שו"ת הרא"ש/עח/ג

שו"ת הרא"ש ‏ עח ג

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

שו"ת הרא"ש כלל עח - סימן ג

תורת אמת וחקים טובים ומשפטים ישרים נתן הקדוש ברוך הוא לעמו ישראל על ידי משה רבינו עליו השלום דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום צדיקים ילכו בם ופושעים המתנכלים לעקש הישרה להגדיל שקל במאזני מרמה חייבין חכמי ישראל לסכל עצתם ולבטל מחשבותם ועל זה נאמר צדק צדק תרדוף (סנהדרין ל"ב) ואמרו חכמים דין אמת לאמתו לאפוקי מרומה ויען אשר ראיתי מקצת אנשים אשר כותבים נכסיהם ליהודים או לגוים ואחר כך לוין מעות וכשבא המלוה לגבות חובו מנכסיו מצוה להוציא השטר ותולה נכסיו באחרים והכל רואין אף על פי שכתב נכסיו לאחרים הוא מוחזק בהם ונושא ונותן בהם ומעולם לא יצאו מרשותו כמו דין זה שבא לפני ראובן נתחייב בשטר באלף זהובים לשמעון ותבעו לדין וכשרצה הדיין להוריד שמעון לנכסי ראובן בא לוי להוציא שטר שלפני כמה שנים נכתב ששמעון זה נתן לאחד מבניו כל נכסיו ושייר לעצמו זהוב אחד שירשנו מי שראוי ליורשו והאמין על עצמו את בנו או הבא מכחו שאם יאמר בין בשעת מיתתו של האב בין בחייו על איזה ממון שימצא ברשות אביו שזהו הממון שנתן לו במתנה ועוד עשה לו בשטר חיזוק אחר על עצמו שנתחייב לו באלף כפולות והתנה בשטר שלא יתחייב בזאת המתנה אלא כל זמן שהשטר קיים ולא יועיל העתקה ממנו וגם לא יועיל אם יעידו העדים על הקנין אלא כל זמן שהשטר יוצא קיים מתחת יד בנו או הבא מכחו ובאתי לשבור מלתעות עול ולהפר מחשבות ערומים ולא יפיקו זממם ולהודיע ולבאר שאין במתנה זו ממש לפי שידוע וניכר באומדנא דמוכח שלא גמר בלבו להקנות אלא להבריח נכסיו מבעלי חוביו וילוה ויאכל ממון של אחרים ולא ימצאו לגבות ממנו דאנן סהדי שאין לך אדם שיתן ממונו לאחרים ויחזור הוא על הפתחים ואף אם הבן עכשיו קטן כשיגדל יתבע נכסיו ויוציאם מתחת יד אביו ויצטרך האב לחזור על הפתחים דכותיה אמרינן בפרק האשה שנפלו לה (כתובות ע"ח) ההיא אתתא דבעיא דתברחינהו לנכסיא מגברא פירוש שרצתה לינשא ולא רצתה שיזכה הבעל בנכסיה כתבתינהו לברתה פירוש שכתבה כל נכסיה לברתה אינסיבה ואיגרשה אתאי לקמיה דרב נחמן להוציא נכסיה מיד הבת והוציאה הבת שטר שאמה נתנה לה כל נכסיה קרעיה רב נחמן לשטרא אזל רב ענן לקמיה דמר עוקבא אמר ליה חזי מר לרב נחמן היכי קרע לשטרי דאינשי אמר ליה אימא לי גופא דעובדא היכי הוה אמר ליה הכי והכי הוה אמר שטר מברחת קא אמרת הכי אמר ר' חנילאי בר אידי אמר שמואל מורה הוראה אני ואם יבא שטר מברחת לידי אקרענו אמר ליה רבא לרב נחמן טעמא מאי דלא שביק איניש נפשיה ויהיב לאחריני הני מילי לאחריני אבל לברתה יהיבא אמר ליה אפילו במקום ברתה נפשה עדיפא לה והכא נמי אף על פי שנתן לבנו נפשיה עדיפא ליה כי לא רצה לחזור על הפתחים והממון יהיה ביד בנו ואפילו אם תאמר בטוח הוא בבנו שיניח הממון בידו כל ימי חייו מכל מקום למה יעביר משאר בניו ויתן כל נכסיו לבן אחד ועוד רגלים לדבר שהקנה לו אלף כפולות יותר מכל נכסיו וכי לא די לבנו האחד שנתן לו כל ממונו אלא ששעבד עצמו להתחייב לו אלף כפולות אלא הכל להברחה נתכוין שיקדים הבן לכל בעלי החובות שלו ולא ימצאו ממה לגבות ולא כיון להגבות ולא הערים אלא בשטר הזה בעצמו (זה) מוכיח שלא היתה המתנה מתנה [ועוד כי השטר שעשה לבן מוכח דהמתנה לא היתה מתנה] אלא למראית העין להבריח נכסיו מבעלי חוביו ורצה שהשטר ישאר בידו וכשיצטרך להראותו ימסרנו לאחר להראותו ויחזירנו לידו והוא ירא שיעתיקו ממנו נסחא מקויימת או יעידו העדים על הקנין ולכך התנה תנאי זה ובכל דוכתא אזלינן בתר אומדנא דמוכח כההיא דתנן (ב"ב קמ"ו) שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחרים שייר קרקע כל שהוא מתנתו מתנה לא שייר קרקע כל שהוא אין מתנתו קיימת ומפרש טעמא משום דאזלינן בתר אומדנא דאנן סהדי אם היה סבור שיעמוד מחליו לא היה נותן כל נכסיו לאחר וימות הוא ברעב הילכך אפי' הקנה כל נכסיו בקנין סודר לאחר אם עמד חוזר דלא כיון להקנות אא"כ ימות וכן ההיא דתניא (ב"ב קמ"ו) הרי שהלך בנו למדינת הים ושמע שמת בנו ועמד וכתב כל נכסיו לאחר ואח"כ בא בנו ר' שמעון בן מנסיא אומר אין מתנתו מתנה שאלמלא היה יודע שבנו קיים לא היה נותנן אף על פי שלא פירש בשעת המתנה כלום אמדינן דעתיה דאדעתא שהיה סבור שמת בנו נתן נכסיו לאחר ומבטלינן המתנה שנתן בסתם בלא תנאי משום דאזלינן בתר כונתו וכן הכותב כל נכסיו לאשתו לא עשאה אלא אפטרופא (ב"ב ק"נ ופרק יש נוחלין קל"א) דאמדינן דעתיה דאין אדם מניח בניו ומעביר נחלתו מהם לתתה לאשתו ואמרינן דלא כיון למתנה אלא לעשותה אפוטרופס כדי שיכבדוה הבנים וכן עשה מעשה רבי בנאה והוציא ממון מחזקתו על ידי אומדנא דמוכח בפרק חזקת הבתים (נ"ח) בההוא גברא דשמעה לדביתהו דקא אמרה לברתה אמאי לא צניעת באיסורא כותי עשרה בני אית לי ולית לי מאבוך אלא חד כי קא שכיב אמר כל נכסי לחד ברא ולא הוו ידעי להי מנייהו אתו לקמיה דרבי בנאה אמר להו זילו חבוטו ליה לקברא דאבוכון עד דקאי ומגלי לכו להי מינייכו אזלו כולהו וההוא דבריה לא אזל אמר להו כולהו נכסי דהאי נינהו אלמא מאומד הדעת שזה שהיה בנו ולא רצה לעשות גנאי לאביו הוציא כל הממון מחזקת האחים ונתנו לו וכן אבי החכמה נתן הילד החי לאותה שאמרה והמת אל תמיתוהו מאומד הדעת שנכמרו רחמיה על בנה וכן הא דשטר מברחת לא קנה היינו טעמא דאמדינן דעתה שלא כיונה ליתן במתנה גמורה אלא להבריח מבעלה וכן נדון זה כמה אומדנות המוכיחות כאן כתבתי למעלה ואף על פי שבנדון זה לא נתן כל נכסיו שהרי שייר לו זהוב אחד ואמרינן בפרק האשה שנפלו (ע"ט) על ההיא עובדא דמברחת שקרע רב נחמן השטר מיתיבי הרוצה שתבריח נכסיה מבעלה כיצד היא עושה כותבת שטר פסים לאחר דברי רבן שמעון בן גמליאל וחכמים אומרים רצה משחק בה עד שתכתוב לו מהיום ולכשארצה טעמא דכתבה ליה הכי הא לאו הכי קנינהו לוקח אמר רבי זירא לא קשיא הא בכולו הא במקצתו אלמא במקצת קנה מקבל המתנה אומר אני דמה ששייר לעצמו זהוב לא הוי שיור דבעינן כדי פרנסתו דהא דמפלגינן בין בכולו בין במקצתו היינו משום דהא דאמרינן דשטר מברחת לא קנה משום דלא שביק איניש נפשיה ויהיב נכסיה לאחריני וכששייר נכסים לעצמו בטלה אומדנא זו הילכך הוי המתנה מתנה ואם לא שייר בכדי פרנסתו לא בטלה האומדנא ודמיא להא דאמרינן בפרק מי שמת (קמ"ט) על מתניתין דשכיב מרע דשייר קרקע כל שהוא מתנתו קיימת וכמה כל שהוא רב יהודה אומר קרקע כדי פרנסתו רבי ירמיה בר אבא אמר מטלטלין כדי פרנסתו אמר רבי זירא כמה מכוון שמעתתא דסבי קרקע טעמא מאי דאי קאי סמיך עליה מטלטלי נמי אי קאי סמיך עלייהו ואומד דמברחת הוא כמו אומד דשכיב מרע דלא שביק איניש נפשיה ויהיב נכסיה לאחריני הילכך לא חשיב (שטר) שיור אלא בכדי פרנסתו ואף על פי שכתב רי"ף דליתא לדרב יהודה מדרבא אמר רב נחמן (ב"ב ק"נ) חמשה עד שיכתבו כל נכסיהם ואלו הן שכיב מרע עבדו אשתו ומברחת דשמעת מינה דשיור מידי בכולהו הוי שיור אין נראין דבריו בזה דלא אשכחן מאן דפליג אדרב יהודה ורב ירמיה בר אבא ורבי זירא ששבח דבריהם ורב יוסף דאתקיף (ב"ב קמ"ט) מאי כוונתא מאן דאמר מטלטלין קרקע תנן ומאן דאמר כדי פרנסתו כל שהוא תנן לא מלאו לבו לחלוק עליהם אלא שתמה על רבי זירא ששבח דבריהם וגם אביי הקשה לרב יוסף וכל היכא דתני כל שהוא דוקא ומה שרצה רי"ף להשוות חמשתן יחד דשייר מידי בכולהו הוי שיור אין בראיה זו ממש לדחות דברי האמוראים שלא נחלק אדם עליהם דלאו כולהו בחדא מחתא מחתינהו דרב נחמן לא קאמר אלא הדין שאמרו חכמים באלו חמשה אינו נוהג במקצת נכסים ולא שיהא השיור בכולן שוה תדע דלכולהו מטלטלי הוי שיור לבר מכתובה וכן לענין שיור נמי שייר כל חד וחד לפי ענינו וכיון דאומד דשכיב מרע הוי משום דלא יהיב איניש כל מה דאית ליה וימות ברעב האי אומדנא לא בטיל אא"כ שייר כדי פרנסתו וכן פסק רבי אליעזר הלוי דשיור כדי פרנסתו בעינן ובנדון זה אפי' שיור (כולהו) [כל שהוא] לא הוה שהרי יתר על המתנה נתחייב לו באלף כפולות וזכו לטרוף זהוב של השיור מיד בחובו ורבינו שמשון כתב שמעשה בא לפני ר"ת באחד שרצה ללוות וכתב כל נכסיו לאחר להבריחם שלא ישתעבדו לבעל חוב וגם באחד שהבריח נכסיו שלא ישתעבדו לכתובת אשתו ופסק ר"ת שהמתנה מתנה דטעמא מאי אמרינן שטר מברחת אינה קונה מפני שהיא אינה מכוונת להקנות לו ועיקר כוונתה שלא יקנה הבעל והכא הוא דלא קנה הבעל כדאמרינן עשאום כנכסים שאינם ידועים לבעל ואליבא דרבי שמעון הילכך גם מקבל המתנה לא קנה אבל הכא דליכא למימר כי האי טעמא דאי לא הוי קני להו המקבל הוי קני להו הבעל חוב והאשה א"כ לא מיקרי האי שטר מברחת כיון דבהכי אינו מבריח הילכך ליכא למימר לאברוחי איכוין כיון דאינו מוברח וזוכה המקבל המתנה ונחלקו עליו בזה כי לשון התלמוד אינו מוכיח כדבריו דפריך תלמודא אי לא קנינהו לוקח ליקנינהו בעל אמר אביי עשאום כנכסים שאינם ידועים לבעל וכו' ומשמע דפשיטא ליה לתלמודא דמקבל מתנה לא קני מטעמא דלא שביק איניש נפשיה ויהיב לאחריני ולא כיונה אלא להבריח מבעלה אלא דפריך תלמודא מאי מועלת הברחה כיון דמקבל מתנה לא קנה נמצאו שנשארו הנכסים ברשות האשה וזכה בהן הבעל ומשני אף על גב דלא זכה בהם מקבל מתנה ונשארו ברשות האשה לא קנאם הבעל כדמפרש טעמא ומשמע הא בעלמא כגון מבריח נכסיו מבעל חוב ומכתובת אשה דמקבל מתנה אי אפשר לקנות כיון שלא נתכוין להקנות לו אלא להבריח לא יצאו הנכסים מרשותו ונמצאו שהן משועבדים לבעל חוב ולכתובת אשה ומה שכתב רבינו שמשון דאי לא הוה קני להו המקבל הוה קני להו הבעל חוב והאשה א"כ לא מיקרי האי שטרא מבריח הילכך ליכא למימר לאברוחי איכוון כיון דאינו מוברח וזכה מקבל המתנה האי סברא ליתא כלל דודאי לאברוחי איכוון כדמפרש תלמודא טעמא דלא שביק איניש נפשיה ויהיב לאחריני ונקרא שטר מבריח כיון דכוונתו היה להבריח אלא שטעה בזה כסבור היה שתועיל ההברחה אף על פי שלא יקנה המקבל וכיון שהדין הוא שלא תועיל ההברחה אם לא שיקנה המקבל והמקבל אי איפשר לו לזכות שלא כיון להקנות לו ממילא נשארו הנכסים ברשותו ונשתעבדו לבעל חוב ולכתובת אשה ועוד הסברא נותנת כן שהרי הוא כיון להבריח והיה סבור שתועיל ההברחה אף על פי שלא קנה המקבל וכשיודע לו שאי איפשר להיות זה אלא צריך שיזכה המקבל או ישתעבדו לבעל חוב או לכתובת אשה אנן סהדי דניחא ליה שלא יזכה בהן המקבל וישארו בחזקתו ויאכל פירות נכסיו עד שיטרפום ויפרע חובו מנכסיו ממה שיזכה המקבל והפסיד נכסיו מעכשיו וגם לא פרע חובותיו וגם לדברי ר"ת היינו היכא שכתב נכסיו לאחר והחזיק המקבל בנכסים אבל בנדון זה שכתב נכסיו לאחר בסתר ואין הנכסים זזין מתחת ידו אין זה אלא תחבולה וערמה ללות ממון אחרים ולא ימצאו ממה לגבות ומצינו בדברי חכמים שבטלו עצת המערימים כדאמרינן בפרק המקבל (ק"ח) בדינא דבר מצרא זבן גריוא דארעא במציעתא דארעא חזינא אי עידית היא אי זיבורית היא אמרינן משום עידית זבן משום זיבורית זבן ואי לאו ערמה היא ומפקינן לה מיניה והדברים ק"ו התם דתקנת חכמים בעלמא היא דינא דבר מצרא משום ועשית הישר והטוב נתחכמו חכמי הגמרא לבטל ערמתו ולא תעשינה ידיו תושיה על אחת כמה וכמה הבא לגזול חברו ולעבור על דברי תורה שנבטל ערמתו ודכותיה אמרינן בכתובות פרק הכותב (פ"ח) גבי הנפרע שלא בפניו אמר רב אחא שר הבירה מעשה בא לפני ר' יצחק נפחא באנטוכיא ואמר לא שאנו אלא כתובת אשה משום חינא אבל בעל חוב לא ורבא אמר רב נחמן אפי' בעל חוב שלא יהא כל אחד ואחד נוטל מעותיו של חברו וישב לו במדינת הים ואתה נועל דלת בפני לוין אלמא חשו חכמים לנעילת דלת בפני לוין ותקנו ליפרע שלא בפני הלוה ואף על פי שאם היה הלוה בכאן שמא היה מוציא שובר או מביא עדים שיפרע לא חששו לכל זה כדי שלא יהא המלוה דחוי מפרעון מעותיו ונמצאת נועל דלת בפני לוין כ"ש בנדון זה שכל אדם יכול לעשות תחבולה וערמה זאת שיכתוב נכסיו לאחד מאוהביו ויתפוש השטר בידו ויראנו כשירצה נמצא שאין אדם רשאי להלוות לחברו ונעלת דלת בפני לוין ובטלת תקנת השוק שאין אדם רשאי לקנות קרקע מחברו כי לא יסמוך על מה שיקבל עליו המוכר אחריות דחייש שמא כתב כל נכסיו לאחר.

וכיוצא בנדון זה אמרינן בגיטין פ' השולח (מ’) ההוא עבדא דבי תרי קם חד מיניה ושחרריה לפלגא דידיה אמר אידך השתא שמעו רבנן ומפסדי ליה מינאי אזל אקנייה לבנו קטן שלחה רב יוסף בריה דרבא קמיה דרב פפא שלח ליה כאשר עשה כן יעשה לו גמולו ישוב בראשו וכן ביבמות פרק ב"ש (ק"י) הוא עשה שלא כהוגן אף אנו עושין לו שלא כהוגן וכהנה רבות בתלמוד מכל הלין חזינן דכל הרוצה להערים להפקיע תקנת חכמים ולעשות לחברו תחבולה לכדוהו חכמים בערמם ועמדו כנגדו להפר עצתו ולבטל מחשבתו הרעה ואנו נדון דבר מדבר ונלמוד דבר מדבר כי חכמי התלמוד לא הספיקו לכתוב כל הנולדות העתידות לבא המתחדשות בכל יום אלא שהבאים אחריהם יוצאים בעקבותיהם ומדמין מילתא למילתא וכיוצא בזה ראיתי מרנא ורבנא מאיר ז"ל שדן באחד שקנה קרקע והתנה בשעת הקניה שלא תהיה לאשתו שעבוד כתובתה עליו וגם על אחד שקנה קרקע וצוה להקנות לאחיו וכתבו השטר בשם אחיו להפקיע שעבוד אשתו ופסק שתגבה כתובתה מהם אחרי שכיון להערים להפקיע תקנת חכמים לא תועיל לו ערמתו כ"ש בנדון זה דצורך שעה היא ומיגדר מילתא ומילתא דשכיחא היא ועוד דדין גמור הוא כאשר בארתי שראוי שיבטלו כל שטרי הברחות ותחבולות הנעשות עד היום וכשבאו ליד בית דין שיקרעום ותנתן דת בטוליטולה על הסופרים ועל העדים שלא יכתבו ויחתמו שטר מתנת נכסים שיראה בו תחבולה וערמה אך יביאו הדבר לפני גדולי העיר ועל פיהם יעשו ואם יעברו על זה שיסתלקו מאומנותם נאם הכותב והחותם בעשור לחדש אייר שבעים וחמשה ליצירה אשר בן הרב ר' יחיאל זצ"ל.

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< סימן קודם · סימן הבא >מעבר לתחילת הדף