שו"ת שארית יוסף/נה
|
< הקודם · הבא > |
נה) שאלה על אחד שהיו לו שני בנים וא' מהם היה בכור. והפשוט נתפס והוצרך אביו לפדותו בסך גדול עד מאד באשר הבן לא היה לו מאומה ומת הבן הפשוט ההוא תכף והניח יתומים קטנים ואח"כ מת האב והניח נכסים וגם משכנות שהלוה עליהם לנכרים בריבית. ועתה טוען הבן הבכור שרוצה לנכות ליתומים מה שהיה אביו צריך להוציא על אבי היתומים כי אמר שאביו הלוה לו על תנאי שינכו לו מירושה ואפטרופוס של יתומים טוען מה שנתן האב והוציא הכל היה במתנה ואין לנכות לו כלום. ואדרבה טען אפטרופוס שלא ליתן פי שנים ממשכנות דהוה ראוי וכתוב בכל אשר ימצא לו פרט לראוי והאח החי טוען שזה מקרי מוחזק עכ"ל השאילה:
תשובה נ"ל שמה שהבכור טוען שרוצה לנכות לפשוט מירושה מה שנתן אביו בפדיונו הדין עמו והראי' שהרי פסק מהר"ר יעקב ווייל בתשובה (בסי' ק"י) וז"ל שכתבת איך שבחיי מורישיהם נתפס ראובן בידי ערלים ובעלילת דברים וכו' עד ועתה באים יתר היורשים להתגולל על ראובן באמרם אביו הוציא אלו המעות מחמתו ובתורת הלואה נתנו לראובן להביאם לעירנים לנכות לו מחלקו אלו הנ' זהובים וראובן משיב אביו לא נתנם אל העירנים לפדיונו כי כבר יצא פטור אך נתנם להיות רצוי אל העירנים כבראשונה וראיה לדבר אביו לא צוה לפני מותו הנ' זהובים וגם לא נמצא בפנקסו מאילו הנו"ן זהובים כאשר נמצא בפנקסו דברים אחרים שהוסיף עבורו. נר' דדינא קאמר ראובן ונאמן הוא לומר לא נתן בפדיונו אלו הנו"ן זהובים דהוה נאמן במגו דאי בעי אמר פרעתי לאבי בחייו והפנקס מוכח כדבריו כיון שאינו מוזכר בפנקס כמו יתר דברים שהוציא עבורו ואפי' שבועה אין כאן כיון דשאר היורשים טענותייהו ספק ואם נפשך לומר ולחייב ראובן מטעם שבסיבתו הוצרך אביו ליתן הנ' זהובים לעירנים איברא לאו הכי הוא דכיון דכבר יצא פטור אין לחייבו עוד כו' עכ"ל. ועתה יש לעיין ולדקדק במה שתלה הרב הפטור של ראובן שאין למצוא בנדון דידן כי מה שכתב שכבר יצא פטור ובנדון דידן נתן בעודו בתפיסה ונתנה בשביל פדיון נפש הבן ותכף מת גם נתן מעות הפדיון לאחר מותו וגם בטל הטעם של שמא פרע וגם מה שכתב הטעם של פנקס הואיל ושאר דברים שהוציא כתובות והנ' זהו' לא נמצאו בפנקס וכאן הכל נמצא בפנקס ועוד כתב הטעם דטענות היורשים ספק ונדון דידן טענות ודאי ומובן שאין לטעון שמא במתנה נתן לו דאם לא כן מה לו למהרי"ו לפלפל וליתן טעם לפטור ראובן מכמה טעמים הנ"ל לימא הטעם שמא מחל אלא ודאי דטענות מחילה אינו טעם כי למה לנו לומר שמחל ואם כן בנדון דידן דליתא לכל הני טעמא דודאי לא פרע וגם אין להוכיח מתוך הפנקס כלום וגם לא היה פטור קודם שנתן האב סך ההוא ולשמא מחל לא חייש מהרי"ו ז"ל ואם כן הדין עם הבכור לנכות ליתומים וא"ל דשאני נדון דידן דהוו יתומים ואולי יש לנו לטעון עבורם שמא מחל זה אינו דאין לטעון ליתומים שמא אלא רק שכל מה שאביו היה יכול לטעון ודאי ליתומים טענינן שמא אבל אם אבי יתומים היה טוען ודאי מחל לי לא היה שייך לומר מחל לו שהרי ניתן לאחר מותו גם ליתומים לא שייך לטעון מחל. ועוד דלא טענינן טענת מחילה אלא כשיש מגו דיכול לומר פרעתי וכאן לא שייך פרעתי כי זה ידוע שבאם היה משלם לאביו סך כזה היה חידש והיה ידוע כי היה ידוע שאין לו כמו שכתב המרדכי פרק השותפין וז"ל וא"כ נאמן לומר מחלת לי במגו דפרעתי ושאני הכא דאינו נאמן לומר מחלת לי דליכא מגו דלא מצי למימר להד"ם או פרעתיך וכן פי' המיימוני פ' י"ד מהלכות מלוה ואין להקשות מהא דכתב הטור חושן המשפט (סי' רפ"ו) ואם נישאו בחיי אביהם ואמרו הקטנים הרי אנו נושאים כדרך שנושאים אתם אין שומעין להם עכ"ל אם כן משמע כשהאב נתן לבן אחד בחייו אין נותנין לבן השני מה שהוציא על הבן הראשון עכ"ל. אם כן משמע דהוה כמחילה י"ל דהתם האב עשה מרצונו דלא היה מוכרח ליתן לבניו ולכך אנו אומרים דהוה מתנה. אבל בנדון דידן שהיה האב מוכרח להלוה לו לפי שהיה הבן בבית האסורים והיה מוכרח לפדות כדין הבן שהוא תפוס בבית האסורין שאביו חייב לפדותו לא אמרינן שמחל לו כי סברה נותנת מי שעושה ברצונו בודאי מחל דאם לא כן למה עשה אבל בבן שנתפס אף כשהאב אין דעתו לעשות מוכרח לפדות אם כן במה אנו מוכרחים לומר שמחל וק"ל. ומה שטען אפטרופוס של יתומים שהבכור לא יטול פי שנים במשכנות במקצת משכנות הדין עמו ולא בכולן כמו שכתב מהרי"ק בשורש קמ"ה וז"ל ואשר נסתפקו אם חלה חלק בכורה על המלוה שהיו על המשכנות בשעת מיתת הזקן ראובן. נראה לע"ד דודאי על המשכנות של גוים אשר כבר נחלטו לסוף הזמן המוגבל מדינא דמלכות פשיטא שהבכור נוטל פי שנים אבל המלוה של גוים שהיו על המשכנות שעדיין לא הגיע זמנם נראה לע"ד דאין הבכור נוטל פי שנים כדפסקינן בהדיא פרק יש נוחלין (דף קס"ד) שאין הבכור נוטל פי שנים במלוה ואפי' במלוה בשטר ואף על פי שפסק רבי שמואל בן ר' חננאל וגם המרדכי הביא דברי רבי' ברוך שהסכים לדברי רבי שמואל דכתב מלוה שיש עליה משכון שהבכור נוטל פי שנים ולכאורה אפי' משכנות בשעת הלוואתן דברו שכן דרך סתם הלואה על המשכנות מכל מקום מאחר שנתנו טעם לדבריהם משום דבעל חוב קונה משכון. ובמלוה של גוי אינו קונה לרבנן דרבי מאיר בפרק כל שעה (דף ל"א) ומסתמא אית לן למימר דהלכתא כותייהו ודלא כרבי מאיר דפליג עלייהו דיחיד ורבים הלכה כרבים. ועוד שהרי כתב המרדכי בפרק מי שמת וז"ל. שכיב מרע שאמר הלוואתי לפלו' וכו' כתב באביאסף קבלתי ממורי הר"ר אליעזר ממי"ץ דה"מ בהלואה של ישראל וכו' עד וקרוב הדבר בעיני דאפי' יש לגוי משכון ביד ישראל דה"ל כמו הקפה דישראל מגוי לא קני משכון כדאמרינן פ' כל שעה עכ"ל. הרי לך בהדיא דישראל מגוי לא קני משכון עד כי ר"ל להיות קרוב בעיניו דאפי' ענין מתנת ש"מ לא מהני ומאחר שכן הוא דישראל לא קנה משכון משום דלא שייך בו טעם דרבי יצחק דולך תהיה צדקה כדאיתא בהדיא בפ' כל שעה וכל עצמו של ר' שמואל לא אמר שיטול פי שנים במלוה שיש עליו משכון אלא משום דבעל חוב קונה משכון וממילא שמעינן דבגוי דלא קני משכון אין הבכור נוטל פי שנים אבל במלוה ישראל קנה משכון מדר' יצחק פשיטא שיש לסמוך על ר' שמואל ור' חננאל ור' ברוך ויטול בה הבכור פי שנים עכ"ל מהרי"ק ז"ל. ולסוף עשיתי פשר שיצא זה בזה נאם יוסף כהן:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |