוה ארבעים וחמשה מהל"ת כתב הרמב"ם דלא תתגודדו הוא לעושה חבורה על המת וכתבו בכלל לאו זה הוא שלא יעשו כתות כתות בעיר בעניני הדת וזה דרך דרש והביא שכן הוא ולא יהיה כקרח וכעדתו ע"ש ובאמת לדברי הרמב"ם אתי שפיר בפשיטות דהא באמת אין מקרא יוצא מידי פשוטו והדרש היא בפ"ע אבל להרמב"ן היאך אפשר שזה יהיה ג"כ פשוטו של מקרא ובתחלת העיון נתקשיתי הא הו"ל לאו שבכללות וכבר נחלקו בזה הרמב"ן עם הרמב"ם בענין לאו שבכללות אם לוקין אחת או לא ומצאתי בכ"מ שהקשה כן על הרמב"ם בהלכות ע"ז בסופו ע"ש ולהרמב"ם באמת ל"ק דאין מקרא יוצא מידי פשוטו והדרש בפני עצמו ול"ש לאו שבכללות רק היכא דהפשט בעצמו הוא לאו כולל כמה דברים ודו"ק

והנה בענין בדמים קננהו יש לי ליישב בזה דברי רש"י בסוגיא דרבוצה שכתב דל"מ הגביהה והרביצה דיכול לאסור דע"י הגבהה נעשית שלו והתוס' הקשו דכמו שאינו יכול להקדיש דבר שאינו שלו בגזל ולא נתייאשו הבעלים ה"ה דא"י לאסור ועוד מה פריך ממנסך הא הגביה וכ"כ בזה בכמה תשובות. וכעת נראה דהנה נסתפקתי דבר חדש בדבר שא"ש דבודאי יהיה שלו אחר כך אם יכול לאסור למ"ד אין אדם אוסר דבר שאינו שלו. ולפענ"ד היה נראה דיכול לאסור והטעם דהרי בהא דאמרו אקדיש ניזק א"ב הקשו הקדמונים בשיטה מקובצת ב"ק דף ל"ג שם דהא הו"ל דבר שא"ב וא"ש וכתב שם בשם תוס' הרא"ש דכיון דעתיד שיהיה שלו יכול להקדישו כעת לכשיבא לרשותו ע"ש. ולפ"ז נראה דה"ה דיכול לאסור דבר שאינו שלו בדבר שבודאי יבא אח"כ לרשותו. ובחידושי אמרתי ראי' ברורה דהרי בע"ז דף נ"ג אמרו דישראל שזקף לבינה להשתחוות ובא עכו"ם והשתחווה דאסרה ויליף מאשרה דמשה דבאמת ירושה היא מאבותיהם ואיך אסרה הנכרי וע"כ דמדפלחו לעגל ניחא להו דאי משום הנך קמאי בביטול בעלמא סגי להו וע"ז הקשה דו"ז הגאון בספר בנין אריאל אשר שמו בקרבי דא"כ איך אמרו בב"ב דף קי"ט דמסתפקא להו אי א"י מוחזקת או לא וקשה דא"כ בביטול בעלמא סגי להו דלא יכלו לאסר דבר שאינו שלו לא העכו"ם וגם הישראלים לא יכלו לאסור משום דניחא להו דהא עדן לא היה שלהם וכתב שהקשה לכמה גדולים ואין מענה ולפמ"ש אתי שפיר דאף למ"ד דאין א"י מוחזקת מכל מקום זה ודאי דהי' בטוחים שיבאו לארץ ויהיה שלהם ושוב יכלו לאסור דהא יהיה שלהם למפרע ודו"ק ועכ"פ הדין דין אמת לפענ"ד דכל שבודאי יבא לרשותו יכול לאסור. איברא דלפ"ז יקשה מה פריך מחטאת העוף מאי אריא חטאת העוף וכו' וכן הקשה לר"ה וקשה הא בלא"ה כיון דבדמים קננהו וא"כ לאחר שיאסר יהי' שלו דבדמים קננהו ושוב יוכל לאסור דעכ"פ אף שלא יאסר הוא חייב כמו עובד להר ושוב שייך בדמים קננהו ושוב יכול לאסור דבודאי עתיד שיהיה שלו לאחר שיאסר.

אך נראה דבאמת הו"ל קלב"מ ורק דמשעת הגבהה קניא ומתחייב בנפשו לא הוה עד שעת ניסוך ולפ"ז הא הגבהה הי' ע"מ לנסך וכיון דא"י לאסור דבר שאינו שלו לא נתחייב לשלם כלל ואימתי בא החיוב לאחר שאסרו ונעשה שלו למפרע ושוב הו"ל קלב"מ ועכ"פ שייך בזה הגבהה צורך ניסוך כמ"ש התוס' בגיטין דף נ"ג ועיין בחידושי מהר"ם שיף שם. והנה כבר כתבתי דבדמים קננהו צריך עכ"פ שיהיה איזה קנין בזה וכ"כ האחרונים ולפ"ז יש לומר דז"ש רש"י דל"מ אם היתה עומדת והגביהה והרביצה בודאי יכול לאסור דהו"ל בדמים קננהו והרי הגביהה ועשה קנין ושוב יכול לאסור ושפיר פריך ממנסך דעכ"פ הו"ל קלב"מ וזה ברור. ובזה מיושב קושית התוס' בהא דאוקי באית לי' שותפות דא"כ הו"ל מדמע ולפמ"ש לענין איסור יכול לאסור אף בדליכא שותפות רק דהו"ל קלב"מ וכל דאית לי' שותפות שוב יכול לאסור וחייב לשלם ודו"ק היטב כי הוא ענין חדש והגון.

אמנם לפענ"ד נראה דבר חדש דהנה כבר נודע מ"ש המהרי"ט חלק חו"מ סי' פ"ז דלא יתכן חיוב על דבר שאינו חייב באחריותו רק כמות שהיא בעין בזה לא יפול התחייבות על גופו והו"ל קנין דברים ע"ש ובקצה"ח סי' ר"ג.

ולפ"ז נראה לפענ"ד דכיון דקלב"מ א"כ ניהו דכשהוא בעין אין הב"ד מחייבין אותו בשתי רשעיות דגוף הדבר אינו של הגזלן והוא ברשות בעלים אבל מכל מקום והשיב את הגזילה לא שייך בזה דלא חייבה רחמנא רק במקום שאם יאבד הדבר יתחייב בדמיו נופל עליו חיוב אבל כאן דכל שלא יהי' בעין לא יתחייב באחריות דקלב"מ והב"ד אין מחייבין שתי רשעיות ורק דכ"ז שהוא בעין הוא של הבעלים אבל חיוב לא שייך בזה ולא חייבה התורה להשיב את הגזילה וזה דאמר רבא מסתברא מלתא דרב בששיבר אבל נטל לא והיינו דרב דאמר דפטור והיינו דבדמים קננהו ונפטר משום קלב"מ וא"כ באמת נפטר מוהשיב את הגזילה אבל מכל מקום כשנטל לא ויכולין הבעלים להוציא מידו ואף דאוקמא ברשותו להתחייב באונסין אבל מכל מקום לא קני לי' רק דאינו בתורת השבון וכמ"ש. ומעתה כיון שעיקר הפטור דע"ז לא הטילה תורה חיוב להשיב א"כ כל שנשתנה הדבר פשיטא דהוה של הגזלן דהרי התורה לא חייבה בהשבון רק דכ"ז שהוא בעין הרי הוא של בעלים אבל כל שנשתנה ניהו דלא קניא ליה השינוי אבל איך יקחהו הנגזל והרי אינו גזילתו והתורה לא חייבו להגזלן לשלם דבדמים קננהו ול"ד להא דאמרינן למ"ד שינוי במקומו עומד דהרי הוא של בעלים היינו משום דכל שהתורה חייבו בהשבון וממילא מה שנשתנה ג"כ ברשותא דמרי' הוא נשתנה והוא של הבעלים אבל כאן דאינו חייב בהשבה א"כ שוב ברשותו נשתנה וכל דאינו אותו דבר ממש איך יטלוהו הנגזל דהא אינו שלו ושל הגזלן הוא יותר דהוא קנהו בדמים והשינוי ברשותו הוא כנלפענ"ד ברור לדינא. ובזה יש ליישב הא דאמרו והלכתא דשדינהו בנהרא ותמה הרמב"ן דא"כ הוה שברו בידים ולמה לא יתחייב ע"ש במלחמות. ולפמ"ש אתי שפיר כיון דעליו אין חיוב להשבה א"כ גם כששבר בידים אי אפשר לחייבו דקלב"מ. ומעתה מבואר היטב הך דב"נ דאמר דנהרג ולא ניתן להשבון והיינו כיון דקלב"מ ולא הטילה התורה עליו חיוב השבון דהא אינו חייב באחריות שוב אף שהוא בעין אין עליו חיוב להשיב וא"כ ממילא כשנשתנה באמת הוא של העכו"ם ומיושב היטב קושית התוס' על רש"י בעירובין דף ס"ב ובע"ז דף ע"א ודוק כי קצרתי כי גוף הדרך כתוב בקצה"ח דגם ב"נ אין חיוב להשיב רק שכ"ז שהוא בעין הוא של בעלים רק שדבריו צ"ב דבאמת למה יהיה עדיף כח נכרי הגוזל מישראל ולפמ"ש אתי שפיר כיון דקים לי' בדרבא מיניה לא שייך לומר והשיב דלא יתכן השבה כל שאין חיוב אחריות עליו כנלפענ"ד דבר חדש

ובזה נראה לפענ"ד הא דאמרו והלכתא דשדיתינהו בנהרא ולא אמר דמיירי ששדינהו בנהרא ולפמ"ש יש לומר דבאמת אין קושיא מגונב כיס דשם לא תני רק דפטור וא"כ יש לומר דפטור מהשבה אבל מכל מקום ברשות בעלים הוא כדאמר רב אבל נטל לא רק דהמקשה לא הבין טעם הדבר דלמה לא יהיה בתורת השבה ניהו דקלב"מ אבל זה אינו שתי רשעיות דזה ממילא אינו שלו וע"ז חידש דשדינהו בנהרא והיינו אף דשבר בידים אפ"ה מפטר ומטעם דקלב"מ וא"כ אף כשהוא בעין שפיר קתני פטור והיינו מתורת השבה וכמ"ש. והנה מן האמור יש לדחות מה שרציתי להביא ראיה למה שחידש הנוב"י מהד"ק חלק יו"ד סי' פ"א דבישראל הגוזל מעכו"ם לא שייך והשיב את הגזילה דזה נאמר בישראל דוקא וכ"כ הכ"ת בר"ה דף כ"ח ולכאורה הדבר מבואר ברש"י דהרי גם עכו"ם הגוזל מישראל אינו בתורת והשיב את הגזילה מכ"ש להיפך בישראל הגוזל מעכו"ם ועיין ט"ז יו"ד סי' רל"ב לענין קנין דעכו"ם מגרע גרע מישראל ומכ"ש כאן ולפמ"ש כעת אין ראיה דבעכו"ם כיון דקלב"מ א"כ לא יפול ענין דוהשיב כיון שאינו חייב באחריות משא"כ בישראל לעכו"ם אפשר דגם בזה חייבו לשלם ודו"ק היטב בכל מ"ש. שוב ראיתי בחידושי הר"ן לסנהדרין שביאר שיטת הרמב"ן דדוקא כששיבר בעת שהי' במחתרת הוא דפטור משום דקלב"מ אבל בנטל הכלים ויצא כיון דאז נפקע חיוב המיתה מעליו שוב חייב דאף דעל שעת הגניבה נפטר מכל מקום לא נפקע החיוב אח"כ כיון שהמיתה כבר נפקע מעליו ורב פוטר אף אח"כ ודבריו תמוהין לפענ"ד דא"כ מה מקשה מגונב כיס דהא שם עדן עליו החיוב מיתה וכמ"ש למעלה וצע"ג.

ובלא"ה יש לחלק דשם במחתרת ניהו דנתחייב מיתה אבל כל שיצא ולא הומת לא עדיף מחייבי מיתות שוגגין דראוי להיות שכל שאינו בא כאחת יתחייבו בתשלומין וכמ"ש בתשובה אחת באורך משא"כ כאן דהחיוב עליו כעת מיתה ודלמא איירי כשהתרו בו ואז נפטר מתשלומין. מיהו יש לומר דבמחתרת כיון דמחתרתו היא התראתו הו"ל כמו שחייב מיתה בהתרו בו וכ"כ הקצה"ח סי' כ"ח אבל מה דהקשיתי על הר"ן קשה טובא וצע"ג

והנה מן האמור למעלה נתיישב מה שהקשה אותי הרב החריף מוה' אורי וואלף ני' בהא דהקשו בתוס' פסחים דף כ"ט ד"ה ר"נ דאמאי במוציא אוכלים בכלי והזיד בכלי חייב על האוכלים חטאת והא כיון דחייב על הכלי מיתה נימא קלב"מ וע"ז הקשה הרב החריף הנ"ל דהא בשבת שם אמרו ש"מ אכל שתי זיתי חלב בהעלם אחד חייב שתים והקשה הרשב"א דאף אם נימא דחייב שתים הא הכא בבת אחת מפיק להו וליכא למ"ד דחייב שתים דבקוצר בבת אחת לכ"ע אינו חייב אלא אחת וכתב כיון דהוה שני גופין מוחלקין אוכלין וכלי הו"ל כבזה אחר זה ע"ש ולפ"ז לא שייך קלב"מ דהו"ל כבזה אחר זה ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת כל שכבר נתחייב המיתה אף שאח"כ בא החיוב ממון כל שהוא בחד מעשה הו"ל קלב"מ ועיין ש"ך חו"מ סי' שנ"א ובדרישה שם ובשעה"מ פ"ג מגניבה מ"ש בשם השיטה מקובצת ומהר"י אשקפה ז"ל ולכל הדיעות והשיטות שם בכה"ג דכאן שבאמת בבת אחת מוציא רק דכל שגופין מוחלקין הו"ל כבזה אחר זה מכל מקום שייך קלב"מ וז"ב כשמש להמעיין היטב וגם המעיין בחידושי רשב"א שם בתירוצו של הש"ס ימצא שיש ליישב הקושיא ודו"ק. והנה בירושלמי סנהדרין פ"ח ה"ט אמרו לגבי רודף דאם נעשה המעשה אין מצילין בנפשו ולא אדע אם הוא מוסכם כן להלכה לפי שאני כותב פה טריסקאוויץ שנת תרי"ב ה' שלח אך לפ"ז יש מזה ראיה דבמוסר שכתבו דאם כבר מסר אין לו דין מסור והקדמונים חתרו בזה ולפענ"ד ראיה מרודף דגם מסור דין רודף יש לו ודוק. והנה בהא דאמר רבא מסתברא מלתא דרב בששיבר אבל נטל לא לכאורה צ"ב דאמאי בנטל לא והרי רבא בעצמו אמר דרב ס"ל גם בנטל וא"כ מהיכן פשיטא ליה לרבא כ"כ דבנטל לא ולפענ"ד נראה דבר חדש דהנה בהא דאמר רבא בתמורה דף ה' כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני ופריך הש"ס מגזילה דקונה בשינוי והא ל"מ ומשני דכתיב כאשר גזל כעין שגזל יחזיר ולפ"ז זהו לענין שינוי אבל אם נימא דבדמים קננהו אף לגוף הגזילה שוב יקשה הא כ"מ דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד ל"מ וא"כ לא הועיל בגזילתו ושוב לא שייך לומר דברשותו הן דהא לא קנה כלל ולכך מחזירן. אמנם טעמו של רב לא נודע. אך לפענ"ד נראה להמתיק הדברים דהנה כבר נודע מ"ש המהרי"ט דכל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד לא שייך רק אם נימא דלא מהני נתקן כוונת התורה אבל אם נימא דלא מהני לא נתקן כוונת התורה ומה דעבר עבר לא שייך כל מלתא דאמר רחמנא ל"ת. ובזה נראה לפענ"ד להבין מה דאמר ש"ה דכתיב אשר גזל כעין שגזל והיינו כל עיקר מה דראוי לומר דל"מ הוא שיתקיים כוונת התורה שישיב את הגזילה ואם נימא דיקנה שוב לא יצטרך להשיב ולפ"ז עכ"פ יותר ממה שגזל דל"ח התורה להשיב יותר רק כעין שגזל וא"כ מה שנשתנה ונעשה בגדים לא שייך לומר דל"מ ולכך אמרינן דמהני וכל דמשלם כשעת הגזילה שוב מהני דע"ז לא כוונה התורה ודוק.

והנה החריף ושנון מוה' שמואל שטאציר ני' אמר אלי ליישב קושית המח"א הנ"ל דהנה החילוק בין נטל לשיבר ביאר הוא דבאמת קלב"מ אינו פטור בעצם רק דא"א לב"ד לחייבו שתים כמ"ש רש"י בב"מ דף צ"א ולכך לצאת ידי שמים חייב וא"כ כל שהוא בעין לא שייך לומר דבדמים קננהו דהא באמת אינו פטור רק דאי אפשר לחייבו אבל כל שהוא בעין באמת הוא של הבעלים ולצאת י"ש באמת חייב ולפ"ז שם בב"ק טרם שחידש רבא דאתנן אסרה תורה ואפילו בא על אמו א"כ ס"ל דקלב"מ הוא פטור ממש וא"כ אף נטל נמי ודו"ק ובאמת שדפח"ח. אבל לפמ"ש המהרש"ל דכל דעבדינן החומרא אף לצאת ידי שמים פטור והקצה"ח סי' כ"ח ביאר דיצא לו ממחתרת דלא קיבל רב משום דמחתרת הוה כאילו עבדינן ליה החומרא א"כ ליתנהו לדבריו דא"כ למה במחתרת נטל חייב והא פטור אף לצאת ידי שמים ומ"ש נראה נכון. אמנם אי קשיא הא קשיא דא"כ מה פריך הש"ס ממגרר ויוצא דהא שם הקלב"מ מחמת שבת ובשבת אפילו נטל קנה בדמים דלא שייך כל מלתא דא"ר לא תעביד כמ"ש דיומא קגרים. אך נראה דהא בכתובות דף למ"ד מוקי כשצירף ידו למטה משלשה ופירש"י דמיגו דחשיב חיוב לגבי שבת חשוב מקום לגבי קנין ולפ"ז שפיר פריך דכאן מהראוי להיות פטור משום קלב"מ ואף דלא שייך כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד דיומא הוא דקא גרים דזה אינו דאם לא היה השבת לא הי' קונה כלל בכה"ג דמגרר ויוצא וא"כ עיקר הקנין בא בשביל דהי' באיסור שבת בכה"ג שוב מהראוי לומר דל"מ ודו"ק היטב.

עוד נראה לי דבר חדש לבאר החילוק שבין נטל לשיבר דהנה לכאורה קשה שם על כל גזלן דאמאי ל"ק ביאוש הא בחולין דף קל"ט גבי קן שמרדה כתבו התוס' והר"ן שם דכל שמרדה ואי אפשר לבעלים להחזירה הרי הפקירה ולא שייך לומר דברשותא דמרא קאי וכן קי"ל בחו"מ סי' שנ"ט ולפ"ז כל גזלן כל שא"א לבעלים להחזיר הגזל עצמו הרי הפקירו וכל הקודם זכה בהם. אמנם ז"א דש"ה דמרדה ויצאה לעלמא א"כ שפיר מועיל ההפקר אבל כאן דזה גזלם א"כ א"א לאחר להחזיק בו דנצרך הוא לגזלן לפטור עצמו בתורת השבה כמ"ש התוס' בב"ק דף ס"ט וא"כ שוב לא הוה הפקר דבעי הפקר לכל וכאן אסור לכ"ע רק הגזלן קנה ביאוש ויאוש ל"מ. ולפ"ז נראה לי דכל דהוה קלב"מ והגזלן נפטר מהשבה וא"כ אף כשהוא בעין כל דלא חייב בהשבה כמ"ש הקצה"ח סי' שנ"א שוב לא שייך לומר דעומד ברשותא דמרא דהא כל שא"א לבעלים להציל הרי הפקירן וכל הקודם זכה דהא לא נצרך לבעלים להשיב דהא פטורים דקלב"מ ומעתה זהו שנחלקו רב ורבא דרבא ס"ל דאף בנטל כל שהוא א"צ להשיב דהתורה אוקמא ברשותי' לאונסין שוב זכה מתורת הפקר ורב ס"ל כיון דעכ"פ לצאת ידי שמים הוא חייב א"כ אסור לאחר לגזול דשייך לגזלן לצאת ידי שמים ודו"ק. ובזה מיושב קושית המח"א דשם לא שייך זאת דהבעלים לא הפקירו זאת ודו"ק כי הוא דבר חדש וצריך סעד לתמכו ובשו"ת יריעות אהל סי' ז' השיג על הח"ץ בתשובותיו ובהגהותיו סי' קס"ג שאף לאחר יאוש מחוייב לשלם החוב וע"ז כתב המחבר הנ"ל דב"נ לא ניתן להשבון כמ"ש רש"י ר"פ הדר ע"ש שהאריך ודבריו תמוהין דניהו דוהשיב את הגזילה לא נאמר בב"נ אבל מכל מקום חוב הוא עליו וחייב לשלם ומכ"ש בחוב שלוה דאף דמתייאש מ"מ מחוייב לשלם וכמ"ש הוא בעצמו ברמב"ם פ"ט ממלכים דחייב על כבישת ש"ש אף דלא ניתן להשבון אבל מ"מ חייב לשלם מתורת חוב שנתחייב ואף לשיטת רש"י דהו"ל קלב"מ מ"מ זה בגזלן אבל בהלואה חייב לשלם וז"פ ודבר שפתים אך למותר:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף