שואל ומשיב/ד/א/מו

שואל ומשיב ‏ ד א

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

שואל   מהדורה רביעאה חלק א סימן מו   ומשיב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

בסוגיא דא"א חע"א ביבמות דף ל"ב. הנה זה יצא ראשונה מה שהקשיתי בראשית ההשקפה בהא דתנו בר קפרא ור"ח בזר ששימש בשבת אי חייב שתים וכן בבעל מום ששימש בטומאה דבר קפרא אמר טומאה לכל נאסרה כשהותרה במקדש הותרה ואין כאן אלא משום בע"מ. והקשיתי דבשלמא לענין זר ששימש בשבת שפיר שייך לומר דבמקדש הותרה דהרי לענין עבודת המקדש הותרה שבת אבל לענין טומאה דאינו רק דחויה בלבד וכן אמרו מפורש ביומא דף מ"ו ע"ב שבת דהותרה היא בציבור וכו' טומאה דדחויה היא בציבור וכו' וא"כ בשלמא בשבת יש לומר דהותרה לכל במקדש משא"כ בטומאה דאינו רק דחויה בלבד וכ"ת דבר קפרא ס"ל טומאה הותרה בציבור דאכתי קשה דא"כ לר"ש דס"ל טומאה דחויה היא בציבור כדאמרו ביומא דף ז' ע"ב יודה בר קפרא דמחייב שתים והרי בר קפרא ור"ח פליגו אליבא דר' שמעון וגם בש"ס מקשה שם מהא דפליג ר"ש בזרות ובע"מ ואם איתא הא בבעל מום מהראוי לר"ש בעצמו לומר דחייב שתים וא"ל דמכל מקום כיון דר"ש לית ליה כולל א"כ לכך ר"ש פוטר דאיסור בע"מ (קדים) דא"כ למה נ"מ ר"ח וב"ק אמרו הטעמים דמהראוי לחייב שתים או אחת ות"ל דכולל הוא וע"כ דכל שהיה מהראוי לחול שתים הי' מתחייב מצד זרות ושבת או מום וטומאה שתים דבאו בבת אחת וא"כ קשה טובא והיא קושיא גדולה. והנראה לי בזה דהנה בחידושי הקשיתי קושיא גדולה בהא דפריך הש"ס זר ששימש בשבת במאי אי בשחיטה שחיטה בזר כשירה וקשה לי טובא דהנה בהא דנחלקו הב"י והרמ"א אם בשבת מותר למול שני מוהלים ודעת הב"י דלא ימול רק אחד והרמ"א בד"מ ובשו"ת רמ"א סי' ע"ו כ' דמותר למול שתי מוהלים והביא ראיה מקרבנות הציבור דדוחה שבת ולא מצינו שלא יהיה ע"י כהנים רבים וכמעשהו בחול כך מעשהו בשבת והשאגת ארי' בתשובותיו סי' נ"ט דחה זאת דשאני קרבן דאין שבות במקדש ע"ש וכבר הארכתי בזה בתשובה אחת די"ל דמילה אינו רק דחויה משא"כ ק"צ בשבת דהותרה ואף דבשו"ת תשב"ץ ח"ג סי' ל"ח האריך דגם מילה הותרה באמת מדברי הרמב"ם פ"ב ממילה נראה דאינו רק דחויה וכמו בפקוח נפש דאינו רק דחויה ע"ש שהאריך בזה ולפ"ז נראה לי ברור דאף דנימא דק"ץ מותר בשבת בהרבה כהנים אף לחלל שבת באיסור תורה היינו דוקא כהנים שלהם הותרה להקריב וא"כ כ"א יכול לומר מה אכפת לי במה שחברי עושה אני רוצה לעשות מצות הבורא ולי הותרה וכן לחברי (וכן אמרו במנחות דף ס"ד דאם רצו עשרה בני אדם והביאו לו גרוגרת וכו' ע"ש היטב) אבל לזר דלא הותר רק השחיטה וע"כ יהי' מוכרח הכהן לחלל שבת בהבערה ובהקטרה וכדומה פשיטא דאסור לזר לשחוט בשבת וא"כ מה פריך הש"ס שחיטה בזר כשרה וניהו דבזר כשרה היינו בחול אבל לא בשבת והוא קושיא נפלאה לפענ"ד. אמנם נראה דא"כ צריך להבין מה דאמר ב"ק שבת נאסרה לכל כשהותרה במקדש הותרה והא גם במקדש לא הותר לזר וא"כ מהראוי להתחייב שתים. אמנם נראה דבזה באמת נחלקו ר"ח וב"ק דר"ח ס"ל דכל דלזר לא הותר שוב אסור משום שבת מלבד איסור זר וב"ק ס"ל כיון דעכ"פ אי לא הי' זר הותר לו במקדש וא"כ אין כאן מונע רק איסור זרות וא"כ אינו חייב משום זר. ויתכן להעמיק הדברים דתלוי במחלוקת התוס' עם הרמב"ם אי ס"ל אהדרי' לאיסורא קמא דאם נימא כשיטת התוס' בביצה י"ב ובבכורות דף ט"ו ובחולין בסוגיא דזרוע בשלה דלא אמרי' אהדרי' לאיסורא קמא וא"כ אינו אסור רק משום זרות משא"כ להרמב"ם דס"ל דאהדריה לאיסורא קמא ועיין במל"מ הלכות מעילה פ"ב ובדרך הקדש שהאריך בזה וגם אני הארכתי בזה בחידושי וא"כ לר"ח ס"ל דאהדרי' לאיסורא קמא ובר קפרא ס"ל דלא אהדרי' לאיסורא קמא וא"כ אינו רק משום זרות בלבד ומעתה שפיר פריך הש"ס לבר קפרא דלא שייך בשחיטה משום זרות דשחיטה בזר כשרה דא"ל דלא ניתן לחלל שבת כיון שהוא זר דזה אינו דעכ"פ משום שבת ליכא דהותר במקדש ואין כאן רק משום זרות בלבד וכיון דשחיטה בזר כשרה שוב הותר וגם זר מותר בשחיטה בשבת וז"ב. ומעתה מיושב הקושיא הנ"ל דלכך לבר קפרא טמא ובע"מ דומה לשבת וזר דבאמת גם לזר לא הותר בשבת רק דאי לא הי' זר הי' מותר עבודה במקדש וא"כ ניהו דטומאה דחויה אבל עכ"פ נדחה האיסור שבת ואין כאן רק משום בע"מ בלבד ודו"ק היטב:

והנה לכאורה קשה הא דאמר אי לימא בשחיטה וקשה דא"כ למה חשב שתים הא שיטת הרמב"ם דחובל חייב משום מפרק כמבואר בפ"ח משבת הז"ח וא"כ צ"ל דהא דאינו חייב בשוחט בשבת רק משום חובל בנטילת נשמה משום דא"צ לדם אבל בקדשים דצריך לדם חייב משום מפרק ג"כ ועיין בפ"י בביצה דף י"ב וא"כ כאן דמיירי בקדשים וצריך לדם חייב ג"כ משום מפרק ולמה לא חשיב שלשה. עוד קשה לי טובא בהא דמוקי בפרו של כה"ג דהרי רב ס"ל דשוחט חייב משום צובע והקשה הלח"מ דקיי"ל כרב באיסורי ולמה לא כתב הרמב"ם דחייב משום צובע וכתב אא"ז הח"ץ ז"ל בתשו' סי' צ"ב דכיון דאין צביעה באוכלין לא שייך משום צובע ולפ"ז לפי מה דחידש המלמ"ל פי"א משבת שם בשם הרב מוהר"י אלפנדרי דבקרבן עולה דכלה כליל שייך עיבוד באוכלין דאינו נאכל וא"כ ה"ה דשייך משום צובע וא"כ יקשה כיון דפרו של כה"ג היה נשרף וא"כ כיון דמוקי לה בפרו של כה"ג לחשוב עוד אחת משום צובע והיא קושיא נפלאה וגדולה ת"ל. והנראה בזה דהנה לכאורה קשה לי דאיך שייך לומר בשחיטה דהא באמת בהא דשוחט בשבת דנעשה מומר הקשה הרמב"ם בפירוש המשניות דהא הו"ל מקלקל וכתב דאח"כ נעשה מתקן וצ"ל דהו"ל מקלקל ע"מ לתקן כיון דהתיקון בא מיד בשעת השחיטה ועיין בחידושי ר"ן בחולין ובכו"פ סי' י"א ובקצה"ח סי' כ"ב מ"ש בשם מהרי"ט בזה ולפ"ז זהו בכל השחיטות דאף דהוה בתחלת שחיטה מקלקל מכל מקום הוא קלקול ע"מ לתקן אבל כאן הא כל ששחט סימן אחד עכ"פ אם נימא דשחיטה בזר פסולה או בפרו של כה"ג א"כ נעשה בעל מום ושוב הו"ל מקלקל ממש דלא יתקן אח"כ דבאמת שחיטה בזר פסולה בפרו של כה"ג ושוב הו"ל מקלקל ממש וכאן לא שייך לומר דתיקון להוציא מידי נבלה ובפרט אליבא דר"ש דס"ל בקידושין דף נ"ח דחולין שנשחטו בעזרה ישרפו וכיון דישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף כר"י וא"כ בתחלת שחיטה נפסל משום זרות וא"כ הו"ל חולין דנעשה בע"מ בתחלת השחיטה וא"כ ישרפו ולא חזי כלום דחולין שנשחטו בעזרה ישרפו ובשלמא אם שחיטה בזר כשרה א"כ לא נפסל אבל למה דמוקי בפרו של כה"ג קשה וע"כ נראה דבאמת אינו חייב משום נטילת נשמה רק משום צובע וצובע חייב גם על תחלת שחיטה וא"כ שפיר אינו חייב רק שתים דזה מלתא דפסיקא:

והנה בגוף הקושיא מצובע לכאורה אין זה קושיא דהרי רב אמר צובע מה ניחא לי' ואמר דלתווס בה"ש דמא כי היכי דלקני מיניה וזה לא שייך בקדשים ומכ"ש בפרו של כה"ג. אך נראה דזה דוקא למ"ד משאצל"ג פטור אבל למ"ד חייב קשה. והנה העולם מקשים דלפי מה דמוקי בפרו של כה"ג א"כ קשה למה לא חשיב תלתא איסורי' יוה"כ ושבת וזרות. ולכאורה רציתי לומר דלפי מה דמוקי בפרו של כה"ג שבת לאו דוקא דגם יוה"כ נקרא שבת וא"כ אינו רק ביוה"כ. ובזה יש ליישב הקושיא הנ"ל דאמאי לא מחייב משום צובע דהנה רבא ס"ל במכות דף כ"א דאין חילוק מלאכות ביו"ט והנה ביוה"כ אי שייך חילוק מלאכות תלוי בזה אי הבערה לחלק יצאת דאם נימא דלכך אין חילוק מלאכות ליו"ט משום דבשבת הבערה לחלק יצאת אבל ביו"ט הותרה הבערה וא"כ ביוה"כ דאסור הבערה שוב הוה חילוק מלאכות ביוה"כ ואם נימא הבערה ללאו יצאת ויצא חילוק מלאכות מכתוב אחר דועשה אחת מהנה אפשר לומר דגם ביוה"כ אין חילוק מלאכות וכדומה שכ"כ בשו"ת שאגת ארי' סי' ע' ולפ"ז לא שייך חילוק מלאכות ביוה"כ דכאן אליבא דמ"ד הבערה ללאו יצאת כדפריך על הקטרה אך זה אינו דגם ביוה"כ שייך חילוק מלאכות כיון דזדונו כרת ושגגתו חטאת כמו שבת וכמבואר וע"כ נראה העיקר דהנה בחולין דף ק"א נחלקו ריה"ג ור"ע בשבת ויוה"כ שגג ועשה מלאכה אי חייב שתים ולר"ע אינו חייב שתים ולמה דאפכן רבין ריה"ג ס"ל דאינו חייב שתים וא"כ יש לומר דאזלי למ"ד דאינו חייב שתים וא"כ לכך לא קא חשיב רק שבת ובפרט למאן דלית ליה כולל ודאי אינו חייב רק אחת ועיין רש"י בחולין שם שכתב בשם שמעתי דשבת חשוב קבוע וקיימא ויוה"כ אינו חל על שבת דזה קבוע וקיימא ויוה"כ ב"ד מקדשי לה וא"כ שפיר נקט שתים וז"ב בישוב קושית העולם. ובזה יש ליישב קושית הגאון החריף מוה' בעריש בהגאון בעל פני יהושע ז"ל בקונטרסו לסוגיא הלז שהקשה לפי מה דמוקי בכהן הדיוט דזר אצלו וא"כ שוב הוה איסור ב"א דכ"ע מודו דהא אינו זר רק ביוה"כ בלבד וא"ל דאדרבא איסור מלאכה קדים דחל אף בלילה דהי' כה"ד מותר להקטיר אברים ופדרים שמשלה בהן האור ורק לענין פר פסול וא"כ איסור מלאכה קדים דזה אינו דא"כ יקשה לוקי בהקטרה וא"ל דאינו רק בלאו דהא התוס' הקשו מה נ"מ דאינו רק בלאו וכתבו דהוה קל על חמור דהבערה קל מזרות ולפ"ז בכה"ד זרות חל על הבערה דהבערה קל וזרות חמור ולפמ"ש יש לומר דכיון דאיסור יוה"כ לא חל על איסור שבת לפי מה דמוקי בפרו של כה"ג והא דלא חשוב שלשה ע"כ משום דאינו חל יוה"כ על שבת וכמ"ש בשם רש"י דשבת קבוע וקיימא ולפ"ז בשאר שבת אינו זר רק מחמת יוה"כ ושוב לא חל זרות על הבערה דאיסור הבערה קודם מצד שבת ודו"ק היטב:

והנה קשה לי טובא בהא דפריך הש"ס מאי אריא זר אפילו כה"ד נמי ומשני שזר אצלו ומאי קושיא דהא אבנט של כה"ד היה של כלאים וא"כ ממנ"פ אם היה מחוסר בגדים היה חייב בשביל מחוסר בגדים ואם הלך עם בגדיו היה עובר על כלאים דלא הותרו רק בשעת עבודה ובשלמא זר לא שייך מחוסר בגדים כמ"ש התוס' בקידושין דף ל"ו בתירוצם השני וכ"כ הרמב"ם פ"ט מביאת מקדש הלכה י"א דזר אינו עובר משום מחוסר בגדים כמ"ש הכ"מ דלא נצטוה ע"ז אבל כה"ד דנצטוה שלא להיות מחוסר בגדים אם עבר וחסר פשיטא דחייב והיא קושיא גדולה וצ"ל כיון דעבודות המיוחדות ליוה"כ היו בבגדי לבן שלא היה בהן רק פשתן לבד וכיון דמוקי בפרו של כה"ג דהיו מעבודות מיוחדות יש לומר דלבש בגדי לבן ואף דהוא כה"ד זה באמת זר אצלו וחייב משום זרות ולא משום בגדי כהונה של כלאים ולא חיסר כלל. ובזה מיושב היטב קושית הגאון מוהר"ר ד"ב הנ"ל דלוקמא בכה"ד ואיסור הבערה קודם וזרות חל על הבערה דהוא חמור על קל ולא נצטרך לאוקמא בפרו של כה"ג דאהרן וחקה כתיב. ולפמ"ש אתי שפיר דבכה"ד בשאר עבודות דהיה לבוש בגדי זהב שוב הי' בו כלאים והי' אסור לכה"ד או משום כלאים או משום מחוסר בגדים כמ"ש:

ובזה מיושב ע"ד הפלפול מה שהקשה הגאון מוהר"ד שם לרב דס"ל שחיטת פרו בזר כשרה א"כ לר"א בר"י דלא רצה לאוקמא לקוברו בין רשעים א"כ יקשה זר ששימש במאי ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת הוה מצי לאוקמא בהדיוט וחל זרות על הבערה ורק דאסור משום כלאים דשלא בשעת עבודה אסור והנה בזה מחולק הרמב"ם והראב"ד בפ"ח מכלי המקדש אי אמרינן מיגו דאשתרי אשתרי והנה רב ס"ל בקידושין דף כ"א דאמרינן מגו דאשתרי אשתרי וא"כ לרב לשיטתו שוב ל"ק דמשכחת לה בכה"ד וכמ"ש דהוא ס"ל דלא שייך איסור כלאים להדיוט דלא גרע משלא בשעת עבודה דאמרינן מגו דאשתרי אשתרי ודו"ק היטב כי חריף הוא אף שלפמ"ש הרשב"א בקידושין שם יש לחלק בין הך דאשתרי אשתרי דכלאים לכהן ביפ"ת ודו"ק. עוד קשה לי טובא לפמ"ש רבינו בפ"ב מביאת מקדש דבין כה"ג בין כה"ד אם בא לקדש שלא לעבודה אף שאינו בקדש הקדשים לוקה וא"כ למה לא יחשוב גם לאו זה ובשלמא זר אפשר דאינו עובר גם ע"ז כיון דאינו בר עבודה כמו לענין מחוסר בגדים אבל כה"ד ודאי קשה וצ"ע. והנה הגאון מוהר"ד הקשה לשיטת הרמב"ם דבע"מ עובר בשתים בשימש במזבח א"כ לחשוב תלתא ובאמת לשיטת הרמב"ן דרק מכ"ב אמה שבין אולם למזבח הוא דעובר וכמו שהאריך המלמ"ל פ"ו מביאת מקדש ה"א ל"ק וגם לשיטת הרמב"ם יש ליישב ודו"ק. ובפשיטות יש לומר דלק"מ דל"מ למה דמוקי פלוגתייהו באיסור כולל וא"כ מגו דאסור באכילה אסור בעבודה וא"כ זהו דוקא לענין שילקה על לאו דעבודה אבל שילקה שתים דאז לא שייך כולל וא"כ אז לא חל עליו איסור טומאה וע"ז לא שייך כולל וא"כ ע"ז הלאו א"א למלקי משום בע"מ דא"כ לא שייך שוב הלאו של טומאה והרי באמת כשהותרה טומאה במקדש הותר לכל ורק לבע"מ לא הותר וא"כ אם נימא דילקה משום בע"מ שוב לא יוכל לחול עליו איסור טומאה אז וא"כ שוב אז הותר איסור טומאה דהא רק מצד בע"מ לא הותר ואז לא מצי חל איסור טומאה ואח"כ כשחל איסור טומאה בכולל שוב לא לקי על בע"מ דהא באמת טומאה רק משום דלבע"מ לא הותר וא"כ איך מצי איסור טומאה לחול בכולל דהא אי לאו בע"מ לא חל כלל איסור טומאה וא"כ שפיר לוקה על בע"מ כשלא חל איסור טומאה ואז כשחל איסור טומאה דהיינו בשעת עבודה אז לא חל איסור בע"מ דלא שייך כולל דעיקר הכולל בא ע"י שאסור בע"מ בעבודה וממנ"פ לא לקי אלא שתים ולמה דמוקי באיסור בת אחת א"כ ל"מ לתירוץ השני דמיירי כשחתך אצבעו בסכין ונטמא דאז אפשר דלא חל איסור בע"מ רק בשעת עבודה בעת שחתך אצבעו בסכין וגם לתירוץ הראשון דאייתי שתי שערות ג"כ לק"מ דהא יש לומר דס"ל לתירוץ הראשון דצריך מעל"ע דשעות וכבר נחלקו בזה הפוסקים ועמלמ"ל פ"ג מאישות וא"כ יש לומר דבעת ההקרבה הוא דמשלם השתי שערות דגדלות דאז התחיל להתגדל ובזה נחלקו השני תירוצים דהש"ס וא"כ לק"מ ודו"ק היטב כי הוא ענין נחמד והבן בדברים:

והנה קשה לי בהא דמוקי בש"ס בכה"ד וזר אצלו וקשה דהא בש"ס יבמות דף ל"ד מקשה על משנה דשתים שהחליפו נשותיהם דהו"ל טעה בדבר מצוה ולא עשה מצוה וא"כ ה"ה בזה בשלמא בזר ששימש לא שייך טעה בדבר מצוה דהא אינו שייך לעבודה כלל ולא טרוד כלל ומה הו"ל למטעי אבל בכה"ד ביוה"כ הא שאר עבודות שאינם מיוחדות באותו היום יכול הכה"ד לעשות ועיין כ"מ פ"א מעבודת יוה"כ ה"א מ"ש בשם הריטב"א וא"כ עכ"פ טרוד בדבר מצוה הוא ולמה יתחייב וא"כ אפשר דלכך נקט בזר והיא קושיא גדולה וצ"ל דפר כה"ג שכיון שהוא עבודת היום ומיוחד ומסויים שכל הכפרה תלוי בזה והכל נשרף אפשר דלא שייך בזה טעה בדבר מצוה כלל דלא הי' לו במה לטעות. ובזה יש ליישב קושית הגאון מהרד"ב הנ"ל דא"א לאוקמי בכה"ד ובהקטרה דא"כ כיון דהי' שאר הקטרות דיכול הכה"ד לעשות שוב הו"ל טעה בדבר מצוה ופטור ודו"ק היטב כי הוא חריף (אמנם באמת ענין טרוד בדבר מצוה לא שייך רק לענין שוגג בחטאת אבל לא מפטר עי"ז מעונש) והנה בהא דמקשין העולם דלמה לא חשיב יוה"כ ג"כ בהדי זרות ושבת לפענ"ד הי' נראה כיון דבר קפרא ור"ח אליבא דרבי פליגי והרי רבי ס"ל דיוה"כ מכפר על שבים ועל אינם שבים ולדידיה לא משכחת כרת ביוה"כ כ"א על כרת דיומא וא"כ ממילא אדרבא על כרת דשבת אין לחייבו רק על זרות ויוה"כ דכל שזר אצלו א"כ הזהירו התורה שלא יחלל יוה"כ בשחיטת פרו של כה"ג ושפיר חייב על יוה"כ וזרות ולא על שבת וא"ל דהשעיר מכפר דזה אינו דהא מוקי בכה"ד ועל הכה"ד אינו מכפר השעיר רק בפרו של כה"ג כמבואר פי"ח משגגות ה"ט וא"כ הא זר שוחטו ולא הי' לו במה להתכפר. איברא דלפ"ז קשה לפי הס"ד דזר שוחט והוא הי' לו במה להתכפר עם השעיר וגם כיון דזר שוחטו ונפסל הפר וא"כ שוב היו צריכין לעשות פר אחר ושוב הי' לו כפרה גם הכהן. אך העיקר נראה דהנה בהא דפריך הש"ס הבערה ללאו יצאת הקשו התוס' דאטו מי לא מני לאוי גרידא וכתבו דבקל על חמור מודה ר' יוסי דלא שייך כולל ע"ש ולפ"ז כיון דעכ"פ בשבת ויוה"כ שבת מקרי איסור קל ולא חל בכולל דהא השבת קל דיוה"כ מכפר עליו משא"כ כרת דיוה"כ אינו מכפר נמצא דשבת מקרי קל לגבי יוה"כ מיהו לפמ"ש רש"י בחולין דף ק"א שבת לגבי יוה"כ איסור מוסיף הוא וא"כ באיסור מוסיף מודה ר"י דחל שבת על יוה"כ. אך יש לומר דאם נימא דגם בכרת דיומא אין צריך תשובה וכרת דיומא משכחת לה בעבד סמוך לשקיעת החמה א"כ עכ"פ יוה"כ על שבת ודאי לא חל בכולל דהוה קל על חמור דהא יוה"כ מצד עצמו קיל איסורא דאם לא הי' שבת רק יוה"כ לבדו הי' מכפר עליו ונמצא דל"ש (כולל דהוי) קל על חמור כנלפענ"ד. והנה אי קשיא הא קשי' בהא דאמר הש"ס ואלו מליקה שיירה למאן שיירה אילימא לר' יוסי השתא ר"י בכולל מחייב שתים באיסור בת אחת מבעיא ומה קושיא והא בשו"ת רמ"ע מפאנו כתב דהא דמסתבר טפי איסור בת אחת מאיסור כולל היינו למאן דס"ל דמודה בכולל בכל גווני כר"מ אבל מאן דבעי שיהיה חמור על קל א"כ באיסור בת אחת מאן מפיס אם זה חל קודם והו"ל חמור על קל דלמא חמור חל תחלה והקל לא מצי לחול ע"ש ולפ"ז לר' יוסי דבעי בכולל חמור על קל וכמ"ש התוס' וא"כ ניהו דר' יוסי ס"ל כולל אבל בת אחת לית לי' דהא לא הוה חמור על קל דדלמא איפכא הוא והיא קושיא נפלאה. אך יש לומר דע"כ לא כתב הרמ"ע מפאנו רק בשבת ויום הכפורים דאינו ידוע מי חל מקודם דשני הקדושות חלו בבת אחת אבל כאן הא בע"מ ששימש בטומאה בב"א אוקמא לעיל כגון דחתך אצבעו בסכין טמאה וכתבו התוס' דאצבעו היתה חתוכה עד משהו אחרון וכשנגע בו הסכין נטמא ונעשה בעל מום ולפ"ז ודאי דאין לומר דלמא טומאה חל מקודם ואח"כ בע"מ דהא אתי בת אחת. שוב ראיתי דזה אינו דאדרבא בע"מ ודאי הוא אח"כ וכמ"ש התוס' בכתובות דף ל"א ע"ב ד"ה לא צריכא דא"א שלא יגע בסכין קודם שיחתוך ומכל מקום מקרי בת אחת כיון דבא מיד וא"כ עכ"פ הוה קל על חמור דטמא במיתה ובע"מ ששימש באזהרה וא"כ קשה טובא דבודאי לא חל. אמנם נראה דהדבר נכון דהרי לבר קפרא קמפלגי באיסור בת אחת ואליבא דר"ש וא"כ חזינן דאף לר"ש דלית לי' לא כולל ולא מוסיף אף דמוסיף ודאי חל אף בקל על חמור מכל מקום בבת אחת אלים טפי דאין לאחד קדימה על חבירו א"כ שפיר פריך לדידיה אליבא דר' יוסי ודאי משוה בבת אחת אף דהוא קל על חמור והרמ"ע מפאנו כתב אליבא דאמת די"ל דב"א כל שהוא חל על חמור לא מהני. ובזה יש ליישב קושית התוס' ד"ה לקברו שהקשו דלישני דשיירי אליבא דר' יוסי והיינו דאדרבא בבת אחת חייב שתים לגמרי משא"כ בכל הני דחשיב אינו חייב שתים רק דמעלה עליו לקוברו בין רשעים ומה שתירצו דבבע"מ חייב באמת שתים לא זכיתי להבין דגם בבעל מום יקשה דשימש במאי ולרב אשי אינו רק לקוברו. ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת זה לא מסתבר להש"ס דבת אחת יהיו חמור לר"י כ"כ דיתחייב לגמרי דדלמא באמת החמור חל קודם ולא חל הקל אח"כ ועכ"פ לא עדיף בת אחת מכולל כ"כ דבזה יתחייב ובזה אינו רק לקוברו ודו"ק היטב:

והנה בהא דאמרו בש"ס איסור מליחה בבת אחת משכחת לה בכולל לא משכחת הקשה הגאון דמשכחת בכולל דהרי לר"ה מופלא הסמוך לאיש לוקה על הקדשו ולפ"ז משכחת לה שהביא שתי שערות אחר המליקה ועל המליקה לקי דחל קודם שהביא שתי שערות ונבלה חל בכולל דדם דאין מועלין בו. ולפענ"ד לק"מ דניהו דלוקה על הקדשו היינו שהקדישו בעצמו דרבי' קרא אבל לא מצינו שילק' על הקדש של אחרים דמכל מקום קטן הוא וא"ל דמשכחת לה שהוא בעצמו הקדישו הא כיון שהוא יכול לשאל על הקדשו ועיין מלמ"ל פ"ב מנזירות הלכה י"ד א"כ בעת שנמלקה הי' יכול לשאול עליו ולא חל הנדר מיהו יש לומר כיון דנמלקה אתי ליד גזבר אך זה אינו דמליקה במקום שחיטה ויכול עוד לשאול עליו ועיין תוס' כריתות דף י"ג דבעי דוקא שחיטה וזריקת דם ודו"ק היטב:

ובלא"ה נראה דל"ק דהנה המליקה אינו נאכל רק ליום ולילה ואף איל נזיר דהוה קדשים קלים אינו רק ליום ולילה מכ"ש החטאת וא"כ משכחת לה דהא אף דנימא דנעשו בני י"ג שנה בלילה וכבר חל ההקדש ביום מכל מקום כיון דביומא דמשלם חשוב שפיר גדול ולא מחשב שומא כמ"ש בטוש"ע אהע"ז סי' קנ"ה מכל מקום עכ"פ בזה כיון דלענין ההקדש חשוב כגדול אף במופלא הסמוך לאיש ממילא ע"כ דנעשה גדול גם לענין נבילה מיהו לפמ"ש המלמ"ל פ"ב מאישות הלכה ח"י נראה דלענין עונשין אינו נעשה גדול עד שיבא שנת י"ג ע"ש. אך לפי"ז יקשה דאף אם נימא דמופלא הסמוך לאיש לאו דאורייתא מכל מקום ביומא דמשלם והביא שתי שערות אפשר דלכ"ע לענין הקדש חל ההקדש עליו וקשה אליבא דכ"ע וצ"ע בזה:

והנה מה שהארכתי לעיל לענין בע"מ ששימש בטומאה דלא הוה בבת אחת הנה יפה כתבת ויש מקום להקשות למה דמוקי דפליגי באיסור בת אחת דלא הוה בבת אחת לר"י כיון דהוה קל על חמור אבל מה שהקשיתי על הא דפריך לבר קפרא אליבא דר"י דהשתא בכולל חל בבת אחת מבעיא זה לא קאי על בע"מ רק על מליקה ובהחפזי כתבתי דהקושיא מטמא ובע"מ ורק שבטמא ובע"מ ג"כ יש להקשות וכמ"ש דלא משכחת לה בב"א רק בכולל:

והנה בהא דאמרו ביבמות דף ל"ד מאן האי תנא דאית לי' איסור כולל ואיסור מוסיף ובת אחת ר"מ היא מדקאמר אם הי' שבת והוציאו בפיו דחייב ופירש"י דהו"ל איסור בת אחת והיא לכאורה תימה דאכתי איך שמענו כולל ומוסיף הא בת אחת מסתבר טפי מכולל ומוסיף.

ולפמ"ש הרמ"ע מפאנו אתי שפיר דלמ"ד דכולל לא חייל רק בחמור על קל גם בת אחת לא חייל וא"כ ע"כ דר"מ ס"ל דחל בכולל ומוסיף אף בקל על חמור ושפיר ס"ל בבת אחת. ובזה מיושב היטב דברי רש"י שפירש דחל בב"א איסור הוצאה דשבת ואיסור אכילה דיוה"כ והתוס' תמהו דמה ענין הוצאה לאכילה וזה מצי לחול אף למ"ד דאין איסור חל על איסור דאכילה לא נאסר בשביל יום הכיפורים וע"כ פירשו דהוצאה על הוצאה פריך.

ולפמ"ש אתי שפיר דע"כ מהוצאה לאכילה פריך כיון דהוצאה מלאכה גרועה ואינו חייב מיתה דכל שהוא מהל"מ אינו חייב כמ"ש הר"ן בכלל גדול במשנה דאבות מלאכות ארבעים ועיין תוס' שבת דף ב' וא"כ פשיטא דלא חל על אכילה דיוה"כ דזה איסור חמור וא"כ גם בב"א לא חל וכמ"ש הרמ"ע מפאנו דדלמא יוה"כ קדים ולכך לא פירש מהוצאה על הוצאה דזה איסור שוה ולא שייך קל על חמור וא"כ שוב אינו מוכרח דר"מ יסבור כולל ומוסיף אבל מה שהקשו דאינו ענין לאיסור חל על איסור נראה לפענ"ד דיש ליישב לפמ"ש התוס' דהוצאה בפיו הוה שלא כדרך המוציאים וכתבו דמידי דבר אכילה שאני ולפ"ז ביוה"כ דנאסר אכילה שוב אין דרך הוצאה בכך וע"כ משום דחל איסור בב"א וא"כ איסור הוצאה ויוה"כ בא כאחת דכ"ז שלא אכלו לא היו שם איסור עליו דל"ש הוצאה דהאי אינו בר אכילה רק בעת אכילתו וז"ב כשמש לפענ"ד. ומ"ש למעלה דאינו חייב מיתה על הוצאה זה אינו דאף דבמעביר ד"א ברה"ר אינו רק הל"מ ואין עונשין כתב הר"ן בפרק כלל גדול שמכל מקום כיון דסמכוהו על הוצאה חייב אבל מ"מ כיון דהוצאה מלאכה גרועה היא אינו יכול לחול על אכילה ביוה"כ דזה מפורש בתורה וזה אינו מפורש ופשיטא דהל"מ א"י לחול על איסור תורה ועיין בתוס' דכל דקליש איסורא א"י לחול ומקרי קל על חמור וה"ה בזה ודו"ק:

והנה בהא דכתבו התוס' ד"ה איסור כולל דאם נימא דר"י אית לי' איסור כולל צ"ל דאשת איש ונעשית חמותו לא חשוב כולל אף דמתסר בשאר קרובות דאינן משם אחד ולכאורה לא נודע הסברא דמ"מ הו"ל כולל דאתסר בשאר איסורא אך לפענ"ד נראה דלפמ"ש התוס' דר"י ס"ל דבאיסור כולל בעי שיהיה חמור על קל ולפ"ז מה מועיל לענין איסור כולל מהשאר קרובות אבל באשה הלז לא ניתוסף חומר ואנן בעינן כולל שיהיה חמור באותה שעה דהא עליה לא ניתוסף איסור וא"כ לא מקרי כולל דמה שייך קל וחמור באותה אשה וז"ב. ובזה נראה לפענ"ד דגם מה שנחלקו רש"י ותוספות בחולין דף ק"א אי איסור הנאה מקרי מוסיף תלוי ג"כ בזה דלענין שיהיה מקרי מוסיף דלא נבעי שיהיה חמור על קל צריך שיתוסף איסור חדש אבל מה שנוסף איסור הנאה לא נקרא מוסיף וכל שאינו חמור על קל הוה איסור מוסיף כמו כולל ואינו חל אבל למאן דס"ל כולל ומוסיף וא"צ שיהיה חמור על קל גם איסור הנאה מקרי מוסיף וז"ב. ובזה מיושב היטב דברת התוס' שם ד"ה איסור כולל שכתבו להוכיח דע"כ איסור הנאה לא חשיב מוסיף דאי איסור הנאה חשוב מוסיף אדמייתי הך דריה"ג טפי הו"ל לאתויי הך דר' יוסי דלית ליה כולל כמו בחמותו ואשת איש ואית לי' מוסיף ותמה הגאון מוהרד"ב הנ"ל דמהיכן מוכח דלית לי' לר"י כולל דהא כתבו ביבמות די"ל דאית לי' כולל ואפ"ה לא מקרי כולל דאינו משום אחד ולפמ"ש אתי שפיר דאם נימא דאיסור הנאה מקרי מוסיף והיינו אף דלא מקרי חמור על קל א"כ שוב גם מה שנאסר בשאר קרובות מקרי כולל וכמ"ש וז"ב. שוב מצאתי בתוס' ישנים בנדרים דף צ' באשה שאמרה נטולה אני מן היהודים דלמשנה האחרונה אמרינן דיפר חלקו ותהא נטולה מן היהודים והקשו התוספות שם דאיך חל נדרה על אחרים בעודה אשת איש והא אין איסור חל על איסור וכתבו דחל בכולל על בעלה שהוא היתר חל גם על אחרים וע"ז הקשו כיון דכל הפרק ר"י ור"י לית לי' איסור חל על איסור בכולל כדמוכח באשת איש ונעשית חמותו ובאמת ששם אינו מוכח דשם אינו כולל ולא הוה משם אחד וכמ"ש התוס' ביבמות שם וגם מ"ש לא יועיל בזה דעכ"פ חמור על קל בעי וכאן לא הוה חמור על קל וגם שם נדר על איסור אשת איש לא הוה חמור על קל. וראיתי בתויו"ט שם שהקשה דהו"ל איסור מוסיף דאתוסף עליו איסור לגבי בעלה אתוסף עליו איסור גם לגבי אחרים ובאיסור מוסיף מודה ר"י. אך לפענד"נ לפמ"ש הרמ"ע מפאנו שם דבאיסורי עריות מה דהוה מוסיף לאיש הו"ל כולל לגבי האשה וכן להיפך כיון דשניהם נאסרו בזה ומה שגורם לחברו חיוב במוסיף הוא עצמו נאסר בכולל לפ"ז כאן שנדרה חל עליה ועל הבעל והאחרים א"כ ניהו דלגבי עצמה הו"ל איסור מוסיף דהיא החפץ שנאסרת אבל לגבי אחרים הו"ל כולל מיגו דנאסרת על בעלה נאסרת גם לאחרים בכולל ושפיר הקשו דכולל לית ליה לר' יוסי. וראיתי ברש"י במכות דף כ"ב ד"ה מגו שכתב בחמותו ונעשית אשת איש דמיגו דחייל אכ"ע באיסור אשת איש חיילה נמי לדידיה לחייבו שתים ודבריו תמוהין דחמותו ונעשית א"א הוה איסור מוסיף כדאמרו בסנהדרין דף פ"א וכבר התפלא בזה הגאון בעל אור חדש הובא בשו"ת נודע ביהודה מהד"ת חלק או"ח סי' ק"כ וכתב הגאון בעל נוב"י דצ"ל לחייבה שתים והיינו שהוא לגבי דידה נחשבה חתיכה דאיסור והוה לגבי דידה כולל ולהיפך היא לגבי דידה נחשבת לחפץ ולגבי דידיה נחשבת היא לאיסור מוסיף ע"ש שהאריך וכפי הנראה כוון הגאון מדעתא דנפשיה לסברת הרמ"ע מפאנו הנ"ל. אך תמהני דא"כ אם נימא דר"י אית ליה כולל א"כ בחמותו ונעשית אשת איש אם לא התרו בה משום חמותו תהי' נדון באיסור אשת איש דלגבי דידה כולל וזו לא שמענו וצ"ע בזה. עכ"פ יהיה איך שיהי' מדברי התוספות משמע דלר"י לית ליה כולל וכמ"ש בתוספות ישנים שם בנדרים. וע"כ נראה דבאמת לפי המסקנא דמסיק לקוברו בין רשעים גמורים אין סברא דר"י אית ליה כולל כלל וא"כ דברי התוספות נכונים בנדרים שם ובחולין שם וכן מסיק הרמ"ע מפאנו שם דלפי המסקנא לר"י לית ליה כולל רק מוסיף ע"ש וכן עיקר. והנה קשה לי בהא דאשת איש ונעשית חמותו דנדון באשת איש והיא תימה כיון דאשת איש בחנק וחמותו בשריפה למה לא ידון בשריפה דזה גופא איסור מוסיף מה שנתוסף ע"ז עונש חמור כמ"ש רש"י בחולין דף ק"א ע"ב דשבת לגבי יוה"כ מקרי מוסיף שביוה"כ חייב כרת על זדון מלאכה ובשבת מיתת ב"ד וא"כ ה"ה ממיתה קלה למיתה חמירה אפשר דמקרי ג"כ מוסיף ואולי דוקא ממיתה בידי שמים למיתה בידי אדם הוא דמקרי מוסיף לא ממיתה קלה בידי אדם למיתה חמורה בידי אדם. אבל צ"ע מנ"ל ומהתימה על השעה"מ שבפי"ז מא"ב הביא הכלל המחודש הזה והקשה עליו מזר ששימש בשבת ולא העיר כלל מחמותו ואשת איש וצ"ע. ושוב מצאתי בשעה"מ שכתב ליישב קושית התוס' יו"ט הנ"ל בנדרים ע"ד שכתבתי ושמחתי גם העיר על דברת התוס' בנדרים מדברי התוס' ביבמות דר"י ס"ל כולל כמ"ש ונהניתי עד מאד:

והנה במ"ש למעלה בשם הרמ"ע מפאנו לחדש דלמאן דלית ליה כולל סתם רק בחמור על קל א"כ גם בת אחת לית ליה נתיישב היטב קושית התוס' בחולין דף ק"א שהקשו בהא דפריך וריה"ג לית ליה כולל והתניא שבת ויוה"כ וכו' ופירש"י מאן דלית ליה כולל גם בת אחת לית לי' והקשו בתוס' דהא ביבמות משמע דבת אחת מסתבר טפי דהרי מקשה השתא כולל אית לי' בת אחת מבעיא ע"ש. ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת כל דלית לי' כולל כ"א בחמור על הקל ה"ה דלית ליה בת אחת אבל שם מקשה לבר קפרא דלר"ש דלית ליה לא כולל ולא מוסיף ואפ"ה ס"ל בת אחת אלמא ס"ל דבת אחת אלים טובא וא"כ שפיר מקשה הש"ס דמכ"ש למאן דס"ל כולל מכ"ש דחל בב"א וכן מצאתי ברמ"ע מפאנו שכתב סברא זו דזו ההבדל שבין ר"ע לריה"ג דלר"ע דלית לי' לא כולל ולא מוסיף שפיר יש לומר דבת אחת אית ליה וא"כ ה"ה לבר קפרא דס"ל גם אליבא דר"ש בת אחת ה"ה דס"ל דלר"י בת אחת בודאי חל אבל לדידן דבעינן כולל שפיר יש לומר דבת אחת לית לי' למאן דבעי כולל בחמור על קל ודו"ק ועיין בשאגת ארי' סי' ע"ב מה שכתב דבר חדש ליישב קושית התוס' בחולין הנ"ל ומחוורתא לפענ"ד כמ"ש ועיין ברמ"ע שכתב שם במרוצת דבריו דשבת חמור מיוה"כ דבשבת יש חילוק מלאכות משא"כ ביוה"כ והנה גם אני נשתמשתי לעיל בסברא זו אבל לא ידעתי מנ"ל זאת דביוה"כ ליכא חילוק מלאכות והמעיין ברש"י במכות דף כ"א ימצא דלשני הטעמים שם משום דהבערה לחלק יצאת א"כ גם ביוה"כ שייך איסור הבערה למ"ד לחלק יצאת ליכא שום ספק ועיין בשאגת ארי' שם סי' ע"א וגם אני הארכתי בזה בתשובה וגם לטעם דזדונו כרת ושגגתו חטאת א"כ ביוה"כ דזדונו כרת ושגגתו חטאת ובאמת מ"ש רש"י במכות שם דבשבת זדונו כרת היינו בלא התראה ועכ"פ גם ביו"כ הוא כן וע"כ צ"ע:

והנה השעה"מ הקשה על דברת התוס' ביבמות דכל דאינו משם אחד לא שייך כולל דא"כ היאך כתב רש"י בחולין דף ק"א שם דיוה"כ הו"ל כולל אף בשבת במגו דחל על אכילה חל על מלאכה והא אכילה ומלאכה אינו משם אחד. ולפענ"ד היה נראה דבר חדש דע"כ לא אמרו דכל שאינו משם אחד לא שייך כולל רק כשלא נצמח האיסור מזה עד"מ חמותו שהיתה אשת איש דנאסר בשאר קרובות ע"י שנעשית חמותו דנמצא דאותן שתי ענינים חמותו ואיסור א"א בשאר קרובות חלו בבת אחת וכבר קדמתי למעלה בשם הרמ"ע מפאנו דכל שהכולל אינו חל רק בחמור על קל ממילא גם בב"א אינו חל דלא נודע איזה קדים ואין כאן חמור על קל אבל שם דזה גופא מקשה הש"ס דלריה"ג כל דלית ליה כולל איך אית ליה בת אחת וכמ"ש למעלה ליישב קושית התוס' שם על פירש"י וא"כ אם נימא דס"ל כולל ובת אחת וא"כ שוב אף במקום שאינו מבורר אם זה חל או זה קודם מכל מקום חל בבת אחת ושפיר מקרי כולל. אך הנה מקום אתי ליישב עוד בדבר חדש דהנה תוספת יוה"כ נפיק ליה לר' ישמעאל בר"ה דף ט' מועניתם את נפשותיכם בתשעה לחדש בערב וא"כ גם למלאכה נצמח ע"י שיש תוספת יוה"כ באכילה וא"כ בזה לא שייך דאינו משם אחד דהרי ע"י אכילה נצמח איסור המלאכה. איברא דלפ"ז קשה למה דאיפוך שם דר"ע ס"ל דחייב שתים ושם קשה הא לר"ע לא שייך כולל דהוא יליף תוספת יוה"כ משביעית וא"כ עיקר התוספת יוה"כ שייך למלאכה וא"כ ל"ש כולל.

אך יש לומר דלר"ע שוב מה שאסור באכילה הוא מכח תוספת יוה"כ לענין מלאכה וא"כ כיון שעכ"פ אסור בתוספת יוה"כ לאכול ואכילה נצמח מכח איסור מלאכה שפיר מקרי כולל ולא הוה משום אחד. עוד פש גבן לבאר הנקודה הנפלאה שכתב הרמב"ם פ"ג מכריתות בטעם דל"ש בבשר נבלה בחלב איסור מוסיף. והנה לא אכחד קושט דברי אמת דדברי הכו"פ סי' פ"ז נכונים מאד דהכוונה דכל עוד שאנו דנין שאינו בגדר בב"ח איך שייך שיחול לפי שבב"ח אסור בהנאה והא אינו בב"ח כלל ולא נאסר בהנאה ואיך נעשה מן המסובב סיבה ע"ש שהאריך בזה. אך לפענ"ד היה נראה דהנה כבר נודע דהכלל דמוסיף הוא כשנאסר החפץ באיסור מוסיף אבל כשלא נאסר החפץ בעצמותו רק שכולל איסור לדברים אחרים זה מקרי כולל. והנה בב"ח כל אחד היתר בפני עצמו ורק בהתחברם יחד נאסרו וא"כ עיקר המוסיף בא כשנעשה בב"ח וכל בב"ח שנאסר באכילה נאסר בהנאה אבל לא יתכן שם מוסיף על החפץ דעל איזה מהם תיחס גדר החפץ שנאסר אם על הבשר או על החלב וא"כ כל שהבשר אסור בנבלה ואתה אומר דלא חל עליו בב"ח א"כ גם על החלב א"א ליחס מוסיף דהחלב בעצמו מותר ועל הנבלה בודאי אי אפשר ליחס איסור מוסיף דבפ"ע מקרי היתר לענין בב"ח וא"כ כיון שבנפרד לא יצדק שם איסור חפצא איך כשנתחברו חל יחס בשר בחלב דאיזה מהם נקרא חפץ ועל שניהם ביחד ג"כ אי אפשר ליחס שם איסור דזה יתכן אם היה בשר בחלב בפ"ע היתר אתה תוכל ליחס שם בשר בחלב דשניהם ביחד הם החפץ אבל כיון שעל הנבילה אינו חל איסור משום בשר בחלב ועל החלב בפ"ע ג"כ אי אפשר ליחס איסור על החפץ וגם בהתחברם הרי יש אחד מהם שאי אפשר להתוסף עליו שם בשר בחלב ושוב לא חל גם בהתחברם שמה שלא יצדק בנפרד לא יצדק במחובר ומכ"ש במחובר כזה שעל הבשר אי אפשר להוסיף עליו שם איסור חפצא ועל החלב בלבד פשיטא דא"א ליחס שם איסור חפצא ולכך אינו חל בב"א בזה וזה נקודה נפלאה לדעתי בכוונת הנקודה הנפלאה ובשו"ת רמ"ע מפאנו שם רצה לפרש דלא שייך מוסיף בב"ח דהו"ל שני חתיכות וכדאמר רבא בשבועות דף כ"ד ע"ב כי אמרינן מוסיף בחדא חתיכה ולא בשנים והדבר דחוק דבב"ח שניהם גם יחד מקרי חתיכה אחת וא"כ הוה חפץ אחד וגם הוא נדחק דאכתי הו"ל כולל וכתב דאינו לא מוסיף ולכלל כולל לא בא אבל מ"ש ת"ל נכון ועמוק מאד ת"ל ועיין לח"מ פ"ט ממ"ח הלכה יו"ד שהקשה ג"כ על רבינו דאמאי לא חל בב"ח משום איסור מוסיף ע"י הנאה וכתבתי בגליון שם דגם בכנה"ג בסוף חלק או"ח שם נדחק בזה ולא זכרו דברי הרמב"ם בפירוש המשניות והמגיה בפי"ד שם הי"ט רמז לדברי הרמב"ם וכתב שתירוצו אין לו מובן. ולפמ"ש הנה אמת נכון הדבר. והנה ראיתי בטעם המלך שהאריך הרחיב הדיבור בענין הנקודה הנפלאה יעו"ש מ"ש בזה וחפשתי ומצאתי שם שהעיר במ"ש דלא שייך מוסיף מצד חומר העונש וע"ש שהקשה על רש"י במכות ומגיה שם זאת אשר מצאה ידי במעט הזמן אשר בינותי בזה והרוצה להעמיק בדברים אלה ישים עין על פניני אמרות הרמ"ע מפאנו ז"ל כי הוא דלה דלה לנו ענין איסור חל על איסור בכללותיה ובפרטותי' ומבין פניני אמרותיו יוכל המעיין לבנות ולסתור ולהעמיק וימצא ענינים וכללים חדשים בכל הסוגיות דשייכי לזה וכעת לא נתנני הזמן להעמיק יותר אולי יזכני ד' ואשוב בל"נ ואשנה פרק זה:

והנה במ"ש רש"י דשבת נגד יוה"כ מקרי מוסיף מה שיש בזה עונש חמור בסקילה והקשיתי ע"ז מא"א ונעשית חמותו והזכרתי שגם הטעם המלך האריך בזה והוא מחלק בין עונש בידי אדם לבידי שמים ובין מיתה למיתה וכמ"ש למעלה דאין סברא בזה. וכעת נתיישבתי דבאמת העונש לא מוסיף איסור והוה כמו א"ה דאף לשיטת רש"י נקרא איסור חמור אבל לא מוסיף ממש אמנם זה דוקא כשהם בפעולות חלוקות וביאור הדברים אשת איש ונעשית חמותו דהביאה הוא הנקרא חפץ וא"כ לא שייך לקראו בשם מוסיף דהוא חל על החפץ והרי החפץ הוא אחת רק דנתוסף עליה מבחוץ שנעשית חמותו והתורה גזרה דערות חמותו בשריפה אבל לא נוסף על החפץ אבל שבת ויוה"כ כיון דגוף הפעולה של המלאכה נאסרה בשבת ויוה"כ דגם יוה"כ מקרי שבת שבתון והוזהר על המלאכה ומ"מ ביוה"כ אין חמור כ"כ המלאכה משא"כ בשבת דאותה מלאכה בעצם הוזהר יותר ומצווים אנו לשבות והתורה אמרה שכל מי שלא ישבות נתחייב סקילה וע"כ שגוף הפעולה בעצמותה מתועב בשבת יותר דא"ל שהיום גרם דהרי יוה"כ הוא ג"כ יום שבתון ואפ"ה לא נתחייב סקילה וע"כ שאותה הפעולה בעצמותה חמור וא"כ שפיר מקרי מוסיף וא"ל דאטו קדושת שבת לעצמה אהני ליוה"כ לא אהני וכדאמרו בזבחים דף צ"א וא"כ גם יוה"כ בעצמו נתקדש יותר דזה אינו דעכ"פ עיקרה בא מכח שבת שקדושת יוה"כ לא מספיק לזה ואולי משום זה נקרא שבת ויוה"כ איסור בת אחת דהקדושה מהני לזה ג"כ. ועכ"פ יהיה איך שיהיה דברי רש"י וסברתו דוקא בשבת ויוה"כ נאמרים דהפעולה אחת והאזהרה אחת ואפ"ה שבת חמור ודו"ק כי הוא ענין נחמד והערה חדשה. וראיתי במחנה לוי שנדפס בסוף המקנה שהקשה ביבמות כאן בהא דאמרו זר שאכל מליקה דחייב שתים והקשה אמאי לא חשיב עוד אחת דע"כ מיירי שאכל בעזרה דאל"כ נפסל ביוצא וכל שלא הותר לכהנים לא חייב משום זרות וא"כ שוב הו"ל לחשוב דנטמא בבית הבליעה דעוף טהור מטמא בבית הבליעה וא"כ הרי שהה בעזרה ע"ש. ולפענ"ד נראה מלבד דיש לומר דמיירי דלא שהה שיעור שהיה אף גם נראה דכל דלא נתחייב משום הביאה א"כ אף בשהה לא חייב ואף דבנכנס דרך גגין אם שהה חייב כמו שהאריך במלמ"ל פ"ג מביאת המקדש הי"ט ע"ש באורך היינו דוקא כל שנתחייב בשעת ביאה כגון ביאת טמא אבל כאן בזר שנכנס במקום שראוי לכנס לא חייב על השהייה ודו"ק. ובלא"ה נראה דאין כאן קושיא דמה דפשיטא לי' דחייב על טומאת בית הבליעה לפענ"ד לא נהירא דכיון דמצד עצמו המליקה כשרה ורק שאכלו זר וחייב משום זרות אבל מצד טומאה לא שייך בזה ואף דחייב גם על מליקה היינו משום דלכהנים הותרה ולא לזרים ויש כאן משום זרות ומשום מליקה אבל טומאת בית הבליעה לית לן דל"ש בזה לומר דטומאה הותרה לכהנים ולא לזרים דלכהנים לא שייך כלל ענין טומאה דאדרבא קרבן טהור הוא ורק לזר אסור ובשלמא גוף איסור מליקה הא כל עוף טעון שחיטה ומליקה חידוש הוא. וראיה ברורה לזה מהא דאמרו במנחות דף מ"ה גבי נבלה וטרפה לכהנים אצטריכא ליה סד"א הואיל ואשתרי מליקה לגבייהו נבלה וטריפה נמי יאכלו הרי דחשוב כמו נבלה וטריפה ולמקדש הוא דאשתרי ולמה לא קאמר ג"כ דטומאת בית הבליעה אית להו דסד"א דהואיל והותר מליקה גם טומאת בית הבליעה לית להו קמ"ל וע"כ דזה אינו ענין דלא שייך בית הבליעה בזה דהא קרבן כשר לא שייך טומאה בזה ובלא"ה נראה דבאמת טומאת בית הבליעה טומאה בלועה הוה או טומאת בית הסתרים הוה ורק דגזירת הכתוב שמטמא ואין לה שום טומאה רק זאת כדאמרו בנדה דף מ"ב ולפ"ז זה כשבאמת היא נבלת עוף טהור אבל כאן דבבית בליעה כהן טהור הוא ורק לזר אין לך טומאה בלועה כזו דעד שלא נבלעה במעי זר לא היה חל עליו שם טומאת בית הבליעה או בית הסתרים דטהור וטומאה בליעה כזו לא מצינו וז"ב:

עוד נראה לי דבר חדש דהנה בנדה דף נ"א איתא שלשה דברים אמרו בנבלת עוף טהור צריכה מחשבה וא"צ הכשר והנה במקדש לפענ"ד נראה דצריכה הכשר דכל הטעם הוא משום דסופו לטמאה טומאה חמורה ולפ"ז במקדש דבאמת אין סופו לטמא טומאה חמורה שוב צריך הכשר לענין שיטמא הזר וכאן לא היה הכשר דלא היה הכשר מים דמשקה בית מטבחיא דכן ואין מכשירין כדאמר ריב"ח בפסחים דף ט"ז ע"ש וא"כ לא שייך הכשר מים במליקה ולכך אינה מטמאה וז"ב ודו"ק כי הוא חריף ועמוק:

ומה שהקשה המחנה לוי עוד שם דאם נימא כמו שנראה מהת"כ והקרבן אהרן דכהן שעבד בתחלה בלי עשירית האיפה דפסול עבודתו כמ"ש המלמ"ל בשם הק"א בפ"ה מכלי המקדש הלכה ט"ז א"כ כיון דמוקי בש"ס דזר ששימש בשבת דמיירי בבת אחת כגון דאייתי שתי שערות בשבת וא"כ למה נקט כה"ג לימא בכהן רק דכיון דאייתי שתי שערות בשבת א"כ ע"כ לא הביא עדן עשירית האיפה שלו דעבודת עשירית האיפה אינו דוחה שבת וקודם שבת לא הי' מביא כלל דקטן היה וא"כ שוב חייב שתים משום חילול שבת ועבודתו פסולה וחילל שבת חנם. הנה טפי היה לו להקשות דהא הש"ס מוקי בפרו של כה"ג ומאי זר שזר אצלו קאמר ואפילו כהן וא"כ לתני עוד אחת. אבל גוף קושייתו לק"מ דמ"מ ל"ש חיוב שתים דאף דעבורתו פסולה אבל אין כאן איסור רק משום דחלל שבת ולא יותר דמה שעבודתו פסולה לא עשה איסור רק שהפסיד הקרבן ובלא"ה הפסיד הקרבן דזר אצלו וז"פ וברור. ומה שהקשה בזר שאכל מליקה דאיך חל בב"א דהא זרות לא מצי חל על אינו זבוח דקדים דבשלמא נבילה חל על אינו זבוח דקדים דגזה"כ הוא כמ"ש התוס' בשבועות דף כ"ד משא"כ זרות על אינו זבוח לא הבינותי דכ"ז שלא נמלק לא שייך כאן איסור שאינו זבוח דהא בלא"ה אסור משום מעילה ובקדשים לא שייך איסור שאינו זבוח דאינו עומד לזבח ופקע איסור שאינו זבוח ודו"ק:

עוד ראיתי שם דהא אליבא דרבי פליגי ר"ח ובר קפרא וא"כ לרבי משמע בחולין דף כ"ד דפסול עד בן עשרים לעבודה מה"ת וכאן משמע דדוקא בזר פסול בהביא ב"ש ולא בכהן ובמחכ"ת היאך העלה המדומה כזאת ובש"ס מפורש שם דאינו רק מדרבנן והלשונות לא נחלקו רק אם פסול בדיעבד או לא אבל לא מה"ת וגם הוא הרגיש בזה וע"כ הוא כן דהרי מוקי בפרו של כהן גדול וזר אצלו ולא חשוב משום קטן. ועכ"פ הרווחנו בזה קושיתו הנ"ל דגם בכהן פסול כל שלא עבד עבודה די"ל דבכהן מסתמא מיירי בבן עשרים דהכהנים אינם מניחין לעבוד עד שיהיה בן עשרים ועשירית האיפה היה יכול להביא בע"ש כדי שיוכל לעבוד בשבת בהיותו בן עשרים וע"ז לא הקפידו הכהנים אם בא זמן עשרים בשבת דפשיטא דהביא עשירית האיפה בע"ש ודו"ק היטב:

והנה נסתפקתי בחצי שיעור ואיסור אחר חל עליו כיון דאינו מפורש בתורה וכמ"ש התוס' בשבועות דף כ"ג לחד תירוצא דעל חצי שיעור חל השבועה כיון דאינו מפורש בתורה וא"כ ה"ה לענין איסור חל על איסור וא"כ עד"מ באם אכל חצי זית נבילה שהוא גה"נ וכדומה באופן שאיסור השני לא מצי לחול כ"א בשביל שהוא חצי שיעור היאך הדין אם אכל השיעור כדי אכילת פרס מאותו איסור עוד חצי שיעור נבלה שאינו ג"ה איזה איסור חל עליו ללקות על ידו אם איסור ג"ה שהרי הח"ש נבילה שאכל אח"כ אינו מצטרף שעל הראשון לא חל איסור נבילה שלא היה רק חצי שיעור וחל איסור גיד וכדומה עליו ונפקע איסור נבילה או דלמא דבאמת איסור נבילה קדים והיו לו חלות שהרי באמת ח"ש אסור רק לענין שיהיה מצי איסור אחר לחול עליו אמרינן כיון דאינו רק חצי שיעור האיסור האחר חל עליו אבל כל שבשעור כדי אכילת פרס נצטרף עליו עוד חצי שיעור כבר נתעורר האיסור הנבלה לקדמותו ורק איסור נבלה חל ולא איסור גיד שאינו רק חצי שיעור שאותו גיד שהיה נבלה לא חל איסור גיד דהא האיסור נבלה חזר לקדמותו. ולפענ"ד דעת תורה ודעת נוטה שהאיסור נבלה חזר לקדמותו שהרי באמת יש לומר מצא מין את מינו וניעור שהרי באמת נחלקו הקדמונים אי אמרינן באיסור שבטל וניתוסף עליו אי אמרינן מצא את מינו ונוסף עליו כמבואר ביו"ד סי' צ"ט ועיין פר"ח ביאור כל השיטות וא"כ זה דוקא כל שכבר נתבטל אבל שם שבאמת היה האיסור רק שאינו מפורש בתורה ומצי לחול עליו האיסור האחר אבל אח"כ כשנתעורר האיסור נבלה אח"כ חזר האיסור הראשון לקדמותו ועיין זבחים דף ל"א חצי זית חוץ לזמנו וחצי זית חוץ למקומו וחצי זית חוץ לזמנו אמר רבא ויקץ כישן הפגול ועיין רש"י שם. ולפענ"ד משם ראיה ברורה דבכה"ג נתעורר הראשון לקדמותו. ואם חומה היא נלפענ"ד בזה ליישב הא דאמרו המבשל חלב בחלב דנחלקו ר"א ור"א אי לוקה והקשו המפרשים דהא קי"ל חצי זית חלב מצי איסור בשר בחלב לחול והוא קושיא גדולה ולפמ"ש א"ש דהנה התוס' כתבו במ"ק דף ד' דכשמתרין על איסור צריך לברר לו על איזה לאו לוקה ע"ש והרבה הארכתי בזה בתשובה והבאתי דברי התוס' בזבחים דף ע"ח גבי פיגול נותר וטמא שהשיגו על רש"י ובאמת דברי רש"י נכונים דהוה התראת ספק דלא נודע על איזה לאו עובר אם על פיגול או על נותר וטמא ולפ"ז כאן דאם אוכל חצי זית חלב וחצי זית בשר ג"כ הוה התראת ספק דשמא יאכל בשיעור כא"פ עוד חצי שיעור חלב ויהיה לוקה משום חלב ושמא לא יאכל ויהיה לוקה משום בב"ח ולכך אינו לוקה כלל דהו"ל התראת ספק וא"ל דמעמידין אותו על חזקתו שלא יאכל עוד דזה אינו דאדרבא אם יאכל עוד חצי שיעור חלב לא יעבור על בב"ח דהאיסור בב"ח אינו חל על חלב וגם לא יעבור על הבישול בב"ח ואם יהיה משום בב"ח יעבור על הבישול ועל האכילה. ובזה נראה לפענ"ד ליישב הא דאמרו שם כיון דעל אכילה לא לקי על הבישול נמי לא לקי והקשו בתוס' אמאי לא נימא איפכא כיון דלקי על הבישול ללקי נמי על אכילה וכוונתם דכל דאיכא לאקושי לקולא ולחומרא לחומרא מקשינן ולפמ"ש אתי שפיר דאם נימא דעל הבישול לוקה ועל האכילה נמי א"כ באוכל חצי שיעור יהיו קולא עי"ז דשם יהיה התראת ספק ודו"ק ומיהו בלא"ה אינו קושיא דכל דהוה ספק עכ"פ ספק מלקות להקל. והנה גוף הקושיא מצאתי בכרו"פ סי' פ"ז ס"ק י"ג ע"ש. והנה לכאורה רציתי לומר דבחלב אין איסור חל על איסור אף בחצי שיעור דהנה הרשב"ם ביאר והובא בש"ך יו"ד סי' רל"ח דלכך חל שבועה על ח"ש דח"ש גרע מדברי סופרים שאינו מפורש בתורה רק מרבויא דכל חלב וכפי הנראה חשב דכיון דאתיא מרבויא אינו רק מדרש סופרים ובאמת זה אינו רק שיטת הרמב"ם בספר המצות והרמב"ן חולק בזה וכל הפוסקים מסכימים להרמב"ן ואף הרמב"ם ג"כ אין כוונתו לענין הדין דפשיטא דדין תורה יש עליו לכל דבר רק לענין חשבון המצות חשוב כמצוה דרבנן כמ"ש התשב"ץ והמג"א שם ועיין ה"ה וכ"מ פ"א מאישו' וא"כ למה (לא) יחול השבועה הן אמת דשיטת הר"ן דכ"ד שאינו מפורש בתורה השבוע' חל עליו אבל לפענ"ד עיקר הסברא דחצי שיעור באמת הוא רק מסברא דחזי לאצטרופי וכתבו התוס' ביומא דף פ"ח דא"כ למה לי קרא דכל חלב וכתבו דבאמת לולא הסברא היינו אומרים דכל חלב הוא רק אסמכתא בעלמא ורק ע"י הסברא אמרינן דכל חלב הוא דרשה גמורה ולפ"ז כיון דזה אינו רק מצד הסברא לא חשוב מפורש בתורה ולפ"ז נראה לי דזה בכל איסורים דלא גלי קרא אבל בחלב דגלי קרא דכל חלב אין איסור חל על חצי שיעור ועיין אא"ז הח"ץ ז"ל סי' פ"ו כנלפענ"ד דבר חדש. עוד רציתי לומר לפי מה דאמרו בחולין דף ק"כ בהמחה חלב וגמעו דחייב ופריך והא אכילה כתיב ביה ומשני דכתיב נפש לרבות השותה ולפ"ז בב"ח דאינו חייב רק דרך בישול א"כ נמחה החלב ונתבשל וא"כ אינו דרך אכילה וא"כ בשלמא לענין איסור חלב רבתה תורה דיהיה חייב מקרא דנפש אבל לענין איסור בב"ח פשיטא דבעינן שיאכל הבשר וה"ה החלב דאכילה כתיב ביה ואינו חייב בשותה אך זה אינו דהא בב"ח חייב אף שלא כדרך אכילה דכתיב בלשון בישול וכדאמרו בפסחים דף כ"ה. אך נראה כיון דעכ"פ דרך בישול בעינן וכדאמרו בחולין דף ק"ח דבעינן טעם משום דדרך בישול בעינן וא"כ כיון שעיקר חלב אינו עומד להיות משקה ואיך אפשר לומר דאיסור בב"ח חל על חלב דהיינו תרבא דהא ע"י הבישול אינו דרך אכילתו וניהו דבב"ח אף שלא כדרך אכילתו חייב היינו דהתורה לא הקפידה בדבר שראוי בדרך אכילה אף שאכלו שלא כדרך אכילתו לוקה אבל לומר דלא יהיה חייב רק שלא כדרך אכילתו זה אי אפשר וכמ"ש ודו"ק. ובזה נראה לפענ"ד הסברא דאמרו כיון דעל אכילה לא לקי אבישול נמי לא לקי והקשו בתוס' נימא איפכא כדאמרו בלישנא בתרא. ולפמ"ש יש לומר דסברת הל"ק דבאמת בחלב כיון דע"י הבישול אינו כדרך אכילתו ופטור על האכילה ומטעם דדרך בישול בעינן פשיטא דלא נחייב אבישול במקום שפטור על האכילה וכדאמרו דלהכי אפקה רחמנא בלשון בישול וא"ל דנימא להיפך דלתחייב גם אכילה דזה אינו דהא באמת הוה שלכד"א ורק בחלב גלי קרא דהשותה נמי חייב מקרא דנפש אבל מה"ת להיות גם בב"ח נוהג בו ואף דבב"ח חייב אף שלא כדרך אכילתו היינו משום דלא כתיב אכילה אבל עכ"פ דרך בישול בעינן שיהיו בנו"ט ומה"ת להיות איסור חל על איסור בזה ודו"ק היטב. אמנם כ"ז הוא לענין חלב דהיינו תרבא אבל לפ"ז עכ"פ מהראוי לחול איסור בב"ח על נבילה וכדומה דבזה לא שייך הנך תירוצים וע"כ מחוורתא כמ"ש למעלה. מיהו בגוף הדין נראה לפענ"ד דניהו דשבועה חל על חצי שיעור היינו משום דשבועה היא עשה ול"ת גמור ומהראוי שיחול על חצי שיעור שעכ"פ אינו מפורש בתורה אבל לענין איסור חל על איסור כל שהתורה אסרתו היאך יחול האיסור האחר כיון שהדבר כבר נאסר עליו וא"ל דזה חמורה לו דהא איסור לאו אינו חל על עשה כמ"ש התוס' בשבועות שם ורק בשבועה מצי לחול דעכ"פ מושבע ועומד לא מקרי אבל לא לחול איסור על איסור כנפענ"ד:

והנה הכו"פ הקשה עוד שם דעכ"פ מצי לחול איסור בב"ח על נבילה כיון דבב"ח חל אף שלכדה"נ משא"כ בשאר איסורים דשלא כדה"נ מותר וכמ"ש התוס' שם לענין חצי שיעור דלכך שבועה חל דהיינו במפרש שלא כדה"נ ע"ש שנדחק ולפענ"ד נראה ניהו דבב"ח חייב אף שלא כדרך הנאתן משום דלא כתיב בלשון אכילה אבל עכ"פ הרי חזינן דהש"ס רצה לומר דגם על הבישול לא לקי כיון דעל אכילה פטור על הבישול נמי לא לקי והיינו משום דלהכי אפקה בלשון בישול ולפ"ז אף לל"ב דאמרינן להיפך היינו משום דעכ"פ הוה כדרך אכילתן מהראוי להתחייב אף על אכילה אף דאין איסור חל על איסור כיון דעל הבישול חל על אכילה ג"כ חל אבל איך אפשר לומר דיחול איסור בב"ח על חלב ונבלה כיון דחלב שלכדה"נ הא ראוי לומר כל דלא לקי באם היה כדרך הנאתו מכ"ש דלא חל בשלכדה"נ והיאך אפשר דיהיה בשלכדה"נ חמור מכדה"נ זה א"א כלל והרי אדרבא בעינן דרך בישול שיתן בו טעם וירגיש הטעם ואטו יציבא בארעא וכו' וז"ב ופשוט. ולכאורה רציתי לומר דבב"ח יהיה איסור מוסיף כיון דחל האיסור על הבישול מלבד האכילה. אך לפמ"ש הרמב"ם בנקודה נפלאה וכפי שביאר הכו"פ בכוונתו לענין איסור הנאה דכל שאין שם בב"ח עליו היאך אפשר לומר דהוה איסור מוסיף בשביל שאסור בהנאה הא אימתי נאסר בהנאה כשהוא בב"ח ע"ש בס"ק י"ג וכבר כתבתי למעלה בזה א"כ ה"ה לענין בישול דאימתי לקי על הבישול כשהוא שם בב"ח באכילה אבל כשעל אכילה לא לקי אין עליו שם בב"ח וגם על הבישול לא לקי.

והנה הוגד לי קושיא בשם שארי הרב הגאון מו"ה משלם הורוויטץ ני' אבד"ק סטאניסנאב שהקשה בהא דאמרו בפסחים דף מ"ח דאפיק הבערה ועייל עצי אשירה וע"ז הקשה דהרי הכ"מ בפט"ז ממ"א הכ"ד כתב על דברת הרמב"ם בקדירה שבישל אותה בקליפי ערלה וכו' התבשיל אסור וכתב הכ"מ דהא דלא מחלק הרמב"ם בין נתבשל כמאב"ד בעצי איסור קודם שיבאו עצי ההיתר וכתב דבמידי דאסור בהנאה אף אם לא נתבשל כמב"ד הרי נהנה מן האיסור ע"ש ולפ"ז בעצי אשרה דאסור בהנאה איך יכול איסור בב"ח לחול על עצי אשרה דהא כבר נאסר טרם שהגיע למאב"ד.

והנה לכאורה רציתי לומר דגם בב"ח אסור בהנאה והברייתא הנ"ל ע"כ סובר כן דאל"כ לא מצי לחול בב"ח על גיד ועיין שעה"מ פ"ד מיסוה"ת שהאריך בזה וא"כ גם בב"ח אסור אף שלא נתבשל כמאב"ד. אך זה אינו דבאמת אמרו בחולין דף ק"ח דאינו חייב רק בבישול שאחרים אוכלין אותו והיינו כמאב"ד וכן מבואר בתוספתא בחולין דגם באכילה אינו חייב רק בנתבשל כמאב"ד ועיין כרתי ופליתי ריש סימן צ"ב שהאריך בזה יקשה למה לא חייב מקודם שהרי נהנה. הן אמת שהרמב"ם ס"ל דאינו חייב על הנאה מלקות כמ"ש בפ"ח ממ"א אבל לשיטת הפוסקים דס"ל דלוקין על הנאה ועיין מלמ"ל פ"ד מיסוה"ת קשה אבל באמת ז"א דלפמ"ש הרמב"ם בהנקודה נפלאה לא שייך לומר דאסור בהנאה בב"ח טרם שנתחייב על אכילה דאין שם בב"ח ע"ז וא"כ לפ"ז שפיר אינו חייב רק בנתבשל כמאב"ד ושוב יקשה היאך חל בב"ח על עצי אשרה. והנראה בזה כיון דבב"ח יש בו חומר שחל בחצי שיעור בשר וחצי שיעור חלב שוב יש בו איסור חמור מגיד ולכך חל. ובזה יש להאריך בהרבה קושיות שהקשה השעה"מ דאיך חל בב"ח על גיד. ולפי מ"ש יש לומר דיש בו חומר דסגי בח"ש חלב וח"ש בשר ובאמת שיש לעיין דכיון דאסור משום גיד אפשר דשוב אינו מצטרף דכל הטעם דמצטרף הוא לפי שכל אחת היתר וכאן הבשר אסור משום גיד וצריך לומר דמ"מ מצד בב"ח כל אחת מותר בפני עצמה וצ"ע בזה ועיין שו"ת נוב"י מהד"ק חלק יו"ד סי' ל"ו ובהגה"ה שם ודו"ק ועיין בכו"פ הנ"ל סי' פ"ז ס"ק י"ג:

והנה לכאורה היה נראה לי דבר חדש דבב"ח כשאין בשניהם דהיינו בבשר וחלב רק חצי שיעור אז אף איסור תורה אין כאן והטעם דהרי המהרלב"ח הובא במלמ"ל פ"א מחמץ דדבר שהיה לו שעת הכושר כמו חמץ אין אסור חצי שיעור מן התורה ולפ"ז בב"ח דהי' לו שעת הכושר שוב חצי שיעור מותר מה"ת דאין לך שעת הכושר גדול מזה דכל חד בפני עצמו שרי ועי' מנחות דף ק"א ובכורות ט' דאמרו בהדיא דבב"ח מקרי היה לו שעת הכושר וא"כ שוב לא מצי לחול על איסור גיד דגיד ח"ש אסור מן התורה משא"כ בב"ח וצ"ל כיון דחצי שיעור אין מפורש בתורה ויכול איסור אחר לחול עליו שוב לא מקרי חומר כלל וא"כ שוב אדרבא בב"ח חמור דעכ"פ כשיש בין שניהם שיעור כזית שוב לוקה מן התורה ודו"ק. ובזה אמרתי דבר נחמד ע"ד הפלפול בהא דאמרו בב"ק דף מ"א וממאי דלא יאכל את בשרו להיכא דשחטי' משחט אתי וכו' דלמא להיכא דסקלי' מסקל דאסור בהנאה וכדר"א דאמר כ"מ שנאמר לא תאכל וכו' והדבר תמוה דל"ל דר"א הא גם לחזקי' הא כאן כתיב לא יאכל בצירי וגם חזקי' מודה כדאמרו בהדיא בפסחים דף כ"ב ע"ב וכבר נתקשה בזה בפ"י בב"ק שם וכבר קדמו בשיטה מקובצת שם ע"ש שנדחקו ולפענ"ד נראה דהנה לכאורה קשה טובא דמה פריך הש"ס בפסחים על חזקי' דלמה לי קרא דבעל השור נקי והרי כתיב לא יאכל בצירי והרי התוס' הקשו בב"ק בהא דאמר ממשמע שנאמר סקל יסקל השור איני יודע שנבלה היא ונבילה אסורה באכילה והקשו התוס' הא איצטריך לב"פ דלא בעי שחיטה וכתבו דבלא"ה פריך שפיר ע"ש ובשיטה מקובצת מ"ש בזה. ולפ"ז הרי הבאתי דברי המהרלב"ח דלכך אצטרך הרמב"ם לכתוב דח"ש אסור בחמץ מקרא דלא יאכל בצירי משום דהי' לו שעת הכושר ולפ"ז הרי שור הנסקל מקרי לא הי' לו שעת הכשר כדאיתא במנחות דף ק"א ובכורות ט' מטעם שפירש"י דבחיים אסור ולפ"ז בב"פ דל"צ שחיטה א"כ ל"מ אם נימא דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת היא משום דאינו זבוח והרי ב"פ א"צ שחיטה אלא אף אם נימא דהאיסור הוא משום אבמה"ח מכל מקום כל דא"צ שחיטה לית ביה משום אבמה"ח כמ"ש הט"ז בסי' י"ג בשם רש"י ועתב"ש שם וא"כ בב"פ ליכא משום אבמה"ח ושוב מקרי היה לו שעת הכושר והיה חצי שיעור מותר ולכך אצטריך למכתב לא יאכל ושוב אין ראיה דיהי' אסור בהנאה לחזקי' דהא לחזקי' אין הנאה בכלל אכילה רק כל דכתיב לא יאכל בצירי וכאן אצטריך למכתב לאסור חצי שיעור והיא קושיא נפלאה וצ"ל דלפמ"ש התוס' בב"ק שם דלמסקנא ניחא דנפקא לן מבשרו אף דשחטו ועבדו כעין בשר ע"ש א"כ כיון דלא מיירי מב"פ שוב לא היה לו שעת הכושר ושוב לא אצטריך קרא לחצי שיעור וא"כ שוב אתי לא יאכל בצירי לאסור בהנאה ושפיר פריך ולפ"ז להס"ד דלא ידענו מעבדו כעין בשר א"כ שוב היה מקום לומר דמיירי בב"פ שוב ל"ק לחזקי' רק לר"א דסתם לא יאכל ולא תאכל ג"כ הנאה בכלל ודו"ק היטב. ומה שהקשו בצל"ח פסחים דף כ"ב שם ובשעה"מ פ"ד מיסוה"ת בהא דמשני א"כ לכתוב לא יהנה והקשו דלהרמב"ם דבהנאה אין בו מלקות א"כ לא מצי למכתב לא יהנה דאז היה לקי לפענ"ד לק"מ דדוקא היכא שההנאה הוא בכלל אכילה והקרא הוא כולל אכילה והנאה עד"מ בב"ח דכתיב שלשה פעמים לא תבשל אבל גם אכילה לא כתיב וא"כ הנאה לא יצא מידי אכילה ואינו לוקה אבל כאן דמסקל יסקל אתי לאכילה א"כ אם לא יאכל אתי לאיסור הנאה שוב הוה קרא מיותר שפיר לוקה אף דנכלל באכילה ושפיר מצי למכתב לא יהנה אבל זה דחוק ובלא"ה תמיה טובא דלפמ"ש התוס' דמצי למפרך דלמא מיירי בב"פ א"כ היכא אמר אי איסור אכילה מסקל יסקל נפקא הא אינו מוכח כלל דדלמא מיירי בב"פ והיא תימה גדולה לשיטת התוס'. אמנם נראה דהנה הרא"ה הובא בשיטה מקובצת כתב דאף מב"פ ע"כ מוכח מסקל יסקל דהשור נאסר באכילה דאי אפשר לומר דלא הקפידה התורה רק על עונש השור ולא על הבעלים וזה לא מסתבר ע"ש ולפ"ז נראה לפענ"ד דבזה מחולקים שני התירוצים דהנה אם נימא דקרא מיירי בכל השוורים אף שאינם ב"פ וא"כ מסקל יסקל מוכח שהוא נבלה ונבלה אסורה באכילה וא"כ ממילא שייך לומר דלא יאכל אתי על הנאה דבכלל לא יאכל הוא בין לר"א בין לחזקיה וכמ"ש אבל זה כשנאסר מתורת נבילה אבל אם נימא דמיירי בב"פ ואיסור אכילה לא בשביל שהוא נבילה דא"צ שחיטה רק דהוא בשביל עונש הבעלים א"כ יש לומר דאף דבכ"מ הנאה בכלל אכילה היינו דוקא במקום שאסור באכיל' מצד שהתורה אסרתו באכילה כנבלה וטריפה וכדומה אבל כאן שאינו רק לעונש מנ"ל דהנאה בכלל דלמא סגי בעונש אכילה בלבד ובהנאה מותר וכעין שכתב העיטור לענין חמץ שעבר עליו הפסח דסגי לקנסו באכילה לבד ולא בהנאה ועיין בטוש"ע או"ח סי' תמ"ח ולפי"ז הכי קאמר אמרי ה"מ היכא דנפיק לי' איסור אכילה ואיסור הנאה מקרא מלא יאכל אבל הכא דאיסור אכילה מקרא דסקל יסקל נפקא אס"ד האי לא יאכל את בשרו איסור הנאה הוא נכתוב לא יהנה והוא משולל ביאור דמה נ"מ אם נפיק מחד קרא או שיש קרא מיוחד על איסור אכילה. ולפמ"ש אתי שפיר דבשלמא אם נימא דאיסור אכילה הוא בשביל דהוא איסור שהתורה אסרה באכילה א"כ גם הנאה בכלל לא יאכל אבל כאן דמסקל יסקל נפקא והיינו שהוא עונש א"כ א"א לומר דלא יאכל אתי לאסור בהנאה דמנ"ל דהא הנאה אינו בכלל אכילה והי' לי' לכתוב בהדיא לא יהנה וזהו דקאמר א"נ לא יאכל את בשרו למה לי דעבדיה כעין בשר והיינו א"נ דנימא כתירוץ התוס' דבאמת הו"מ למפרך דלמא ב"פ את בשרו אתי דעבדיה כעין בשר ודו"ק. ומעתה מיושב היטב הקושיא הנ"ל דגם אם כתיב לא יאכל על הנאה ג"כ לוקה דבשלמא כשהנאה אסורה בשביל דאסור באכילה שייך לומר דאין לוקה על הנאה דהוא בכלל אכילה אבל כאן דהוא איסור בפ"ע שפיר לוקה וא"כ שוב הי' לו לכתוב הנאה בפירוש וז"ב כשמש. ובזה מיושב קושית השטה מקובצת שם בשם הרא"ה דבפסחים אמרו דף כ"ד דלא יאכל אתי לכל איסורים שבתורה דאסורים בהנא' ולמה לא כתיב לא יהנה. ולפמ"ש אתי שפיר דדוקא כאן שייך האי קושיא ודו"ק היטב כי הוא ענין נחמד ועצה עמוקה. ובזה מיושב מ"ש התוס' דל"צ לדר"א דאכילה ידענו מסקל יסקל ולפמ"ש להס"ד לא שמענו מסקל יסקל דלב"פ ל"צ שחיטה ודו"ק:

והנה בהא דאמרו בחולין דף ק"א למאי דאפכן שגג בשבת והזיד ביוה"כ חייב וכו' וע"ז אמר רבא תרוייהו בהדי הדדי קאתיין ופירש רש"י ואין כאן אחרון וע"כ כי פטר לי' ריה"ג משום דקסבר כיון דבכולל ומוסיף אין איסור חל על איסור באיסור בת אחת נמי לא מחייב אלא לחדא וא"נ הזיד באחד מהן הרי שגגת חבירו עומדת וחייב והקשה אותי חכם אחד מקראקא ושמו ר' שמעלקא ני' דא"כ למה יתחייב אחת כשהזיד באחד מהן דבשלמא בשוגג בשתיהן חייב על אחת ממנ"פ או בשביל יוה"כ או בשביל שבת אבל בהזיד באחד מהן למה חייב אפילו אחת ולפענ"ד נראה דהדברים ברורים דהנה כבר הבאתי דברי הרמ"ע מפאנו שביאר דלכך לא ס"ל לריה"ג בת אחת אף דודאי חלו שתיהן והרי אף למאן דלא ס"ל איסור חל על איסור בב"א חל וכתב הוא דדוקא למאן דלא ס"ל דבעי חמור על קל א"כ בבת אחת יש לומר דחל דהא שניהם באו בב"א והי מיניהו מפקת אבל לריה"ג דלא ס"ל איסור חל על איסור משום דבעי חמור על קל א"כ בב"א אין כאן חומר על הקל דמאן מפיס איזה איסור קדים ולפ"ז עכ"פ על אחת בודאי חל דהא שניהם באים כאחד ואין כאן חומר על קל עכ"פ אחד חייב ואף דאין חל בב"א היינו לחייב שתים דבעי חמור על קל אבל אחת בודאי חייב וז"ב כשמש ומ"ש להקשות על דברת התוס' הזיד בשבת ושגג ביוה"כ פטור דהקשו דלר"ע נמי פטור דאינו שב מידיעתו דהא מזיד על השבת דאיסורו חמור דהוא בסקילה וכתבו דיוה"כ חמור ליה דהוא יוה"כ ומחילה וסליחה וע"ז הקשה דא"כ להיפך דהזיד ביוה"כ ושגג בשבת אינו שב מידיעתו ולק"מ דבזה יש לומר להיפך דשבת דחמיר בסקילה הי' שב מידיעתו:

ובמ"ש מיושב היטב הא דק"ל טובא בהא דאמר תרוייהו בהדי הדדי קאתיין דהרי מומר לחלל שבת הו"ל מומר לכל התורה ומומר ליוה"כ לא הוה מומר לכל התורה דלא שייך לומר הטעם דהוה כעובד ע"ז וכמ"ש בפרמ"ג בפתיחה כוללת ומשיג על התב"ש שכתב בפשיטות דיוה"כ הוה ג"כ מומר לכל התורה וא"כ שוב הוה עכ"פ שבת איסור חמור דיוה"כ אין בו חומר של מומר לכל התורה והו"ל קל על חמור ואיך חל בב"א. ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת כל שחל בב"א הרי חלו יחד ורק דאנן בעינן חמור על קל והרי לא נודע מי חל קודם וא"כ עכ"פ אחת חייב בודאי ובזה לא שייך קל על חמור וכמ"ש. ובמ"ש למעלה מדוקדקים דברי רש"י בד"ה שבת הוא במ"ש והני איסור בת אחת נינהו דהא בהדי הדדי אתי כשקידש היום מיהו אי אמרת בשלמא אית ליה לריה"ג בא"כ או מוסיף דחיילי איכא למימר מש"ה מתחייב אתרווייהו דהא אי נמי הוה אפשר דקדמי' חד לחברי' הוה אתי חברי' וחייב עלה דשבת לגבי יוה"כ הוה איסור מוסיף וכו' והדבר תמוה למה האריך רש"י כ"כ היה לו לומר בפשיטות דכאן הוה ב"א וכל שחל בכולל ומוסיף גם ב"א חל. ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת קל על חמור לא חל בכולל וא"כ ק"ל מה מועיל בת אחת וזה כוון רש"י דאם נימא דריה"ג אית ליה כולל ומוסיף אף קל על חמור א"כ גם אם נימא דחד קדים לחברי' עכ"פ הוה כולל ומוסיף אבל אם נימא דבעי חמור על קל א"כ מה מועיל ב"א דמאן מפיס איזה מהן קדים וכמ"ש הרמ"ע ודו"ק היטב:

ולכאורה יש לדחות דאפשר דקאי אליבא דמ"ד משאצל"ג פטור אך זה אינו דבאמת בשבת ל"א ס"ל לעולא דר' יוסי ס"ל כר"י במלאכה שאצל"ג דחייב וא"כ כאן דהקושיא קאי אליבא דר"י שפיר קשה. אך לפענ"ד נראה לפמ"ש המפרשים בהא דאמר רב מסתפינא דלא לחכו עלי דרי בתראי וקשה הא מצי סבר כר"י ומשאצל"ג חייב וכתבו כיון דלא ניחא לי' הו"ל כדבר שאין דרכו לצבוע ופטור אף למ"ד משאצל"ג חייב ולפ"ז כאן דכיון דל"צ לתווסי בשרה דמא דליתי לזבוני רק דמשאצל"ג חייב וכיון שאין דרכו לצבוע שוב פטור ובתשובה לענין השוחט עולת נדבה ביו"ט הארכתי בזה והנה ראיתי בטעם המלך הלכות גזילה דף ע' הערה נכונה בהא דאמרו בחולין דף ק"א דשבת ויוה"כ הוה איסור בת אחת ואמאי והא אם נימא דתוספת יוה"כ מה"ת ותוספת שבת אינו מן התורה וא"כ יוה"כ קדים ע"ש אמנם לפענ"ד נראה דהנה הר"ן בביצה ריש פ"ד גבי תוספת עינוי פלפל שם אם תוספת עינוי הוא קודם בה"ש או בה"ש ואף דבה"ש בלא"ה אסור מכח ספק הא לשיטת הרמב"ם ספק מן התורה לקולא וא"כ אצטריך קרא לאסור תוספת יוה"כ בספק לילה דהיינו בה"ש. ולפ"ז נראה לפענ"ד דכל שחל שבת ויוה"כ כאחת שוב גם שבת אסור וא"ל דבה"ש הוה ספק ומותר דהרי כל שלענין יוה"כ גלתה התורה דהתוס' אסור ומחזיקין שהוא לילה א"כ איך אפשר דלענין איסור שבת נחשבהו ליום ובשלמא בשאר שבת שאינו יוה"כ יש לומר דלענין יוה"כ רצתה התורה להחמיר משא"כ לענין שבת אזלינן בספיקו להקל אבל כל שחל ביחד היאך אפשר דלענין יוה"כ יחשב ללילה ולשבת יחשב ליום וא"כ שפיר חל בב"א. אמנם לפ"ז אי קשיא הא קשיא בהא דאמרו ביבמות דף ל"ד דר"מ אית ליה איסור בת אחת ופירש"י משום דכשקידש היום חל עליו איסור אכילת יוה"כ ואיסור שבת וקשה הא עינוי של אכילה בודאי הוה קודם בה"ש שהרי לענין עינוי של אכילה לכ"ע הוה דאורייתא ומטעם דכתיב ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחדש בערב ועפר"ח סי' תר"ח וא"כ מתחיל עוד מתשעה לחדש קודם בה"ש וא"כ שוב יוה"כ קדים ואיך מקרי בת אחת והיא קושיא נפלאה הן אמת דבלא"ה תמוה דברי הר"ן דהרי שיטת הרמב"ם פ"ט משגגות דעשה מלאכה בה"ש של ע"ש מקרי איקבע איסורא ומביא אשם תלוי ועיין בלח"מ שם והרי באקבע איסורא גם הרמב"ם מודה דספק אסור מה"ת דאל"כ אשם תלוי היאך משכחת לה וא"כ שוב יקשה גם להרמב"ם למה לי קרא על תוס' יוה"כ לענין בה"ש הא מקרי אקבע איסורא וגם בשבת אסור וע"כ דתוספת יוה"כ על קודם בה"ש ושוב יוה"כ קדים. הן אמת דהמעיין בחולין שם ימצא דשבת על יוה"כ ודאי חייל דהו"ל מוסיף דשבת הו"ל מיתת ב"ד ויוה"כ זדונו כרת ורק יוה"כ על שבת א"א לחול וא"כ כל שאתה אומר שיום הכיפורים קדים שבת בודאי חל. אמנם אכתי קשה למה דקאמר שם דשבת קביעא וקיימא וקאמר הש"ס סוף סוף תרווייהו בהדי הדדי קאתי אמאי לא קאמר דאדרבא יום הכיפורים קדים.

אך לפי עניות דעתי נראה דבר נכון דאם נימא דשבת קביעא וקיימא וא"כ יוה"כ עצמו לא מצי לחול על שבת א"כ איך שייך לומר דתוספת יוה"כ חמור הא התוספת אינו רק על מה שיש גוף יוה"כ שייך התוספת וכיון שגוף יוה"כ לא חל פשיטא דלא יהיה טפל חמור מן העיקר ושפיר אמרינן דעכ"פ בהדי הדדי קאתי ושוב הוה יוה"כ קדים. אך לפ"ז באכילת יוה"כ והוצאת שבת שוב יקשה דהיאך שייך בת אחת והא יוה"כ קדים וא"ל דלא שייך תוספות יוה"כ כל שיוה"כ לא חל דהא זה אינו דגבי אכילה מחמת שבת לא מתסר רק מחמת יוה"כ ושוב יוה"כ קדים וע"כ כפירוש התוס' ודברי רש"י צ"ע. אך י"ל דשם גבי אוכל אכילה אחת וחייב עליה ארבע חטאות וא"כ בתוספת יוה"כ דאינו רק עשה בלבד לא הוה חל על חלב ונותר שהרי אינו חל רק ע"י כולל דחל יוה"כ על דברים המותרים וא"כ הרי בקל על חמור לא חל בכולל כמ"ש התוס' בדף ל"ג ד"ה אמר אליבא דר"י וא"כ שוב לא שייך לומר דיוה"כ קדים דלענין זה לא שייך דיוה"כ קדים ודו"ק ואף אם ר"מ ס"ל דחל כולל אף על קל על חמור מכל מקום פשיטא דתוספת יוה"כ דאינו רק בעשה לבד ודאי לא יוכל לחול על איסורים חמורים ודו"ק וז"ב:

והנה בהא דאמרינן בחולין שם למה דאפכן שגג ביוה"כ והזיד בשבת פטור שגג בשבת והזיד ביוה"כ חייב קשה לי לפמ"ש המהרי"ט בחידושיו לקידושין דף ע"ח בהא דאמר חזר ובא עליה עשאה חללה והקשה דהא אין איסור חל על איסור כמו באלמנה ואחותו וכתב דכי אמרינן אין איסור חל על איסור היינו לחייב עליה משום אלמנה ואחותו אבל אם שגג באחותו והזיד באלמנה לוקה משום אלמנה דמשום שהיא אחותו לא גרעא משאר אלמנה וביאור דבריו דדוקא לחייבו שתים לא שייך איסור חל על איסור אבל לחייבו אחת פשיטא דחל האחרון על ראשון אף שהראשון קדים והשעה"מ השיג עליו בהלכות א"ב דף קי"א אבל הסכים דאם איכא איסור כולל או מוסיף אבל לא התרו בו משום המוסיף נדון על האיסור השני והביא כן בשם הריטב"א ליבמות ע"ש. ולפ"ז כאן מועיל מה דשבת קביעא וקיימא ולא יכול איסור יוה"כ לחול עליו דלית ליה א"כ מכל מקום כיון דעל השבת הוא מזיד ולא שייך קרבן א"כ על יוה"כ דהוא שוגג יתחייב חטאת דדוקא שתים אינו חייב אבל אחת יתחייב. אך נראה דל"ד דשם מתחייב על אותו שהתרו בו ועל השוגג מפטר אבל כאן אדרבא אנו רוצים לחייבו על המזיד ולא על השוגג. ומה שהקשיתי למעלה דלתחייב משום מפרק לק"מ לפענ"ד דכאן א"צ להדם דבשלמא בהך דהשוחט עולת נדבה ביו"ט דאם זרק הורצה שייך משום מפרק אבל כאן דכל ששחט זר פסול שוב הו"ל מקלקל גמור ופטור. ויש להמתיק הדברים דל"מ לעולא בשבת דף ל"א דר' יוסי ס"ל כר' יהודה דמשאצל"ג חייב א"כ אליבא דר"י בחובל אינו חייב רק דצריך לכלבו או לאפרו וכמ"ש רש"י בשבת דף ק"ו דתלוי זה בזה וא"כ כאן דא"צ לדם דהא פסול לזרוק וא"כ הו"ל מקלקל ופטור אלא אף לר' יוחנן בשבת ל"א דר' יוסי ס"ל כר"ש הא בעי תיקון קצת כמ"ש התוס' בדף ק"ו ד"ה חוץ וא"כ כאן א"צ כלל ואף אם נימא דלא כרשב"ם ור"ש מחייב אף בא"צ כלל והיינו דר"ש ס"ל חובל ומבעיר חייב אף במקלקל לגמרי מ"מ זהו מתורת חובל והרי כל חובל בשבת אינו חייב משום מפרק דהו"ל מלשאצל"ג דא"צ לדם וגם ר"ש מודה במשאצל"ג לגמרי וא"כ לא שייך מפרק כלל ודו"ק היטב:

והנה לכאורה קשה לי בהא דמוקי בפרו של כה"ג וקשה הא לפמ"ש התוס' בשבת דף ק"ו דלר"י אף בחובל וצריך לכלבו חשוב מקלקל והא דחייב בשוחט בשבת אף דהו"ל מקלקל היינו לפי שתיקן להוציא מידי אבמה"ח ובשעת הקלקול בא לו התיקון שמוציא תיכף מידי אבמה"ח אבל תיקון שבא לאח"כ כמו בחובל וצריך לכלבו דבא אחר שקלקל זה לא חשוב תיקון והנה זה רבות בשנים הקשיתי דאם נימא כר"ל דמזמנין ישראל על ב"מ ואין מזמנין כותים על ב"מ משום דלישראל בשחיטה תלוי והא אשחטא וכותים במיתה תלוי כאבמה"ח דמי וא"כ שוב אינו בא התיקון להוציא מידי אבמה"ח לב"נ תיכף וא"ל דמתקן להוציא מידי אבמה"ח לישראל הא אסורה באכילה ליומא ובודאי אינו מתקן תיכף וצ"ל דהתוס' ס"ל דלא קי"ל כר"ל וכראב"י משום דמי איכא מידי וכל דשחיטה מתיר לישראל מועיל תיכף לב"נ ולפ"ז קשה לי טובא דהרי בהא דאמרו בחולין דף י"ד השוחט בשבת וביוה"כ אעפ"י שמתחייב בנפשו שחיטתו כשרה הקשו התוס' דאמאי כשר השחיטה הא נעשה מומר וכתבו שני תירוצים או דמיירי בצינעא ולא נעשה מומר או דבפ"א לא נעשה מומר. והנה הרמב"ם דעתו בפירוש המשנה דנעשה מומר מיד בתחלת השחיטה ואף דמקלקל הוא כיון דהוא ע"מ לתקן ועיין בחידושי ר"ן שם ובקצה"ח סי' נ"ב ובפליתי סי' י"א בזה וא"כ ע"כ כתירוץ הראשון והנה גדר בפרהסיא כתב בספר ב"ה ובתב"ש סי' ב' דהיינו בפני עשרה מישראל ולפ"ז בפרו של כה"ג ביוה"כ דהיו שם כהנים והעם רב פשיטא דהיה בפני עשרה מישראל ובפרט לפמ"ש התב"ש דדבר שידע שבודאי יתפרסם הדבר מקרי בפרהסיא וכתב דהכי משמע בסנהדרין דף ע"ד וכוונתו למה דאמרו שם אסתר בפרהסיא הוה ואף דהיה בחדרי חדרים כיון דודאי יתפרסם הדבר חשוב בפרהסיא א"כ אם שחט זר פרו של כה"ג בודאי יתפרסם הדבר ופשיטא דחשיב בפרהסיא שהרי הכה"ג יצטרך לשחוט פר אחר וכל העבודה נתקלקל וא"כ שוב הוה מומר ושוב לא הועיל השחיטה לישראל והו"ל כנתנבלה בשחיטה דל"מ גם לב"נ כמבואר ביו"ד סי' כ"ז ובתב"ש שם וא"כ שוב לא בא תיקון מיד והו"ל מקלקל גמור ולמה יתחייב משום שבת ועיין בפליתי סי' י"א שכתב ג"כ דא"צ בפרהסיא בפני עשרה בני אדם רק כל שעושה בפומבי או שהתיר עצמו למיתה אין לך מומר גדול מזה וכתב שכן נראה מהמרדכי דכל שמתחייב מיתה אין לך מומר גדול מזה וא"כ שוב נעשה מומר ונפסלה השחיטה ואין מועיל התיקון מיד להוציא מידי אבמה"ח והיא קושיא נפלאה והנראה בזה דהנה באמת הקשה הגאון מוהרד"ב בקונטריסו הנ"ל דכיון דלרבי קיימינן וב"ק ור"ח אליבא דרבי נחלקו וא"כ לרבי יוה"כ מכפר אף על שאינם שבים א"כ לא משכחת שיתחייב על שבת ועל זרות ואף כרת דיומא לא מתחייב רק בחנקתיה אומצא וצריך לומר דגם כאן מיירי במת קודם שנשתלח השעיר ע"ש שביאר כן בהדיא ולפ"ז באמת הא שיטת התוס' דלא נעשה מומר בפ"א וגם באותה שחיטה לא נעשה מומר אך הרמב"ם ס"ל דבתחלת השחיטה נעשה מומר ונתחייב על כל חתך וחתך וכבר נעשה מומר ועיין פליתי סי' י"א ובקצה"ח סי' נ"ב ובתב"ש סי' י"א ולפ"ז כאן דיוה"כ מכפר אף על שאינם שבים וא"כ עכ"פ עד גמר השחיטה לא נעשה מומר דהא יוה"כ מכפר כ"ז שחי. אך זה אינו דאם מת קודם שעבר יוה"כ לא נתכפר כלל. ולפענ"ד נראה דנעשה מומר דבאמת הוא פקר לחלל שבת בפרהסיא ואף דיוה"כ מכפר היינו כשעבר יוה"כ אבל ביוה"כ עצמו אין יוה"כ מכפר וא"ל דמתחלה כשחלל סבר שיוה"כ יכפר עליו דא"כ בודאי לא מועיל דהאומר אחטא ויוה"כ מכפר גם רבי מודה דלא מועיל דאגב שאני כדאמרו ביומא דף פ"ז וע"כ דלא חשב כן ושוב הוה מומר והשחיטה נפסלה והדרא קושיא לדוכתה. אך נראה דרב אחא בר יעקב דמשני בשחיטת פרו של כה"ג אזל לשיטתי' דס"ל דאין מזמנין כותים על ב"מ ולא ס"ל מי איכא מידי וא"כ ע"כ ס"ל דאף דאין התיקון בא מיד ג"כ מקרי מתקן ודלא כשיטת ר"ת וא"כ שוב ל"ש דנעשה מומר דמ"מ תיקן להוציאו מידי אבמה"ח וכמ"ש למעלה וא"ש:

והנה במ"ש למעלה דלא תיקן להוציאו מידי אבמה"ח לישראל משום דאסור באכילה ליומא נתיישבתי דזה אינו דהרי מדאורייתא מחזי חזי וחשוב תיקון אך בפשיטות א"ש דהרי כיון דהוה קדשים ואסור לישראל לא חל אבמה"ח על קדשים וכ"כ הצל"ח בפסחים דף ע"ג ע"א גם מ"ש לעיל בשם התב"ש דכל שידע שיתפרסם הדבר הוה בפרהסיא ולמדו מסנהדרין וכמ"ש בכוונתו באמת שגם הש"ך בסי' קנ"ז ס"ק ד' כתב כן וכתבתי על הגליון שגם השל"ה כ"כ ובחבורי ליו"ד סי' רנ"ד נקוב בשם יד שאול הארכתי בזה:

והנה במ"ש למעלה ליישב דלכך יוה"כ לא הוה איסור קדים אף דתוספת יוה"כ מוזהר עלה משום דכיון דשבת ויוה"כ הו"ל שבת קביעא וקיימא שוב לא שייך לומר דתוספות יוה"כ קדים דאם גוף יוה"כ לא יוכל לחול על שבת איך התוספות דקודם יחול ושם הארכתי אמנם אחר העיון קשה דהא באמת בב"א מצי חל רק דבעי חמור על קל ובב"א מאן מפיש איזה חל קודם וכמ"ש הרמ"ע ולפ"ז לפי מה שכתבתי כאן ל"ש מאן מפיש דלמא שבת קדים דזה אינו דהא באמת יוה"כ מתחיל קודם דתוספת יוה"כ הוא מן התורה וא"כ כיון שכן שוב שייך איסור ב"א ול"ש טעמו של רמ"ע והיא קושיא נפלאה. והנראה בזה דהנה בתוס' רי"ד הקשו בקידושין דף נ"א דאיך שייך לומר דבב"א איסור חל על איסור הא כל שאינו בזאח"ז גם בב"א אינו וכתב דבאחע"א לא שייך זאת דהי מיניהו אתה מוציא ואני הארכתי בזה בתשובה עפ"י דברי התוס' בבכורות דף ט' דבקדושה הבא מאליה לא שייך כל שאינו בזאח"ז ועיין בחבורי יד שאול סי' רל"ח ולפ"ז כיון דשבת קביעא וקיימא ויוה"כ ב"ד קבעו לה וא"כ לא שייך כלל ענין ב"א דכל הטעם הוא דהי מיניהו מפקת אבל כאן ודאי שייך לומר דכיון שאינו בזאח"ז דל"מ חל יוה"כ על שבת קל על חמור גם ב"א שבת קדימה יש לו דהא קביעא וקיימא וא"כ לכך לא חל ב"א ובזה מיושב היטב קושית התוס' שהקשו דמה ס"ד דלא אמר אף דא"כ ומוסיף לית ליה בת אחת אית ליה וכתבו דשבת קביעא וקיימא וע"ז הקשו דא"כ למה לי שבת היא פשיטא דחייב על שבת הקדום ולפמ"ש אתי שפיר דסד"א דיוה"כ מקרי קדים דתוספת יוה"כ דאוריית' וכמ"ש וקמ"ל דמ"מ לא שייך ב"א דקביעא וקיימא וא"כ שוב לא שייך תוספות יוה"כ דתוספות הטפל לא עדיף מגוף יוה"כ וכמ"ש ודו"ק היטב. ובזה מיושב היטב קושית הגאון מוהרד"ב הנ"ל דלפי מה דמוקי בשחיטת פרו ואפי' כה"ד דזר אצלו קאמר וע"ז הקשה דא"כ הוה איסור ב"א דכ"ע מודו דאיסור זרות לא חל עד יוה"כ והו"ל איסור ב"א וצ"ל דז"א דמכל מקום איסור המלאכה קדים דגם בלילה אברים ופדרים שמשלה בהן האור מותר להקטיר ומשום זרות אינו רק ביוה"כ עצמו לפ"ז יקשה אמאי לא מוקי בהקטרה וא"ל דהבערה בלאו והיינו משום דהוה קל על חמור דזה אינו דלגבי כה"ד הוה הבערה קיל דדוקא בעבודת היום אסור לו להבעיר משא"כ בשאר עבודות הותר לו הבערה וא"כ זרות שלו חמור וכבר כתבתי בזה. ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת קשה למה דמוקי בשחיטת פרו של כה"ג למה לא חשיב יוה"כ וכ"כ לעיל בזה וצ"ל דיוה"כ לא חל דשבת קביעא וקיימא ולפ"ז דוקא בשחיטת פרו אבל הבערה לא שייך שבת קביעא וקיימא דאדרבא מצד שבת הותר לו העבודות רק בשביל יוה"כ הוא דאסור וא"כ למה לא חשיב שלשה גם יוה"כ בשלמא בשחיטת פרו שבת קביעא וקיימא דשחיטת פרו לא הותר לכה"ד בשום פנים ולגביה לא הותר להכה"ד אבל הקטרה דהוא הבערה דהותר בשאר דבר לכה"ד שייך שוב לומר דחל גם יוה"כ דשבת לא קביעא וקיימא ודו"ק היטב. מיהו לפמ"ש בשאגת ארי' דביוה"כ אי הבערה בלאו ל"ש ביוה"כ איסור הבערה שוב יקשה לוקי בהבערה ומה דלא חשיב יוה"כ משום דלא נאסר בשביל יוה"כ וע"כ דגם ביוה"כ אסור ודו"ק. איברא דלפמ"ש דבשבת ויוה"כ לא שייך ב"א דהא שבת קביעא וקיימא קשה מהא דחשיב ר"מ אם היתה שבת והוציאו בפיו והיינו דהוה שבת ויוה"כ איסור ב"א והא גם ב"א לא חל. ומזה ראיה ברורה לפירוש רש"י דמחמת איסור אכילה הוא ושוב שייך ב"א דא"ל דאינו בזאח"ז דגם בזאח"ז חל וכמ"ש התוס' בהדיא ביבמות דף ל"ד ולפירוש התוס' יקשה דאמאי הוה איסור ב"א ודו"ק היטב כי הדברים נחמדים מפז:

איברא דדברי הכ"מ תמוהים וכמ"ש מהרי"ט בתשובה והנה לכאורה קשה לשיטת הריב"א דמיתה דמחוסר בגדים הוה אף בביאה גרידא לאהל מועד אף בלי עבודה כמ"ש התוס' ד"ה להביא ביומא דף ה' א"כ זרות דמחוסר בגדים קדים אף למה דמוקי בב"א מכל מקום הזרות קדים ואני עשיתי סמך לדברי הריב"א בהא דאמרו יומא דף י"ב אבנטו של כה"ד ביוה"כ וקשה לשיטת הרז"ה ודעימי' דביו"כ אין שום עבודה שכשרה בהדיוט ולא הי' פייסות כלל וקשה א"כ למה לי' לאבנט ליוה"כ ומהתימה על הרמב"ן שלא הרגיש בזה ומצאתי בתוס' ישנים ביומא שם שהרגיש בזה. וכתבו דהי' פייסות וכמ"ש הרמב"ן ואכתי קשה על הרז"ה ולפמ"ש אתי שפיר דנ"מ לענין כה"ד שנכנס שלא לעבוד דהי' צריך בגדים מיהו לפמ"ש הריטב"א בקידושין דף ע"ז דזה מקרי בב"א דאין אנו דנין על העושה רק על גוף האיסור א"כ גם כאן אתי שפיר ולפמ"ש בתשובה לפלפל בדברי הריטב"א יש ליישב בזה קושית הגאון מוהרד"ם הנ"ל במה דלא מוקי בכה"ד ובהקטרת ודו"ק.

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף