שו"ת שארית יוסף/ח
|
< הקודם · הבא > |
ח) שאלה אחד שהיו לו שני בנים ושלשה בנות והשיא בנותיו ונתן לכל אחת שטר חצי זכר ומשמעות השטר שנתחייב לה אלף זהובים הגריים בתנאי שאם יתרצו בניו שיהיו בשעת פטירתו ליתן לבת כחצי חלק זכר מלבד קרקעות וספרים בזה יהיה נפרע החוב של אלף זהובים והברירה ביד בניי והנה נתהוה שב' בנים הנ"ל קנו מאחותם בת האחת שטר שלה בחיי אביהן והבת עם בעלה מכרו השטר בכתיבה ובמסירה דהיינו במסירת השטר וכתבו לאחיו הנ"ל קנו לכם איהו וכל שעבודיה ובקנין סודר וגם אביהן היה במעמד וקבל ק"ס שבכל אופן שנתחייב לבת מחייב עצמו לבנים יתר על חלק ירושתם. והנה עיקר השאילה כשיבא שעת פטירת אביהן אם האחין יכולין לומר הואיל והבריר' בידינו נשלם שטר להבת זו שקנינו סך החוב אלף זהובים ולשאר הבנות כחלק חצי זכר מן הנשאר. או אם הבנות יכולים לומר לא עדיפת מינה וידוע שלא הייתם נותנין לה רק חלק חצי זכר ובאם תחזיקו שטרות אלו בחוב שלנו גם כן תשלמו וגם עיקר השטר הוא על מנת ליתן המועט והסך שנכתב רק בשביל הדין שאי אפשר לזכות דשב"ל אלא על ידי החוב וא"כ השטר כאלו ניתן אדעתא דחלק חצי זכר והבנים טוענים הלא אבינו ידע ונתרצה שהשטר יהיה בידינו וידע שבודאי אנו נברור ליתן הסך כדי שניקח לנו וקק"ס באותו זמן אם כן תקנה לנו האלף זהובים. עד כאן לשון עיקר טענותיהם והשאר להג הרבה ויגיעת בשר:
תשובה נראה לי שהדין עם הבנים דגרסינן בכתובות פרק הכותב (דף פ"ה) קריבתה דרב נחמן זבנתה כתובתה בטובת הנאה איגרשה ושכיבא אתו קתבעי לה לברתה. אמר רב נחמן ליכא דליסבי' לה עיצה תיזול ותיחול כתוב' דאמה לגבי אבוה ותירתיה מיניה שמעה ואזלא ואחילתה כו' וכתב הרא"ש באשיר"י דף ך' רש"י פי' שתבע הלוקח את הבת לדין שבא לגבות כתובת אמה מאביה ואין הלשון משמע כן דמה לו ללוקח אצל הבת כו'. הילכך הפי' הנכון הוא שמת גם האב ואין לה תובע להם ירושה אלא זו הבת ואשמעינן תלמודא דאף בכי האי גוונא שהתחילה היא לעצמה שיכולה למחול לאביה והיא זוכה במקום אביה וכיוצא בזה מצינו פרק הגוזל קמא (דף ק"ח) הגוזל את אביו ונשבע ומת משלם קרן וחומש לבניו ופריך בגמרא (דף ק"ט) ונמחליה לנפשיה עכ"ל. בתוס' (דף פ"ו) תירצו שעתה שמחלה למה לא היתה חייבת לשלם ומכח ומתוך מעשה זה פסק הטור אבן העזר סימן ק"ה וז"ל מכרה כתובתה ומת הבעל ואח"כ מתה היא בנה יכול למחול והמכר בטל ואפי' אין יורש אלא הוא יכול למחול לעצמו כו'. והב"י כתב שראייתו ממעשה זה וכתב רבינו דבריו כדעת הרא"ש הרי שאעפ"י שאם היתה האם קיימת לא מוחלת. חדא שהיתה צריכה להחזיר לפחות המעות שקיבלה ולפי מקצת דיעות היתה חייבת לשלם הכל וגם לא היתה מוחלת למגרש אות' כי שונא שילח וגם הבת לא היתה מוחלת לאביה מטעם שהיתה חייבת לשלם לפחות מה שקבלה אמה ואפי' הכי כשהוא לטובתה מצי מחלי ולא אמרינן דלא עדיפא הבת מאמה שבודאי לא היתה מוחלת ואף כי עוקרת מעשה אמה לגמרי וגם הבת בעצמה לא היתה מוחלת. אלא ש"מ דלא אמרינן לא עדיפא מגברא דאתית מיניה אלא במקום שהראשון לא היה בכחו לעשות אבל במקום שיש בכח הראשון רק שאינו רוצה לעשות והשני דאתי מכחו רוצה לעשות שהוא טובתו יכול לעשות קל וחומר לנדון דידן שהברירה מבוררת בשטר ח"ז שיכולין הבנים לעשות מה שהוא טובתם וגם אין עוקרין מעשה אב לגמרי. ועוד אף כאן יכול להיות באמת שהבנים עדיפו מאחותם כי עתה בשעת שבא השטר ח"ז ליד הבנים נתרצה האב וקק"ס להקנות לבנים והוה כאלו הקנה להם מחדש האלף זהובים כי היה יודע כאשר הברירה בידם שיבררו ליקח אלף זהובים והוא קק"ס על זה מה שלא היה כשהשטר ח"ז בכח הבת. ואף כי רש"י פי' בענין אחר מ"מ הוא לא פליג בדין זה רק כפי משמעות הגמרא שהרי על הדין גופא מביא הרא"ש ראיה ברורה מגמ' דהגוזל קמא:
ואעפ"י שהטור ח"מ בסימן ס"ו מביא בעל התרומות שכתב וז"ל אין היורש יכול למחול לעצמו להפסיד ללוקח כיצד ראובן הלוה לבנו בשטר ומכרו לאחר ומת ראובן לא יאמר הבן הואיל ואני יורש החזקתי למחול לעצמו כו' אלא פורע כל החוב ללוקח עכ"ל. ומביא בית יוסף ראיה וז"ל כתב בעל התרומות שמצא בספר הזכות שלמד כן מדתניא הרי שהיה נושה באחיו מנה ומת והניח שומרת יבם לא יאמר הואיל ואני יורש החזקתי אלא מוציאין מיבם וילקח בהן קרקע כו' ואם איתא אמאי לא יאמר הואיל ואני יורש החזקתי שמחלתי לעצמי ובטל שעבוד החוב מעיקרו אלא ודאי לא מצי מחיל עכ"ל. א"כ סבירא ליה שאינו יכול להטיב לו ולהזיק לאחריני ונאמר דה"ה בנדון דידן לא יוכלו הבנים ליקח הברירה לטובתם להזיק לאחרים מ"מ נראה לי לומר שהדין עם הבנים חדא שמפרש בהדיא שבכחם לברור. ועוד שהרי הטור ח"מ מביא דברי מאירים עיני הגולה דברי התוס' דפליגי ואמרי דיכול למחול וגם מביא דעתם באחרונה דש"מ שמסכים עמם והראיה שהביא בעל התרומות הלא התוספת פרק האשה (דף פ"א) מקשין על ברייתא זו וז"ל ונמחול לנפשיה דהא אמרינן המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול ואפי' יורש מוחל. ומתרצי' וי"ל דשאני הכא שאינו יורש אלא מכחה והוא רוצה להזיק אותם אותו שבא מכחה. א"נ כר' מאיר דדאין דינא דגרמא ומגבי בי' כשטרא מעלי' עכ"ל. הרי בהדיא דהתו' ידעו ודחו ראייתו ותירצו תירוץ אחר. וגם המרדכי בכתובות פרק האשה שנפלו (דף תקמ"ב ע"ב) והגהות אשיר"י מביאו פרק האשה מקשה קושי' תוס' אות באות ומתרץ תי' אחר וז"ל כיון שנשתעבד מקודם לכתובת אשת אחיו אלים שיעבודה ולא מצי מחיל מדר' נתן כו' עכ"ל. הרי בהדיא דגם למרדכי לא סבירא ליה הא דבעל התרומות הנ"ל ומתרץ בתי' דלא שייכי לנדון דידן להתם דלא מצי למעביד טיבותא לנפשיה ולמחול או משום שבא מכחה כתירוץ התוספות או משום כתובת אשת אחיו דאלים אבל אי לאו האי טעמא כנדון דידן מצי למעבד טיבותא לנפשיה אף כי מזיק אחריני. ועוד הלא י"ל שאף בעל התרומות מודה בנדון דידן שמה דסבירא ליה התם דאין יכול למחול משום דהתם נתחייב הבן ללוקח מדר' נתן דאמר כתיב ונתן לאשר אשם לו ר"ל שהבן נתחייב לאב והאב ללוקח ונשתעבדו נכסי בן ללוקח בין בברייתא נשתעבדו נכסי אחיו לאשה בכתובה אבל בנדון דידן לא נשתעבדו הבנים לאב כדי שיוכל לשעבד אותם לבנות שלא יוכלו לפטור עצמו וק"ל. וכעין סברא זו כתב ב"י (בסי' ס"ו) בשם בעל התרומות. ועוד שכל הנכסים בחזקת הבנים והבעלי תוס' והטור ח"מ מביאם לבסוף וגם האשיר"י ולפי מה שדקדקתי ג"כ במרדכי כולם מסכימים לזכות הבנים מי יוציא ממון לעבור על דעתם ולסמוך על דעת ב"ה הנ"ל לבד ובפרט שגם הוא י"ל שמודה בנדון דידן כנ"ל ולכן מי ימחה לבנים לברור לנפשם לשלם שח"ז האחד אלף זהו'. ועוד אפי' הוו שקולים מ"מ יש להכריע לקיים ירושה דאורייתא ואם אין ראיה ממש לדבר זכר לדבר שהרי כתבו התוס' פרק מי שהיה נשוי (דף צ"א) בדיבור המתחיל מועטים ונתרבו דבכל דוכתא אזלינן טפי בתר נחלה דאורייתא. ואם יטען הטוען הלא השח"ז נעשה על תנאי הברירה ומסתמא היה התנאי כדי ליתן המיעוט ואדעתא דהכי קק"ס האב עצמו נשיב לו מה לנו ולדעת האב הלא דברים כאלה שבלב אינם דברים דאיבעי ליה לאתנויי ועוד אדרבה נראה מתוך תנאי הבירור שעשה הכל לטובת הבנים וק"ל. ועוד לאחר שקנו מאחותם נתרצה האב ובודאי אדעתא דהכי שיקחו אלף כנ"ל. ואם יאמר האומר כשיתנו לשאר בנות כח"ז איגלי מילתא למפרע שכולם נעשה לענין זה וממה נפשך אם אדעתא דאלף ניתנו השטרות וכן אתה אומר שכך משמעות תנו לנו ג"כ לכל אחת אלף ואם סתם משמעותא שטר ח"ז קחו אתם ג"כ שח"ז ולא יותר כי באם היה השטר ביד אחותינו היינו טוענין ממ"נ ואתם ג"כ לא עדיפיה מיניה. אין לומר כן כי אף אם היה השטר ביד אחותם היה יכולת ביד האחים ליתן לאחת אלף ולאחרים שטר חצי זכר:
והראיה יש לי להביא שכתוב בח"מ סימן שנ"א שאלה ראובן ושמעון הוציאו דייתיקי על לוי איך שאביהם צוה במתנה ש"מ לתת לכל אחד מנה כו'. עד ונתפשר לוי עם ראובן ופייסו בדמים כפי חלקו או קרוב לחלקו ולשמעון פשט לו הרגל כו' ופסק שיכול לומר לזה אני אוהב ואתן לו ולא לך כו' עכ"ל. הרי שאעפ"י שהיה לנו לומר שהוא כמודה בצוואת אביו ויהא מחויב גם כן לשמעון מכל מקום יכול לומר מפני האהבה אני עושה ק"ו לנדון דידן שאם היה השטר ביד אחותו היה יכול לומר לה אתן אלף מפני האהבה ולא לכם. וה"ה כשהח"ז בידו דכ"ש כמ"ש המרדכי בענין שהבאתיו לעיל פרק האשה (דף תקמ"ב ע"ב) וז"ל אם לאחריני מצי מחיל כל שכן לדידיה עכ"ל. ואין לומר שהקנין בטל מעיקרו שהרי אמרו חז"ל האומר מה שאירש מאבא מכור לך לא אמר כלום. ואם כן אין הבנים יכולין לקנות מה שתירש הבת דהיינו שח"ז שהוא ירושה. אין לומר כן דאם לא כן קשה מיניה וביה איך יכול האב לקנות נכסים שיהיו לו הלא עדיין אינם בעולם אלא ע"כ צריכים אנו לומר שלכך מחייב עצמו חוב גמור וזה יכול לחייב עצמו א"כ גם זה החוב יכול למכור כי אינו מוכר מה שירש רק החוב וק"ל. העולה בידינו שהאחים יכולין ליקח האלף זהובים בעד שטר שלקח מאחותם וגם מהרי"ק כלל פ"ט כתב שאעפ"י שלא הגיע זמן הגבייה שהיא שעה לפני מותו מכל מקום יכול לפטור וכתב שהוא דבר פשוט דהוה כדבר שבא לעולם אף כי גביית החוב תלוי במיתה והאריך בראיות עיין שם. אבל מ"מ אין ראיה כל כך ממעשה מהרי"ק שלשם מדבר בחוב גמור בלא תנאי של ירושה אבל בנדון דידן החוב תלוי בירושה ר"ל שיתנו לו כחצי חלק זכר או החוב הוה כמו מה שאירש מאבא דלא אמר כלום וק"ל. הנלע"ד כתבתי. נאם הצעיר יוסף:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |