שואל ומשיב/ד/ג/כג

שואל ומשיב ‏ ד ג

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שואל   מהדורה רביעאה חלק ג סימן כג   ומשיב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

להרב החריף מוה' צבי תאומים אבד"ק יוזפיף בפולין.

אשר הראה לי דבר פלא בהא דאמרו בגיטין דף מ"א ע"ב בהא דאמר רבה מחלוקת בשטר והקשה הפ"י היאך אפשר לשחרר חצי עבדו בשטר מי מקבל השחרור דע"י קבלת עצמו של העבד א"א כיון דחצי גופו קני לרבי' הא אגיד גביה ולא שייך לומר גיטו קני ליה דאין כאן גיטו וידו באין כאחד וע"י קבלת אחרים שלא מדעתו א"א דהו"ל חוב דאינו משוחרר רק חציו והו"ל חצי ב"ח ואסור בשפחה ובבת חורין ואם על דעתו של עבד תפשוט מינה הא דבעי רבה בקידושין דף כ"ג עבד מה שיעשה שליח לקבל גיטו ע"ש שהאריך וע"ז תמה מעלתו דהיאך אפשר לומר דלא מיירי רק במזכה לו ע"י אחר דא"כ היאך מוקי בגיטין דף כ"ג ע"ב דאם היתה עוברה דזכתה לו דהא מני רבי היא דאמר המשחרר חצי עבדו קנה דהא רבי ע"כ מיירי ע"י אחר דאל"כ לא שייך גיטו וידו באין כאחת והתוס' שם באמת הקשו דהיאך יועיל הא לא שחרר השפחה וכשמשחרר כלה יש להועיל דגיטו וידו באין כאחד ע"ש וביותר הגדיל התימה דבתמורה דף כ"ה מבואר בהדיא דהמשחרר חצי עבדו יצא לחירות משום דגיטו וידו באין כאחת ופירש"י דחציו קנה משום דאף שלא שחררו כלו יש לו יד לקבל גיטו דגיטו וידו באין כאחת ע"ש ובאמת שיפה העיר בכ"ז אבל אני תמה דלפי דבריו גם התוס' נראה שלא הרגישו בהש"ס דתמורה הלז שהרי אמרו בהדיא דמש"ה זכתה לו לעוברה דהו"ל כמשחרר חצי עבד וגיטו וידו באין כאחת. וליישב דברי התוס' שלא יהיו תמוהין כ"כ אמרתי דבאמת צריך ביאור דהיאך שייך גיטו וידו באין כאחת הא חציו עדיין לרבו ועדיין ידו של עבד אגיד גבי' כמ"ש הפ"י וצ"ל דשם באמת אינו מבואר דאינו משוחרר רק חציו דזה דוקא לרבי וצ"ל ר"מ והגאון מוהרי"ר הגיה רבי ואינו מוכרח ואולי ס"ל לר"מ דהמשחרר חצי עבדו יצא לחירות כלו והיינו כיון דנעשה עם קדוש כדאמר בגיטין דף ל"ח ע"ב דלהוי עם קדוש קאמר אף דשם הקדיש עבדו אמרינן דכוון להוציאו לחירות כ"ש בשהוציא חציו לחירות דע"כ פשטה קדושתו שיהיה בכלל עם קדוש ככלו וכדאמרו בקדושין דף ז' ונפשטו לה קידושי בכלה מי לא תניא וכו' ויש להמתיק יותר דאם נימא דלא כוון רק לחציו א"כ לא יהי' משוחרר כלל דלא שייך גיטו וידו באין כאחת וע"כ אמרינן דכוון לכלה דאל"כ לר"מ לשיטתו דס"ל אין אדם מוציא דבריו לבטלה ועיין בערכין דף ה' ובגיטין דף ל"ח שם וא"כ יהי' דבריו לבטלה וע"כ שחררו כלו וא"כ אין סתירה מש"ס תמורה להפ"י וגם התוס' שפיר מקשו לרבי דס"ל דאינו משוחרר רק חציו הא לא שייך גיטו וידו באין כאחת כן נראה ליישב שלא יהיו דברי התוס' תמוהין דאשתמיטתי' ש"ס ערוך אבל בגוף הדבר נראה לפענ"ד דלא שייך כאן גיטו וידו באין כאחת דכיון דחציו עבד וחציו ב"ח הוא תמיד חציו עבד וחציו ב"ח ואם קידש אשה ביום של עצמו אין חוששין לקידושיו כדאמרו בגיטין באיסורא לא קמיירי והיינו דלענין איסור לא נתחלק רק למלאכה ושבח נתחלק וא"כ הו"ל כחצר שאין בו דין חלוקה דבעת שכל אחד עושה מלאכה הוא כלו שלו ונשתעבד חלקו זה לזה וכמ"ש הקצה"ח באורך בסימן רמ"ט ואם כן שפיר שייך גיטו וידו באין כאחת דבעת שמשחררו נעשה ידו שלו דגם מה ששייך לרבו נשתעבד לו שישתמש זה בשל זה וז"ב מאד.

ובזה נראה מה שאמר מעלתו בשם שארי הגאון מוה' דוב בעריש ני' אבד"ק לובלין שהראה דדברי הפני יהושע מבואר בירושלמי קדושין פ"א ה"ג דרבי ע"כ מיירי במזכה ע"י אחר משום דל"ש גיטו וידו באין כאחת. ובאמת שדבר גדול דיבר שכן מבואר בירושלמי אבל לפמ"ש בירושלמי לשיטתי' דס"ל דנתחלק גם לאיסור וביום של רבו הוא כלו לרבו וכמ"ש הקצה"ח שם באורך ואם כן עדיין ידו גבי' רבו ול"ש גיטו וידו באין כאחת משא"כ בש"ס דילן ל"ק כלל והתוס' לא הקשו רק גבי עובר דידה שלה כלה לרבה ואיך תזכה להעובר דאף שעובר ירך אמו מ"מ לא נימא דבשביל זה הוה ידה שלה בשביל העובר וז"ב. ובזה מיושב מה שתמה בקרבן עדה על הירושלמי שם דאמאי לא הקשו התוס' על רבי גם כן דאיך מועיל השחרור ולפמ"ש אתי שפיר.

אמנם אי קשיא הא קשיא דהיאך מועיל לשחרר חציו בשטר הא בעינן גט כריתות שיהי' כרות גיטא וכאן הא שייר בגט דחציו שלו דהא לא נתחלק לאיסור והוא תמיד חציו ב"ח וחציו עבד ואיך מועיל הגט וגם לשיטת הירושלמי ביום של רבו הוא כלו לרבו ואיך מועיל הגט וצע"ג שוב ראיתי בגיטין שם ומשמע דבאמת טעמי' דרבנן דמקשו לגט אשה דל"מ חציו משום דלא הוה כרות גיטא ורבי סבירא ליה דמקשינן לגט דמועיל בעבד בחציו וז"ב ועיין בר"ן באלפסי שם שוב מצאתי בשו"ת רמ"ע שכתב דש"ס ערוך הוא בהשולח דהשותפין יכול לשחרר כל אחד חלקו ומקרי כריתות ע"ש בסי' פ"ח.

והנה הרמב"ם פ"ז מעבדים הלכה ה' וכן הוא בטוש"ע יו"ד סי' רס"ז סעיף ס"א הכותב לשפחתו מעוברת הרי את בת חורין וולדך עבד דבריו קיימין את שפחה וולדך בן חורין לא אמר כלום וברמב"ם וטור הוסיפו שזה כמו שמשתחרר חציו והראב"ד כתב ע"ז דקשיא רישא לסיפא דבסיפא משמע דעובר ירך אמו וא"כ אמאי ברישא דבריו קיימין ועיין לח"מ שם ובפרישה שכוונו לזה ועש"ך וט"ז שם ולפמ"ש יש לומר דברישא ששחרר השפחה אם כן ידה שלה לגמרי ואף שעובר ירך אמו אבל על כל פנים פשיטא דיש לה יד לקבל הגט דבין לשיטת הש"ס דילן ובין לשיטת הירושלמי פשיטא דכה"ג שהיא באמת כלה משוחררת והרב יש לו חלק בוולדה שלא נודע עדיין כעצמים בבטן המלאה ופשיטא דעכ"פ הוא כחצר שאין בו דין חלוקה דעכ"פ בעת שמקבלת הגט גם החלק של רב משועבד לה והוה כלה שלה ושייך לומר גיטה וידה באין כאחד דאף לשיטת הירושלמי דביום של רבו כלו לרב כאן אין כאן יום של רבו דהיא כלה משוחררת והולד אף שהוא משועבד לרב אבל אין כאן ענין של רב שיהי' מבורר יום של רבו דהחלק של רב אין כאן עוד בעולם ואם כן פשיטא דשייך גיטה וידה באין כאחת אבל במשחרר הולד שפיר שייך לומר דהוה כמשחרר חציו דלא הוה ידה שלה דהא היא כלה משועבדת לרב וידה כיד רבה דמי ובמה תקבל הגט וכמו שהקשו התוס' באמת דהא לא שייך גיטה וידה באין כאחד בכה"ג וז"ב. ומן האמור יש ליישב דברי המהרי"ק סי' צ"ד דלשון מחילה לא שייך בדבר שהיא בעין והביא ראי' מהא דאמרו בקדושין גבי עבד עברי דפריך הש"ס למה לי שטרא לימא לי' באפי בי תרי זיל וע"כ דגופו קני וקשה אכתי למה לא יועיל לשון מחילה וע"כ דבדבר שהוא בעין לא שייך לשון מחילה ע"ש ודבריו תמוהין דאכתי אמאי לא מועיל לשון מתנה הרי את לעצמך ומתנה בודאי מועיל וע"כ דכל שגופו קנוי אינו יוצא מרשותו אלא בשטר ומטעם דגיטו וידו באין כאחת וכבר התפלא בזה הקצה"ח סי' רמ"א ובחידושי הארכתי ליישב דברי המהרי"ק ולפמ"ש אתי שפיר דזה ודאי דלשון מתנה ל"מ בעבד עברי דבמה יזכה הא אין לו יד לקבל המתנה והיאך יזכה בעצמו כל שאין לו יד לקבל ואף על ידי אחר לא מועיל דזכייה מטעם שליחות וכל שאין לו יד לעשות בעצמו גם שליחו ל"מ ועיין קדושין דף כ"ג ורק לשון מחילה שפיר יקשה דעכ"פ הוא יכול למחול ולסלק נפשו ומה בכך שאין לו יד לקבל הא אף בדבר שלהוצאה נתנה מועיל מחילה שזה מסלק נפשו ונפקע שעבודו וע"ז הביא המהרי"ק ראי' דכיון שהוא בעין לא שייך לשון מחילה והרי גופו קנוי לו וזהו בעיין וא"כ שוב לא שייך לשון מחילה ולשון מתנה לא מועיל בעבד וכמ"ש ודוק. ומיהו בלא"ה לא דק הקצה"ח דדוקא בעבד כנעני שייך לומר דהוה כגופו של רבו ובזה הצריכו לומר דגיטו וידו באין כאחת אבל בעבד עברי דמציאתו שלו ומעשה ידיו שלו ומה שאמרו דגופו קנוי היינו משום קנין איסור שבו דהיינו לאסרו בשפחה אבל מעשה ידיו נפקע בדבריו וכמ"ש הריטב"א בקדושין שם באורך א"כ פשיטא דמועיל לשון מתנה ולא שייך לומר דנקנה לרבו ואין לו יד כלל אך לפמ"ש יש לומר דעכ"פ להפקיע קנין איסור שבו אין לו יד לקבל הגט ולכך לא שייך לשון מתנה רק לשון מחילה שזה מגרע השעבוד וקנין איסור שבו וכמ"ש ודוק. והנה לכאורה קשה על הראב"ד דכתב דל"מ לפי שהעובר לא בא לעולם והיא לכאורה תמוה דהא סילוק מועיל אף בדבר שלא בא לעולם ועיין סמ"ע סי' ר"ט דלא כט"ז שם וכאן מה שמשחרר העובר לא גרע מסילוק מיהו יש לומר דבדבר דלא זכה בו כלל דהעובר לא בא לעולם הו"ל כמסלק קודם אירוסין דל"מ דלא הי' בו זכייה עדן ואנן קיימינן שם אם נימא דעובר לאו ירך אמו ובלא"ה א"ש בפשיטות דניהו דהוה כסילק אבל מי יקבל הגט שחרור דהוא כתב גט שחרור ונותן ביד שפחתו וכיון דהשפחה לא נשתחררה א"כ ידה כיד בעה"ב ולא נתן גט שחרור והוא לא סילק עצמו רק ע"י גט זה:

ובזה מיושב מה דהקשה אותי הרב מוה' מאיר מווילקאטש ני' בגיטין דף כ"ג ע"ב להס"ד דלא ידענו מעובר לאו ירך אמו מה יענו לקושית הראב"ד דלא שייך לומר דהוה לא בא לעולם דהא עכ"פ תפס מועיל בדבר שלבל"ע ומה שמשחרר הוה כמקדיש אותה כמ"ש הר"ן פ"ק דגיטין גבי מצוה לקיים דברי המת דלכך גבי שחרור קנה דהוה כמקדיש אותה ע"ש וה"ה בזה כיון דהקדש מועיל בדבר שלבל"ע מטעם אמירה לגבוה וכמ"ש במק"א ולפמ"ש אתי שפיר דמי קיבל הגט שחרור והוה כנותן מתנה ומניח השטר בחצירו דפשיטא דלא מועיל ועיין קצה"ח סי' ר' ודוק. אחר כמה שנים נדפס ובא ספר טיב גיטין על מס' גיטין מהרב הגאון העמקן מוה' צבי ז"ל אבד"ק באנהייט ומצאתי בדף כ"ג שם הוא העיר ממה שכתבתי לעיל דנפשטה קדושה בכולה ונהניתי מאד אמנם מה שהקשה לשיטת הראב"ד דמטעם דבר שלבל"ע לא קנה והוה כמו מזכה לעובר וע"ז הקשה דהרי בתמורה משמע דוקא משום דאם שיירו אינו משוייר אבל אם שחררו בפירוש היה מועיל ואמאי דהא הוה מזכה לעובר ע"ש ולפמ"ש אתי שפיר דבזה שוב הוה מועיל מתורת סילוק וכאן השפחה נשתחררה ומקבלת את הגט. ובזה מיושב גם קושייתו הראשונה שם דבאמת מה דאמר בש"ס משום דיד עבד כיד רבו הוא ג"כ מטעם זה דבאמת הי' מועיל מתורת סילוק ורק דמי מקבל הגט וא"כ היינו משום דיד עבד כיד רבו ודברי הראב"ד עם דברי הש"ס אחת הם ודוק היטב. וראיתי בקצה"ח סי' קע"א שנסתפק למשנה ראשונה דעובד עצמו יום אחד ורבו יום אחד אם הך עבדות שעובד את רבו אם הוא קנין הגוף ממש כמו בעבד כנעני או אינו אלא שיעבוד וכמו בשותפין בבית שאין בו דין חלוקה דביאר הר"ן ר"פ השותפין דכל חד וחד בשעה שמשתמש יש לו קנין הגוף לראב"י דקי"ל כוותיה ואמרינן ברירה ואם כן ה"נ ביום של רבו אית ליה קנין הגוף ממש ואחריו לעצמו וכן לעולם וכתב דאי אפשר לומר דהוה קנין הגוף ממש דהרי אמרו בגיטין דף מ"ב אלא מעתה ביום של רבו ישא שפחה וביום עצמו בת חורין ומשני באיסורא לא קמיירי ופירש"י שאין האיסור נחלק לחצאין אלא בממון וכיון דלעולם הוא חציו עבד וחציו ב"ח אף ביום רבו הרי הוא חצי ב"ח ואסור בשפחה שוב אי אפשר לומר דיש בו קנין הגוף דהא כל שאינו עבד עברי ממש ואינו נמכר בתורת עבד עברי לא שייך קנין הגוף ואינו אלא שעבוד למעשה ידיו וא"ל דא"כ הוא גופא קשיא דאמאי לא נימא ברירה דהו"ל כאומר נכסי לך ואחריך לעצמי וכמו בשותפין שנדרו הנאה דאמרינן ברירה אף באיסורין דזה אינו דבעבד לא מצינו משוחרר וחוזר ומשתעבד דהוה כמו קדושת הגוף דכל דחל שעה אחת תו לא פקע וע"כ דגם ביום של רבו ג"כ אינו כלו של רבו והוה חציו ב"ח וחצי עבד בכל יום ע"ש שהאריך בפלפול נחמד ובאמת עם כל אריכות דבריו והבנינים מפוארים שבנה לפענ"ד אי אפשר לומר כן דלדבריו זה דוקא כשהי' עבד עברי ממש וא"כ כל שנשתחרר חציו אי אפשר להיות עבד קנוי קנין הגוף דלא שייך קנין הגוף בישראל כ"ז שאינו נמכר בע"ע וכל שאינו עבד בכלו לא שייך קנין הגוף בחציו וא"א להיות קה"ג בחצי ישראל דבישראל לא שייך קנין הגוף כל שאינו נמכר בתורת עבד עברי ובזמן שנוהג מכירת עבד עברי אבל בכנעני שנשתחרר חציו ניהו דנעשה ישראל בחציו אבל מכל מקום במה נפקע קנין הגוף שהיה לו מכבר בחציו ואטו בשביל שעבר זה ושחררו או שעשה בשביל איזה ענין במה נפקע קנין הגוף שהיה לו מכבר ועכ"פ מ"ש לפרש בזה דברי הרשב"א בחידושיו לשבת במ"ש דהא דכופין את רבו בשביל מצות פ"ו של זה ואיך אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חבירך וכתב הרשב"א דשאני התם דכיון דחציו ב"ח לית ביה משום לעולם בהם תעבודו משום צד חירות שבו ולכאורה צריך ביאור דמכל מקום ביום של רבו הרי מתקיים בהם תעבודו וכתב הוא כיון דיש בו צד חירות אסור לעבוד בו עבודת עבד דהיינו בפרך דבישראל אסור לעבוד בו בפרך ולפמ"ש קשה דאמאי נפקע חלק עבדות שבו מאז ובעבד עברי ממש לא שייך עבודת פרך אף בשעה שהוא עבד כדכתיב לא תרדה בו בפרך. אך לפענ"ד באמת יש לו קנין הגוף בחצי עבדות שיש לו בו והא דאמרו באיסורא לא קא מיירי ופירש"י שאין האיסור נחלק לחצאין הנה לכאורה רציתי לומר דאין משם ראיה כלל דהרי הא דמותר עבד עברי לישא שפחה הוא כדי שיוליד בנים שיהיו לו לעבדים כמ"ש הרמב"ם פ"ג מעבדים הלכה ג' דכופהו ע"ז כדי שיוליד ממנה עבדים ועיין משנה למלך מה שהאריך בזה במ"ש מהרשד"ם ומ"ש בגליון שם וא"כ כיון דהבנים שיוליד לא יהיו לאדון דהיאך יתחלקו הבנים דביום של עצמו הם לו וביום של רבו לרבו וא"כ איך יתחלקו הולדות ובפרט שבאמת אסור לישא ביום של עצמו שפחה א"כ בכל יום יגרש ויקדש וזה א"א ולכך באיסורא לא קמיירי ובזה מיושב מה דאמרו בירושלמי נשא ביום של רבו אין חוששין לקידושיו ביום של עצמו חוששין לקידושיו וזה דלא כש"ס דילן והקצה"ח סי' רמ"ט כתב דבאמת ס"ל להירושלמי דגם באיסורין נתחלק דביום של רבו הוא של רבו וס"ל דגם קנין הגוף נפקע ע"ש וכבר הבאתיו למעלה ולפמ"ש אתי שפיר דלענין קדושין דהיינו ב"ח יש לומר דגם ש"ס דילן מודה דדוקא לענין שפחה הוא דא"א להתחלק דהרי עבד עברי באמת אסור בשפחה רק בעבדותו התורה התירה משום הולדות ובזה לא שייך חילוק. אך לפ"ז יצמח מזה דבכנעני אם נשתחרר חציו יהי' מותר לישא שפחה דב"כ וב"כ מותר בשפחה בעת עבדותו ואף אם נאמר דגם זה בעת שנעשה ב"ח ביום של עצמו שוב אסור בשפחה אבל עכ"פ יהיו חוששין לקידושיו וזה לא מוזכר בש"ס דילן וע"כ נראה לפענ"ד ברור דבזה לא שייך ענין ברירה דאטו קצוב שזה היום הוא של רבו וזה היום של עצמו ולא הי' מצי להיות בהיפך ובמה יוסר האיסור במה שהמה בררו לעצמם דבשלמא איסור שבא מחמת ממון כגון בשותפין שנדרו הנאה זה מזה שאי אפשר להם לאסור כ"א חלקם לא חלק אחר שייך ענין ברירה אבל כאן ענין עבדות ושחרור שמותר בשפחה ובב"ח זה ענין איסור שאסרה התורה ואיך שייך בזה ענין חילוק שביום זה יהיה מותר וביום זה יהיה אסור ואטו לא היה יכול להיות שזה היום יהי' של רבו וא"כ נתת דבריך לשיעורין שאם יתנו אח"כ שמוחל לו עבדותו עוד יום אחד והי' מותר והקידושין יחולו יותר וזה אי אפשר שהאיסור יהיה כפי הזמן לא בזמן שקצבה התורה וז"ב מאד מאד ועיין גיטין דף ס"ד דאמרו שאני ממון דאתיהיב למחילה ע"ש הרי דבאיסור מוכרח להיות באיסורו כ"ז שלא יוסר האיסור במעשה המתיר וז"ב מאד ודוק

וכעת נראה לי דהנה באמת צריך להבין כיון דאין הולכין בממון אחר הרוב איך משכחת לה דמשלם כופר ליורשיו ודלמא לאו אביו הוא וצ"ל דכיון דאביו הוא לכל דבר גם לענין ממון הוה אביו דהוה רוב שכבר הוחזק לכל מילי וכעין זה כתבו האחרונים בישוב כמה קושיות כאלה ועיין הפלאה סוף פ"ק דכתובות ולפ"ז כאן דהספק לענין ממון נולד תיכף בעת שהוליד דהרי צ"ל דעשאו טריפה מקודם שהוליד וא"כ אז לא הי' רוב שכבר הוחזק ונפטר ואיך יתחייב אח"כ דבשלמא כל קנס דמשלם לאב כבר נתחזק הרוב דהוא אביה לכמה דברים אבל כאן נולד הספק טרם הוליד וכבר נפטר וז"ב דלענין הבנים שהוליד כבר אינם מתיחסים אחריו רק מה שיוליד אח"כ ובזה כבר נפטר. אך לפ"ז עדיין יקשה בהא דאמר ראב"א ומאי יורשיו נפשי' ואמר רבא ב' תשובות בדבר חדא דיורשיו קתני ועוד הא כופר אינו משתלם רק לאחר מיתה ומאי קושיא דהא באמת יכול להוליד ורק דלא שייך כופר דדלמא לאו אביו הוא וכבר נפטר א"כ אדרבא זה דוקא כשנתחייב כופר מקודם א"כ יש לומר דכבר נפטר אבל כיון דכופר אינו משתלם רק לאחר מיתה א"כ בעת שבא החיוב אז כבר נעשה אב לשאר דבר ושוב משכחת לה יורשים וגם קושיא ראשונה דיורשיו קתני ג"כ ל"ק דבאמת יש לומר דמאי יורשיו יורשיו ממש ורק כיון דכל הטעם דאין הולכין בממון אחר הרוב הוא משום דא"י להוציא מיד המוחזק ממון מספק ולפ"ז הא כבר נודע מ"ש הש"ך בסי' צ"א דכל דהוא צריך ליתן הממון רק שלא נודע למי לא שייך חזקת ממון דהוא עכ"פ מוציא מתחת ידו ולפי זה כיון דעכ"פ לנפשיה צריך ליתן א"כ גם ליורשים צריך ליתן ולא שייך לומר דאין הולכין בממון אחר הרוב דטעמא מאי משום חזקת ממון וכאן לא שייך חזקת ממון כלל וא"כ שפיר קאמר ראב"א מאי יורשיו נפשיה ושפיר קתני יורשיו והיא קושיא נפלאה וע"כ צ"ל דמכאן ראיה ברורה דא"י להוליד כל שנטרף ושפיר פריך רבא. ובזה יש לומר הא דמשני ראוי ליטול ואין לו וכתבתי לעיל דהלשון ראוי ליטול ואין לו אינו מובן. ולפמ"ש אתי שפיר דכבר נודע מ"ש המהרש"ל דאף דטריפה אינה חיה יב"ח מכל מקום זה אינו רק על הרוב אבל המיעוט חי וא"כ יכול להיות דיוליד גם כן ולפי זה שפיר אמר דראוי ליטול כשיהיה מהמיעוט דמולידין ואין לו דעפ"י רוב אינו מוליד ודו"ק היטב כי הוא חריף ונחמד הדרן לדוכתא דעכ"פ יש לפרש הירושלמי דמה שמשכחת גירושין הוא בשקידש בת מינו ומהטעם שכתבתי דהירושלמי לשיטתו דס"ל דקידש ביום של עצמו הוה קידושין וכן נראה מהמשנה למלך עצמו שפירש כן הירושלמי שהרי כתב והייתי סבר שאין הכוונה אם גרש את אשתו אלא כי האי דאמרינן בשלהי המביא תניין וכו' אבל מן הירושלמי דפרק השולח אינו נראה כן אלא דס"ל לירושלמי כסברא דדחי גמרא דידן וכו' דביום שלו הרי קידושין תופסין והיינו כמ"ש דלכך בקידש ביום של עצמו הוא לעצמו והוא כמ"ש והקצה"ח סי' רמ"ט שם תמה על המלמ"ל דאם כן מאי קאמר בירושלמי פ' השואל ולא כן אמר ר"י קידש אין חוששין לקידושיו ודכוותא גירש אין חוששין לגירושיו והרי לפי המלמ"ל אדרבא אין קושיא דר"י מיירי בשגירש ביום של רבו ובזה לא חלו הקידושין וע"כ סרס והגיה בדברי המלמ"ל ע"ש ובאמת שלא זהו הכוונה רק דהמלמ"ל הבין דמה דאמר ולא כן אמר ר"י היינו דזהו שאמר ר"י דאל"כ היאך משכחת לה גירש כיון דלא חלו הקידושין וע"כ דמיירי שקידש ביום של עצמו וכן פירש הפני משה אלא שאין לו מובן דלמה לא יכול לגרש כשם שיכול לקדש ביום של עצמו אבל לפירוש המלמ"ל אתי שפיר דקידש בת מינו ולכך חלו הקידושין ומכל מקום הגירושין א"י לחול וז"ב ונכון והיה מקום להאריך במה דמדמה הא דשמואל להא דר"י וע"ד שכתב הקצה"ח שם לפי דרכו והמשכיל יבין ודוק היטב כי ת"ל ענין נחמד ונכון הוא. והנה התוס' הקשו בד"ה לישא דימכור עצמו בעבד עברי והיא תמוה לכאורה דהרי בש"ס ב"ב דף י"ג הקשה הש"ס אמאי כופין את רבו נימא גוד או אגוד ומשני דכאן גוד ליכא כמ"ש רש"י דהעבד יכול לקנות אבל אינו אומר קנה חלקי שאין דמים לב"ח שאין עבד עברי נמכר אלא לשש א"כ חזינן דא"י למכור עצמו בעבד עברי אבל באמת הדבר נכון דע"כ לא כתב רש"י רק דגוד לא שייך דבעינן שימכור לגמרי ולא לשש אבל שם לענין שיהיה מותר בשפחה ודאי שייך למכור בעבד עברי שיהיה מותר בשפחה והנה ראיתי בשו"ת מ"ב שנדפס מחדש שם קושיא בשם בעל הקצה"ח דלמה לא יוכל למכור עצמו בעבד עברי יותר משש ואף יותר מיובל כמ"ש הלח"מ והמלמ"ל פ"ב מעבדים בשם הרא"ם דיכול להתנות ביותר משש ע"ש ולפענ"ד דכוונת רש"י דגוד עכ"פ לא שייך דהרי מבואר ברמב"ם דמוכר עצמו א"י למכור עצמו להצניע הדמים או לקנות איזה דבר רק כשצריך למאכל ובכה"ג שהוא עני כ"כ שאין לו לאכול רק שימכור עצמו ובכה"ג לא שייך גוד או אגיד כמבואר בחו"מ סי' קע"א ס"ו בהג"ה ועיין סמ"ע וש"ך שם וגם לפמ"ש התוס' שם ע"ב ד"ה שמע מינה דאף כשיש לו דמים תיכף ליתן אין יכול לומר גוד או אגוד א"כ בכה"ג א"י למכור עצמו כלל בעבד דמוכר עצמו אסור לו למכור עצמו כל שיש לו דמים ובזה ממילא מיושב קושית התוס' דימכור עצמו בעבד עברי דהא אין בידו למכור עצמו כל שיש לו דמים וע"כ מיירי ביש לו דמים דאל"כ יוכל לומר גוד או אגוד וכמ"ש ודוק. וצריך לומר דקושית התוס' היא לפי הגירסא דגריס אפכא דגוד איכא אגוד ליכא והיינו משום דאין לו דמים דהרי כותב לו שטר על דמיו וכקושיית התוס' וכמ"ש המלמ"ל פ"ב מק"פ דרש"י בא לשלול גירסא זו ע"ש ולכך שפיר הקשו התוס' כיון דמיירי באין לו דמים שוב מותר למכור עצמו בעבד עברי ואף ליותר משש וכמ"ש הלח"מ והמלמ"ל. ובזה מיושב היטב מה שהקשה הגאון בטורי אבן בחגיגה דף ב' בהא דהקשו ביבמות דף ק' שחררו אין אבל כופין לא ואמאי לישא שפחה א"י והרי כאן יקשה קושית התוס' דימכרו עצמם בעבד עברי ול"ש תירוצם דמשוחרר אסור למכור עצמו בעבד עברי דשם ממנ"פ אותו שהוא עבד בודאי יכול למכור עצמו ומי שהוא ב"ח מתחלתו יכול גם כן למכור עצמו ולפמ"ש אתי שפיר דשם דלא קתני וכותב שטר על דמיו וא"כ כל שיש לו מה לאכול דבאמת הם כהנים וחולקין בתרומה שוב אסור למכור עצמם בעבד עברי כמ"ש הרמב"ם בפ"א מעבדים ה"ב ודו"ק. ובגוף הענין דגוד או אגוד מה ששייך לכאן הארכתי בחידושי לחו"מ סימן קע"א ואכ"מ.

והנה הרשב"א חידש דבחציו עבד לא שייך העשה דלעולם בהם תעבודו ולפ"ז נ"ל דאם מכר חצי עבדו וזה השני שחררו שוב ל"ש עשה דלעולם בהם תעבודו ובחידושי אמרתי בזה דבר נחמד בהא דאמרו בגיטין דף מ"א דעולא אמר מי שחררו רבו שני שורת הדין דאין העבד חייב במצות אלא מפני תיקון העולם שהרי יצא עליו שם ב"ח כופין את רבו ראשון ועושה אותו בן חורין וכותב שטר על דמיו ושאל אותי אחד מתלמידיי דאיך שייך מפני תיקון העולם יבטלו עשה דאורייתא דלעולם בהם תעבודו וכמו דפריך כה"ג בדף ל"ו ומי איכא מידי דמדאורייתא משמטא שביעית והתקין הלל דלא משמטא ואף דשם איכא בודאי תיקון העולם גמור דהרי עוברים על לאו דפן יהיה עם לבבך בליעל ואפ"ה לא מצי לעקור ד"ת מכ"ש כאן דאין תיקון העולם כ"כ דמה בכך שיצא עליו שם ב"ח ואף דלפי המסקנא שם משני רבא דהפקר ב"ד הפקר ושיטת רש"י דקאי גם ע"ז הא התוס' בד"ה מי השיגו על רש"י דבכה"ג לא שייך הפקר ב"ד הפקר וגם דכאן ע"כ לא שייך הפקר ב"ד הפקר דהרי התוס' הקשו גבי חציו עבד דליתי עשה דפ"ו ולדחי לאו דלא יהיה קדש וכתבו דאפשר לקיים שניהם ע"י כפייה והקשה המהרש"א דליתי עשה דלעולם בהם תעבודו ולדחי ל"ת דלא יהיה קדש וכתב הפ"י דל"ק דהפקר ב"ד הפקר ע"ש ומכלל דהתוס' לא ס"ל דהפקר ב"ד הפקר בזה וא"כ שוב יקשה דהיאך כופין מפני תיקון העולם לעקור מ"ע דאורייתא והיא קושיא גדולה. ולפענ"ד נראה דהנה כיון שעשה אפותיקי לרבו שני ומיירי דעשה אפותיקי מפורש וכמ"ש התוס' בד"ה במזיק לאימתא דרב א"כ אינו גובה משאר נכסים ואף באפותיקי סתם דוקא בשטפה נהר יכול לגבות משאר נכסים אבל כשהיא בעין א"י לגבות משאר נכסים מכ"ש כאן דהוא בעין רק דרבו השני שחררו וא"כ אף למ"ד היזק שאינו ניכר לא שמיה היזק מכל מקום החוב א"י לגבות וא"כ אם הי' רוצה רבו הראשון הי' פוטר עצמו מחובו ולומר לו לרבו השני טול העבד בחובך א"כ הוה כמכרו לו לרבו שני חציו ותו לא שייך עשה דלעולם בהם תעבודו בחציו עבד והוה כעבד של שני שותפין דלד"ה קני כדאמרו בגיטין דף מ"ב וא"כ כל שרוצה א"צ לשלם לרבו השני והוה כמכרו לו ולא שייך העשה דלעולם בהם תעבודו וא"כ בכה"ג שוב כופין את רבו הראשון וכותב לו שטר על דמיו שהם יתר מהחוב וז"ב לפענ"ד ודו"ק היטב.

והנה הרב החריף מוה' יצחק שמעלקיש ני' אמר שיש לפקפק ע"ז דאכתי כיון דהשחרור של רבו השני לא הועיל אז כיון דרבו הראשון הי' יכול לסלקו במעות ובע"ח מכאן ולהבא הוא גובה א"כ לאח"כ כשרבו הראשון רוצה להפקיע חובו נעשה עבדו של השני והיותר מהחוב הוא של רבו הראשון והוה עבד של שני שותפין ולא חציו ב"ח ובכה"ג שייך העשה דלעולם בהם תעבודו. והשבתי כיון שזה שחררו אף שאז לא הי' מועיל מ"מ אח"כ כשזה נותן לו העבד בשביל מעותיו מועיל וכעין מ"ש בתוס' הרא"ש והובא בשיטה מקובצת ב"ק דף ל"ג לענין הקדש דבר שלבל"ע דאם בא אח"כ לרשותו מועיל וה"ה כאן ולדבר הזה עוררני הרב הנ"ל וצ"ע בזה. והנה בשנת תרי"ב בהגיע ספרי יד שאול לק' נייטרא הגיעני מכתב מהרב המופלג מוה' עקיבא קליין ני' ביום ב' ויקהל פקודי כ"ד אדר שחידש עפ"י ספרי יד שאול ושאל חוות דעתי והנה השבתי מאד שמחתי לראות אשר מצא בספרי י"ש עניינים לחדש אם כי יש לבנות ולסתור כך דרכה של תורה והנה במ"ש בספרי סי' רס"ז סקל"ט ליישב קושית התוס' דלכך יכול לשחרר משום דכיון דהב"ד אינם מכוונים לחובת העבד רק בשביל המצוה דפ"ו וא"כ אף הרב אינו עובר ועוד כתבתי דהא הפקר ב"ד הפקר וכל שיש להם טעם להפקיר שוב הוה הפקר ב"ד וע"ז כתב מעלתו דלדידן דקי"ל המפקיר עבדו צריך גט שחרור א"כ עוד לא יצא מרשותו לגמרי ושוב לא שייך הפקר ב"ד כעין מ"ש התוס' ביבמות דף פ"ט דכל שעדין ברשותו לשום דבר לא הוה הפקר ב"ד וכמ"ש בספר א"מ לענין מכירת שטרות והאריך בזה הנה באמת לא דמי לשם דשם נשאר לו כח באותו דבר עצמו אף לאחר ההפקר אבל כאן כבר נודע מ"ש הריטב"א בקדושין דף ט"ז גבי ע"ע גופו קנוי דלכך המפקיר עבדו יוצא לחירות וצריך גט שחרור משום ששתי קנינים יש בעבד קנין ממון וקנין איסור הקנין ממון של מעשה ידיו נפקע אף בדברים רק הקנין איסור שאסור בבת ישראל וכן בע"ע מה שבעודו עבד מותר בשפחה כנענית מפני קנין איסור צריך גט שחרור דחשיב קנין הגוף ולפי זה כאן אנו דנין על קנין ממון וכל שהפקר ב"ד הפקר הרי אין לו בו קנין ממון וא"י לשעבד בו וכל שא"י להשתעבד בו ל"ש העשה דלעולם בהם תעבודו כמ"ש התוס' בגיטין דף ל"ח וא"כ דברי ביד שאול נכונים וברורים מאד.

והנה בשנת תרט"ו יום ג' חיי למדתי הסוגיא דגיטין מ"ג הנ"ל וראיתי בטיב גיטין שהקשה דלמה לי קרא בכריתות דף י"א דבזמן שאין האשה לוקה אין האיש מביא קרבן ואם היא קטנה מבואר שם דאין הבעל חייב קרבן והא שפחה חרופה היינו חציה שפחה וחציה ב"ח המאורסת לעבד עברי וא"כ מי קיבל קידושין דהא היא קטנה ואין להאב לקבל קידושיה ע"ש שהאריך לצייר ובאמת של"ק דהנה באמת הכתוב אצטריך על שוגגת ג"כ כמ"ש התוס' ואף דהרמב"ם והתוס' שם העתיקו הדין גם בקטנה הנה להתוס' בודאי ל"ק דהתוס' מפרשו דמאי מאורסת מיועדת ואף דהרמב"ם העתיק הדין במאורסת לעבד עברי היינו משום דלא שייר בקנינו ותפסי קידושין אבל באמת כל דאין מקום שיחולו הקידושין שוב גם במיועדת לבד הוה קידושין וגם לפמ"ש המלמ"ל דבקידש קטנה לכשתגדיל דחלין הקידושין וא"כ הצד ב"ח הי' יכול לקדש לכשתגדיל וחלו הקידושין והנה בש"ס אמרו שם דמה דכתיב בעזרא ואשמים איל צאן על אשמתם דר"ח אמר מלמד שכלן שפחות חרופות בעלו והנה רש"י בעזרא כתב דהוראת שעה היתה ולכאורה זה נגד הש"ס וכמדומה שהגאון מהרי"פ שאל זאת להגאון מוהר"ץ ז"ל מהמבורג ונזכר בספרו תפארת צבי ואינו ת"י כעת ולפענ"ד נראה דהנה התוס' בגיטין דף ל"ו ד"ה בזמן הקשו על רש"י דפירש דאין היובל נוהג אלא בבית ראשון וא"כ היאך אמר רב חסדא דשפחות חרופות בעלו והא שפחה דקרא היינו מאורסת לעבד עברי ועבד עברי אינו נוהג בזמן שאין היובל נוהג ונדחקו בזה ועיין ברמב"ן ורשב"א ור"ן בחידושיהם שם ואני אומר דלפענ"ד ל"ק דבאמת אחרים פירשו בכריתות שם דמיירי בשפחה כנענית ומאורסת לעבד כנעני וצ"ל דמאורסת היינו מיוחדת כדאמרו בגיטין דף מ"ג לר' ישמעאל ולפ"ז לרב חסדא דס"ל דלא שייר בקנינו ומאורסת היינו מאורסת ממש שפיר הקשו התוס' דלדידיה ע"כ מוכח דהיתה מאורסת לעבד עברי וע"כ דהיובל נוהג בבית שני ולפ"ז לכך כתב רש"י דהוראת שעה היתה וא"כ באמת לא נהג היובל אז ובאמת לא הי' אז שפחה חרופה שוב ראיתי ברמב"ן בגיטין דף ל"ו שכתב בהדיא דאם נימא דאין היובל נוהג ע"כ שהביאו משום ד"א ולא ראה דברי רש"י בעזרא שכתב דהוראת שעה היתה וכמ"ש ועיין בחידושי רשב"א שם שכתב לר"ח דס"ל בת קדושין היא יש לומר דה"ה ישראל יכול לקדשה וא"צ דוקא ע"ע ולפ"ז זהו לר"ח לשיטתו אבל אם נימא דאינה בת קדושין ע"כ צ"ל דהוראת שעה היא ולכך כתב רש"י לפרש אליבא דכ"ע דהוראת שעה היתה וכבר כתב המהרי"ק דדרכו של רש"י בחומש לפרש אף שלא אליבא דהלכתא מכ"ש כאן דלא אפשר להעתיק כמ"ש בש"ס דמאורסת לעבד עברי רק לישראל לכך פירש יותר בפשיטות דהוראת שעה היתה וז"ב ודוק. ודרך אגב אזכור מה דתמי' לי בלמדי בשנת תרט"ז י"ג תמוז ד' פנחס פה טריסקאוויטץ דברי הש"ס יבמות דף נ"ה העראה דח"ל מנלן מדגלי רחמנא שכבת זרע בשפחה חרופה מכלל דח"ל בהעראה והיא תימה לפענ"ד דלשיטת הרמב"ם דשפחה אינה אסורה מן התורה מדהותרה לעבד עברי א"כ מהיכן יליף ח"ל דשפחה חרופה אינה ח"ל דמצד חלק עבדות אינה אסורה רק מצד חירות וא"כ הוה יותר בכלל אשת איש ומכ"ש אם שפחה חרופה היינו מאורסת לעבד עברי והיא כנענית דפשיטא דאינה בכלל ח"ל ורש"י פירש דשפחה אסורה משום לאו דלא יהי' קדש והיינו כהתרגום אונקלס אבל להרמב"ם קשה

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף