שו"ת שארית יוסף/כח
|
< הקודם · הבא > |
כח) מעשה בימי חורפי שבחור אחד בכאן ק"ק ק' עסק במעות על השלחן ונפל מידו מטבע הנקרא בל"א דרייער והיתה שם אלמנה ולקחה הדרייער מעל גבי הקרקע ותבע ממנה שתתני לו את הדרייער והיא לא רצתה הכל דרך שחוק וכן תבע ממנה שנית ולא רצתה להחזיר אז אמר לה תן לי או אתה מקודש לי אקדש אותך בזה והיא הלכתה לדרכה דרך שחוק. ואח"כ אמר לקרובה יוטל אני קידשתי קרובתך ואח"כ באו לה קרוביה ואמרו לה תחזיק בדברי הקדושין כי יהיה מוכרח ליקחך ואז אמרה קידש אותי. והוא אומר שהיה דרך שחוק וגיזום. והגאון כמהר"ר שלמה ליברמנש מק"ק עיר הברזל שהיה אח"כ אב ב"ד בק"ק פוזנא כתב שהוא ספק קדושין וגם כתב שאסור לבחור לישא אחרת אף בספק קדושין מחמת תקנת רגמ"ה וכתב ראיותיו ושלחם לכאן ק"ק ק' ואם האלמנה היתה בתו חורגתו:
וזהו מה שהשבתי לו. והוגד לי שהגאון מהר"ם מפדוואה הסכים עמי כי אבי הבחור הלך לשם והראה לו והגיד לו הכל:
תשובה צעיר אני לימים על כן זחלתי ואירא מחוות דיעי אמרתי ימים ידברו ורוב שנים יודיעו חכמה וגו' והנה ראה ראיתי מה שפסק וכתב ה"ה הגאון מופלג בחכמה ובזקנה כמהרר"ש בן מהר"ר ליברמנש בו אדבר ואדון על גבי קרקע כתלמיד לפני רבותיו ואומר כי מקצת דברי הרב תמוהים. הראשון מה שפסק וז"ל רגמ"ה גזר אפילו על ספק קדושין וז"ל התשובה שהעתקתי מכתיבת יד הגאון מהר"י מרפורק ז"ל שהיתה כתובה בסוף סימן א"ז שלו כו' ושם כתב רביה זקיני זצ"ל בשם ר' שמחה זצ"ל דלפי' ר"ח כששניהם מודים כששלחו הסבלונות שלא היו צד קדושין בדבר שאז אינו צריכה גט אם כן כפי אילו הדברים נ"ל היכא שנשא המשודך אחרת יש לנו לומר דעתו בודאי שלא קידש כי היה עובר על חרם רגמ"ה ז"ל והיה רשע ואפשר אפי' היה אומר בפי' קדשתיה לא היה נאמן דאין אדם משים עצמו רשע לכן נ"ל היכא שנשא המשודך אחרת שעדיף משניהם מודים שלא קדשו כו' עד נראה בכל מקום שנשלחו הסבלונות ונשא המשודך אחרת דליכא בית מיחוש משום צד קדושין ולא בעיא גיטא עכ"ל התשובה. הרי מבואר לכל מבין שאפי' על צד קדושין ספק אין רשאי לישא אחרת עליה אם לא יפטר את הראשונה בגט עכ"ל כמהר"ר שלמה ליברמנש י"ץ. והנה נ"ל דלפום חורפיה לא עיין שפיר דאי משום הא לא אריא כי אין הנדון דומה לראייה כלל דלעולם כשיש קידושי ספק י"ל שמותר לישא כי רגמ"ה לא גזר עליה. ומה שכתב בתשובה שהביא היכא שנשא המשודך אחרת דליכא בית מיחוש היינו שסבירא ליה לר' שמחה שטעם חשש סבלונות הוא שמודיעים שכבר קידשה באתרי דמקדשי והדר מסבלי אבל מחמת סבלונות עצמן ליכא בית מיחוש שיהיו עצמן הקידושין כי סבירא ליה כדעת ר"ח והגאונים והרי"ף וגם הרמב"ן מביאה לפסק הלכה (סי' קל"ה) ולא סבר כרש"י דאמר דיש לחוש משום סבלונות עצמן והואיל ואין הפקפוק רק אם קידשה מקודם אם לא א"כ ידוע האמת לבעל רק שהספק לבית דין והואיל וקדש נודע שלא קדשה מקודם שאם קדשה א"כ עבר על חרם דרבינו גרשון מאור הגולה באשר ידוע לו האמת שקדשה קודם ולכך מתחלת התשובה דלפי' ר"ח כו' אבל על קידושי ספק כשנולד ספק בדין קידושין מצד עצמן מאן יאמר שרבינו גרשון מאור הגולה גזר על זה מלישא אחרת. ותמיהני על כמהרר"ש ליברמנש איך הבין מה שכתב רבינו שמחה הנ"ל דלפי' ר"ח ואדרבה מהרי"ק כתב בשורש ק"א ענף ג' שאין לכוף לכנוס ארוסתו לא מדינא דגמרא ולא מכח תקנת רבינו גרשון מאור הגולה דע"כ לא תיקן אלא שלא לישא אשה על אשתו הנשואה לו אבל היכא שלא נשאה ורצה לחזור מי יכריחנו לכתוב לה כתובה ולהתחייב בשאר כסות ועונה כו' עד דבר פשוט הוא דלא כפינן ליה לכנוס לה עד כאן לשונו. הרי שכתב שלא תיקן אלא שלא לישא אשה על אשתו הנשואה כו' דמשמע דאפילו על ארוסה לא תקן וכ"ש על ספק ארוסה וגם כתב דלא כפינן ליה לכנוס אלא כפינן או לכנוס או לפטור שלא לעגן עכ"ל. ואם נאסר לו לישא אחרת אפי' כשרוצה לפטור כנדון דידן אין לך כפייה גדולה מזה דהאי לנקטיה בכובסיה עד דשבקיה לגלימא וק"ל. וגם בשורש כ"ט משמע שאין כ"כ איסור כשהיא רק בספק קידושין מתיר כשהיא מרדה מתחילה ונשא אחרת שאין צריך ליתן לה גט עיין שם. עוד כתב הרב מהר"ר שלמה י"ץ הנ"ל וז"ל אין זה אלא חוצפא הואיל וקידש בלא שידוכי וראוי מן הדין למתוח על העמוד תמיהני על פה קדוש שיאמר דבר זה שהרי בפרק האשה נקנית מסיק בכולהו לא מנגיד רב אלא מאן דמקדש בביאה כו' אע"ג דהרב הנ"ל הרגיש בזה ותירץ כי נהרדעי אינם מדברים אלא במקום שיש לומר שנתכוין למצוה שמא יקדימנו אחר אבל בכאן שלא כיון רק לביוש נהרדעי מודו שראוי לנגדו עד כאן לשונו מובן שאין זה אפילו שנוייא דחיקא רק אין תירוץ כנ"ל. חדא דא"כ היה להם לנהרדעי לחלק מיניה וביה בין קידש בלא שידוכי עצמה בין במקום מצוה לשלא במקום מצוה מה לו לומר חוץ מאן דמקדש בביאה. ואין לומר שרוצה לחלק אפי' במקום מצוה מכל מקום בביאה חייב לנגדו אף כי עשה בשביל שלא יקדמנו אחר זה אינו דבביאה לא שייך מצוה דאם היה ירא שמא יקדמנו אחר היה לו לקדשה בפרוטה או בגלימא דעל כתפיה למאי אהני ליה פריצתיה אלא ודאי שמדבר בלא מצוה וא"כ היה יכול לחלק במקדש בלא שדוכי עצמן אם היה חייב ניגוד כדברי הרב הנ"ל י"ץ וכדברי נהרדעי קיימא לן שהרי פסקו התוס' שעל זה סמכו החתנים לדור בבית חתניהם וגם האשיר"י כתב כן ועוד שהבחור לא היה מכוון לבייש רק לגזם כדי להציל ממונו כמבואר בעדות שהתרה בה פעמים תן לי שלי ואם לא אעשה זאת ואין עליו עונש כשעושה דבר מה להציל ממונו ובא במחתרת יוכיח. ועוד כתב הרב וזה לשונו אניח מזה ואאחוז בכנפי העיקר כו'. עד אומר אני מאחר שבשעת שקידש הבחור ואמר וז"ל דא בין איך זיא דא מיט מקדש היה הרבה יותר מכדי דיבור דהיינו שלום עליך רבי אחר שתבע ממנו הדרייער ולא רצתה להחזיר לו לפי משמעות העדות כו' עד נוכל לומר דלא קאי על הדרייער אלא רצונו וכוונתו היתה במחיל' הדרייער כו' דאין אדם מוציא דבריו לבטלה והוי כמו המקדש במחילת מלוה דמקודשת כו' ואין להקשות למה אמר הת"ק המקדש במלוה אינה מקודשת נימא אין אדם מוציא דבריו לבטלה וגמר בהנאה מחילת מלוה. שאני התם דלא צריך אני להוסיף על דיבורו אבל בנדון דידן צריך אני להוסיף על דיבורו וז"ל דא בין איך זיא מקדש דא מיט דהיינו ר"ל עם הדרייער א"כ נוסיף נמי מחילת דרייער עכ"ל. הנה הרב מסברא דנפשי' בנה יסוד להעמיד עליו כל בנינו אבל נ"ל להביא ראיה להתיש ולהכחיש הסברא מהא דתנן פ' האיש מקדש התקדשו לי בזו ובזו אם יש בכולן שוה פרוטה מקודשת כו' עד היתה אוכלת ראשונה אינה מקודשת עד שיהא באחת מהן שוה פרוטה ומקשה בגמרא איהא אלא אסיפא פירוש הא דתנן אם יש באחת שוה פרוטה מקודשת ואפי' בקמייתא והא מלוה היא פי' כשהיה אומר בזו והיה בה שוה פרוטה ואכל' קודם שאמר ובזו ובה לא היה שוה פרוטה הוה ליה הראשונה מלוה כי אכלה קודם שנגמרה הקידושין עכ"ל הגמרא וכו' ולפי סברת הרב קשה מאי מקשה בגמרא והא מלוה היא מאי נפקא מניה הרי כשאומר ובזו לא הזכיר תמרה בפירש וצריך אני להוסיף תמרה ואם כן נוסיף נמי מחילת תמרה שהרי באמרו ובזו היה במשמע גם בראשונה והואיל ובדיבורו גם הראשונה ואנו צריכים להוסיף תמרה נוסיף גם כן מחילתה ואז מקודשת אפי' הוה מלוה אלא על כרחך אין מקום לסברא זו כי הואיל והזכיר פעם א' תמרה בתחילה או בזו ובזו כאלו אמר בפירוש תמרה וכן נמי בנדון דידן הואיל והזכיר הדרייער בתחילה כשאמר (איך בין זיא מקדש דא מיט) הוה ליה כאלו אמר בפירוש דרייער ואין צריך להוסיף או מפני שאף אם אנו צריכים להוסיף אין אנו מוסיפים רק מה שהוא מוכרח להוסיף ולא כסברת הרב וק"ל. ואף אם נאמר שהתנא ר"ל שאמר בזו ובזו התמרה רק שקיצר לשונו ומדבר בענין זה שאין צריך להוסיף. מכל מקום יש ראיה שאין זו סברא כלל דאם לא כן לא היה לו לתנא לקצר במידי דאתי למיטעי ביה וק"ל. ואין לחלק ולומר כי בכאן כשאמר בזו ובזו היה בתוך כדי דיבור לנתינת תמרה ראשונה ולכך אין צריך להוסיף תמרה ולכן אין להוסיף גם כן מחילת תמרה אבל בנדון דידן לא היה תוך כדי דיבור לכן צריכין אנו להוסיף דרייער נוסיף גם כן מחילה. דא"כ רבי יוחנן שאמר הרי שלחן והרי בשר והרי סכין ואין לנו פה לאכול פי' הרי משנה שנוייה ואין אנו יודעים לפרש ר"ל מפני קושי' והלא מלוה הוא. למה אינו מתרץ שלא היה תוך כדי דיבור וא"כ צריך להוסיף ונוסיף נמי מחילת התמרה אלא ודאי אין זה סברא כלל. ועוד הרי לפר"ת שפי' שחייבת לאחר אין שייך מחייב מלוה לנדון דידן. וא"כ נראה לי שלא אחז לא בעיקר ולא בענף. ואם כן הדר דין הגמרא לדוכתא דאמר ר' יוחנן גזל ולא נתיאשו הבעלים שניהם אינם יכולים להקדיש זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו ובפרק האיש מקדש מדמה דין הקדש לקידושין דגרסינן אמר רב ש"מ ממתניתין כו' וש"מ קדשה בגזל אינה מקודשת כו' עד כי סליק רבי זירא אמר להא שמעתתא קמיה רבי יוחנן אמר ליה מי אמר רב הכי. ומקשה והוא לא אמר הכי והא אמר ר' יוחנן גזל ולא נתיאשו הבעלים שניהם אינם יכולים להקדיש כו' ומתרץ ה"ק מי אמר רב כוותי הרי בהדיא שמקשה מדין הקדש על דין קידושין ואמאי לא מתרץ דקידושין חמור אלא סבר דדמי להדדי ואין לומר דרבי יוחנן דאמר אינו קדוש היינו מדאורייתא אבל לא נוכל ללמוד שאפי' מדרבנן אינו קדוש וא"כ נאמר שמדרבנן הוי קידושין אין לומר כן שהרי בתוס' בד"ה והוא לא אמר הכי והא"ר יוחנן תימא כו' מפרשים בהדיא מילתיה דרבי יוחנן דמדבר אפי' מדרבנן ואעפ"י שהתו' אינם מדברים רק בגזלן וזה אינו קדוש אפילו מדרבנן אבל מאן לימא לן דנגזל שמקדיש כנדון דידן דלא הוי הקדש מדרבנן מ"מ הואיל ורבי יוחנן כולל ב' דינים אלו ביחד שאמר שניהם אינם יכולים משמע ששניהם שווים כי אין סברא לומר דלצדדים קתני שהרי מסברא זו אוסר ריב"ק במרדכי היכא שלא נמלח מב' צדדים אפי' בדיעבד הואיל ורבא כתב דין זה גבי שצריך למלוח עד שלא יהא נאכל מחמת מולחה ואותו דין אפי' בדיעבד ומהרא"י מביא כל זה בהגהות ש"ד שער שמיני. ועוד נ"ל להביא ראיה דנגזל שקידש שאינו קדוש אפי' מדרבנן דאמרינן בפ"ק דב"מ ההיא מסותא דהוו מינצו עלייהו ביה תרי כו' עד קם חד מנייהו ואקדשה. קדוש או לא קדוש. ת"ש דאמר רב כל ממון שאינו יכול להוציא בדיינים הקדישו אינו קדוש. ופריך הא יכול להוציאו בדיינים קדוש ואע"ג דלא אפקיה והא"ר יוחנן גזל ולא נתייאשו כו' ומתרץ מי סברת במסותא מטלטלי עסקינן במסותא מקרקע עסקינן דכי יכול להוציא בדיינים ברשותיה דמריה קיימיה. ומאי מקשה דילמא דברי ר"י מן התורה אינו קדוש אבל בדרבנן קדוש כשיכול להוציא וכשאינו יכול להוציא אינו קדוש אפי' מדרבנן אלא ש"מ דדברי ר' יוחנן גם מדרבנן. וגם מזה ראיה שאפי' יש לו עדים לנגזל שאינו יכול להקדיש במטלטלי וכל שכן במעות דגמרא מוקי דווקא במקרקע כי יכול להוציא קדוש ולא במטלטלי וא"כ בנדון דידן נמי אע"ג דאיכא עדים שהדרייער שלו ויכול להוציא בדיינים מ"מ אינו יכול להקדיש הואיל והיא לא רצתה להחזיר לו וא"כ גם כן לא היה יכול לקדשה כו'. ואף על גב שכתב האלפסי דפקדון אע"ג דליתה ברשותיה קדוש ואולי יש לדמות נדון דידן לפקדון הואיל ולא בא לידה כדי להוציא כהלואה מ"מ נדון דידן אינו יכול להקדיש שהרי כתב האלפסי וז"ל היכא דאיתא פקדון גבי חבריה וכי תבע מיניה יהב ליה כמקרקעי דמי דקיימא לן כי היכא דאיתא ברשותיה דמריה איתא עכ"ל יש לדקדק מה לו להאריך לכתוב כי תבע מיניה וכו' אלא שמע מיניה דסובר דאי תבע מיניה ולא רצה ליתן כנדון דידן לא אפילו בפקדון. ועוד מלשון נימוקי יוסף משמע שר"ל שהאלפסי אינו מדבר רק בפקדון דמטלטלי ולא במעות פקדון דכתב וז"ל ומיהו מטלטלי דפקדון יכול להקדיש דבכל דוכתא ברשות דידיה נינהו וכמו שכתב הרי"ף משמיה דגאון עכ"ל. הרי שמפרש פקדון דמטלטלין דמשמע ולא מעות דאפי' אי תבע מיניה יהיב ליה לא יכול להקדיש. והטעם נראה לי לפי שמעות פקדון יכול הנפקד להוציא כדתנן פרק המפקיד דמותרין ואינם קשורים קשר משונה ישתמש בהן ולפיכך חייב בגניבה כו' מה שאין כן במטלטלין וק"ל, ונראה לי שגם בזה אני סותר גם כן מה שהרב צלל במים אדירים והעלה ודלה מים מבארות עמוקים וז"ל נוכל לאמר שלא בקשה לגזול הדרייער אלא רצתה להלוות ממנו והוא לא רצה להלוות אם כן הוה הלואה דלא ניתן להוצאה ובזה אפילו תנא קמא מודה כו' עכ"ל והנה הסתירה מבוארת הואיל והוכחתי שאפי' פקדון כי תבע מיניה ולא יהיב ליה אין ברשותו להקדיש כי מה לנו לדעתו הלא היא עברה על דעתו ולא רצתה להחזיר ואם כן יש לומר דגרע אפילו מהלוואה כי הוה כסיפא ליה מילתא למיתבע והוה יאוש כמו שאבאר אחר כך אי"ה. ועוד אפילו יהבינן ליה כל טעותיה מכל מקום נראה לי דלא הוי קידושין משום דהוה שתיקה דלאחר מתן מעות ואמרינן פרק האשה נקנית (דף י"ב) ההוא גברא דקדיש בציפתא דאסא אמרו ליה והא לית ביה שוה פרוטה אמר לה תקדש בד' זוזי דאיתה בה שקלת ואישתקה אמר רבא הוי שתיקה דלאחר מתן מעות וכל שתיקה דלאחר מתן מעות לאו כלום הוא. אמר רבא מנא אמינא לה דתניא אמר כנסו סלע זו לפקדון כו' ואע"ג דאמרינן בתר הכי קשו בה בפום נהרא משמיה דרב הונא בריה דרב יהושע מי דמי התם בתורת פקדון יהבינהו ניהליה סבר אי שדיא להו מחייבינה בהו הכא בתורת קידושין יהבינהו ניהליה אם איתא דלא ניחא לה תישדינה ופסק האלפסי וכן הרא"ש וכן האגודה (דף ק"ב ע"ג) הילכך לאפוקי צריכא גט ולעיולי צריכא קידושי אחריני מכל מקום נראה דבנדון דידן אינה צריכה גט דהוה כמו פקדון דטעמא מאי גבי פקדון לא הוה קידושין דהואיל ובא לידה בתורת שמירה סברה אי שדינא מחייבינא באחריות כל שכן היא שבא לידה בתורת גזילה שחייבת ואף אי לא היתה חייבת שהרי גבי פקדון נמי אם אמרה הרי שלך לפניך אפילו שומר חנם לא הוי כמו שפסק ר"ן אלא הכי קאמר דסברה הכי אף על גב דלאו דינא הכי הכא נמי יש לומר סברה הכי אף אי לאו דינא הכי אף אם נאמר דהוה כמו בא לידה בתורת קידושין מכל מקום הוה ספק קידושין וכבר ביארנו לעיל דלא גזר רבינו גרשון מאור הגולה על ספק קידושין אבל אין צורך כי מובן שלא בא לידה רק בתורת שהיא חייבת לשמור ולא בתורת קידושין. ועוד הרי הרמב"ם ז"ל פסק בפרק ה' מהלכות אישות אפילו בקידושין דלאו כלום היא בשתיקה דלאחר מתן מעות ורבינו ניסים מביאו פ' האשה (דף תרכ"ו) ומדקדק דאפי' בשדוך הוה שתיקה לאחר מתן מעות לאו כלום ועוד כתב הרב וז"ל שהרי יכול להוציאו בדיינים עד כאן לשונו. הנה אם סובר שבשביל זה הוא שלו ויכול לקדש בו. כבר השבתי עליו. ואם מפני שעשה פריצותא הואיל ויכול להוציא בלאו הכי בלא גיזום של קידושין והיה דבר מועט גם זה איני מודה לו ואדרבה הואיל והיה דבר מועט הוה כסיפא ליה מילתא למיתבעי ונ"ל קצת ראיה מהא דאמרינן פרק האיש מקדש (דף מ"ו) אמר רב המקדש במלוה כו' עד לימא כתנאי כו' עד מנה חסר צ"ט לא כסיפא למתבעיה מנה חסר דינר כסיפא למיתבעיה כו' ופרש"י ולא סמכה דעתה ואינו מקודשת הרי הואיל ודבר מועט כסיפא למתבעיה כ"ש דכסיפא לתובעה בבית דין וא"כ הוה כיאוש וק"ל. ואי לא מסתפינא מרבותי ומחומר א"א וגם שבעונות הרבים בטלו אנשי מעשה ואין כח לסבול אפי' שובא מכשורי אמינא שאפי' גט אינה צריכה וגרע מאשה שאמרה קידשתני דהתם אמרה קידשתני קידושין גמורים בפני עדים והלכו להם למדינת הים. אבל הכא אינו אומרה קידשתני קידושין גמורים אלא מגדת המעשה כמו שהיה וגם אין כ"כ לחוש לקול שהרי קול ושוברו עמו אבל לא אאריך בזה ללא צורך כי הוא עומד וצווח באם יאמרו לי רבותינו שאתן גט אתן לה ואינו חש לאיסור קרוביה. אבל לכופו להכניס או לאוסרו באחרת כשהיא אינה רוצה לקבל גט משום תקנת רבינו גרשון מאור הגולה רחוק מהדעת כנלע"ד. ומה שכתב הרב וז"ל ועוד יוכיח שבכל נפשו ורצונו קידשה שהרי אמר ליוטל קרובתה וז"ל זול איך אייך ניט זאגען איך האב אייער קרובה מקדש גיוועזן ויוטל אמרה אתם עדים הרי הודה שקידשה סתם בלי גמגום עד כאן לשונו נ"ל שאין זה צריך פנים דמה בכך לא מפיו אנו חיין שהרי ההוא דקדיש בציפתא דאסא בודאי רצונו היה לקדשה ומכל מקום לא הוו קידושין וגם אפשר שסבר הואיל ונתגלגל כך דהוה חשש קידושין דאטו כ"ע דינא גמירא. אבל האמת שגם הדברים שדבר ליוטל היו גם כן דרך שחוק וגזום אולי תחזיר לו הדרייער וסופו מוכיח על תחילתו. ומה שכתב הרב וז"ל עוד ת"ל בפי מענה להשיב כהנה וכהנה עכ"ל. על זה לא אוכל להשיב כי לא נביא אני ולא בן נביא אבל אם נלמוד סתום מן המפורש תשובתה בצדה. כל הא דלעיל לא כתבתי לפסק הלכה אלא כנושא ונותן לפני רבותיו על גבי קרקע באשר כן התחלתי צעיר אני לימים. ומה שגזר הרב והחרים ונידה את ר' דוד ובנו וכי זה כהלכה וכתורה. והלא קדמונים נמנו ועמדו על זה בשורה שלא להשתרר לב"ד אחר בגזירה. אבל מה לי ולצרה להכניס עצמי בעובי הקורה. כי על זקני בית דין של קק"ק לכבות ולהבעיר הבעירה וכמדומה לי שעלה עד רוחו ולבו השיאתו שלא הניח בארץ שממנה יצא כמותו. אבל הוא בידו שגיונים ושרא ליה מריה ממעונים כי גדיים שהניח נעשו תיישים בעלי קרנים נאם הדן לפני רבותיו על גבי קרקע. הצעיר יוסף כהן:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |