שו"ת שארית יוסף/סו
|
< הקודם · הבא > |
סו) שאלה על אשה שמחלה מקצת כתובתה לבעלה בק"ס בפני עדים ואחר מות בעלה טענה שהיתה אנוסה מפני שבעלה היה מתקוטט עמה יום ולילה וגם לפעמים הכה אותה עד שהוצרכה למחול והביאה עדים שהיו יודעים שהתקוטט עמה אבל לא ידעו למה. ועוד הביאה עדים שבאתה להם דרך עצה ואמרה מה לי לעשות בעלי מכה אותי ומצער אותי מידי יום ורוצה שאמחול על מקצת כתובה באשר יש לו בנים מאשתו ראשונה ואוהב אותם מה לי לעשות ואין לי קרובים בכאן כי אני ממדינת מערהרין והיתומים טענו הלא לפני כמה וכמה שנים היתה המחילה ואעפ"י כן הייתם מתקוטטין יחד מובן שגם קטטות הראשונות היו כאחרונות ולא משום כתובה. עד כאן לשון השאילה:
תשובה נ"ל שהדין עם האלמנה כאשר אבאר ואף כי הרא"ש כתב בסוף כלל ל"ח אין האשה מוחלת לבעלה זכות שיש לה עליו מחמת נחת רוח דאין כאן איבה אם לא תמחול לו ומחילה גמורה היא עכ"ל וכן כתב הרשב"א סימן תתפ"ג והב"י מביאו באבן העזר (סי' ק"ה) וזה לשונו מוחלת כתובתה לבעלה מה שעשתה עשוי ולא בכי האי גווני טענת נחת רוח וכן כתב הרמב"ם בפרק ט"ז עוד כתב הרב המגיד בסוף פרק י"ח מהלכות אישות כבר העלו הרמב"ן והרשב"א דמוחלת עיקר כתובה אינה יכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי שהרי כל הנשים יש להן כתובה ולא תהיה לה איבה אם לא תמחול ואדרבה היא יכולה לומר עיניך נתת בגרושין כשמבקש שתמחול כתובה כו' מה שאין כן בנכסי צאן ברזל עד כאן לשונו. הרי בהדיא שמחילתה מחילה. וגם לפי הנראה אין לומר דדווקא במנה ומאתים שהוא דבר מועט אינה יכולה לטעון נחת רוח עשיתי אבל בכתובות דידן שנהוג בינינו ד' מאות לבתולה וב' מאות לאלמנה יכולה לטעון נחת רוח כמו שכתב הרב המגיד מה שאין כן בנכסי צאן ברזל ר"ל שבנכסי צאן ברזל יכולה לטעון נחת רוח עכ"ל ואם כן יש לומר שהוא הדין התוספות שבכתובות שלנו שהיא מקצת תקנת חכמים ומקצת תוספות ומקצת נכסי צאן ברזל לפי הנראה אין לומר כן כי הרב המגיד פירוש הטעם שהרי כל הנשים יש להן כתובה ולא תהיה איבה אם לא תמחול וא"כ טעם זה הוא גם כן בד' מאות של בתולה ומאתים דאלמנה הואיל ולכל הנשים שבסביבותינו כולן יש להן כתובה בשוה בסך זה אין לה איבה ואינה יכולה לטעון נחת רוח עשיתי לבעלי מכל מקום נדון דידן אין מחילתה מחילה הואיל ויש עדים שנתייעצה מה לעשות מפני שבעלה רוצה שתמחול ומתנה אינה צריכה מסירת מודעה רק גילוי מילתא ועוד הרי עדות שנתקוטטה עמה ושהכה אותה ואם כן אין מחילתה מחילה כמו שמסיים הרשב"א בתשובות דלעיל שהבאתי וז"ל ומיהו דווקא במוחלת שלא מחמת אונס ודאי אבל אם נאנסה ומחלה ויש לה עדים על האונס כגון זה האונס המחילה בטילה וכל שיש ספק בידו לעשות האונס ומפחידה הרי זה אונס ולא אמרינן בכי הא עביד אינש דגזים ולא עביד עכ"ל ומה שאמר כגון זה האונס ר"ל שתחילת השאילה שהיה בעלה מתקוטט למחול מקצת כתובה והוציאה מביתו ונתפייסה כו'. ומתוך אותו תשובה יש לדקדק שאפי' אין עדות ברורה שאנוסה היתה מכל מקום אינה מחילה שהרי כתב באותה תשובה וז"ל והא דאמרינן בגמרא דמחילת' לבעלה מחילה מיירי כשיש עדים שמרצונה מחלה בלא שום אונס עכ"ל. הרי שאין מחילתה מחילה בסתם עד שיהיו עדים שמרצונה נעשה בלא שום אונס משא"כ בנדון דידן ומה שפסק הרא"ש סוף כלל ל"ח דמחילה גמורה היא אף כי אנסה היינו כמו שפירש הטעם דלא מיקרי אונס על שרצה לגרשה או לישא אחרת לפי שבדין היה יכול לעשות הואיל ושהה עמה עשר שנים והיא שחדה אותו בזה שמחלה מקצת כתובה כדי שלא יגרשנה לכן הוה מחילתה מחילה ועוד דאין אונס זה גלוי ועוד הלא מסרה מודעה עד כאן לשונו משמע אבל מי שאנס אשתו בקטטות בלא דין ואונסה גלוי כנ"ל והיא בשביל זה מוחלת כנדון דידן לא הוה מחילה וק"ל:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |