שואל ומשיב/ד/א/לו
שואל ומשיב 
ד א
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
ע"ד ששאלת באחד שצוה לתת לפלוני מנה עבור שגזלו וע"ז הארכת אם אדם משים עצמו רשע ונאמן. הנה זה ודאי פשוט דלענין לחייב עצמו ממון נאמן אף שמשים עצמו רשע וכן מצאתי בשו"ת שבות יעקב ח"א סי' ק"ע בנדון זה ממש והאריך מכמה סוגיות דאדם נאמן על עצמו לענין חיוב ממון ע"ש ותמהני שלמה לא הביא דהדבר מבואר באלפסי כתובות פרק המדיר דכל שמודית ששמשתו נדה מפסדת כתובתה אף שמע"ר וכמ"ש הר"ן שם לתמוה על הראב"ד וכ"כ הר"ן פרק כל הנשבעין ועיין בשו"ת ב"ח החדשות סי' פ"ד באורך ועיין בשו"ת אא"ז הח"ץ ז"ל סי' ק"נ. אך בגוף הדבר לפענ"ד דאין היורשים מחוייבין לקיים דבאמת כיון שאין אדם משים עצמו רשע ואינו נאמן לומר שגזלו ניהו דמכל מקום חייב עצמו לתת מכל מקום לא שייך בזה מצוה לקיים דברי המת דזה אינו רק שחייב עצמו לתת ומידי דהוה אם נדר ומת דאין מחויבין הבנים לקיים וא"ל משום דהיה מתנת שכ"מ דעכ"פ חייב לתת לו במתנת שכ"מ ז"א דכיון דאמר שיתנו בשביל שגזל לו לא שייך בזה משום מתנת שכ"מ וכמ"ש התוס' בב"ב דף קע"ה דכל שאמר שיתנו בשביל הלואתו אם מגיע להם מתורת הלואה נותנים ואם לאו א"צ ליתן וה"ה כאן דהוא אמר בפירוש שיתנו לו בשביל הגזילה וע"ז אינו נאמן להשים עצמו רשע ורק שאנו אומרים דעכ"פ מחוייב ליתן שהרי התחייב עצמו ליתן וע"ז עכ"פ אין הבנים מחוייבים לקיים ולפענ"ד אף באופן המבואר בסי' רנ"ב שמחוייבים היורשים לקיים כגון בהשליש וכדומה מכל מקום הוא לא צוה ליתן כ"א בעד גזלתו וע"ז אינו נאמן וז"ב. מיהו יש לומר דאולי רצה לעשות תשובה ושוב נאמן וכמ"ש בב"מ דף ג' ושוב נאמן לומר שגזלו וצ"ע גם בזה ובאמת שהשבות יעקב הביא סברא זו בשם החות יאיר סי' רל"א שכתב כיון דשייך לומר דרצונו לעשות תשובה אדם נאמן לעשות עצמו רשע והוא השיג עליו דא"צ לזה דיכול לחייב עצמו אבל לפענ"ד נראה דכאן לא שייך זאת דניהו דרצונו לחייב עצמו אבל היורשים אינם מחוייבים לקיים. ובאמת לכאורה היה נראה לי דאם נימא דרשות יורש כרשות לוקח דמי א"כ כיון דמתנת שכ"מ אינו חל רק לאחר מותו כמ"ש הב"י בטור חו"מ סי' ר"נ וא"כ כיון שבא ליד היורש שוב הוה שינוי רשות ואינם מחוייבים היורשים להחזיר ומסתמא הוי יאוש ג"כ כיון דע"כ לא יכול הנגזל לתבוע דאין לו עדים דאל"כ לא מקרי רצונו לעשות תשובה דהא בלא"ה יש תשובה שהוא יוכל לתבוע ע"י עדים וכדומה וא"כ בלי ספק נתייאש והוה יאוש ושינוי רשות וא"כ כל מה שיחזרו הוה מתנה בעלמא וכעין דאמרו בב"מ דף ס"ו וא"כ אינו נקרא בזה עושה תשובה במה שצוה לחזור לאחר מותו והוא לא קיים המצוה והוא רשע בעונו מת ושוב אין אדם משים רשע. אך יש לומר דמלבד דאנן קיי"ל דרשות יורש לאו כרשות לוקח דמי וכמבואר בסי' שס"א אף גם דלשטת הטור ריש סימן ר"נ קונה מתנת שכ"מ לכשימות למפרע שוב קיים הוא המצוה למפרע וחבול ישיב רשע ושייך לומר שרצונו לעשות תשובה וגם דוקא מתנת שכ"מ הוא דנחלקו הטור וב"י ריש סי' ר"נ אבל במה שמצווה להחזיר החוב או הגזילה פשיטא דזה קנה למפרע וע"כ דברי החו"י נכונים אבל דברי השבות יעקב תמוהים לפענ"ד. ובזה נראה לפענ"ד להבין הא דאמרו בגיטין דף נ"ד מתוך שנאמן אתה להפסיד שכרך אתה נאמן להפסיד ס"ת והדבר צריך ביאור דסוף סוף היאך נאמן להפסיד ס"ת והדבר אינו בידו ולפמ"ש יש לומר דבאמת צ"ב היאך נאמן לומר שכתב ס"ת בגליון שלא עבד לשמה והא כל דפסיל הס"ת שוב כתב האזכרות בחנם וגם אם עשה איזה דבר שאינה כשורה אינו נאמן לעשות עצמו רשע כמ"ש הקדמונים ז"ל בשיטה מקובצת כתובות דף י"ח גבי עדים שחתמו שקר ע"ש. אך נראה כיון דלענין ממון נאמן אדם על עצמו אף כשעושה עצמו רשע וכמ"ש וכבר נודע דלגבי עצמו נאמן אדם מתורת עד ועיין בקצה"ח סי' ל"ד ולפ"ז כיון דאי אפשר לחלק עדותו לומר דנאמן לגבי ממון ולא לס"ת דהממון אינו בא רק מכח ס"ת וא"כ כל שנאמן להפסיד שכרו מתורת עד נאמן גם לגבי ס"ת ואף דע"א אינו נאמן באיסורין כל שאינו בידו אבל כאן כל דנתן לו תורת נאמנות לגבי ממון והו"ל עד לגבי עצמו גם לגבי איסור נאמן וכעין מ"ש האחרונים בהך דר"י בפלוני רבעני לרצוני דכל דלר"י לא פלגינן דיבורי' מתוך שנאמן על חברו נאמן לגבי עצמו ועיין בנוב"י מהד"ק חלק אהע"ז סי' ע"ב. איברא דיש מקום לומר דרצונו לעשות תשובה שלא יקראו בס"ת ולא שייך אין אדם משים עצמו רשע ועיין במגן גבורים סי' ל"ב. אך נראה דאם נימא דאינו נאמן לפסול ס"ת הרי הוא בכלל מוציא לעז על ס"ת כשרה כיון דאינו נאמן לפסלה ולא שייך דרצונו לעשות תשובה דבכה"ג אם היה אומר על אדם הי' לוקה על שהוציא לעז כמבואר בחו"מ ריש סי' כ"ח ובזה מיושב מה ששאל ס"ת ביד מי והקשה הרא"ש למה שאל הא האמינו אף שאינו בידו ולפמ"ש אתי שפיר דכל דהיה בידו היה נאמן משום בידו אבל לא שייך להאמינו מתורת עד וזהו שחידש מתוך שנאמן להפסיד שכרו וכמ"ש ודו"ק:
ובזה נראה לפענ"ד ליישב הא דהקשו כלם בהא דיליף מכה"ג דנאמן לומר פגול הי' והקשו האחרונים דהא אם פגל במזיד משלם וא"כ שייך מתוך שנאמן לשלם וכו'. ולפמ"ש אתי שפיר דכל ענין דמתוך דלענין התשלומין הוא עד ויש לו תורת עדות ולפ"ז זהו שם דאף שיש לומר דהס"ת כשר מכל מקום הוא נאמן שאינו מגיע לו שכר דהא לא עשה פעולתו בשלימות כמו שהעיד על עצמו ואינו מגיע לו שכר אבל לענין פיגול כל דלא נאמין לו שפיגל והזבח כשר אינו מקום לשלם דהא לא הפסיד הזבח ואדרבא הוא מוציא לעז על זבח כשר וע"כ דאינו נאמן בתורת עד דהא לענין איסור אינו נאמן ורק משום דרצה להזיק בנכסיו ובזה לא שייך מתוך שנאמן דעל הממון אינו נאמן בתורת עדות ודו"ק היטב כי הוא ענין נחמד:
עוד היה נראה לי בכוונת הש"ס מתוך שנאמן אתה להפסיד שכרך ולישב מה שהקשיתי דהא אין אדם משים עצמו רשע דהנה המלמ"ל פ"ד ממלוה ולוה ה"ו בשטר שיש בו ריבית בד"ה וכתב בעל כ"ח נסתפק באם העדים אומרים שידעו שיש איסור ואעפ"כ חתמו השטר אם נאמנים דיש לומר דאין אדם משים עצמו רשע הוא דוקא כשמהוים האיסור אבל אם האיסור נגלה רק שמסופקים אם הם ידעו שוב אינם המהוים האיסור לא שייך אין אדם משים עצמו רשע ובגליון המ"ל הקשיתי מסברת התוס' ב"מ דף ג' שהקשו דאיך שייך שיאמר מזיד הייתי דהא אין אדם משים עצמו רשע והא שם המעשה נגלה שאכל דיש כאן עדים רק דהעדים לא ידעו אם שוגג הי' או מזיד בכה"ג לא שייך אין אדם משים עצמו רשע והיא קושיא גדולה על המלמ"ל וכתבתי ליישב דשם דעכ"פ מגו לא שייך בזה דאין אדם רוצה לעשות עצמו מזיד רשע וכמ"ש הש"ך בכללי מגו ס"ק כ"ד בשם ר"ש מקינון. ובזה ישבתי לנכון דברי התוס' במכות דף ב' שהקשו דהא יוכל לטעון מזיד הייתי והקשה המהרש"א דהא אין אדם משים עצמו רשע ולפמ"ש אם הי' טוען מזיד הייתי לא שייך אין אדם משים עצמו רשע דהא הענין נגלה ע"פ עדים ואינו מהוה איסור חדש ורק מגו ל"ש בזה. עוד כתבתי דבאמת לפמ"ש ברא"ש פרק הגוזל קמא בהגהת אשרי שם במעשה דפרגא דלפטור עצמו מממון יכול לעשות עצמו רשע ולפטור עצמו ולפ"ז יש לומר דה"ה מגלות יכול לפטור עצמו ולעשות עצמו רשע והתוס' לא הקשו רק גבי חטאת דאתי לכפרה ובמה יפטור עצמו מכפרה במה שעושה עצמו רשע דסוף סוף צריך כפרה ואף דאין כופין על הכפרה בכה"ג כופין כמ"ש התוס' ביבמות דף פ"ז ע"ב עכ"ל שם עכ"פ מבואר במלמ"ל דהיכא דאינו מהוה איסור חדש לא שייך אין אדם משים עצמו רשע לפ"ז כיון שלענין ממון אדם משים עצמו רשע ונאמן לומר שהגוילין לא עבד לשמה א"כ שוב נאמן אף לגבי איסור דהא אינו מהוה איסור חדש דלענין הממון שבו כבר נגלה הדבר ונאמן ועדיף זה מהך דמלמ"ל דבהך דמלמ"ל עכ"פ לא נגלה שעשו במזיד אבל כאן לענין הממון נגלה הדבר שעשה כן ולמה לא יהיה נאמן לענין האיסור והא דאמר דבאזכרות אינן נאמן דטעי בדר' ירמי' היינו כל דלא פסל הס"ת כלו שוב לא נתגלה בהתו על כל הס"ת ושוב מע"ר או דעכ"פ אינו נאמן כיון שאינו בידו ורק דכל שנאמן לגבי ממון הרי הענין נגלה ודו"ק. ובזה יש ליישב ג"כ הך דכה"ג ביוה"כ וע"ד שכתבתי ודו"ק:
והנה הראני הרב המופלג החריף מוה' פייביל ני' מביטשאוטש בב"י חו"מ סי' ר"נ מחודש ב' שכתב בשם תשובת הגאונים באחד שצוה לפני מותו שיתנו לפלוני מנה עבור שגנבו בנערותו ויש עליו כתובת אשה ושט"ח אין סומכין על הודאתו במקום שחב לאחריני ע"ש ומשמע הא לא"ה היה נאמן וכדברי הח"י והשבות יעקב אבל לפענ"ד יש לדחות דשם מבואר שגנב בנערותו וא"כ אז לאו בר חיובא הי' רק שצריך לשלם לכשיגדל ועיין באו"ח סי' שמ"ג ובט"ז שם שהביא מהך דרפרם וא"כ בזה לא עשה עצמו רשע ובודאי נאמן לולא דחב בהודאתו:
והנה ראיתי בדרך העברה בעלמא ספר שו"ת רשב"ש והוא בן שו"ת תשב"ץ והובא בב"י בכמה מקומות ובדקתי בספרו שראיתי בדרך מקרה בסי' תקל"א שם העלה דהא דאין אדם משים עצמו רשע הוא דוקא לענין עדות אבל כל שטוען שהוא רשע עונשין אותו על ידו והביא ראי' מהא דאמרו בכתובות דף יו"ד מברכתא חביטו לי' ומהימן ומסבינן לי' כופרי וכן מהא דאמרה טמאה אני לך ואף ברצון היתה נאמנת ובראשית ההשקפה כאשר ראיתי כן תמהתי דהא ברמב"ם מבואר בהדיא פח"י מסנהדרין דאין ממיתין ולא מלקין המודה בעבירה שמא מעמלי ומרי נפש הם וכן בהא דאמרו מה אם ירצה לומר מזיד הייתי שהקשו בתוס' דהא אין אדם משים עצמו רשע וכתבו דרצונו לעשות תשובה אבל משמע דאם לא הי' מקום לתלות שרצונו לעשות תשובה לא היו מענישין אותו ובקידושין דף נו"ן אמרו דלא עביד אינש נפשיה רשיעא ושוב ראיתי בסי' תקל"ב שם כתב שנית על ענין הזה וכתב דהרמב"ם הוצרך לחדש טעם אחר שמא מעמלי ומרי נפש הם וממה אם ירצה לומר מזיד הייתי כתב הרשב"א בתשובה דמזה מוכח דאדם משים עצמו רשע ובאמת בדברי הרמב"ם מבואר בהדיא דאין אדם מע"ר ועיין בקונטרס הסמיכה למהרלב"ח ודברי הרשב"א בתשובה אם קבלה היא נקבל אבל בתוס' ובשיטה שם מבואר כדברי התוס' ובדברי הראב"ד והר"ן מבואר בהדיא דבמודית ששמשתו נדה אינה נאמנת אף לענין ממון דאין אדם משים עצמו רשע ובזה נחלק הר"ן אבל לענין עונש פשיטא דאין אדם מע"ר ועיין ביו"ד סי' קע"ז סי"ב ובסי' קס"ח בש"ך ס"ק ע"ט. ומה שהביא ראיה מהך דטמאה אני לך עיין בשו"ת אא"ז הח"ץ ז"ל סי' ק"נ ובשעה"מ פ"ט מאישות שם כתב ליישב די"ל דלטובה נתכוונת שלא תאסר עליו כל ימיה ושם הביא דברי הרשב"א וכפי הנראה לאותו רשב"א כיון הרשב"ש ושם אינו מבואר רק דבמיגו נאמן אף דמשים עצמו רשע וגם על זה חולק המהריב"ל אבל לא שלא במיגו ע"ש אמנם מצאתי בב"י סי' ל"ד שהביא בשם בעה"ת שער כ"ה שכתב דלמטען על חברי' ענין שמשים עצמו רשע לא מבטלינן טענתי' אבל אין ראיה דלענין ממון נאמן כמבואר בהגהת אשר"י פרק הגוזל קמא במעשה דפרגא ועיין בכנה"ג בסי' ל"ז בהגהות הטור אות סמ"ך שהביא בשם מהרשד"ם שכתב כעין זה והוא לא עמד בזה ועמ"ש בהגהת ב"י שם אות צ' ובסי' פ"ב בכלל מגו ובתומים אות ק"ה שם.
ומצאתי בב"ח החדשות שכתב ג"כ כסברת הרשב"ש ע"ש בסי' פ"ד ונסתייע מדברי בעה"ת האלו אבל לפמ"ש אינו מוכח כלום וגם דברי בעה"ת לא ראיתי במקומם. שוב אחר החיפוש והיגיעה מצאתי דברי הבעה"ת והוא בשער אחד ועשרים (וט"ס כ"ה וצ"ל כאן בחלק השני סי' ג') בסופו ושם מבואר בהדיא כמ"ש דלענין ממון משים עצמו רשע והביא מגנבתי ופתיתי את בתו דמחויב לשלם וא"כ אדרבא משם ראיה דגם לענין נאמנות דאיסור אין אדם משים עצמו רשע רק לענין ממון יכול לחייב עצמו ודברי הרשב"ש צ"ע וגם דברי הב"ח שנסתייע מהבעה"ת הנ"ל ולא ראה דברי הבעה"ת במקומו וע"כ דבריו תמוהין ומ"ש הרשב"ש מהך דמברכתא חביטו ליה אין ראיה דשם מלקינן לי' על לא טובה השמועה דהא עכ"פ חשוד על העריות ועיין שיטה מקובצת שם ודו"ק. שוב ראיתי בברכי יוסף סי' ל"ד בחו"מ שהעיר על הרשב"ש הנ"ל ונהניתי ועיין בשו"ת רשב"א המכונה תולדת אדם סי' רל"א:
והנה בגוף הדין שאחד צוה לתת מנה לפלוני עבור שגזלו שפלפלו בשו"ת חות יאיר סי' רל"א והשבות יעקב לכאורה היה נראה דבלא"ה לא שייך אין אדם מע"ר דבשו"ת חות יאיר סי' ע"ב כתב באשה שהודית דרך ווידוי שזינתה ונתרפאת אח"כ דנאמנת ולא שייך עיניה נתנה באחר כל שהודית דרך ווידוי וגם הבועל היה נאמן אם היה אומר דרך ווידוי ע"ש וא"כ השתא לענין דבר שבערוה נאמן באומר דרך ווידוי מכ"ש לענין אין אדם מע"ר דכל שאומר דרך ווידוי הוה כשנים. מיהו זה אינו דגם בשנים אינם נאמנים כשמשימים עצמם רשעים וכמבואר בסוגיא דאנוסים היינו ובלא"ה דברי החות יאיר תמוהין עיין נוב"י מהד"ק חלק אהע"ז סי' ע"א:
ובזה מיושב היטב קושית התוס' דלמה לא אמרינן פלגינן דיבורא גבי אנוסים היינו מחמת ממון ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת כל דחשדינן למשקר לא שייך פלגינן דיבורא ומה זו סברא לחלק עדותו ורק כאן דבאמת קרוב מהראוי להיות נאמן לגבי עצמו מתורת עד וע"כ דחשדינן שמא אינו רעתו והוא משקר ונתכוין לטובתו שמא הוא מעמלי נפש וכיון דחשדינן למשקר ע"כ דפלגינן דיבורא ולגבי עצמו התורה גזרה שלא יהיה נאמן אבל לגבי אחרים לא שייך כלל ענין פלגינן דיבורא ודו"ק ויש להאריך בזה הרבה ולא נפניתי כעת:
ודרך אגב ראיתי להזכיר דבר פשוט מ"ש הריב"ש בתשובה סימן שצ"ו באם היו חטים פקדון בידו וטען הלה שמכרם בעת הזול דא"צ לשלם רק כשעת הזול דלא גרע מגזלן שאינו משלם רק כשעה שגזל אבל זה כשהי' לו עדים שמכרם בעת הזול אבל להאמינו שמכר כשעת הזול ודאי אין להאמינו במיגו דלא משוי נפשי' רשע להיותו מוכר דבר שאינו שלו ע"ש ודבריו פשוטים דמה דצריך מגו ולא מהימן סתם לטעון שמכר אף דאין אדם משים עצמו רשע מכל מקום לפטור מממון נאמן אבל באמת ניהו דאדם נאמן לענין פטור ממון אף דמשים עצמו רשע היינו משום דחזקת ממון אלים ביותר אף נגד רוב מכ"ש חזקת כשרות אבל זה דוקא אם לא היה לו חזקת חיוב אבל כאן הא היה פקדון ואיכא חזקת חיוב שמחויב להחזיר החטים בעין וא"כ מה שטען שמכר בעת הזול הרי הפסיד לו החטים והיה אסור למכרם וא"כ לא שייך חזקת ממון דהא איכא חזקת חיוב דנתחייב להחזיר גוף החטים וא"כ מה שרוצה לפטור במה שמכרו וגזלו אח"כ שמכר בעת הזול פשיטא שא"נ לפטור עצמו רק מכח מיגו וכאן דהוא רשע אינו נאמן אף במגו דטענתו גרועה מאוד ואף דבסי' קס"ט ס"ק ע"ש שם בש"ך מבואר דביש לו מיגו חזקה דממונא עדיף ונפטר הלוה היינו שם דיש לו חזקה דממונא מועיל דלא נתחזק בחיוב אבל כאן הרי היה לו חזקת חיוב ופשיטא דאינו נאמן כל שמשוי נפשיה רשיעא אף דיש לו מיגו וז"ב ופשוט. ולא כתבתי זאת רק שבספר שערי משפט סי' ע"ג ס"ק י"ג הביא דברי הריב"ש הנ"ל ותמה עליהם והאריך לפרשם ומכל מקום הניחם בקושיא ולפענ"ד הדברים ברורים הן אמת דבלא"ה הו"ל מיגו במקום חזקה דהיינו חזקת חיוב אבל באמת הא מיגו במקום חזקה אבעיא דלא אפשיטא והמוחזק נאמן ובלא"ה כאן הוה מיגו בעיקר החזקה שיכול לומר לא הפקדת בידי כלל ועכ"פ דברי הריב"ש נכונים ופשוטים ועיין בשו"ת הרשב"א בחלק המכונה תולדת אדם סי' רל"א שכתב בפשיטות דלענין ממון לא שייך לומר אין אדם משים עצמו רשע ע"ש ועיין בשטה מקובצת בב"מ דף ה' גבי הא דאמר ר"ח הכופר במלוה כשר לעדות הכופר בפקדון פסול לעדות שהקשה דאכתי שייך למפסל גם גבי מלוה בגוונא דמודה בפני עדים שאותן מעות הוא שלו ואין לו מלוה אחרת ולא שייך אשתמוטי ע"ש ובספר שערי משפט סי' ע"ה ס"ק ג' הקשה דמה מועיל הודאתו הא שייך אין אדם משים עצמו רשע וכמ"ש הר"ן והרשב"א בר"פ כל הנשבעין להקשות אמאי יפסול העובר על שבועת עדות הא יכול לומר שכחתי ואף שהודה שלא שכח הא אין אדם משים עצמו רשע וה"ה בזה ע"ש שהאריך ולפענ"ד נראה לפמ"ש המלמ"ל פ"ד ממלוה ה"ו והבאתי למעלה דדוקא היכא שמהוה איסור הוא דאינו משים עצמו רשע אבל כשיש כאן איסור רק שאנן מסופקים אם ידעו מהאיסור לא שייך אין אדם משים עצמו רשע א"כ כאן שהוא כפר במלוה רק שאנו מסופקים שמא אשתמוטי א"כ כל שהודה שלא השתמט שוב נאמן דלא מהוה האיסור אבל בהך דהרשב"א והר"ן דמשביעין אותו שבועת עדות והוא נשבע שא"י א"כ כל שבאמת לא זכר אז הו"ל כא"י וא"כ שוב אינו נאמן לומר שלא שכח דהא עיקר האיסור נצמח אם זכר ולא שכח או ששכח ולא ידע ואינו נאמן וז"ב ודו"ק היטב. ועיין שיטה מקובצת כתובות דף י"ט בהא דאמרו אעולה לא קא חתמו שכתב דלכך לא מוקי במלוה דאינו נאמן משום דאינו מע"ר וכתב דיש לומר שרצה לעשות תשובה ולהפסיד ממון לעצמו ע"ש בשם הרא"ש ומדלא כתב סתם דלענין להפסיד ממון נאמן לעשות עצמו רשע ע"כ דגם בזה אינו נאמן לעשות עצמו רשע וצ"ע:
אחר זמן רב נתיישבתי במה שהקשיתי למעלה על דברת הקצה"ח דהא דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה עדים הוא משום דלגבי עצמו התורה האמינה לו אף שהוא קרוב ופסול והתורה פסלו לגבי אחרים אבל לגבי עצמו האמינתו התורה דא"כ למה אין אדם משים עצמו רשע דמה שייך בזה דאדם קרוב אצל עצמו דהא סוף סוף לגבי עצמו נאמן וכתבתי למעלה בדרך רחוקה וחריפתא. וכעת נראה לי בפשיטות דהנה באמת ע"כ לא שייך לומר דאדם נאמן על עצמו רק לחייב עצמו בממון שייך לומר דמתורת עדות האמינתו תורה דאף דקרוב פסול לעדות הוא מגזירת הכתוב דאף משה ואהרן פסול וא"כ כל לגבי עצמו האמינתו התורה אבל איך שייך לומר דיהיה נאמן שהוא רשע מתורת עד דכל שהוא רשע אין עליו תורת עדות והרי התורה אמרה אל תשת רשע עד ובשלמא לגבי ממון שפיר האמינתו תורה דמ"מ בזה נאמן על עצמו ואף שהוא עד פסול לגבי עצמו יש לו נאמנות דלמה לא נאמין לו לחייב עצמו אבל איך נאמין לו לגבי זה עצמו שיהיה רשע ויהי' לו נאמנות מתורת עד דהרי הוא כשני הפכים בנושא אחד דהתורה אמרה אל תשת רשע עד ואיך נאמינהו ע"ז גופא מתורת עד. ובזה נראה לפענ"ד דבר נחמד בהא דאמר ר"י בסנהדרין דף ט' ע"ב לרצוני רשע הוא והתורה אמרה אל תשת רשע עד ורבא אמר אדם קרוב אצל עצמו ואין אדם משים עצמו רשע והוא תמוה למה לי שני טעמים ת"ל דאין אדם משים עצמו רשע דאם אמת הדבר הרי היא רשע והתורה אמרה אל תשת רשע עד ובשו"ת חות יאיר נתקשה בזה השואל סי' כ"ד וכאשר הזכרתי למעלה.
ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת כל שנעשה רשע ע"כ שאמת הדבר וא"כ למה לא נאמין לו ולזה אמר דקרוב אצל עצמו ואף דקרוב נאמן לגבי עצמו ונעשה עד לגבי עצמו מ"מ לא שייך לומר דיהיה נעשה עד ועי"ז נפסלהו דממנ"פ אי סייפא לא ספרא דאם נעשה רשע שוב אין עליו תורת עד ושוב הוה קרוב אצל עצמו. ובזה מיושב הקושיא השניה שהקשה דלמה לי' לרש"י לפרש בדברי רבא דפלגינן דיבורא ת"ל דאפילו לא נפליג דיבורו כל שאין אדם משים עצמו רשע א"כ אינו נאמן לעשות עצמו רשע ונשאר בכשרותו שוב הוה עד כשר דהרי קרוב גזירת הכתוב דלא נאמן ואף משה ואהרן פסולים וא"כ אף דמהמנינן לי' מ"מ נשאר בכשרותו. ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת מטעם קרוב קשה דהא לגבי עצמו נאמן הקרוב ורק דכיון שהוא רשע היאך שייך להאמינו וא"כ אם נימא דנאמין לו בכל דבריו שוב יכול להיות רשע עפ"י דבורו ג"כ דלגבי עצמו נאמן וא"ל דאיך שייך שנאמינהו מתורת עד הא ע"כ אתה מאמינו ולכך כתב רש"י דפלגינן דיבורא ושוב אינו נאמן דהוה קרוב ופסול ודו"ק היטב. ואם חומה היא נבנה עליה טירת כסף ליישב דברי הראב"ד שכתב בכתובות דף ע"ב בהא דאמרו מנא ידע והקשה דלוקמא במודית וכתב דאין אדם משים עצמו רשע ותמה הר"ן באלפסי שם דהא בממון נאמן אף שאינו נפסל בעדותו מכל מקום לגבי ממון נאמן. ולפמ"ש יש לומר דבאמת הא דנאמן לומר שגזל הוא משום דהוה הודאת בע"ד וכיון דהודאת בע"ד הוא מתורת עד והרי כבר כתבתי דכל שנעשה רשע לא שייך להאמינו מתורת עד דהא הוא מעיד שהוא רשע וא"כ שפיר כתב הראב"ד כיון דאינו נפסל לעדות ולא נעשה רשע עפ"י עצמו ולא נעשה עד היאך שייך לומר דהוה הודאת בע"ד כמאה עדים הא אינו עד כלל ואף דבגנבת ופתית את בתי אדם נאמן על עצמו אף שאינו נפסל ואינו עד צ"ל באמת אף שאין נעשה רשע עפ"י עצמו מכל מקום לגבי עצמו האמינתו התורה והו"ל דין עד פסול דלגבי עצמו נאמן עכ"פ מספק משא"כ שם במודית דעקר ההפסד של הכתובה הוא משום דעוברת על דת וכל שאינה נפסלת עפ"י זה לא שייך לומר דמפסדת כתובתה דהא הכתובה נצמח מכח העברה על דת וע"ז אינה נאמנת לעשות עצמה מרשעת ולא שייך לומר דמ"מ הו"ל דין עד פסול דהא לענין העברה על דת אינה נאמנת כלל והיאך תתפוס החבל בשתי ראשין משא"כ בגזלתי וגנבתי דאין הממון בא מצד הגזילה ואף שלא גזל עכ"פ יכול להעיד שגזלו וכעין זה כתב הפ"י בכתובות שם אבל לא דבריו דברינו. עוד נראה לי דבר חדש בזה בכוונת רבא דאין אדם משים עצמו רשע דהנה כבר הבאתי דברי הרמב"ם פח"י מסנהדרין שכתב דלכך אין עונשין וממיתין ומלקין אדם עפ"י עצמו דלמא מעמלי ומרי נפש הוא ומחכים למות ותמהתי דלמה לי כ"ז הא אין אדם משים עצמו רשע. אך נראה דבאמת הקשיתי דאמאי לא יעשה עצמו רשע דהא לגבי עצמו גם קרוב נאמן ע"כ נראה דהנה זה ודאי דאדם נאמן על עצמו הוא דוקא לחובתו ולא לטובתו וכיון שכן כל שיש לחוש דלמא מעמלי נפש הוא ומחכה למות ושוב יש לומר דטובתו הוא אם נמות וע"ז לא נאמן קרוב לעצמו. וזה לדעתי סברת רבינו דלכך אין אדם משים עצמו רשע דדלמא ממחכים למות הוא ושוב אינו נאמן וכל שיש לחוש אף בדרך רחוקה ונפלאה דלמא טובתו הוא אינו נאמן והרי נוגע פסלו אף שאינו רק בדרך רחוקה ונפלאה מכ"ש קרוב. וזה לדעתי מ"ש רבא דאין אדם משים עצמו רשע היינו דמן הסתם אין אדם מע"ר ומי גבר יעיז ויעשה עצמו רשע אף אם הוא רשע שברשעים חפץ שיחזיקו אותו בצדיק וע"כ מדאומר כן אולי יש לו איזה דברים בגו ושוב אינו נאמן דהא קרוב הוא ודו"ק היטב כי נכון הוא:
והנה מצאתי בשיטה מקובצת בכתובות דף י"ט בהא דאמרו ר"א אמר לעולם בעדים וכו' כיון דעולה הוא וכו' והביא בשטה שם בשם הר"מ שהקשה דאמאי לא מוקי במלוה רק דלא נאמן משום דאין אדם משים עצמו רשע שישהה שטר אמנה בתוך ביתו והיא תמוה לפענ"ד דלענין שיפסיד ממון לא שייך אין אדם משים עצמו רשע וכמ"ש במודית ששמשתו נדה דמפסדת כתובתה ובאומר שגנב וגזל וצ"ע וביותר אני תמה על התירוץ של הרא"ש שם שכתב דדוקא עדים אינם נאמנים דאין עושין בזה שום טובה משא"כ המלוה דסבר לעשות תשובה ועושה טובה בזה שלא יקבל חבירו ממון שאינו חייב לו ע"ש והיא תמוה דלמה לי הטעם שעשה תשובה תיפוק ליה דאף באינו עושה תשובה סגי באומר גנבתי וגזלתי אף שאינו רוצה להשיב נאמן לענין זה שישלם לחבירו מה שהודה שגנב וגזל וכן בעדים שהודו שהוזמו והוכחשו אף שאינן נאמנים להיות רשעים מ"מ צריכים לשלם כמבואר בחו"מ סי' ל"ח וע"כ דברי השיטה תמוהים וצע"ג:
והנה דרך אגב ארשום מה שאמרתי בישוב קושית התוס' בב"ב דף ל"ג ד"ה ה"ג שהקשו דנאמין לו שאכל שלש שנים אבל בגזל אכל כמו דאמרו נאמן להפסיד שכרו ואינו נאמן להפסיד ס"ת ומ"ש התוס' בזה לא הבינותי ובש"ע סי' קמ"ה מבואר הטעם שאם נאמין לו שאכל השנה השלישית ע"כ נחזיקהו בקרקע ואינו מובן דשמא גזול הוא. אמנם נראה עפ"י מ"ש הפ"י בכתובות דף ע"ב בהא דאמרו אי דליכא עדים מנא ידעינן והקשה הראב"ד דלמה לא נוקי במודית שהאכילתו שאינו מעושר וכתב הפ"י דע"כ לא שייך הודאת בע"ד רק בדבר שמודה לחיוב ממון אבל הכא אטו מודית שנפרעת כתובתה רק שמודית שהאכילתו שאינו מעושר ושמשתו נדה ואנן אמרינן דעי"ז מפסדת הכתובה וא"כ כל דלגוף הדבר אינה נאמנת דאין אדם משים עצמו רשע א"כ שוב לא שייך נאמנות ע"ש ודפח"ח.
ולפ"ז גם אני אומר דכאן שהודה שאכל פירות אטו נתחייב אם אוכל פירות מקרקע שלו וא"כ לא שייך כאן דפלגינן דיבורא דכל דהוא אומר שאכל שני חזקה א"כ הוא אומר דפירות שלו לקח ואכל וא"כ על מה תחייבהו וממנ"פ אם תאמין לו שאכל פירות שוב החזיק באותו שדה ואם לא תאמין לו ותאמר שגזל אין לך לחייבו כיון דעל הגזילה לא נאמן והוא לא אמר רק שאכל פירות וא"כ לא שייך הודאת בע"ד ודו"ק היטב כי נכון הוא:
ובגוף דברי הפ"י צ"ע מהא דמבואר בטוש"ע אהע"ז סי' קט"ו דהאומרת טמאה אני לך דאינה נאמנת למשנה אחרונה ומ"מ מפסדת כתובתה וכתב הב"י משום הודאת בע"ד כמאה עדים דמי וקשה לשיטת הפ"י לא שייך בזה הודאת בע"ד דמה שאין מגיע לה הכתובה הוא רק משום קנס דהרי באמת כל שאינה נאמנת שזנתה שוב לא הודית על הכתובה. והנה בשנת תרט"ו אור ליום ג' וארא בלמדי עם תלמידיי הטוש"ע שם והערתי על דברת הפ"י הנ"ל השיב אחד מהתלמידים ני' דמן הדין אין מגיע לה הכתובה כיון דכתובה לא ניתן לגבות רק כשרוצה לגרשה וכאן הוא טוען אני איני רוצה לגרשך רק שאת אומרת שנטמאת אף שאינך נאמנת מ"מ אני מאמינך נמצא שאין מגיע לך כתובה דעדיין לא הגיע הזמן ולכך אמרו בסוטה דשוברת כתובתה ויוצאת דאת היא דגרמת לך ויפה טען. ודרך אגב אמרתי בהא דמקשה הש"ס על ומשמשתו נדה דאי לא ידע מנא ידע והקשיתי דלמא מיירי ששמשתו סמוך לווסתה וראתה דם בעת התשמיש ונטמאת כדאמרו בדף י"ב וא"כ הבעל אומר ששמשתי בנדותך ואני לא ידעתי אם הוא סמוך לווסתך וסמכתי עליך וצ"ע. והנה במה שהארכתי למעלה דלענין לפטור מממון נאמן אף במקום שמשים עצמו רשע כמ"ש בהג"א פ"ט דב"ק במעשה דפרגא הנה כעת נלפענ"ד דהטעם בזה דכל ענין שאין אדם מע"ר פירשתי עפ"י דברי הרמב"ם שהבאתי למעלה שכתב דשמא הוא מהמחכים למות והיינו דמסתמא האדם אינו רוצה לחייב עצמו מיתה או מלקות וזה אמרם אדם קרוב אצל עצמו ומסתמא אינו רוצה לחייב עצמו ומדמחייב עצמו ע"כ שהוא מהמחכים למות וא"כ שוב אינו נאמן לעשות עצמו רשע ולפ"ז לפטור ממון ודאי נאמן וגם לחייב עצמו ממון ראינו כמה פעמים שאדם רוצה להתחייב לחבירו וליתן לו ממון ולכך נאמן אף במקום דעושה עצמו רשע ודו"ק היטב:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |