שו"ת הרא"ש/קב/ג

שו"ת הרא"ש ‏ קב ג

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

שו"ת הרא"ש כלל קב - סימן ג

עוד ילמדנו ראובן היה לו חפץ למכור בקש בו מאה זהובים ושמעון אומר ליתן בו שלשים והיה שם לוי במעמד נתרצו שניהם לגמור המקח על פי שומתו שם אותו לוי בשבעים זהובים למחר הראה שמעון החפץ לתגר שם אותו לחמשים זהובים ועתה רוצה שמעון לחזור כי אומר שלא נתרצה בקנין אלא בדיבור בעלמא הורני אם הדין עמו ואם לא יוכל לחזור אם לוי חייב לשלם לו מידי דהוה אמראה דינר לשולחני הדיוט חייב היכא דמוכח דסומך עליו אף על גב דלא אמר חזי דעלך קא סמיכנא כך פסק רי"ף ז"ל.

אמנם נראה לי דאין נפקותא בדין זה כי ראובן היה בעל הבית אבל מסופק אני בזה הא דאמר אבל מאני תשמישי דיקירי עליה אי לאו דמי יתירי לא הוה מזבין להו ואם הוא בעל הבית המוכר את כליו מתוך דחקו ואין לו מה יאכל אי שייך ביה נמי האי טעמא ומה הדין ומי שהראה לתגר וידוע הוא לכל דטעה התגר, ושלום כנפשך בנך יחיאל.

תשובה יראה ששמעון יכול לחזור בו כיון שיש כאן ביטול מקח דמה שנתרצה שמעון לקחתו בשומת לוי לא עדיף ממה שאם פירש לו ע"מ על מנת שאין לך עלי אונאה דקיימא לן כרב דאמר יש עליו אונאה אם לא שפירש לו בפירוש חפץ זה שאני לוקח במנה יודע אני ששוה מאתים על מנת שאין לך עלי אונאה [או שאמר מוכר חפץ זה שאני מוכר לך (במאתים) יודע אני שאינו שוה אלא מנה על מנת שאין לך עלי אונאה] וכ"ש בנדון זה כיון שלא כיון ראובן למכרו ביותר מדמיו ולא שמעון ליקחנו ביותר מדמיו אלא שהיו רחוקין זה מזה בשומת המקח שהיה ראובן מעלה בדמיו ושמעון מזלזל בדמיו וכיון שלוי ימצע המקח ביניהם ויעמידנו על שומת דמיו ולא שיאנה שום אחד מהם ומה שתלה חזרתו משום דלא היה שם קנין זה אינה טענה כיון שמשך החפץ על פי שומתו אין לך קנין גדול מזה.

ומה ששאלת אם לא יוכל לחזור בו אם לוי חייב מידי דהוה אמראה דינר לשולחני דהדיוט חייב היכא דמוכח דסמך עליה דע שאם ראובן הלך לדרכו ולא יוכל שמעון ליפרע מראובן אם לוי היה תגר ובקי בשומא אם לא קבל שכר על השומא פטור כמו טבח אומן שקלקל בחנם פטור ולא דמי למראה דינר לשולחני דכל אדם חייב עליו אפילו בחנם חוץ מדנבו ואיסור מדלא שני אהנהו תרי בריתות (ב"ק צ"ט) דפריך אהדדי תניא חדא המראה דינר לשולחני ונמצא רע אם אומן פטור ואם הדיוט חייב ותנא אידך בין אומן בין הדיוט חייב כאן בחנם כאן בשכר כי היכי דמשני גבי שחיטה ופי' ר"י משום דבהכרת מטבע צריך בקיאות גדול ואין לאדם להשתמש לראות אם לא יהיה בקי כדנבו ואיסור וכל אדם חוץ מהם יקרא הדיוט וחייב אפילו בחנם הילכך יראה דבשומת מקח אין בו כל כך אומנות כמו בהכרת מטבע וכל התגרין בקיאין בשומא ובשכר חייב ובחנם פטור.

ומה שכתבת שאין נפקותא בדין זה משום דראובן הוא בעל הבית.

בנדון זה כיון דיש כאן אונאה יותר משתות אין חילוק בין ב"ה בעל הבית לאיש אחר כי כתוב בתוספת במה שיש חילוק בין בעל הבית לאדם אחר היינו דוקא עד שתות כהנך תרי עובדי דורשכי וכיפי (ב"מ נ"א) אבל ביתר משתות לא וכן עשה רבינו יצחק מעשה.

ומה שנסתפקת אם הוא בעל הבית המוכר כליו מחמת דחקו ואין לו מה יאכל אי שייך ביה למימר אי לאו דיתבינא ליה דמי יתירי לא הוה מזבין.

דע כי אין חילוק דנהי דמכרן מחמת דחקו ואין לו מה יאכל יקירי עליה וחשיבי עליו ולדידיה שוים כל הדמים אם לא היו נותנין לו בהם אלו הדמים [היה מצמצם או] היה לוה מעות ולא היה מוכרן בפחות וגם פירש בשאלתות דרב אחאי דמה שאין לבעל הבית אונאה היינו משום דהלוקח יודע שהם חביבים על המוכר והוי כאלו פי' חפץ זה שאני מוכר לך במאתים יודע אני שאינו שוה אלא מנה פי' ומהני עד שתות כדפרישית לעיל הילכך בכל תשמישיו אין חילוק בין מכרן מחמת שאין לו מה יאכל ובין מכרן לצורך דברים אחרים כי סתם בעל הבית המוכר כלי תשמישו אינו מוכרן אלא מחמת דוחק שהוא צריך לדמיהם ולא פליג בין דוחק מרובה לדוחק מועט וגם הלוקח אינו מכיר לצורך מה מוכרן ובכל ענין מוחל האונאה, ושלום אביך אשר בן הרב רבינו יחיאל ז"ל.

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< סימן קודם · סימן הבא >מעבר לתחילת הדף