שו"ת הב"ח החדשות/פד

שו"ת הב"ח החדשות ‏ פד

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

תשובה בענין קבלות עדות שהעידו תחלה שלא בפני האשה ואח"כ העידו בפני האשה הנה הר"י קארו הביא בח"מ סי' ק"ח בשם תשובת הריב"ש והר"ר מנחם האריך דחוזרין ומקבלין עדות וכן פסק רמ"א ז"ל וראייתם מפורשת מדאמרינין בפרק שבועות העדות השביע עליהם חוץ לב"ד וכפרו ובאו לב"ד והודו פטורים וכן משמע מדברי הנמוקי יוסף פרק בתרא דב"ק בשם הרב ב"ה ותשובת הרי"ף דאם בא לפני ב"ד שטר קבלות עדות והעדים באותה העיר אם לא הי' מקבלי העדות בקיאין בדקדוק עדים כו' אין סומכין על קבלות עדות העדים וכתיבתן אלא סומכין על העדים כו' אלמא דלא אמרינין דנוגעין בעדות הן כיון שנשבעו בעדות הראשונה ונראה דה"ט משום דלא מצינו שם פסול בעדות אלא בפסול מחמת קורבא או מחמת עבירה או אינו מתנהג בדרך ישוב העולם או מחמת קטנות או ריעותא שבגופם או מחמת שיש להם צד הנאה בדבר הא לא"ה אלא שאמרו מבודין היינו הרי אלו נאמנים וכדאיתא בירושלמי הביאו הב"י ז"ל בח"מ ר"ס כ"ט עדים שהעידו בין לטמא בין לטהר בין לרחק בין לקרב בין לאסור בין להתיר בין לפטור בין לחיוב עד שלא נחקרו עדותן בב"ד אמרו מבודין היינו הרי אלו נאמנים משנחקרה עדותן בב"ד אמרו מבודין היינו אין נאמנים ובפ' שבועת העדות תנן השביע עליהם ה' פעמים בפני ב"ד וכפרו אין חייבין אלא אחת אמר ר"ש מ"ט מפני שאינן יכולים לחזור ולהודות אלמא כשנחקרה עדותן שלא בב"ד כגון בפני שנים יכולים לחזור ולהעיד ולומר מבודין היינו ואינן נוגעים בעדות כמ"ש בתשובות הרשב"א דב' שקיבלו עדים לא עשו כלום דב' אין להם תורת ב"ד אלא תורת עדים וחוזרין ומעידים לפני ב"ד ולא הוי נוגעין בעדותן כיון שנשבעו ראשונה וא"כ ה"נ דכוותי' בנ"ד שנשבעו שלא בפני ב"ד הוי כנשבעו חוץ לב"ד ויכולין לומר מבודין היינו ומקבלים עדות שני' ואין נוגעין בעדותן. ועוד נראה דעיקר הטעם שהצריכוהו חכמים שיגיד בפני ב"ד משום דירדו חכמים לסוף דעתו של אדם דאין אדם מעיז להגיד שקר בפניו בפני ב"ד וכענין שפטרה התורה כופר הכל משום דאין אדם מעיז כו' זה הטעם ג"כ נראה בעיני דמה שאמרו רבותינו ז"ל עדים החתומי' על השטר כמי שנחקרה עדותן בב"ד דמי וא"צ קיום אלא מדרבנן ובתוס' פ"ב דכתובות מבואר דמדאורייתא קאמר כ"ז טעמא משום דאין אדם מעיז וחציף לזיופי וכן מבואר מפרש"י ברפ"ק דגיטין ודלא כר"י בתוס' רפ"ב דכתובות שבא לתת טעם אחר וא"כ נראה בנ"ד כך לי אם הגידו תחלה שלא בפניו או לא הגידו כלל מ"מ הטעם דאין אדם מעיז סמכינין על מה שיגיד בפני בע"ד ואין לנו לפסול שום עדות ולהוציאה מחזקתו אלא א"כ בראי' ברורה ומ"ש הרמב"ם ז"ל על ענין נוגע בעדות ודברים אלו אינם תלוין אלא בדעת הדיין ועוצם בינתן שיבין עקרי המשפטים וידע הדבר הגורם לדבר אחר וידע להעמיק ולראותו אם ידע שיש לו לעד שום הנאה בעולם בעדות זו אפילו בדרך רחוקה ונפלאות הרי זה לא יעיד בה כו' כ"ז לא כתב הרב אלא לענין פסול צד הנאה אבל לענין אם הגיד שלא בפני ב"ד או שלא בפני בע"ד בזה לא דיבר הרב מאומה דפשוט הוא מהני טעמא שכתבנו שהעדות כשר ולא מצינו מי שכ' היפך זה כ"א הרב מהר"ש לוריא ז"ל בתשובה ויחיד הוא כנגד כל הני רבוותא ולבי אומר לי שגם הרב ז"ל אל כתב זה אלא לאותו נידיון שנשאל עליו ולרווחא דמילת' לעשותו סניף לשאר טעמים שפסל אותו קבלת עדות לפי שהי' מערערין עליהם שהם נערים ומנוערי' ופסולים מפני שעברו על החרם כו' וכדרך כל שאר תשובת שמחזיקין ההוראה וסועדים אותה בכמה סברות וטעמים אעפ"י שאין כל הסברות עפ"י שורש ומקור הדין מ"מ נעשה סניף לשאר סברות וראי' שיש להם מקור כלל העולה דעל דבר זה בלבד שהעידו עדות תחלה שלא בפני האשה ואח"כ העידו בפני האשה העדות כשר ודנין עליו.

ובענין שהעידו עדים שהודתה האשה בפניהם בדרך הודאה גמורה בבכי' ודמעת' על לחי' ובפני בעלה ששמשתו נדה אחר שהתרה בה בעל בינה לבינו דבר זה צריך לבאר הטיב ולדקדק בו אם תועיל הודאה זו שתהא בכלל עוברת על דת כי יש מקום לומר אין אדם משים עצמו רשע ובפ' המדיר קאמרי בגמרא משמשתו נדה ה"ד אי דידע בה נפרש אי דלא ידע נסמוך עלי' כו' ל"צ דא"ל פלוני חכם טיהר לי את הדם ואזל שאלי' ואשתכח שקרא כו' וכ' הר"ן והא דלא אוקמוהו במודה כ' הראב"ד דמשום דאינה נאמנת משום דאין אדם משים עצמו רשע ול"נ דלהפסידה כתובתה ודאי נאמנת דהודאת בע"ד כמאה עדים דמי אלא משום דמילתא דלא שכיח היא ואוקמהו בהכי עכ"ל משמע לכאורה דס"ל להראב"ד דכיון דאין אדם משים עצמו רשע לא הפסידה כתובתה וא"כ יש מקום למתנגד לומר קים לי כראב"ד לגבי ר"ן אכן יש לתמוה הרבה הלא בעלמא גבי גנב וגזלן שנינו כמה משניות וברייתות בפ' הגוזל ובפ' המפקיד ובשבועות ובסנהדרין דהאומר שגנב או גזל או לוה בריבית משלם עפ"י עצמו דלענין ממון ודאי הודאות בע"ד כמאה עדים דמי אלא דאינו נפסל עפ"י עצמו שאין אדם משים עצמו רשע ופלגינין דבורי' וכן כתב בח"מ סי' ל"ד ובפ' יש נוחלין עבדי גנבת רצונך השבע וטול וא"כ מ"ש דלגבי עוברת על דת אמר אין אדם משים עצמו רשע ולא הפסידה כתובת' לדעת הראב"ד ולכן נראה ברור דגם הראב"ד מודה דלהפסידה כתובתה ודאי נאמנת כ"ש הר"ן אלא דס"ל דהמשנה דואלו יוצאת שלא בכתובה תרתי מילי אתי לאשמעינין חדא תקנתא דיוציאנה כי לית לה תקנה אחרת אידך דלית לה כתובה והכי משמע התם בברייתא. דקאמר ר"מ כל היודע באשתו שנודרת ואינה מקיימת יחזור ויקניטנה כדי שתדור בפניו ויפר לה ור"י אומר כל היודע באשתו שאינה קוצה לה חלה יחזור ויפריש אחריה ופליגי חכמים עלייהו ואמרו אין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת פרש"י יחזור כוי אין לו להוציאה אלא כך יתקננה כו' א"כ משמע דתקנתא נמי אתי לאשמעינין דלית לה תקנתא אלא דחייב להוציאה ומש"ה קמתרץ ראב"ד דלא אוקמוהו במודה משום דאינה נאמנת דאין אדם משים עצמו רשע טעם דבריו אלה דאעפ"י דהוי מצי לאוקמי הא דקתני דלית לה כתובה משום דמודה מ"מ מאחר דקתני נמי יוצאת דאתי נמי לאשמעינין דלית לה תקנתא אלא להוציא' וזה אי אפשר במוד' משום דאינה נאמנת על עצמה דאין אדם משים עצמו רשע ולכך לא אוקמוהו במודה ור"ן ז"ל שהשיג עליו לא שת לבו אל זה אלא הבין משנתינו דחדא מילתא אתי לאשמעינין והוא דבאלו אין להם כתובה דאלו תקנתא להוציא תנינין לה בסוף גיטין פלוגתא דב"ש וב"ה ור"ע ולכן כ' הר"ן ולא נרא' דלהפסידה כתובתה ודאי נאמנת כו' כלומר ומאחר דמתניתן לא אתי לאשמעינין אלא להפסידה כתובתה למה לא אוקמוה במודה כו' והכי משמע כדברי הר"ן מה דקמבעי לי' בפ' ארוסה עוברת ע"ד ורצה הבעל לקיימה מקיימה או אינה מקיימה כו' ואי כדברי הראב"ד מה קא מבעיא לי' הלא ואלו יוצאות שלא בכתובה משמע דלית לה תקנתא אלא להוציאה וא"כ אינה יכול לקיימה אלא ודאי מהא ליכא למישמע אלא דלית לה כתובה בלחוד ולהראב"ד הדבר ברור דאזיל לטעמי' דמפרש בעיא זו בכפיית ב"ד אם ב"ד כופין שלא לקיימה אם לאו אבל מצוה ודאי איכא כדמשמע מואלו יוצאות דלית לה תקנתא אחרת והר"ן ז"ל ס"ל כהרשב"א דחולק ע"ז וס"ל דע"כ לא קא מבעיא לי' אלא אם רשאי לקיימה אם לאו ולמסקנא יכול למחול ולקיימה כמו שמבואר מדברי הר"ן בפרק המדיר שמבי' דעת הראב"ד תחלה ואח"כ דעת הרשב"א משמע דס"ל כדעת הרשב"א ע"ש ואע"ג דהר"ן בסוף גיטין כ' דברי התוס' דעוברת ע"ד חובה מדרבנן לגרשה ומצוה מן התורה זו דווקא למאי דס"ל כדברת הראב"ד דבעי' דלא איפשטא כמביא בדבריו לשם אבל הרשב"א דס"ל דמה דהדר בעיא בעל שמחל קנויו ובדרך את"ל בעיא לה כו' א"כ למסקנא יכול למחול ולקיימה ואינה מצוה עכ"פ לגרשה ולדידי' צריך לומר הא דתני בסוף גיטין זו מצוה מן התורה לגרשה היינו דווקא כל כמה דלא מחיל וה"פ הברייתא זו מדת אדם רע שהרי אשתו יוצאו' וראשה פרועה ואינו חושש כל עיקר לגעור בה כו' (חסר כמו שורה) אלא יכול לקיימה אפילו התרה בה תחנה דקינוי זו התראה ומסקינין דבעל שמחל על קנויו קנויו מחל וא"כ ממילא אפשט נמי בעוברת ע"ד אם רצה בעל לקיימה מקיימה אפילו התרה בה וכן כ' התוס' להדיא בפ' ארוסה זו מפני שמפרשים כהרשב"א דבדרך את"ל קא מבעיא לי' ובעיא מפשטא זו סותר למ"ש התוס' סוף גיטין דבעיא לא איפשטא וא"כ למ"ש לא פליגי הר"ן והראב"ד לענין הלכה ולא מידי כי שניהם סוברים באשה שמודה בפני בעל ובפני עדים ששמשתו נדה הפסידה כתובתה אבל אינה נפסלת עפ"י עצמה ויכול הבעל למחול ולקיימה וכן אם גירשה יכול השני שישא אותה ואינה בכלל מ"ש בסוף גיטין לאיש אחר הכתוב קראו אחר לומר שאין זה בן זוגו של ראשון שזה הוציא רשעה מתוך ביתו כו' דלא נקראת רשעה עפ"י עצמה דאין אדם משים עצמו רשע ולא נחלקו אלא בפרושי דשמעת' לתרץ קושיא אמאי לא אקמוהו במודה ונ"מ נמי לענין דינא בבעיא דאם יכול לקיימה ולהראב"ד מצוה לגרש' ולהר"ן היכא דלא קפיד ומחל מקיימ' כדע' הרשב"א וכן מבואר מדברי הרמב"ם ספכ"ד דאישות שאם אין עדים שהתרה או יש עדים שהתר' בה ואין עדים שעבר' אחר התרא' אם רצה להוציא הר"ז נותן כתובה אחר שתשבע שלא עברה שאם תודה שעברה אחר התראה זו אין לה עליו כלום וכן מוכח מהגמ' שם בשם מהר"מ גם יתכן לומר דכ"מ שהוזכר בתלמוד אין אדם משים עצמו רשע אינו כ"א בבא להעיד כגון פלוני רבעני לרצוני ופ' בא על אשתי דעיקר דבריו להעיד על פלוני להרגו וכן בהרגתיו סוף פ' ב' דיבמות דהעיקר להעיד שנהרג פ' להשיא את אשתו וכן עדים שאמרו אנוסים היינו מחמת ממון וכן מי שבא לב"ד ואמר שגנב או גזל או הלוה בריבית או אכל נבילה או בעל בעילה אסורה שכ' בח"מ דאינו נפסל לעדות התם הוא דאמרינין אין אדם משים עצמו רשע וכשר לעדות אבל לשווי' נפשי' חתיכה דאסורא ודאי דאדם נאמן על עצמו לומר כך וכך עשיתי דהודאות בע"ד כמאה עדים וכ"כ בעל התרומות הביאו ב"י בח"מ סי' ל"ד וז"ל דהא דאין אדם משים עצמו רשע דווקא לענין עדות אבל אם טוען על חבירו ענין שמשים עצמו רשע טענתו טענה ולא מבטלין לי' משום אין אדם מע"ר והכי משמע ממתני' דסוף נדרים ג' נשים יוצאות ונוטלת כתובתן האומרת טמאה אני לך פי' אלמא דנאסרה האשה ע"פ עצמה ולא אמרינין בכה"ג אין אדם משים עצמו רשע גם התוס' פרק קמא דב"מ על הא דאמר מה אם אמרו מזיד הייתי וא"ת הא אין אדם משים עצמו רשע וי"ל דאין נאמן לפסול עצמו אבל הכא עושה תשובה ואין רוצה להביא חולין לעזרה:

ובענין ההודאה שהודית האשה בפני בעל ובפני עדים שבשבת הגדול פרסה נדה ושני עדים העידו עלי' שביום ג' אחר שבת הגדול היה לה עם בעלה סנדקאות אצל כמר יהושיע דבר פשוט שמעדות זו מצוה עליו לגרשה לדעת הראב"ד שהרי במה שהודית שפירסה נדה בשבה"ג נאמנת היא בזה כיון שאינה משימה עצמה רשעה בזה אבל העדים שמעידים שהיה לה עם בעלה סנדקאות הם שמשימים אותה רשעה שמשמשתו נדה והדבר ברור שא"צ עדים שבא עלי' בשעה שהייתה נדה אלא אפילו אין עדים רק שלא פרשה עצמה מבעלה באותן דברים שאסרו חכמים שתפרוש ממנו בשעת נדתה אנן סהדי דבא עלי' ג"כ דדוקא גבי מאכילתו דברים שאינו מעושר אם אין עדים שהוא אכל על פיה יכולה היא לומר משחקת הייתי ואם היה בא לאכלו הייתי מונעת אותו אבל במה שעברה ונגעה בו בעת נדתה ונהגה עמו בכל הדברים כאשר טהורה אינה יכולה לטעון ולומר משחקת הייתי אבל וודאי אשה זו במזיד החזיקה עצמה בטהור כדי שיבא עליה ופשיטא דבא עליה מאחר שהוא מחויב לקיים מצות עונה ואע"ג דמלשון הטו' תחלת סי' קט"ו בא"ע וכן מדברי הר"ן משמע דבחדא מחתא מחתינהו לההוא דמאכילתו שאינו מעושר ומשמשתו נדה דבשניהם בעינין עדים אף בשימשתו נדה מ"מ דבר ברור דלאו דווקא תשמיש ממש אלא ה"ה סרך תשמיש כתשמיש דמי דאנן סהדי דבא עליה דלמה לא יבא עליה כשאומרה טהורה אני ומחבקתו ונשקתו ואמרה רבדתי ערשי וכו' הלא הוא כאש בוערת ויבער ועוד קרוב בעיני לומר שאפי' באמת שלא באו לידי תשמיש על ידי שום סבה מבחוץ מ"מ מאחר שנתפרסם שאינה פורשת ממנו בזמן נדותה בכל הפרישות שאסרו חכמים דנקר' עוברת ע"ד ולא עדיפא אשה זו מקלונית שאין שם אלא סרך בושה נקרא עוברת ע"ד וכן ביוצאה בקלתה על ראשה מחצר אל חצר דרך מבוי שאינה עוברת בזה כ"א על מנהג היהודית שנהגו בית ישראל ואע"ג דלא כתיבה כ"ש בעוברת על דברי סופרים שהם חמורים מד"ת שאילו יש בהם עשה ול"ת ואלו יש בהם מיתה דאצ"ל דנקראת עוברת על דת דיש כאן בושה ושם רע שאומרת שבעל נדה וגם עוברת על מנהג שנהגו בית ישראל ע"פ התורה והמצות להרחיק מבעלה בעת נדתה והא דקתני ומשמשתו נדה לאו דוקא אלא ה"ה כל סרך תשמיש וכן מהר"מ למד באשה שהביאה רוצח שגיזם על בעלה להרגו אם יעשה לה דבר שזו נקראת עוברת על דת דגרע ממקללת יולדיו בפניו כו' אלמא דלא דווקא נקט התנא אילו דברים אלא אילו וכל כיוצא בהם וכ"ש דגריע מנייהו:

ובענין אם ההלכה כהראב"ד דעוברת ע"ד מצוה לגרשה או כהרשב"א והר"ן דאינה מצוה אלא מחיל ומקיימה הנה מהר"מ בהגהות מיימוני פ' כ"ד כתב משם ר"י דמצוה להוציאה וכן במרדכי פרק המדיר וכן בטור א"ע סי' קט"ו והוא מדברי הרא"ש בשם הראב"ד ועוד נראה דבנ"ד שיש כמה עדים שעברה כמה פעמים ואומדנות ואמתלאות מוכיחים ודאי דגם הרשב"א מודה דמצוה לגרשה ובתשובת מיימוני סי' ט"ז כתב בשם תשובת הרי"ף ור"ת דהיכא דרגילה בכך כופין אותו להוציאה א"כ ודאי בנ"ד הכל מודים דמצוה לגרשה:

ובענין התקנה בחרם דרגמ"ה שלא לגרש אשה בע"כ הלא הלכה פסוקה יצאה מפי מהר"ם שבמרדכי פרק המדיר והגהות מיימוני פ' כ"ד מהלכות אישות דלא תיקן רגמ"ה על אשה שעוברת על דת שמצוה לגרשה וגם נקרא רשע אם אינו מגרשה כדאית' סוף גיטין מדת אדם רשע כשרואה אשתו יוצאת וראשה פרועה כו' ואע"פ דע"פ הודאתה לא נעשית רשעה מ"מ עדות העדים שהיה לה סנדקאות עם בעלה והיא בעצמה מודה שאז היתה נדה א"כ בזה נעשית רשעה ע"פ עדים ומצוה לגרשה ולא תיקן ר"ג בזה כלום אלא הניח על דין תורה שמגרשה לרצונה ושלא לרצונה וכן פסקו כל הפוסקים אחריו ואפי' את"ל שהיה תקנתו כוללת על כל הנשים מ"מ אין התקנה כ"א על הבעל שהוא לא יגרשנה בע"כ אבל הב"ד ודאי יש כח בידם לפי הענין שיפסקו שאשה רעה זו יכול הבעל לגרשה בע"כ כי אין ספק שרגמ"ה לא נעלם ממנו שיעמדו פרוצות בדורות הבאים שאסור לקיימן אלא ודאי לא תיקן רק שלא יגרש בע"כ מדעת עצמו שלא יאמר כל הדיוט קים לי באשתי זו שהיא פרוצה ועוברת על דת אלא יברר הדבר בפני ב"ד והם ידונו אם ראוי' אשה כזו לגרשה בע"כ וזה דבר ברור ואפשר שזו היתה דעת מהרש"ל בתשובה סי' ל"ג:

ובענין התראה דבר פשוט הוא שהתראה הנז' בתלמוד פרק ארוסה אינה כ"א להפסיד כתובתה וכן מבואר מן הלשון איבעיא להו עוברת ע"ד צריכה התראה להפסיד כתובתה כו' והטעם משום שיכולה לומר לא הייתי יודע שבשביל כך אפסיד ממון מה שהיה חייב לי דמה ענין זה לזה לכך צריכה התראה כדי שתדע שאם תעבור עוד ע"ד שקנסו אותה בכתובה אבל כדי להוציאה אין צריך התראה שהרי לפי דין התלמוד אשה מתגרשת לרצונה ולא לרצונה ומה צורך בהתראה וא"כ באשה בנ"ד שלא תיקן ר"ג בזו כלום חזר דינה ככל הנשים דעלמא קודם תקנתו של ר"ג שאינה צריכה התראה אלא כדי להפסיד הכתובה וכבר הודית שהתרה בה הבעל ועברה על התראתו וא"כ לענין כתובה היא נאמנת להפסיד דהודאת בע"ד כמאה עדים דמי לדברי הכל ולענין הגירושין בע"כ אין צריכה התראה כדפרישת וכן מבואר בהגהת מיימוני בשם מהר"מ דלעיל שכתב תחלה בעובר' ע"ד שמצוה לגרשה בע"כ ואח"כ כתב וז"ל ומיהו כיון שלא התרו בה בעדים אינה יוצאת בלא כתובה דהא מסקינין בפ' ארוסה עוברת ע"ד צריכה התראה לענין להפסידה כתובתה ואם יש עדים שעברה ע"ד ואין עדים שהתרו בה וגם היא אמרה שלא התרו בה יכול לגרשה בע"כ מיהו לאחר שיגרש יצטרך ליתן כתובה כיון דאמרה שלא התרו בה ועידי התראה נמי ליכא. אלמא דלענין שמגרשה בע"כ אין צריכה התראה דלא הוזכר התראה אלא לענין להפסידה כתובתה ומשמע נמי מלשון מהר"ם דלא בעינין שתהיה התראה בפירוש שאם תעבור תפסיד הכתובה אלא דאם התרו בה שלא תעבור עוד בלבד בין שהית' התראה בפני עדים או אפילו בינו לבינה אלא שהיא אמרה בפני עדים ומודה שהתרה בה הבעל נמי תפסיד כתובתה וכ"כ הש"ג בשם ריא"ז ז"ל ונראה בעיני שאין צורך להתרות בהם ולהודיען שמפסידות כתובתה אלא אפילו אם התרו שלא ינהגו מנהגים רעים הללו והן מחזיקות ברשען יוצאת בלא כתובה ובלא תוספת כמבואר בקונטרס הראיות עכ"ל ולא נמצא בשום מחבר שחולק ע"ז בפירוש וגם סוגיא דשמעתא פרק ארוסה מוכחא הכי דפשטינין התם דבעי התראה מדתנן ואלו ב"ד מקנאין להם החרשת כו' לא להשקות אלא לפוסלה מכתו' ומכאן ילפינין נמי עוברת ע"ד דבעי התראה והרמב"ם כתב נמי הך מתני' וכתב עלה כיצד שמע ב"ד שהיה מרננין אחריה קוראין לה ואומר' לה אל תסתרי עם פלוני באו עדים אח"כ שנסתר' כו' אוסרין אותה על בעלה וקורעין כתובתה וכ"כ הטור אלמא דלא בעינין אלא סתם התראה ואין צריך לפרש לה שתפסיד הכתובה ודכוותה בעוברת ע"ד וכ"כ מהרא"י בת"ה סי' מ"ב דברגילה בדבר הפסידה כתובתה ומזה הטעם כתב הרשב"א בתשובה אל מהר"ח א"ז דבגילתה זרועותיה באקראי כו' לא הפסידה כתובתה כו' ומשמע אבל ברגילה הפסידה כתובה אפילו לא התרה בה כל עיקר ונתישב בזה מה שהיה קשה: חסר כמו ד' תיבות:

ובענין הכתובה הר"ן פירש סוף אלמנה ניזונ' דאע"ג דתנן התם לשון דאין להם כתובה ה"ה דאין להם תוספת ומשמע דה"ה לנדוניא שאינה בעין דדוקא בבלאות הקיימים אמרינן בסמוך שאפי' זינתה לא הפסידתן אבל נצ"ב שאינן קיימי' אף עובר' על דת מפסד' אותם וכ"כ הרמב"ם ז"ל פרק כ"ד מאישות עכ"ל וכ"כ הרא"ש שם וגם בזה אין חולק משום מחבר כל אלה כתבנו ע"פ הדין בשמשתו נדה אבל במה שנוגע בעידי כיעור שראו אותה נסתרת עם בחור אחד בחדר במטה א' שוכבים כמבואר בשאלה הדבר ברור דזו הפסידה כתובתה ואינה צריכה התראה כמ"ש הרמב"ם פרק כ"ד דאישות וכ"כ הסמ"ג בעשה מ"ח ויכול לגרשה בע"כ דלא תיקן ר"ג בזה כלום כדלעיל ע"כ. התשוב' זו היא מהב"ח:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף