שו"ת שארית יוסף/ט
|
< הקודם · הבא > |
ט) שאלה ממדינת מעהרין בעסק קהלא קדישא שתבע מהם שר שלהם שילוו לו סך מעות ואמר לנכות להם מהמסים של כל שנה והשתדלו המעות מעשירים גוים שלוו להם סך ההוא על משכנות שלהם ובתוך כך נתיישבו לשם בחורים שנשאו לשם נשים ועתה באים המלוים שיפרעו להם ושיפדו המשכנות. הק"ק י"ץ תובעים מאותן שנתיישבו בקרוב ליתן חלקם באמרם עתה אנו רואים שהוא יאוש ולא קודם כי השר אמר לנכות ממס של השנה ולא עשה ועתה המלוים רוצים שנפרע להם תפרעו עמנו הקרן והריבית שהיינו צריכים ליתן לגוים והבאים בקרוב טוענים כבר היה יאוש קודם שבאנו שהרי אפי' בשנה ראשונה לא רצה לנכות בזה הייתם רואים שהוא יאוש. וגם ידוע שהלוה כמו כן מכמה ק"ק אשר תחת ממשלתו ולא שילם וא"כ היה יאוש מאותה שעה שהלויתם לו. עד כאן לשון טענותיהם:
תשובה לא שייך לנדון דידן תשובת הרא"ש כלל ששי סי' י"ב שפסק שאם יש לבאים מקרוב הנאה מזה המס אז יתנו לפי ההנאה אבל אם אין להם הנאה לא יתנו אינו דומה לנדון דידן כי לשם לא תבע השר הלואה אלא נתינה רק שהקהל לוו המעות בריבית אבל כאן לא תבע השר רק הלואה ואומרים שלא נתיאשו כלל וקל להבין. הנה ידוע כי רוב עניני מסים ודיניהם הם על פי המנהג הנהוג באותה ק"ק מאז ומקדם נהרא נהרא ופשטא ומקומות מקומות יש. ומנהג מדינת מעהרין איני יודע מ"מ לא אשיב פניכם ריקם ואענה חלקי מה שנ"ל על פי הדין אבל ד"ת לא ידענא. וגם איזה מנהג קרוי קבוע לידע שמוכרח לילך אחריו וגם יש חילוק בין מנהג למנהג. ואומר כי לע"ד אין לק"ק שום דבר על אותן שנתיישבו אחר ההלואה לא קרן ולא רבית אם אין ידוע שמקודם הלוו לשם לשר ופרע להם. כי ידוע שכל אשראי ספק אתי ספק לא אתי וכ"ש שר שלהן כי אין לדון עם מי שתקיף ממנו ואף אם יאמרו הק"ק לא נתייאשנו מ"מ הואיל וראוי להתייאש אף כי הם לא נתייאשו הוה יאוש וא"כ למה להם ליתן למה שהיה קרוב ליאוש קודם בואם ואף אם לא היה ודאי אבוד הוה דינו כיאוש ונ"ל להביא ראיה ברורה לזה מהא דכתב מהרי"ק בשורש ג' וז"ל על דבר ה' אלפים אשר שאל האדון בדרך הלואה ואמר לנכותם במס הקצוב ואח"כ לא רצה ונהרג הדוכס והדוכסית נתרצית לנכות מדי שנה בשנה. והנה אותן שהיו עשירים בשעת הלואה ירדו מנכסי' והיו עניים בשעה שניכו אותם שנה בשנה ותבעו להם ממה שינכו עתה לק"ק שיתנו להם חלקם כפי מה שהלוו בהיותם עשירים כי עתה הענו ואינם חייבים כ"כ במס. ופסק מהרי"ק דהוה יאוש משעת הלואה ומה שהדוכסית מנכי' להם הוו זוכים לאחר יאוש ופטורים מליתן כלום לאותן שהיו עשירים בשעת הלואה וכתב הטעם דהוה יאוש ואף אם יאמרו לא נתייאשנו ולא נאבד מכל מקום הואיל והיה ראוי להיות נאבד וראוי להתיאש הוה דינו כיאוש והביא על כל זאת ראיות נכוחות למבין והרוצה יעיין שם במהרי"ק בשורש ג' והנה נלמוד ק"ו ומה התם שהוכיח סופו על תחילתו דלא הוה יאוש שהרי הדוכסית ניכה להם מכל מקום פסק הואיל והוה קרוב להתיאש הוה יאוש. ועוד שהיה להם ליתן לעניים לפנים משורת הדין אף אם לא היה דין הואיל והיה משלהם ואף שהאשיר"י פסק שאין כופין לעשות לפנים משורת הדין המרדכי פסק שכופין על הא דאמרינן בב"מ מצא כאן ארנקי מאי אמר ליה הרי אילו שלו וחייב להחזיר. תרתי פי' תרתי דסתרי אהדדי אם שלו למה חייב להחזיר אמר ליה לפנים משורת הדין. ובפרט באשר אילו עניים והעשירים מרויחים דשייך יותר לפנים משורת הדין אעפ"כ פסק דהוה יאוש. נדון דידן שאדרבה סופו מוכיח דהוה יאוש בשעת הלואה ולא שייך לילך לפנים משורת הדין שאנו הולכים אחר ההלואה ונאמר משעת ההלואה הוה יאוש. וכתב עוד ואף אם לא הוה ודאי אבוד הוה יאוש והביא ראיה גם על זה עיין שם בתשובת הנ"ל. ועוד נראה לי להביא ראיה שיש לילך אחר ההלואה שכתב בנימוקי מהר"ר מנחם מערזבורג. מעשה שהיו רגילים ליתן לשופט ח' זקוקין ד' אחרטין וד' בוולבורג ובא השופט והפציר לתת בחרטין גם מה שהיו ראויים ליתן בוולבורג ולא היה להם במזומן והוצרכו ללוות במקום אחר ושמו משכנות כל אחד בעבור חלקו כדי לפדות בוולבורג ובא ראובן לדור שם באמצע החורף דהיינו אחר חרטין וקודם וולבורג ורצו הק"ק שיתן ג"כ לד' זקוקים של וולבורג לקרן ורבית לפי שאמרו דהוה הלואה ואמרו שכך אמרו בשעת הלואה שכל מי שיצא קודם וולבורג יתנו לו משכונות ומי שיבא לדור כאן קודם וולבורג שיתן והיה זה הסכמת כולם. וראובן השיב נתינ' היא זו והזמן שהיה לקיץ בוולבורג קרבו אותו והעמידוהו בחרטין לזאת השנה. ופסק מסתברא טענותיה דראובן כו' עכ"ל. הרי בפירוש הואיל ונתנו קודם אף כי התנו שיהיה הלוואה עד וולבורג שהרי אמרו להחזיר למי שהולך משם קודם וולבורג אנו אומרים קרבו הזמנים וראובן פטור ממה שנתנו ואף כי הלוו באופן שינכו להם בוולבורג וגם לא היה כ"כ ראוי להתיאש ק"ו לנדון דידן דהוה ראוי להתייאש וגם סופו הוכיח דהוה יאוש וא"כ אין הבאים אח"כ חייבים להם כלום. ומה שטענו הק"ק שנעשה מקודם גם כן פעם אחת והוצרך ליתן אינו כלום כמו שאבאר:
ואף כתב ריב"ש סי' תע"ד אמנם כל קהל וקהל עושין תקנות כו' עד וכל שהסכימו הקהל הולכין אחר הסכמתם כו' עכ"ל. מ"מ הלא כתב אח"כ דווק' כשהוא חוק תקנה קבועה מוסכם מן הקהל אז חייבים אבל במנהג בעלמא לא עכ"ל. והנה בנדון דידן נעשה פעם אחת אין לקרותו מנהג קבוע להיות מוכרח לילך אחריו. וכתב עוד ואף אם היה לשם מנהג קבוע מ"מ אם לא ידעו אותן הבאים יש להם כח לומר לא ידענו ואם רוצים לצאת אין צריכים ליתן כלום הבאתי זה שבאם אולי יתברר שהיה חוק ומנהג קבוע יכולים לומר נצא מכאן ולא ניתן כלום. והנה אף כי הריב"ש כתב אבל ראיתי קהלות שפורעי' לפי הפרעון וכן אנו נוהגים עכ"ל. ולשם מדבר בהלוואה שלוו הקהל לצורך המסים שהיו חייבים מקודם לפרוע. אעפ"כ פסק שכן הוא נוהג לילך אחר הפרעון וא"כ לנדון דידן שהלוו לשר ולא היו חייבים מקודם שנלך אחר הפרעון. מ"מ הרי כתב לא נהגנו אלא לאותן שהיו בשעת הלואה שלוו הקהל דאף אם היה עני בשעת הלואה ובאותה זמן לא היה נותן הולכים אחר הפרעון ואם העשיר צריך ליתן וכן להיפך כו' עד אבל מי שבא ממקום אחר לדור כאן בנתים זה אינו פורע כלום עכ"ל. ואם יאמרו נעשה תקנה קבועה אין כחם יפה בזה לעשות מידי דמעלי להאי וקשה להאי אפי' ליחיד נגד רבים וזה אין צריך פנים כי היא הסכמת כל הפוסקים ומה שלא הבאתי ראיה ממעשה גופא של הריב"ש שפסק שהולכין אחר זמן ההלואה וגם מתשובת הרשב"א (סי' תשע"ז) שפסק ג"כ לילך אחר ההלואה משום שהם מדברים בהלואה שהלוו הקהל שהיו חייבים מקודם ופרעו בהלואה זו אבל נדון דידן הית' הלואה ולא חיוב קודם לכן אין להביא מהן ראיה רק ממה שכתב שהמנהג שלהם אפילו באותה הלואה שהיה חוב קודם לילך אחר זמן הפרעון וא"כ כ"ש לנדון דידן לכן הוצרכתי להקשות מזה ולתרץ ולהביא שאינו מדבר בבאים בנתיים והנה בזה נחיתנא ובזה סליקנ' דאין לק"ק שום דבר על הבאים לא קרן של הלואה וממילא גם כן לא הריבית מההלואה:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |