שו"ת שארית יוסף/י
|
< הקודם · הבא > |
י) שאלה זו שאל הישיש שאירי כמהר"ר לעמל מקהילה קדושה לובלין
בן פורת יוסף כו'
השאלה ראשונה אשר אני שואל ראובן תבע את שמעון בעד מאתים זהובים ועשרה קצת פחות או יותר ותשובתו של שמעון החוב הזה אינו ידוע לי ואם הייתי חייב לך אז שלמתי לך וראובן הביא עד אחד ששמעון הודה לו מאתים זהובים באתה עד אבל אם לא אמר אתה עד לא היה חייב או משום דמילי דכדי הם. או משום עשוי אדם שלא להשביע בשלא תובעו או משטה אני בך כשתובעו כל זה מבואר בח"מ (סי' פ"א) על הטענה הזאת ועל תשובת שמעון נפלה מחלוקת גדולות בין התלמידים יש מהם שרוצים לדמות לדין כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי באופן זה מאחר שהשיב שמעון החוב הזה אינו ידוע לי ואם הייתי חייב לך כבר פרעתי ויש לראובן עד שהודה אליו איך שחייב לו ר' זהו' א"כ צריך לישבע כנגד העד ש"ד שלא היה חייב לו מעיקרא ר' זהובים וזה אינו יכול לישבע מאחר שטען לכתחלה החוב הזה אינו ידוע לי והתלמידים האלו הביאו ראיה מתשו' הרא"ש ז"ל במע' באופן זה וז"ל ילמדנו רבינו ראובן תבע לשמעון יריעת בגד שנתן לו למכר' והשיב שמעון שלא הי' נזכר לו שנתן לו ראובן יריעה זו מעולם בא עד א' והעיד בפני ניתנה היריעה זו לשמעון חזר שמעון ואמר אם אמת הוא שניתנה לי אפשר שפרעתי דמיה לראובן אשלח אחר פנקס שלי לעיין בו ולידע אמיתות הדבר אחר כמה ימים חזרו לדון לפני הדיינים שאלו הדיינים אם הביאו לו הפנקס ואמר כבר שלחתי ומפני האונס לא הביאו. וראובן שואל שיפסקו דינו. ומקצת הדיינים רצו לחייבו לשמעון שבועה שאינו יודע שניתן לו יריעה זו מעולם ואם יזכור להבא שניתנה לו שיפרע דמים לראובן. והיה לשם תלמיד אחד ואמר שבועה כזו לא שמענו מעולם. ושורת הדין הוא שישבע שמעון להכחיש העד להד"ם וכיון שאינו יכול לישבע שבועה זו שהרי מסופק בדבר ישלם. ואחד מן הדיינים חרה לו עליו שהשיב התלמיד לסתור את הדין. יורינו רבינו לדין. ואם התלמיד עשה כהוגן הדין עם התלמיד כההוא דאמר רבא מנה לי בידך והלה אמר אין לך בידי אלא נ' ונ' איני יודע מתוך שלא יכול לישבע משלם הרי מודה מקצת שאינו יכול לישבע וכן נמי בעד אחד כנסכא דר' אבא כל היכא דאינו יכול לישבע להכחיש העד חייב לשלם וכהוגן עשה התלמיד כו' עד כאן לשון התשובות. והתלמידים אחרים מפקפקים בראי' הזאת ואומרים שאינה דומה לנדון דידן. לכן אל יהא למשא להשיב כי תורה היא כו'. עכ"ל השאלות:
הנה בדין לא לויתי ובא עד והעיד שלוה וחוזר הלוה ואמר פרעתי נתחבטו בו ראשונים ואחרונים הרמב"ם כתב דאמרינן מתוך שאינו יכול לישבע להכחיש העד משלם כמו בנסכא דר' אבא כמו שמביאו הטור ח"מ (סי' ע"ה) וגם הרא"ש הנ"ל. אבל הרמב"ן (סי' נ') וגם הב"י הביא תשובת רשב"א (סי' ע"ה דף צ"ו) שסוברים דשלא לויתי ובא עד שלוה וחזר ואמר פרעתי נאמן בשבועה. והאריכו בתשובותם ובורר טענה דדין זה העיקר מחמת דאמר שמואל כל מקום ששנים מחייבים ממון עד מחייבו שבועה. ופירשו דווקא בשנים מחייבים בלא טענות הלוה אבל בכאן אם לא טען הלוה לא לויתי רק שנים העידו שלוה יכול הלוה לומר פרעתי כי המלוה בעדים אין צריך לפורעו בעדים גם העד אינו מחייבו שבועה אף כי בכאן מחייבין ממון הוא בא מכח טענת הלוה שכפר וטען לא לויתי ולא מכח עדותם לבד בכאן אין עד מחייבו שבועה דאורייתא ובשבועה היסת לא אמרינן מי שאינו יכול לישבע משלם וכן סובר הריב"ש (סימן שכ"ב) ומפני שהרמב"ן והרשב"א והריב"ש האריכו הרבה נלאיתי לכתוב רק יעיין מר לשם ותמצא מבואר היטב. והנה גם כשאמר בודאי לא לויתי ומכחישו העד אינ' פלוגתא דרבוות' ובתראי שאומרי' שאינו מחייב ק"ו כשאומר החוב זה אינו ידוע לי שיש לפרשו שר"ל פרעתי מי יוציא ממון מספק שהרי הלשון הזה של החוב אינו ידוע לי הוה כמו איני חייב לך שמשמעותי' לא לויתי ומשמעותי' פרעתי כמו שמשמע מדברי ר"ת והמרדכי מביאו ריש ב"מ (דף קל"ד ע"ב) וכן בהג"ה באשיר"י כמעט בסגנון זה וז"ל המרדכי וא"כ אדם הטוען כו' עד והלה אומר איני חייב לך על הדיינים לחקור האיך אינו חייב לו אם פרע לו או אם לא לוה כו' הרי בפירוש שיש במשמע ג"כ שפרע. ועוד י"ל שגם הרמב"ם והרא"ש בתשובת הנ"ל אף כי סבירא להו דמחויב שבועה היינו דווקא כשאין ללוה לומר פרעתי אח"כ שהרי הרב המגיד מפרש הא דנסכ' דר' אבא דוקא כשהעד לא זז ממנו דאל"כ הוא נאמן לומר החזרתיו לו או מטעם דגזלן הוא ואין נאמן לומר החזרתי אבל אחר נאמן אם לא שיעיד העד שעדיין בידו כל זה פי' הרב המגיד פ"ד מה' טוען ונטען. וגם כן יש לדקדק מתשובת הרא"ש הנ"ל שהרי כתב וכן נמי בע"א כנסכא דר' אבא כו' דמשמע דוקא כנסכא דר"א דפי' דגזלן הוא או שהעד לא זז ממנו ולא היה יכול לומר החזרתי אבל בנדון דידן אין העד טוען רק בפני הודה שחייב לו ר' זוז יכול לטעון פרעתי אחר כך אם אינו בתוך זמנו. או י"ל שלכך פסק הרא"ש שחייב לפי שטען אפשר שפרעתי וכל שאומר אפשר שפרעתי חייב לשלם ושכנגדו אינו צריך אפילו שבועה כמבואר בטור ח"מ (סי' ע"ה) וזה אין צריך פנים. ומה שהיה צריך הרא"ש להאריך ולבאר מי שאינו יכול לישבע משלם הלא כשטוען אפשר שפרעתי חייב דהוה ליה לידע י"ל דלכך הוה צריך לזה האריכות דשמא דוקא כשאומר שיודע בודאי שלוה ואף כשטוען שמא פרע חייב אבל כשטוען שספק אם לוה שמא באפשר פרעתי ג"כ נאמן. לכך האריך לבאר שספק ליה בכאן אינו כלום הואיל והעד מעיד שלוה ואינו יכול לישבע כנגדו שאיגו יודע לכן משלם מתוך שאי"ל וק"ל. אבל נדון דידן שאמר אם הייתי חייב לך אז שלמתי י"ל דהוה כאומר ודאי שלמתי לך. ונוכל לפרשו שלמתי לך אחר ההודאה. ועוד הלא בתשובת הרא"ש הכחיש העד הלוה לגמרי שהרי טען שלא נזכר שנתן לו היריעה מעולם והעד הכחישו י"ל שהוחזק כפרן אבל בכאן אמר הלוה החוב אינו ידוע לי ואולי ר"ל כי פרעתיו כמו שרמזתי לעיל בקצת ראיה מר"ת אולי בזה מודה הרא"ש הנ"ל ואף אם נאמר הרמב"ם והרא"ש סוברי' שחייב מי יוציא ממון הואיל והרמב"ן והרשב"א פליגי והביאו מילי דהרמב"ם ודחו דבריו ופסק כל אחד הדין על מעשה שבא ומעשה רב. ועוד דמעשה של הרא"ש הנ"ל לא טען פרעתי קודם שבא העד אלא אחר שהכחישו העד על שאמר לא לויתי שאז ב' מחייבים ממון לכן ע"א מחייב שבועה אבל בנדון דידן טען קודם שבא העד וכזה אין ב' מחייבים ממון וגם כן אין עד מחייבו שבועה ואף כי הרמב"ן סימן צ' הנ"ל כתב שאין חילוק בין בא העד קודם או אח"כ זהו י"ל שמדבר דוקא כשלא זז העד מן הלוה כאשר נראה מתוך התשובה שמדבר בזה אבל כשהעד אינו אצלו יש לחלק כשטען מקודם פרעתי יש להאמינו הואיל ולא הוחזק כפרן ויש לו מגו דפרעתי אח"כ גם כן הנלע"ד כתבתי. וכל זה כשהעד מעיד שיודע בודאי שחייב לו אבל השאילה הנ"ל באה בזה הלשון שהודה לו שחייב והודאה בפני עד אחד צריך להיות באתה עד ובפניו אבל שלא בפניו אינו כלום וגם בפניו דוקא באתה עד וגם בזה פליג בעל המאור בחשן המשפט (סימן ל"ב) ובסימן פ"א אבל האלפסי והרא"ש חולקים כמו שמבואר סי' פ"א בחשן המשפט:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |