שו"ת שארית יוסף/כט
|
< הקודם · הבא > |
כט) נתעצמו לפני שני הצדדים מק"ק עלקוש דהיינו שכמר זלמנקא קנה בית מיהודי ומצר לו מצרים מד' רוחות ובתוך אותן מצרים עומד בית הכנסת ודרך אותו בית היה המהלך לבית הכנסת ונכתבו המצרים בפנקס דמתא ולא נכתב בפי' שלא מכר לו הבית הכנסת וגם לא נכתב בפי' שהבית הכנסת בכלל המכר. והנה כמר זלמנקא אומר שמקום בית הכנסת שלו וכשירצה יתן לק"ק רק העצים שבנו לבית הכנסת וגם לא יתן להם לילך דרך ביתו וגם אני קניתי מנכרי באשר היה הבית נמכר לו וגם הבית הכנסת ועוד טוען לרווחא דמילתא התניתי בשעת קנייה במעמד אנשי הק"ק שאם יש להם איזה שעבוד על קרקע של בית וחצר זה שאינו רוצה לקנות וכל אותן שהיו במעמד אמרו שמוחלין לו על הכל רק שלא ימכר הבית לנכרי באשר כבר היתה ממושכן וכמעט מוחלט לגוים ורק אחד לא רצה למחול וחמשה אנשים כמעט עיקרי הק"ק נתרצו ועל זה הביא עד אחד. ובני ק"ק טוענין שניתן ליהודי הראשון עשרה טאלר בעד הקרקע כדי להעמיד שם הבית הכנסת ועל זה יש להם עד אחד ועוד אמרו שמקרוב נתנו ליהודי הראשון קודם שמכר הבית לזלמנקא מקום בבית הכנסת בחנם בעבור כי אחר שבנו הבית הכנסת נתן עוד מקום קטון לצורך בית הכנסת ואם כן איך יכול למכור מה שאינו שלו וגם מכחישים עד הנ"ל בזה כי אומרים שלא היו כל כך הרבה לשם בשעת שאמרו למחול וכמו שהוא מעיד. וגם אותן שאמרו למחול טוענים שרב אחד אמר להם מה בכך תאמרו שאתם מוחלים כי אינו מעלה ומוריד הואיל והוא הקדש. אין כח בידכם למחול ועשו זה הדיבור שתאמרו אנו מוחלים בשביל שלא יבא הבית הכנסת חס ושלום על ידי כך ליד הנכרי ועל פי הדברים האלה מחלו. ואומרים שאין לך מסירת מודעא גדולה מזו. וגם טוענים שזה כמה שנים יש להם חזקה והוא מודה שבני קהילה קדושה בנו הבית הכנסת משלהם. והנכרי לא החזיק בבית הכנסת לעולם. וגם היהודי הראשון לא היו לו כח למכור מטעמים הנ"ל וגם טוענים שהנכרי לא קנה רק היה ממושכן וכמר זלמנקא פדה המשכון והראיה שהרי נתן עוד סך מה ליהודי ראשון. ומה שלא נכתב בפנקס דמתא אומרים מפני שבית הכנסת אין צורך לכתוב כי הוא דבר מפורסם. לכך אין צריך כתיבה ולא אאריך בשאר עדיות שמגידין בני הקהלה קדושה כי הם נוגעים בעדות. עד כאן טענת קהלה קדושה עלקוש:
תשובה גרסינן בירושלמי פרק בני העיר (דף ע"ד ע"א) שלשה מבית הכנסת כבית הכנסת שבעה מבני העיר כעיר במה הן קיימין אם כשקבלו עליהן אפי' אחד ואי בשלא קבלו עליהם אפי' כמה אלא כן אנו קיימין בסתם עד כאן לשונו. והר"ן בפירוש באלפס מביא הירושלמי (דף שנ"ד ע"ב) ומפרש שלשה מבית הכנסת כגון בית הכנסת של יחידים כמו של טרסיים הוו שלשה שהעמידו ככח אותן שהן בבית הכנסת ופי' בסתם ר"ל שהעמידום וביררום לפקח בעסקי ציבור ואף אם לא קבלום בפי' למכור הבה"כ אפ"ה ממכרם ממכר. ולא תאמר הואיל דבני העיר לא עלתה על דעתם למכור בה"כ. לא תועיל מכירה אלא א"כ נטלו רשות מבני העיר קמ"ל עכ"ל. הרי בפי' שראשי הק"ק וטובים יכולים למכור בית הכנסת אם הוא של כפרים רק שלא יהיה של כרכים. ואף אם אין יודעים מזה כל בני העיר. וגם משמע כן בגמרא שגרסינן שאין ללוקח לעשות בהן דברים של גנאי. ואמר רב הני מילי בשלא מכרו ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר. אבל מכרו ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר אפי' למישתי ביה שכרא שפיר דמי וכ"כ הטור א"ח (סי' קנ"ג) בהדיא ואינו מביא שום פלוגתא. הרי שאפי' אינו במעמד בני העיר אפי' הכי יכולין למכור רק שהמעות קדוש ואין להשתמש בו דבר של גנאי. מ"מ יש לעיין בנדון דידן חדא אם ק"ק עלקוש יש בו דין כרך שאינו נמכר אפי' ע"י טובי העיר או דין כפר הנמכר. ועוד צריך לעיין דאף אם הדין למכור ובלא מעמד אנשי העיר ר"ל בלתי ידיעתן. מ"מ יש לעיין אם יש מקצת שמוחין בדבר גם בשעת מכירה מחו לומר שלא למכור כנדון דידן שמא אין ממכרו ממכר ועוד יש לעיין הואיל ובנדון דידן הוי מחילה ולא מכר אם יש לדמות למכירה. או שמא יש לדמות לממושכן ומשכיר שאסור. והטעם הואיל ואין כאן דבר שתחול הקדושה עליו וכאן נמי גבי מחילה אין דבר לחול קדושה עליו או נאמר שלא לחנם מוחלו וק"ל, והנה לדעת הר"ן הנ"ל והגהות האשיר"י בשם א"ז. שפי' הטעם שיש למכור של כפרים ולא של כרכים. משום דרבים הוציאו בבנינה. ושמא יש אחד בסוף העולם שהוציא בה וחלקו מעכב מלמכור לפי שאין בני העולם כפופים לבני העיר. ולא לשבעה טובי העיר שבה מה שאין כן בכפרים עכ"ל. מזה היה נראה שבית הכנסת של ק"ק עלקוש. שבנו אותה משלהם כי ההוצאה מועט וא"כ היה נראה לפי זה שיש לקהל רשות למכור. אבל לדעת הרמב"ם והרא"ש שפירשו שאין תלוי אם בנו משלהם אם לא רק שכרכים בונים אדעתה שיבואו לשם מכל העולם כאשר כרכים הם מקום סחורה ובאים לשם. אבל כפרים שלא בנו אותם אלא אדעתא שיכנסו הם כההיא בית הכנסת דטרסיים דזוטרי הואי ולא היו נכנסים בה אלא אותן בעלי מלאכות והא דאמרינן בירושלמי הדא דתימא בבית הכנסת דיחיד אבל של רבים אסור שמא אחד בסוף העולם קנוי בה דמשמע לפום ריהטא כפי' הר"ן שהא' סייעא בבנין ובהא תליא מתרצים ומפרשים שהיה אותו הא' רגיל לילך לשם כי היה סמוך וא"כ אדעתא דידיה הוקדש וא"כ לפי פי' זה י"ל שגם בית הכנסת של עלקוש נכנסים לשם אורחים כי יש להם יריד קבוע ואין להם כח למכור והנה יש לנו להכריע שבה"כ של ק"ק עלקוש גם לפירש הר"ן וא"ז שתלו באם בנו אותה משלהם מ"מ יש לומר שמודי בבה"כ של ק"ק עלקוש הואיל והוא זמן גדול ורב שנבנת. יש ג"כ לחוש שאותה שדרו לשם ובנו הבה"כ משלהם הלכו להם לדור באשר מצאו וא"כ אין כח לטובי העיר למכור חלקו כי הוא לא קבלם עליו וק"ל. ועוד אף אם יכולים למכור מ"מ בנדון דידן הוה מחילה שהיא כמתנה ואף הרי"ף והרמב"ם והטור פסקו כדברי המקיל דיכולין ליתן ג"כ מ"מ הלא כ' הב"י ר' ירוחם כ' בנתיב ד' ליתנה במתנה ספק אם יוצאה לחולין בז' טובי העיר הילכך אם נתנוה אסור להשתמש בה ומפורש בגמ' טעמא דמאן דשרי משום דאי לא הוה להו הנאה מיניה לא יהבי ליה הדר הוה זביניה והרמב"ם שמביא הר"ן כתב דדווקא כשההנאה שקבלו ממנו הוא דבר של קדושה כגון תיבה כו' הא לאו הכי לא ובנדון דידן לא קבלו שום דבר מיהו הר"ן נחלק עליו בזה וכתב שכן נראה שהוא דעת כל הפוסקים שכתבו דין זה סתם והנה רבינו ירוחם שהוא בתראה אוסר ליתן והרמב"ם אף כי הוא מן המתירין פסק דווקא כשקבלו דבר קדושה אבל אין אנו צריכין לזה כי אף למכור אסור. כ"נ לדעת הרמב"ם והרא"ש בודאי וגם לפירוש הא"ז והר"ן י"ל שגם הם סוברים שק"ק עלקוש אסור רק שאינו ודאי ואין ספק של הא"ז והר"ן מוציא מידי ודאי של הרמב"ם והרא"ש שאוסרין ועוד סברה הוא שבכל מקום שנוכל להשוות דעתם הוא נכון ואין לנו לומר דפליגי במקום שאינו מוכח דפליגי בפירוש. ומה שטען שלפחות אילו הה' שמחלו חלקם יהא מחול אין לומר כן שהרי כתבתי לעיל שאפי' אחד שאינו בכאן מעכב ואם כן נאמר גם כן יהא חלקם של הידועים שמכרו נמכר אלא ודאי מובן שאין לחלקם ועוד הרי אילו לא היו בקנין סודר וגם אומרים שידעו שאין בדבריהם ממש על פי עד אחד שאומר שדברו כן בפי' מתחלה. ואף אם יהיה הדבר בספק מכל מקום לא יהא אלא מיצר שהחזיקו בו רבים שאמרו חכמינו ז"ל בפ' המניח (דף כ"ח) שאסור לקלקלו ושם מפורש אף כי הוא ודאי שלו רק שרצה להחליף בדרך א' מכל מקום אסור לקלקל ב' הדרכים הואיל ונתרצה ואף כי האחד בודאי שלו כי כשנתן הא' נתן אדעתא ליקח השני מ"מ אסור לקלקל ק"ו לנדון דידן שהחזיקו בו רבים לדבר מצוה. ונראה שטעם זה מספיק לבד בלא כל הני טעמים דלעיל וגם עד אחד מעיד שלפני שנים הרבה נקנה המקום להעמיד שם הבית הכנסת. וגדול מזה דאמרינן במשנה סוף פרק חזקת הבתים (דף ס') אבל אם רצה כונס בתוך שלו ומוציא. גמרא. איבעיא להו כנס ולא הוציא מהו שיחזיר ויוציא כו'. עד כי פליגי להחזיר כתלים למקומם ואיפכא איתמר ר' יוחנן אמר אינו מחזיר. וריש לקיש אמר מחזיר ר' יוחנן אמר אינו מחזיר משום דרב יודא. דאמר רב יודא מיצר שהחזיקו בו רבים אסור לקלקלו וריש לקיש אמר מחזיר הני מילי היכא דליכא רווחא הכא איכא רווחא עד כאן לשון הגמרא. ופירוש רשב"ם ואיפכא איתמר דמוקמינן לר' יוחנן כרבי יודא דהלכתא כוותי' וקיימא לן כרב יודא בהך עכ"ל. הרי בהדיא אף כי הקרקע שלו וכנס בתוך שלו אינו יכול להוציא הואיל והחזיקו בו רבים. ופסק רשב"ם דהלכתא הכי ועוד גם ריש לקיש לא פליג אלא מפני שנשאר עוד ט"ז אמה כשיעור רשות הרבים. וכל שכן נדון דידן ומה שטען זלמנקא שקנאה מן הנכרי. מה בכך הלא הישראל הראשון שמכר לנכרי לא היה רשאי למוכרה מטעם הנ"ל. ואם גזלה ומוכרה לנכרי הרי קרקע אין נגזלת. וכל מקום שהיא היא בחזקת בעלים. ועוד הלא הנכרי לא החזיק בבית הכנסת. כי השכיר רק הבית ולא הבה"כ כי ידוע שבאם היה בא להשכיר בית הכנסת לא היה משכירה כי אם בסך חשוב. וגם הק"ק טוענים שלא היה רק משכון והראיה שכמר זלמנקא נתן מעות לישראל הראשון סך מה. אבל אין אנו צריכים לזה כי קרקע אינה נגזלת. וכ"ש של רבים שכבר החזיקו כשהיה הבית ביד ישראל הראשון. ובנו בה"כ משלהם ועד אחד מעיד שנתנו לו עשרה זהובים. ועוד קצת ראיה שנתנו לו מקום בבית הכנסת של נשים זמן מה אחר הבנין בשביל שנתן להם עוד קרקע לבנות דבר מה שנית אבל שאר העדיות הם מבני העיר ונוגעים בעדות לכן אין לעיין בעדיות לכן אין לו לקלקל מה שהחזיקו בו רבים ומ"מ אם היו הק"ק רוצים ליקח בנין בה"כ להעמידם במקום אחר אינם רשאים גם כן בלתי רשותו אם לא שיהיה להם טעם מספיק למה הם רוצים להעמידם במקום אחר. הואיל והחזיק במצוה כמו שכ' מהרי"ק בשורש קי"ג וזה לשונו. מי שהיתה בית הכנסת בביתו ימים רבים אין הציבור רשאין לשנותה לבית אחר. ואגב זה אומר אף אם היתה של בעל הבית והיתה שאולה לבית הכנסת אין רשאי לאסור לאחד לילך לבית הכנסת כי באם יאסור לו אסור לכולם כמו שכ' רבינו גרשון בתקנות שלו. איש שהשאיל ביתו לבית הכנסת ויש לו מריבה עם אחד מהקהל אינו רשאי לאוסרו עליו אלא א"כ יאסור אותה לכל הקהל כאחד וק"ל. והבית יוסף מביאו בטור א"ח (סי' קנ"ג) ועוד כ' בבית יוסף כתוב בספר א"ח הורה הראב"ד וכל חכמי דורו שאין אדם יכול לאסור חלקו מבית הכנסת לא מן ספרים ואף אם אוסר אין איסורו איסר. נאם הצעיר יוסף כהן:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |