שו"ת שארית יוסף/סה
|
< הקודם · הבא > |
סה) שאלה על ראובן שציוה מחמת מיתה שינתן מנכסיו לדודו מאה זהובים והשאר יהא מונח ביד אמו וביד אחיו שיתנו שלשה זהובים כל שבוע לאביו ולאמו לפיזור ואחר מות אביו ואמו מי שראוי לירש ירש ומת והחל"י ועתה יש לראובן אשה והוא זקוקה ליבם ועתה בא האב לומר שיורש את בנו והחולץ אומר שהוא ראוי לירש שעומד במקום אחיו ושאר האחים אומרים שהם גם כן יורשים ליטול כאח החולץ וגם אינם רוצים ליתן הק' זהובים לדודו עד כאן לשון השאילה:
תשובה בדין תורה אם האח הגדול מיבם היבמה הוא עומד תחת אחיו לכל דבר ואם חלץ לה דין תורה שאם האב קיים הוא קודם לכל יוצאי יריכו לירש בנו כשהבן לא הניח לא בן ולא בת ולא נין ולא נכד. ואם אין האב קיים ירשו כל האחים יחד הן החולץ הן השאר אחים כל זה בדין תורה. אך ורק שמהרא"י ז"ל כתוב בתרומת הדשן סימן ר"ך שהאריך הרבה בתקנות וכתב שחז"ל תקנו שהחולץ יקח הכל שהראוי לחלוץ דהיינו גדול האחים היה מאחר ומעכב החליצה ומתוך כך באו לידי עיגון לכן תקנו שינתן הכל לחולץ ומענין הצואה ידוע שדברי שכיב מרע ככתובים וכמסורים וכל שכן שמצוה מחמת מיתה אבל האשה גובה כתובתה מקודם קודם הצואה דכתובה נגבית ממתנות שכיב מרע כמו שמביא בת"ה (סי' ש"ך) תשובת מהר"ם והחולץ ליקח מכתובתה כפי הפשר שיפשרו ביניהם כנהוג כמו שכתב הסמ"ג דמנהג לעשות פשר וכל זה פשוט כשאין נכסי עזבון אלא כדי כתובה אז הכל לחולץ מטעם דלעיל דבזה שייך לומר כדי לפייס את החולץ אבל מה שהוא יתר על כתובה יש לעיין אם ג"כ לחולץ והכל מטעם שיתפייס כנ"ל או נאמר דוקא מה שראוי לאשה תקנו חז"ל שלא יעגנו אותה ויתנו לחולץ אבל המותר לא וכן ראוי לדון מסברא כי אין טעם ליתן משל אחרים לחולץ בשביל עיגון של אשה לכן נראה להעמיד על דין תורה שהמותר הכל של אב כשקיים שהוא קודם לכל יוצאי יריכו וכשאין אב לכל האחים יחד בשוה כדין תורה וכמו שכתב מהרא"י ז"ל וז"ל ולפי ההלכה חוץ מתקנות הקהילות מוכח מכמה דוכתא דהיכא דחלץ לה גובה כתובה כולה ומותר הנכסים יקח האב אם עודנו קיים שהוא קודם לכל יוצאו יריכו ואי ליתא לאב חולקים כל האחים מותר הנכסים בשוה כו' עד הכי איתא בהדיא פרק החולץ. עוד הביא כמה דעות מחולקות שבענין נכסי עזבון שמת אבל מכל מקום בנדון דידן בענין המותר מכתובה לא מעלה ולא מוריד כי כל מה שהניח ציוה מחמת מיתה מה לעשות מנכסים ודבריו ככתובים וכמסורים רק שהכתובה נגבית ממתנות ש"מ אבל כל המותר הוא למי שציוה ואין שום אדם ראוי ליורש כי מצוה לקיים דברי המת ואפילו למי שפוסק שאין מצוה לקיים אלא כשהשליש מתחלה ליתן לזה מ"מ הלא זה דברי ש"מ וככתובים וכמסורים דמי. הנלע"ד כתבתי:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |