שדי חמד/אסיפת דינים/מילה/ב/ח
|
< הקודם · הבא > |
שדי חמד
אסיפת דינים מילה ב
ח) אמר המחבר כל דברי שלום ידידי הגאון יצ"ו מתוקים מדבש בנועם פלפולו בלול בחריפות ובקיאות רב ועצום דמחדדן שמעתתיה תורה דיליה ברה מאירת עינים אמנם לדינא במטו מניה דמר אין דעתי העניה נוחה להוציא דין על פי פלפול וחידוד ומסורת בידינו מאבותינו אין לפסוק דין אלא בראיות ברורות מלובנות ומחוורות ומתוך פשטי הסוגיא וריהטא דשמעתא ולא מתוך הדקדוק כמו שכתבו הפוסקים בשם מוהר"י ווייל סי' קס"ד ובקונטריס כללי הפוסקים (אשר נדפס בשדי חמד חלק אסיפת דינים שמאות הדלת והלאה) בסי' ט"ז אות כ"ו הבאתי דברי הרא"ם בח"א סי' מ"ז מי הוא שיכניס ראשו להתיר איסור באלה החילוקים שמחלק מדעתו אם לא בראיה ברורה הלא המתיר אינו יכול להתיר אלא בראיה ברורה ושם באות מ"ב הבאתי מה שכתב הרב יד מלאכי בכללי שאר פוסקים אות ל"ב בשם הרא"ש בפרק ואלו מגלחין והביא דבריו מרן הבית יוסף בסי' תקמ"ח שאין להוציא דין מכח קושיות כי הוא בנין בלתי יסוד ואם יש תירוץ נתרועע היסוד ונפל הבנין ובשם הגאון ים של שלמה בפרק כל הבשר סי' ע' כתבתי שלא לבנות יסוד על קושיא ולתרצה ולבנות ממנה היתר חידוש וכו':
ודברי הרא"ש הם בפרק ואלו מגלחין סי' ע"ה בדין ראש השנה ויום הכיפורים שהם כרגלים דדרש רב פפא בדף כ"ד יום אחד לפני ראש השנה וראש השנה הרי כאן ארבעה עשר וכו' והקשה הראב"ד דכיון דרב פפא כרבן גמליאל סבירא ליה דראש השנה כרגל למה לי חושבנא דידיה ומכח קושיא זו המציא חומרא כיעי"ש והרמב"ן תירץ קושיתו דאיידי וכו' וכתב על זה הרא"ש וכן נראה לי שאין לעשות בנין בלי יסוד כי באו ע ש להחמיר ולומר סברות רחוקות ודחוקות מכח קושיא ואם יש תירוץ לקושיא נתרועע היסוד ונפל הבנין ויפה תירצה הרמב"ן וכו' עי"ש הרי שאף שהראב"ד בא להחמיר אין דעת הרא"ש נוחה בזה כיון שהדין בנוי על יסוד הקושיא ויוכל להיות שיש להקושיא תירוץ אחר ולדבריו כל שכן שאין להוציא דין להקל על ידי יסוד הקושיא והרי בנידון שלפנינו כל בנין הגאון יצ"ו אינו אלא על יסוד קושיתו דאם לא כן אכתי קשה מאי קמשמע לן רב פפא והלא ממתניתין גופא איכא למישמע וכו' וכו' ככתוב בדברי קדשו ואנו באים להקל ולומר דגם על ידי מכונה שפיר דמי וזה לא יתכן לבנות על יסוד הקושיא אף אם באנו להחמיר וכל שכן בבואנו להקל ועם שיש לומר דלא הוקשה להרא"ש על מה שהחמיר הראב"ד מכח קושי' אלא בדין אבלות דנקטינן בעלמא דספיקו להקל אבל בעלמא אפשר דמודה שנוכל להוציא דין להחמיר מכח קושיא ושאני אבלות דספיקו להקל הנה מלבד שיש לומר דהא תינח אם הראב"ד היה מחמיר על פי תירוצו באבלות של שבעה דבזה יש לומר דכיון דחומרו הוא קולו לפוטרו מתלמיד תורה וממצות עונה אין סברא להחמיר מכח קושיא אבל הראב"ד לא בא להחמיר אלא לענין אבלות שלשים דאין מחומרתו קולא ואפילו הכי לא הסכימה דעתו לבנות דין על יסוד הקושיא ואם כן כל שכן דלדידיה יש לומר כן שלא לבנות דין להקל על יסוד הקושיא ואף אם נאמר שאין לחלק בין אבלות שבעה לשלשים וכיון דגם באבלות שלשים דעת הרבה פוסקים דאמרינן בה הלכה כמיקל באבל אף שאין יוצא מחומרתו קולא משום הכי סובר הרא"ש שאין להוציא חומרא על פי קושיא אבל בעלמא יודה דנוכל להוציא דין להחמיר על יסוד הקושיא מכל מקום להקל מסתברא ודאי שאין בידינו כח להמציא קולא על יסוד הקושיא:
ובספר יהודה יעלה (לרב גדול משאלוניקי מוהר"י קובו) בחלק יו"ד סי' ו' דף מ"ב (בד"ה אמנם) כתב בשם הרב פני משה על מה שהקשה הרב מוהראנ"ח שתי תשובות הרא"ש וכתב לחלק ומתוך חילוקו יוצא דהרא"ש סובר דמחילה מועלת גבי מסים ועל זה הקשה עליו הרב פני משה בח"ב סי' ק"י דף רי"א שאין להוליד דין מחמת איזו קושיא או חילוק כי אפשר יהיה איזה תירוץ לאותה קושיא או שום חילוק אחר דלא נפיק דין זה וכשל עוזר ונפל עזור כמו שכתב הרא"ש וכו' והרב המחבר תמה עליו שמאחר שהרב פני משה בעצמו כתב שחילוקו של הרב מוהראנ"ח נכון ועמוק למה לא הונח לו מכח האי כללא דהרא"ש דכיון דהחילוק נכון ומסתבר מה לנו לחוש אם יהיה איזה תירוץ אחר או חילוק אחר דלא נפיק הדין ההוא דמי יאמר דהחילוק ההוא הוא האמת וכו' עי"ש נראה דלא הוקשה לו אלא בדבר שהחילוק נכון ומסתבר אבל בנדון שאין לנו שום סברא בדבר גם הוא מודה שלא נוכל להמציא דין על יסוד הקושיא ואם כן בנדון דידן שאין לנו סברא מבחוץ שתהא מועלת מציצה בכלי ורק מכח הקושיא באנו להוציא דין זה הא ודאי הרי הוא בבל יאמר לפי כלל הנ"ל:
ובר מן דין נראה לי הדל דעיקר היסוד שעליו בנה הגאון יצ"ו את בנינו אין סופו להתקיים והוא שעיקר הוכחתו מסוגיא דדף קל"ג ע"ב מהו דתימא דם מיפקד פקיד הוא על פי מה שהניח ליסוד מוסד דלשיטת רש"י דהלכה כר' יהודה דיש דישה גם שלא בגידולי קרקע על כרחין לומר שגם סתם מתניתין דתנן דמוצצין בשבת סברה נמי דיש דישה שלא בגידולי קרקע ואהכי קשיא ליה להרב יצ"ו מאי קאמר תלמודא מהו דתימא דם מיפקד פקיד הא כי מיפקד פקיד נמי איכא איסורא מדאורייתא והוצרך לפרש בכונת הסוגיא (מה שאינו בפשט הסוגיא ואין לנו שום רמז בסוגיין) שהכונה שהמציצה בפה חשיבא מפרק כלאחר יד וכו' ואני אומר דמלבד מה שכתב הגאון יצ"ו בשם התוספות שכתבו דסבירא ליה לרש"י דהלכה כר' יהודה דיש דישה שלא בגידולי קרקע במחילת כבוד תורתו הרמה ליתנהו להני מילי בדברי התוספות שלא כתבו שרש"י סובר דהלכה כר' יהודה רק כתבו דלשיטת רש"י דבחולב איכא משום מפרק תולדה דדש אית לן למינקט הלכתא כר' יהודה (ועיין לקמן בסעיף כ' בד"ה וראיתי עוד) דהא לשיטתיה ההיא דהמצניע דתני ר' אליעזר חולב חייב והוא משום מפרק לא אתיא אלא כרבי יהודה ורבי מרינוס דאמר בכתובות דף ס' גונח יונק משום דהוי מפרק כלאחר יד מוכח שסובר דחולב חייב והיינו כר' אליעזר וכרבי יהודה והתם איפסיקא הלכתא כרבי מרינוס אם כן מוכח דהלכה כרבי יהודה זו היא שיטת התוספות שם ועיין להגאון מוהר"ם מלובלין שפירש כן בדברי התוספות והוא פשוט ומכל מקום אין מזה הכרח שכן דעת רש"י דשפיר יש לומר שלרש"י נראה מה שדחו התוספות דלעולם אין הלכה כרבי יהודה אלא כרבנן ולרבנן נהי דאין דישה שלא בגידולי קרקע מכל מקום בחולב איכא איסורא מדרבנן משום דחולב מיחזי ודומה כמפרק ודש בגידולי קרקע והא דאפסיקא הלכתא כרבי מרינוס דמשמע דחולב אסור אתיא נמי כרבנן דרבי יהודה דאינהו נמי אסרי לחלוב ולא שרו אלא בדאיכא תרתי היינו כלאחר יד וצערא והתוספות לא נראה להם לומר כן וכתבו דמוכח משם דהלכה כרבי יהודה אבל לרש"י נראה דאין זה דוחק דהא ודאי כיון דתנא דברייתא בדף ע"ה ע"א תנא סברת בר פלוגתיה דרבי יהודה בסתם דהוא תנא קמא מסתמא הלכה כתנא קמא דרבי יהודה ואי משום דמשמע דרבי מרינוס קאי כוותיה כל כי האי לא הוה שתיק הש"ס מלאשמועינן דרבי מרינוס קאי כשיטת רבי יהודה ואמאי לא פסק הש"ס בהדיא כרבי יהודה ולכן טפי ניחא ליה לרש"י לומר דאין הלכה כרבי יהודה וההיא דרבי מרינוס כרבנן נמי אתיא דאין דישה מדאורייתא אלא לגידולי קרקע ורק בחולב מודו דאסור מיהא מדרבנן ושרי בכלאחר יד במקום צערא:
והנה התוספות בדף ע"ג בד"ה מפרק כתבו דדוחק לומר דרבי אליעזר בפרק המצניע דמחייב חולב משום מפרק תולדה דדש סובר כרבי יהודה דיש דישה שלא בגידולי קרקע ועינינו הרואות ששם בפרק המצניע דף צ"ה בד"ה החולב סברו וקבילו זה הדוחק וכתבו חולב משום דש הוא כדפירש רש"י ואתיא ברייתא כרבי יהודה דאמר יש דישה שלא בגידולי קרקע כדפרישית לעיל דף ע"ג עכ"ל הרי דמה שדחו שם חזר ונראה להם במקום אחר כן יש לומר דגם בזה אולי במקום אחר חזרו וסוברים שאינו דוחק ועל כל פנים אליבא דרש"י ודאי מצינן למימר הכי ואין הכרח שסובר שהלכה כרבי יהודה וכן מצאתי להריטב"א בחידושיו לכתובות על דף ס' שנראה שמה שדחו התוס' נראה בעיניו לעיקר שכתב וז"ל תניא ר' מרינוס אומר גונח יונק חלב בשבת מאי טעמא מפרק כלאחר יד ובמקום צערא לא גזרו רבנן עיקר פירושו משוה דהוה ליה שבות דרבנן על ידי שינוי דאפילו היה חולב בידו ממש אינו אלא שבות דרבנן דמפרק תולדה דדש וקיימא לן דאין דישה אלא בגידולי קרקע הלכך כי הוא יונק בפיו הוה ליה שבות על ידי שינוי ומשום הכי לא גזרו ביה רבנן בחולה שאין בו סכנה אבל שבות גמור בלא שינוי לא התירו בחולה שלא התירו אלא אמירה לעכומ"ז שהוא שבות שאין בו מעשה שהוא קל משבות שיש בו מעשה וכדאיתא בעירובין והיינו דאמרינן כל צרכי חולה נעשין על ידי עכומ"ז בשבת עכ"ל והובא גם כן בשיטה מקובצת שם ואם כן לא נפלאת היא לומר שכן סובר רש"י ואין הכרח שסובר שהלכה כר' יהודה אלא הלכה כרבנן דסברי אין דישה שלא בגידולי קרקע ולכן אם נאמר הדם מילה מיפקד פקיד לית בה איסורא דאורייתא:
שוב ראיתי בספר אור זרוע הגדול בח"ב בהלכות שבת סי' ח"ן שכתב שדעת רש"י דאין דישה אלא בגידולי קרקע והוכיח כן מהא דאיתא בפרק כלל גדול דף ע"ג סוף ע"ב תנא הדש והמנפץ והמנפט כולן מלאכה אחת הן וכתב רש"י המנפט צמר גפן בקשיה כדרך האומנין וצמר גפן גידולי קרקע הוא להכי קרי ניפוט דיליה תולדה דדש שמפרק גרעינין ממנו ולא קרי ליה תולדת מנפץ דצמר וכתב על זה דמדפירש דצמר גפן גידולי קרקע הוא שמעת מינה דסבר רש"י דאין דישה אלא בגידולי קרקע וכן כתב הרמב"ם דאין דישה אלא בגידולי קרקע והכי מוכח לקמן דתנו רבנן הצד חלזון והפוצעו אינו חייב אלא אחת ר' יהודה אומר פציעה בכלל דישה אמרו לו אין פציעה בכלל דישה אמר רבא מאי טעמא דרבנן אין דישה אלא בגידולי קרקע ומסתמא הלכה כרבנן דיחיד ורבים הלכה כרבים ובעיני אני המחבר היה נראה לפרש דהלכה כר' יהודה שיש דישה שלא בגידולי קרקע וכו' וכו' מיהו הריני מבטל דעתי לפני דעתם וכדבריהם כן הוא דודאי אין דישה אלא בגידולי קרקע עכ"ל ושוב כתב דיש לומר דאפילו ר' יהודה סובר אין דישה אלא בגידולי קרקע אלא דפליגי אי דגים הוו גידולי קרקע דרבנן סברי דלאו גידולי קרקע נינהו והיינו דאמרינן מאי טעמא דרבנן אין דישה אלא בגידולי קרקע כלומר הואיל ואין דישה אלא בגידולי קרקע להכי לא מיחייב אלא אחת משום דדגים לאו גידולי קרקע והכריח פירוש זה שאם נאמר דביש דישה בגידולי קרקע או לא פליגי הוה ליה למימר מאי טעמא דרבנן קסברי אין דישה אלא בגידולי קרקע וגירסתינו היא באמת קסברי אין דישה ומכל מקום אף לגירסתינו לא נפלאת פירוש זה לפי המשוער בדעתי שבכיוצא לזה רגיל הש"ס לומר דטעמא דבר פלוגתיה הוא משום דסבר בהיפך ואם כן הוה ליה לרבא לסיים מילתיה ולמימר ורבי יהודה סבר יש דישה שלא בגידולי קרקע ומדלא מסיים הכי משמע דגם ר' יהודה סובר אין דישה אלא בגידולי קרקע ועל כל פנים הרי מצינו לרבינו האור זרוע מעיד בגדלו שדעת רש"י דאין דישה אלא בגידולי קרקע וכתב גם כן דמדתני סתמא סברת בר פלוגתיה דרבי יהודה דהוי כרבים ודאי הלכתא הכי הויא וככל מאי דכתיבנא בעניותין ואם כן שפיר קאמר רש"י דאי דם מיפקד פקיד ליכא אלא איסורא דרבנן משום דקיימא לן דאין דישה אלא בגידולי קרקע:
ומלבד זה יש לומר בפשיטות לפי שיטת רש"י (דמפרק הוו תולדה דדש) דאין הכרח מדרבי מרינום דסובר כרב יהודה שהרי אפשר לומר דמה שאמרו בש"ס בטעמיה דרבי מרינוס דהוי מפרק כלאחר יד הוצרכו לזה כדי שיסכים לדינו גם ר' יהודה שסובר יש דישה שלא בגידולי קרקע וכמו שכתבו התוס' בכתובות שם (בדף ס' ד"ה מפרק) ומתבאר מדבריהם דנקטי כרבנן דרבי יהודה דאין דישה אלא בגידולי קרקע ולכן הוקשה להם דלמה ליה לש"ס למימר טעמא דרבי מרינוס משום דהוי מפרק כלאחר יד תיפוק לי' דאף אי הוי דש גמור אין דישה אלא בגידולי קרקע ובהמה לא חשיבא לענין זה גידולי קרקע וכו' ותירצו ויש לומר דאיצטריך טעמא דהכא משום דרבי יהודה דסבר דיש דישה שלא בגידולי קרקע דמחייב בפוצע חלזון משום דש וכן כתבו ביבמות פרק חרש דף קי"ד ד"ה וקסבר עי"ש ובודאי אין כונתם לומר דמשום דהלכה כרבי יהודה נקיט הש"ס האי טעמא דאין זה במשמע דבריהם כלל אלא כונתם לומר דהוצרך הש"ס לטעם זה כדי שיהא דינו של רבי מרינוס ככולי עלמא (ובישוב שיטת הרמב"ם שפוסק דחולב חייב משום מפרק דקשה והא אין דישה אלא בגידולי קרקע עיין בספר נהור שרגא לידידי הגאון אבד"ק סייני יצ"ו בחידושיו ליבמות דף קי"ד על דברי התוספות בד"ה וקסבר) באופן שאין לנו הכרח לומר דרש"י סובר דהלכה כרבי יהודה דיש דישה שלא בגידולי קרקע וגם התוספות לא כתבו שכן סובר רש"י רק כתבו שכן צריך להיות לפי שיטתו והרי אין זה מוכרח כיון שיש לומר או כמו שכתב הריטב"א הנז"ל או כמו שכתבו התוספות ביבמות ובכתובות ואף אם יתעקש המתעקש לומר שכונת תירוץ התוספות ביבמות וכתובות הוא לומר דמשום דהלכה כרבי יהודה נקיט הש"ס טעמא דכלאחר יד מכל מקום אליבא דרש"י נוכל לתרץ כמו שכתבתי אני הדל בכונת התוספות וגם מדברי התוספות בכתובות שם בד"ה גונח שהוקשה להם דהכא שרינן בשבת משום צערא ואילו ביבמות אמר אבא שאול יום טוב דאיסור לאו שרי שבת דאיסור סקילה לא שרו רבנן ותירצו דההיא דאבא שאול פליגא אדרבי מרינוס ודייקו הכי מדקאמר רב יוסף הלכה כרבי מרינוס מכלל דפליגי עליה וכלשון הזה כתבו כמה ראשונים בשם הרי"ף בתשובה וכן כתב רבינו חננאל בפירושו הנה מזה מוכח דסברי הראשונים הנז"ל דהא דרבי מרינוס לא תלי בסברת רבי יהודה דיש דישה שלא בגידולי קרקע שאם כן אין להם מקום לדקדק מדאמרינן הלכה כרבי רינוס מכלל דפליג עליה אבא שאול דדילמא לא פליג עליה אבא שאול והלכה מכלל דפליג עליה היינו בר פלוגתיה דרבי יהודה דסובר דאין דישה שלא בגידולי קרקע ודלא כסברת ר' מרינוס דקאי בשיטת רבי יהודה דיש דישה שלא בגידולי קרקע אלא ודאי מוכח דסברי כל הראשונים הללו דהא דרבי מרינוס כרבנן נמי מצי אתי:
ועוד אף אם נאמר דסובר רש"י דהלכה כרבי יהודה דיש דישה שלא בגידולי קרקע שפיר קאמר רש"י בסוגיא דדף קל"ג דאי דם מיפקד פקיד ליכא איסור תורה משום דתנא קמא דרבי יהודה (שבפרק כלל גדול דף ע"ה ע"א) סבר אין דישה אלא לגידולי קרקע וסתם תנא קמא דרבי יהודה היינו רבי מאיר כדמוכח בש"ס בדוכתי טובא ועיין בפרק אלו עוברין דף מ"ח סוף ע"ב במשנה ובברייתא וברש"י ושיאור ישרף וכו') דבר פלוגתיה דרבי יהודה התם דלא אדכר שמיה (אלא וחכמים אומרים) מר ניהו רבי מאיר ובפרק כל הכלים ק קכ"ד ע"ב כל הכלים הניטלים בשבת שבריהן ניטלין עמהן ובלבד שיהיו עושים מעין מלאכה ר' יהודה אומר ובלבד שיהיו עושים מעין מלאכתן כתב הרי"ף שם בשם רב צמח גאון דהלכה כר' יהודה דקיימא לן ר' מאיר ור' יהודה הלכה כר' יהודה וכתב על דבריו ומסתברא לן הני מילי היכא דפליג בהדיא אבל היכא דדברי ר' מאיר סתם ור' יהודה הוא דפליג בהדיא אין הלכה כר' יהודה אלא כסתם עי"ש הנה אף שנחלקו שם לענין הלכה כמי מכל מקום הצד השוה שבהם סברי מרנן שסתם תנא קמא דר' יהודה הוא ר' מאיר ואף דהתם שנו חכמים בברייתא דברי ר' מאיר בהדיא ואם כן אין מזה ראיה לשאר סתם ור' יהודה לומר דהסתם הוא ר' מאיר מכל מקום משמעות לשון רב צמח גאון הוא דמגוף מתניתין משמע ליה דהסתם הוא ר' מאיר דהוא בר פלוגתיה דר' יהודה ולכן כתב כמדבר על הידוע (שזו דברי ר' מאיר) דקיימא לן ר' מאיר ורבי יהודה הלכה כר' יהודה שאם כל סמיכתו היתה על מה שבברייתא נשנית סברת הסתם בשם ר' מאיר היה לו לומר כן בפירוש דכיון שנשנית בברייתא סברת הסתם בשם ר' מאיר הוה ליה ר' מאיר ור' יהודה דהלכה כר' יהודה אלא ודאי מוכח דסבירא ליה דסתמא דמילתא דתנא קמא דר' יהודה הוא רבי מאיר ובמסכת נדרים דף פ"ז ע"ב ורמינהי בלא ראות וכו' משמע ליה להש"ס דמאי דתנן במתניתין וחכמים אומרים יפר האי חכמים הוא רבי יהודה וכתב שם הר"ן (בד"ה ר' מאיר אומר) דמשמע ליה להש"ס הכי משום דהוא בר פלוגתיה דר' מאיר ומשמע דכמו כן בהיפך סתם תנא קמא דר' יהודה הוא ר' מאיר דהוא בר פלוגתיה דרבי יהודה:
אמור מעתה גם בההיא דפרק כלל גדול יש לומר דתנא קמא דרבי יהודה מסתמא הוא ר' מאיר ונמצא דלית ליה לרבי מאיר דישה שלא בגידולי קרקע וקיימא לן סתם משנה רבי מאיר ואם כן האי סתם מתניתין דקתני מוהלין ופורעין ומוצצין בשבת מני רבי מאיר הוא ואיהו סבירא ליה אין דישה שלא בגידולי קרקע ולכן שפיר קאמר רש"י דאי הוה אמינא דדם מיפקד פקיד ליכא איסור תורה משום דאין דישה שלא בגידולי קרקע ואשמועינן רב פפא דחבורי מיחבר ושרי משום סכנה כן נראה לדעתי הקצרה ברור ונכון וממילא נפל היסוד ונהרס בניינו של הגאון יצ"ו במחילת כבוד תורתו הרמה ואין שום רמז בש"ס דמציצה דמילה כשרה נמי בכלי:
הן אמת כי ראיתי עתה (בֿשֿשֿוֿןֿ) בתשובת הגאון מוהר"י אסאד המובאת למעלה בסימן א'[1] (בענין ביטול המציצה) שכבר הוקשה לו כקושית ידידי הגאון יצ"ו דהיכי נימא דאי דם מיפקד פקיד ליכא אלא איסורא דרבנן והלא לשיטת הרמב"ם דחובל משום מפרק ומפרק הוא תולדה דדש ובדף ע"ה קאמר ר' יהודה גבי חלזון דדם מיפקד פקיד והפוצעו חייב וכתב שאין לומר דסוגיין אתיא כרבנן דרבי יהודה דאין דישה שלא בגידולי קרקע שהרי כתבו התוספות דבבהמה וחיה גם רבנן מודו לרבי יהודה דחייב דחשיבי גידולי קרקע שלא נחלקו אלא בחלזון ואם כן הוא הדין אדם שוה בזה לבהמה וחשיב גידולי קרקע כדמוכח מדברי הרמב"ם וכו' עי"ש בסעיף קטן ח"י (בד"ה ועוד נראה לי ראיה ברורה) מכל מקום נראה דלא נסתר בזה מה שכתבנו והוא שהגאון מוהרי"א אשר בנה קושיתו לשיטת הרמב"ם שפיר קאמר דליכא למימר משום יתובי דעתין דסוגיין אתיא אליבא דרבנן דר' יהודה וכו' לפום מאי דמוכח מדברי הרמב"ם גופיה דאדם חשיב גידולי קרקע ואם כן איכא איסורא דאורייתא ושפיר קשיא ליה ברם הגאון יצ"ו שכ קושיתו הוא לרש"י ולא זכר שיטת הרמב"ם כלל שפיר מצינן למימר כדשנינן מעיקרא דסוגיין אתיא אליבא דר' מאיר דהוא תנא קמא דר' יהודה דסבירא ליה דאין דישה שלא בגידולי קרקע ונימא נמי דלא סבירא ליה לרש"י כשיטת התוספות והרמב"ם שהביא הגאון מוהר"י אסאד דאדם ובהמה שוו אהדדי ותרוייהו חשיבי גידולי קרקע אלא או דסובר דאף בהמה לא חשיבא גידולי קרקע או דסבר דאדם מיהא לא חשיב גידולי קרקע ועיין במה שכתבתי אני הדל שם על דברי הגאון מוהר"י אסאד דשיטת התוספות היא דלגבי דישה לא חשיבא בהמה גידולי קרקע וכן נראה שסובר רש"י וכיון דסוגיין אתיא לרבנן דרבי יהודה שפיר אמרינן בש"ס דאי דם מיפקד פקיד ליכא אלא איסורא דרבנן ומכלל הדברים האמורים למעלה נקל להבין דמה שהקשה הגאון יצ"ו (בד"ה ודע דבפ"ק) בסוגיא דפרק קמא דכתובות והוא לפי שיטתו דרש"י פוסק דיש דישה שלא בגידולי קרקע הנה לפי האמת אין הכרח שכן דעת רש"י ושפיר יש לומר דסוגיין שם אתיא אליבא דרבנן דאין דישה שלא בגידולי קרקע ולפי דברי רבינו האור זרוע שהבאתי למעלה (בד"ה שוב ראיתי) כולי עלמא מודו דאין דישה שלא בגידולי קרקע וסוגיא אתיא לדברי הכל:
(ודע דעיקר קושית הגאון מקלעצק יצ"ו על דברי רש"י שבדף קל"ג ע"ב שפירש שלהסלקא דעתין דדם מיפקד פקיד ליכא איסורא דאורייתא והקשה דלשיטת רש"י בשבת דף צ"ה גבי חולב גם בפקיד איכא חיובא משום דש וזה יסוד בניינו להמציא שמציצה בפה היא כלאחר יד דדרכה בכלי ראיתי עתה בקונטריס ידידי מוהר"ח יעקב רש"ל יצ"ו המובא להלן בסעיף כ' (ד"ה ובעיקר הקושיא) דשל כת הקודמין היא שכבר עמדו בה רבני האחרונים ככתוב שם ואם ירצה ה' אכתוב עוד בזה שם):
ותו קשיא לי ושיטת ידידי הגאון יצ"ו תמוהה בעיני דהיכי מצינן למימר דמציצה דמילה בפה הויא כלאחר יד דאם כן נצטרך לומר שדרך המציצה על הרוב היתה בזמן הש"ס בכלי ורק בשבת ויום טוב היו עושים בפה כי היכי דתיהוי כלאחר יד ואי הכי תיקשי לן מה ראו אבותינו ואבות אבותינו מאחר זמן הש"ס ועד הימים האלה לעקור המציצה בכלי לגמרי ולהנהיג לעשותה בפה בין בחול בין בשבת דבשלמא החדשים שרוצים לחדש לעשותה בכלי נותנים טעם לדבריהם משום חשש חולי של המוצץ וכו' אבל לתקן לעשותה בפה ולעקור עשייתה בכלי מה ראו על ככה ומה טעם יש בה ואם תאמר שיש לזה איזה טעם לשבח אם כן ממילא אין בכחנו לשנות מה שתקנו רבותינו מפני הטעם שהיה להם וברוך הבוחר בהם ובמשנת"ם על השנו"ת הדבר כי נכון הדבר מעם האלקים ואם הם שינו ממה שהיה הדבר מאז מפני איזה טעם שידעו מי יבא אחריהם לסתור מעשיהם ולא יחוש שמא ירוצו גולגלתו:
ועוד תמוה מה שמדמה הגאון יצ"ו מציצה דמילה בפה ליניקה בפה ואמר מר דכשם שיניקת חלב בפה הויא כלאחר יד הכי נמי מציצת דם המילה בפה הויא כלאחר יד ולהסלקא דעתין דדם מיפקד פקיד טעם ההיתר הוא משום צערא דינוקא וכו' מנא לן דדמו אהדדי והרי יש לומר דדוקא ביניקה הוא דבפה הוי כלאחר יד אבל במציצה דמילה בפה שמא חשיבה כדרכה ואין לדמות עניינים חלוקים וללמוד זה מזה וכן מצאתי בספר תהלה לדוד לידידי הגאון מוהר"ד אורטינבערג יצ"ו שבסימן שכ"ח סעיף מ"ח ס"ק ע"ח (מחודש תר"ח) שהקשה לשיטת הרמב"ם דחובל גם כן חייב משום מפרק כמו חולב אם כן למה במציצה הוי אב מלאכה וגבי גונח אמרינן דיונק הוי כלאחר יד ותירץ דמציצת דם אורחא בפה ורק יניקת חלב הוא דהויא כלאחר יד עי"ש הרי שאין הנדונים שוים וכן ראיתי בספר כורת הברית[2] לידידי הגאון מוהר"א פוסק יצ"ו בסי' רס"ד בנחל ברית סוף ס"ק י"ז ד' ע"ז ע"ב שכתב דפריעה שדרכה ביד לא מיקריא כלאחר יד עיין כתובות ס' חולב בפה פטור שאין דרכו בכך ובמציצה אמרינן בשבת קל"ג דהוי מלאכה דאורייתא אף שהיא בפה כיון שדרכה בכך עכ"ל ועם שיש לפקפק דערביך ערבא צריך הא מיהא ראינו שדעת הגאון מוהרא"ף יצ"ו היא לפשיטות דמציצה היא בפה וכשהשגתי ספר האשכול[3] עיינתי בו בח"ב וראיתי בסוף העמוד צד 121 אות ח' בנחל אשכול אכן נודע לי שמה שכתב בס' כורת הברית הם דברי הנחל אשכול שהזכירו בסמוך מלפניו ונמצא שגם הגאון נחל אשכול נקיט דמציצה היא בפה:
ומה שכתב הגאון (מקלעצק) יצ"ו דמציצת דם אורחה בכלי כדכתיב גבי גדעון וימץ טל מן הגיזה (שופטים ו' ל"ח) אומר אני שאם היה רואה דברי הגאון מלבי"ם בספר התורה והמצוה בפרשת ויקרא סי' פ"ב דפעל זה נמצא על שלש תמונות א) נחי עי"ן מיץ חלב וכו' ב) מן הכפולים למען תמוצו שהוא דגוש וכו' ג) מנחי למ"ד מצה וכו' וכו' ויש הבדל ביניהם שמצץ מן הכפולים מוצץ בפיו דבר שיש בו לחלוחית וכו' ובהקדמת הספר בקונטריס אילת השחר סי' שפ"ב כתב וז"ל ויש הבדל בין מצץ מצה מיץ מצץ מוצץ בפיו דבר שיש בו לחלוחית מיץ סוחט משקה הבלוע באיזה דבר מצה מורה על תמצית המשקה שבשולי הכלי עכ"ל הרי דתמונות חלוקות הן והכא מעניינא דקרא מוכח דוימץ טל מן הגזה עניינו מלשון מצה דכתיב (שופטים ו' ל"ח) ויזר את הגזה וימץ טל מן הגזה דהיינו לאחר שסחט את הגזה נמצה טל מן הגזה מלא ספל מים ואם כן אין ראיה מוימץ טל למציצה דמציצה ודאי היא בפה וידוע כמה רב חיליה דהגאון מלבי"ם בעניינים אלו ומי לנו גדול בדורנו בחכמה זו אשר הפליא לעשות בספרו הנורא הנ"ל בחכמתו הנפלאה ואין ספק שדבריו אמת וצדק שמציצה היא דוקא בפה וכן כתב הגאון בנין ציון בח"א סי' כ"ג המובא להלן בסעיף י"א בס"ד עי"ש (בד"ה אלא שעדיין יש לחקור) וגם בסי' כ"ד דבר בקדשו בזה מובא להלן בסעיף י"ב בס"ד עי"ש (בד"ה על תשובתי בענין מציצה) וכן כתב הגאון אגודת אזוב מדברי בחידושיו לשבת ד' קל"ג ומובא בדברינו לקמן בד"ה אמנם מלבד דלשון וימץ טל מן הגזה הוא מלשון מצה שמתמצה מאליו עי"ש ובתשובת הגאון מוהר"י אסאד שהבאתי לעיל בסימן א' ס"ק ח"י ראיתי שהביא בשם ספר התניא לרבינו יחיאל שכתב מפורש ומוצץ המילה בפיו להוציא הדם עי"ש (בסוד"ה, ומ"ש כמ"ש לעיל) וכבר כתבו בכמה ספרים המובאים בדברינו להלן בשם המקובלים דהמציצה צריכה להיות בפה לחובה וכן כתב בתשובת הגאון מוהר"י אסאד הנ"ל עיין שם (בסוד"ה ולפי זה נ"ל לקיים):
אף גם זאת פליאה דעת ממני לפי שיטת הגאון יצ"ו דמציצה דמילה דרכה בכלי כדכתיב בגדעון וכשהיא בפה הויא כלאחר יד אם כן אכתי תיקשי מאי דאמר רב פפא אומנא דלא מייץ וכו' דאיכא סכנתא מדמחללינן שבתא דדם חבורי מיחבר וכו' מאן לימא לן דאיכא סכנתא דילמא אף דחבורי מיחבר שרינן לה משום דהויא חבורה כלאחר יד כי היכי דהוה אמרינן הכי להסלקא דעתין ודם פקיד לשיטת רש"י דהלכה כר' יהודה דיש דישה שלא בגידולי קרקע ואפילו הכי הוה אמינא דשריותא דמציצה לאו משום סכנתא היא אלא משום דבפה הויא כלאחר יד והכי נמי נימא לפום קושטא דחבורי מיחבר ליכא סכנתא ורק שריותא דמציצה היא משום דהויא כלאחר יד והיא תמיהה עצומה בעיני נשגבה לא אוכל לה ולא ידעתי איך לא נרגש הגאון יצ"ו בזה והא ודאי אין לומר דלהסלקא דעתין היינו מפרשים מציצה דמתניתין בפה דהויא כלאחר יד וקמשמע לן רב פפא דמוצצין דתנן היינו בכלי דהוי מלאכה גמורה ושריותא דידה היא משום סכנה דאם כן העיקר חסר מן הספר ועל מי סמך רב פפא שיבין מדבריו דמציצה דמתניתין היא בכלי וכיון דלהסלקא דעתין היינו מפרשים מוצצין דמתניתין שהיא בפה הוה ליה להש"ס למימר בהדיא דקמשמע לן רב פפא דמוצצין דמתניתין היינו בכלי דאיכא איסורא דאורייתא ושריא רק משום סכנה ותו אף אי נימא דהיינו דאיכא בין הסלקא דעתין להאמת דלהסלקא דעתין מוצצין היינו בפה ולהאמת מוצצין היינו בכלי אכתי קשה מי הזקיקנו לומר דאשמועינן רב פפא דחבורי מיחבר נימא כדהוה סלקא דעתין דמיפקד פקיד אלא דמוצצין היינו בכלי דהוי מלאכה גמורה לשיטת רש"י דיש דישה שלא בגידולי קרקע ושריא משום סכנתא ומשום הכי אומנא דלא מייץ מעברינן ליה באופן שלדעתי הקלושה דברי הגאון יצ"ו מוקשים מכל הטעמים הנז"ל וברי לי שאם היה רואה דברי הרבנים שהבאתי למעלה והמובאים בדברינו להלן בס"ד לא היה מחליט הדבר להיתר פשוט והיה חוזר ומעיין בראיתו והיו עיניו רואות שאין שום הוכחה מהש"ס לפי שיש תמיהות רבות לפי שיטתו ואנו אין לנו אלא דברי הרבנים הגאונים שאסרו לשנות ממה שנהגנו מאבותינו ואבות אבותינו ואין מציצה אלא בפה דוקא:
ומכאן אתה דן קל וחומר דאם הגאון (מקלעצק) יצ"ו כתב שמותר לעשותה בכלי על פי הוכחתו מסוגיית הש"ס עינינו הרואות שדבריו מופרכים ואין להם יסוד כלל במחילת כבוד תורתו הרמה וברור לנו שאם יחזור הגאון יצ"ו ויעיין בהלכה זו יודה ויאמר דברים שאמרתי לפניכם טעות הם בידי ומודים דרבנן היינו שבחייהו ואם האמוראים לקדושים אשר בארץ החיים היו אומרים כן אנן יתמי דיתמי אזובי קיר מה נענה ומעתה כל שכן לשאר הגאונים במכתבים המובאים למעלה יצ"ו אשר כפי הנראה לא נחתו לעיין ולירד לעומק ההלכה רק כתבו דב"ק כפי העולה על הדעת במושכל ראשון להבין מדאמר רב פפא אומנא דלא מייץ סכנתא וכו' דכל עצם המציצה אינה אלא להציל מן הסכנה ומה לי בפה ומה לי בכלי וכבר כתב כן הגאון מוהר"י אסאד בתשובתו שהבאתי בסי' א' סעיף ח"י (בסוף ד"ה ולפי זה נ"ל) על מה שבספר מצות השם פרשת לך ובספר חפץ השם לשבת דף קל"ג משמע דסוברים דמציצה משום סכנה היא ולא מצוה דהוא משום דלא נחתו בכך ולא דקו בזה ומה גם על פי הסוד המציצה בפה ודאי מצוה וחובה וכו' עי"ש אף אנו נאמר כן גם על מה שראינו להגאונים ישועות יעקב בסי' של"א סוף סק"א ודרך פקודיך במצות מילה בחלק הדבור אות ד' דנקטי בפשיטות דמציצה היא רק משום סכנה ואינה מחלק המצוה עי"ש שבודאי שמה שכתבו כן הוא משום דלא דקו רבנן לעיין במילתא ואמרו כפי מה שעולה על הדעת במושכל ראשון:
ומלבד מה שכמה רבנים גאונים כתבו דמציצה היא מגוף המצוה בזולת טעם הסכנה עיין במלבושי יום טוב (לרבינו התוספת יום טוב) בסוף ח"א ובסוף ח"ב בדברי הגאון מוארשא יצ"ו[4] ובספר כורת הברית המובא בדברינו להלן בסעיף ט"ו ובתשובת הגאון מוהר"י אסאד שהבאתי בסימן א' סעיף ח"י ובספר ברית אבות שהבאתי בסי' א' סעיף ל"ה ובסעיף ל"ו ובסימן זו סעיף כ"ב בדברי קדשם שכתבו כן הן בשם הפוסקים והן בשם המקובלים והגאון מוהר"ם שיק בתשובה שהבאתי בסי' א' סעיף ה' כתב שהיא מצוה מן התורה הנה מלבד כל זה ראיתי עתה בס' בן יהודה להגאון מוהר"א ראזענבוים בסי' ק"א שנשאל על זה אם המציצה היא רק משום סכנה כדמשמע מדאמרינן פשיטא מדמחללינן שבתא סכנה היא או דאיכא מצוה גם מלבד הסכנה ודעת הרב השואל היתה להוכיח דלולא הסכנה אין מצוה במציצה דהא משמע להדיא בגמרא דמשום דאיכא סכנתא הוא דמעברינן לאומנא דלא מייץ הא לאו הכי לא מעברינן ואי גם בלא הסכנה איכא מצוה אמאי לא מעברינן ליה מפני שאינו עושה מצות המציצה (אמר החח"מ הי"ו כבר עמד בזה הגאון מוהר"י אסאד בתשובה שהבאתי בסי' א' סעיף כ"ד עי"ש) והרב המחבר אחר שהאריך לבנות ולסתור בפלפולו הזך ודחה הראיה דיש לומר דרק משום סכנה הוא דמעברינן ולא משום שאינו עושה המצוה משום שיכול לומר אתם תעשו המציצה על דרך שאמר רב פפא לעיל אומן לימא להו אנא עבידנא פלגא דמצוה אתון עבידו פלגא וקל וחומר בדעביד האומן כל המצוה דלימא להו אתון עבידו המציצה וכו' סיים וז"ל אכן נראה להביא ראיה דאיכא מצוה מהא דמשני הש"ס מהו דתימא דם מיפקד פקיד קמשמע לן וקשה דאי מיפקד פקיד וליכא סכנה מאי טעמא מוצצין הרי ליכא סכנה אם אינו מוצץ ונהי דליכא איסורא דהא מיפקד פקיד מכל מקום למה מוצצין בשבת ללא תועלת דהרי על כל פנים נראה כעושה חבורה בשבת ולמה מתירין זה ללא צורך (אמר המחבר היה לו להגדיל קושיתו על פי דברי רש"י שם שכתב דליכא איסורא דאורייתא דמשמע דאיסורא דרבנן מיהא איכא וכיון דליכא סכנתא אי ליכא מצוה אמאי שרינן ליה איסורא דרבנן ואף שכתב הרב דעל כל פנים נראה כעושה חבורה וכונתו דאסור מדרבנן על כל פנים היה לו להזכיר דברי רש"י) אלא על כרחין דסובר הש"ס דעל כל פנים מצוה איכא במציצה להרבות דם ברית ואף דקאמר קמשמע לן חבורי מיחבר ואיכא סכנה מכל מקום מאי דמשמע לפום הסלקא דעתין דאיכא מצוה במציצה להרבות דם ברית זה לא נדחה עכ"ד הגאון הנ"ל ואף שכמדומה לי שראיה זו כבר הוזכרה בספרים הנז"ל (ולא פניתי עתה לעיין בהם) וגם רשום בזכרוני שיש שכתבו להוכיח כן בסגנון אחר והוא דלפי הסלקא דעתין דליכא סכנה אם כן אם נאמר דליכא מצוה במציצה היכי שריא מציצה אף בחול והלא אסור לעשות חבורה לחברו ואף לקטן בן יומו אלא ודאי דאיכא מצוה במציצה אף בלא הסכנה בכל זאת הבאתי דברי הגאון בן יהודה לאפושי גברי רברבי דנקטי דגם בלא סכנה איכא מצוה במציצה:
נחזור למאי דאתאן עלה למה שכתבו איזה רבנים מסברא דנפשייהו דמציצה כשרה גם בכלי וכיוצא ונאמר אם על הגאון מקלעצק יצ"ו בטח לבנו שאם יראה דברי כל הגאונים שאוסרים המציצה שלא בפה יחזור בו אף שלפי דעתו מוכח כן מסוגיית הש"ס בכל זאת ברי לן שיבטל דעתו בזה הדברים קל וחומר לשאר רבנים שכתבו כן מדעתם על פי הסברא ולא מצאו ידיהם בבית המדרש להוכיח סברא זו מסוגיית הש"ס והפוסקים דפשוט וברור בעיני שאם יראו דברי הרבנים המדברים להחמיר בזה ומובאים בדברינו בסיעתא דשמיא שיחזרו בהם שכן ראוי להיות חוזר לבטל דעתנו נגד דעת הרבנים שקדמונו (ועיין לקמן בסעיף כ' בדברי ידידי הרה"ג מוהרח"י רש"ל יצ"ו (או"ת ח"י) שהביא דוגמא לזה מעשה רב מהגדול הגאון ממינסק שאחר שהורה להיתר אפיית המצות על ידי מכונה חזר בו) ובפרט שטעמם ונימוקם עמם והבא לשנות דבר מקבלתנו ומנהג אבותינו ואבות אבותינו עליו להביא ראיה ברורה ונכונה. בחכמה ובתבונה ואם לאו ידו על התחתונה:
הן אמת דאית ליה להגאון יצ"ו תנא דמסייע ליה בהוכחתו מסוגיית הש"ס הנ"ל דמציצה אינה בפה מר ניהו הגאון אגודת אזוב מדברי בחידושיו לשבת על דף קל"ג הנ"ל והוא על מה שראה חדשה שנעשה בעיר אחת שבמקום מציצה בפה עושים סחיטה ביד וכתב לכאורה להוכיח מהש"ס דיותר נכון לסחוט ביד מלמצוץ בפה ומאי דאמר רב פפא אומנא דלא מייץ מעברינן ליה דלא מייץ ביד קאמר דאי לא תימא הכי קשה מאי מייתי ראיה להא דלא מייץ מדמוצצין בשבת ודם חבורי מיחבר ועל כרחין דאיכא סכנתא והא אכתי איכא למימר דליכא סכנתא בדלא מייץ ואפילו הכי מותר למצוץ אף דחבורי מיחבר משום דמציצה בפה הוי חובר כלאחר יד ובמקום צערא לא גזרו כמו גבי גונח מלבו שמותר לינק משום דהוי מפרק כלאחר יד ובמקום צערא לא גזרו והוא הדין מוצץ בפה דהוי חובר כלאחר יד במקום צערא דינוקא לא גזרו ומנא לן דבדלא מייץ סכנתא הוא ודילמא צערא בעלמא הוא אלא על כרחין דסחיטת המילה ביד קאמר דהוי חובר כדרכו ואפילו הכי מותר בשבת דסבירא ליה דמוצצין היינו סחיטה ביד דוקא משום שנוח להתרפאות על ידי שלא נעקר הדם לצאת ממקורו על ע מציצה בפה ומה שכבר ננער לצאת צ על ידי המכה כבר נסחט ביד שעל כרחין היתרו בשבת הוא משום חשש סכנה ואם כן שפיר מוכח דאיכא סכנתא מדשריא סחיטה אפילו ביד עכ"ל הרי שהגאון אגודת אזוב אף הוא היה מתכוין להוכיח מהש"ס דמציצה דמילה אינה בפה וכדעת הגאון מקלעצק יצ"ו אלא שאין שני הנביאים מתנבאים בסגנון אחד אלא מר משמע ליה להוכיח שאינה בפה אלא ביד ומר משמע ליה שאינה אלא בכלי הצד השוה שבהם שניהם מתכוונים להוכיח מהש"ס שאין המציצה בפה אלא למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה:
אמנם מלבד שגם עליה דמר (אגודת אזוב) יש לתמוה שאי אפשר לפרש כן מהטעמים שכתבתי למעלה עוד יש לתמוה עליו דעדיין לחלוחית הדיו קיימת שכתב בסמוך מלפניו שיש חילוק בין מצה למצץ ומציצה אינה אלא בפה והביא מה שכתב הגאון מלבי"ם באילת השחר סי' שפ"ב ולפי שספר התורה הזה (אגודת אזוב) אינו מצוי ביד כל אדם הנני מעתיק דב"ק ככתבו וכלשונו[5] וזהו ומה שסוחטין את המילה בידים כדי שיצא ממנה הדם לכאורה אין זה בכלל מציצה שזכרו חז"ל שבמקום שזכרו מציצה כיוונו על מציצה בפה והוא משרש מצץ מבנין למען תמוצו הצדי בדגש (ישעיה ס"ו י"א) אבל במקום שכיוונו לסחיטה ביד זכרו מיצוי ובבנין הפעלים מיצה או ממצה כדאיתא בזבחים דף ס"ד וס"ה וברש"י שם והוא משרש מצה מבנין ונמצה דמו (ויקרא א' ט"ו) וימץ טל מן הגזה (שופטים ו' ל"ח) שתית מצית (ישעיה נ"א י"ח) שאין הצדי דגושה ועיין באילת השחר שהקדים המחבר התורה והמצוה סי' שפ"ב מצץ בפיו דבר שיש בו משקה מיץ סוחט בידים משקה בלוע מצה על תמצית המשקה שבשולים ואפשר לומר דוקא מציצה בפה מוציאה הדם ממקום חבורו בגוף אבל סחיטה ביד אינו מוציא כל כך הדם שהוא מחובר בבשר הגוף ובעינן הכא דוקא מציצה בפה ולא סחיטה ביד עכ"ל הרי דסבר וקביל דמשמעות לשון מציצה אינה אלא בפה ואם כן איך יכתוב בהיפך מזה בידים רקניות בלתי שידחה היסוד אשר הניח בתחלה דמציצה אינה אלא בפה וקורא לה עתה למציצה בפה כלאחר יד כדי להכריח דמאי דאמר רב פפא דלא מייץ וכו' היינו ביד הלא שפיר יש לנו לומר דמציצה אינה אלא בפה והויא חובל כדרכו ולא שריא אלא משום סכנתא ואם כונתו לומר דלשון תורה לעצמה ולשון חכמים לעצמן ולכן אף דבלישנא דקרא מציצה אינה אלא בפה בלשון חכמים מציצה היא סחיטה קשה מנא לן לומר כן בלתי הכרח וסתמא דמילתא כשאין לנו הכרח ממקום אחר יש לנו לומר דשוים נינהו כמו שכתבתי בשדי חמד בחלק הכללים במערכת הבי"ת אות צ"א (סוף ד"ה ביתו) דכל שאין לנו הכרח מסתברא ודאי שאין חילוק בין לשון תורה ללשון חכמים ואף שכתבתי כן רק מסברא הנה אחר כמה שנים השגתי ס' יקר טהרת המים לרב גדול משאלוניקי ומצאתי שם בקונטריס שיורי טהרה במערכת הלמ"ד אות ט' בשם ספר מנח"י סדר אמור (ד"ה עריתיכו) דלא אמרינן לשון חכמים לחוד אלא בדאיכא בירור דלא נאמר כלשון תורה אבל מסתמא יש לנו לפרש לשון חכמים דליתי כלשון תורה עכ"ל מה שכתב בשם המנח"י הוא מנחת יהודה הנספח לספר דעת זקנים לרבותינו התוספות על התורה עי"ש (בד"ה עורת) ובשיורי טהרה הרחיב דבריו קצת ואין צורך להאריך בזה דמילי דסברא נינהו ואם כן מאחר דבלישנא דקרא מציצה נאמר על מציצה בפה מסתמא ודאי כן הוא גם בלשון חכמים ומה שכתב הגאון אגודת אזוב לדמות מציצה ליניקה כבר כתבתי למעלה (בד"ה ועוד תמוה) שאין לדמותם בזה. ועל כל פנים הגאון אגודת אזוב אף אחר שכתב להוכיח דמציצה היא סחיטה ביד נראה בעליל שחזר מסברתו שהרי סיים בסוף דבריו דממה שכתבו הטור ושלחן ערוך ביו"ד סי' רס"ד סעיף ג' שמוצצין המילה עד שיצא הדם ממקומות הרחוקים נראה דסחיטה ביד שאינה מוציאה ממקומות הרחוקים לא מהניא עי"ש וכמו כן יש לומר דמציצה בכלי אינה מוציאה ממקומות רחוקים ולא מהניא:
ובאמת אף אם לא היתה המציצה בפה משורת הדין כי אם מנהג בעלמא שנתפשט בכל ישראל מכמה מאות שנים מי יעצור כח לשנות המנהג שנתפשט בכל עיר ועיר מדינה ומדינה ואפילו מנהג שלא נתפשט אלא באיזהו מקומן ויש מקום לפקפק עליו מצד הדין הוכיח רבינו מוהר"י קולון בשרש ט' דאין כח אף לגדול הדור לשנות שום מנהג שהרי רב לא רצה לבטל קריאת ההלל בראש חדש אף שלדעתו ודאי יש באותו מנהג משום ברכה לבטלה דעובר משום לא תשא ולהרבה פוסקים הוא איסור תורה ולדבריו כיונה דעת הגאון בגדי כהונה בשו"ת א"ח סי' יו"ד שהוכיח כן מהא דרב בקריאת ההלל ורב גדול הדור ורבן של כל הגולה היה וכתב עוד שאם יהיה כח לבטל מנהג שנהגו אבותיהם בעיר זו יבטלו מנהג זה ובעיר אחרת מנהג אחר ועל ידי זה יתבטלו כל מנהגי ישראל שהם תורה וכדברי מוהר"י קולון הנ"ל כתב גם הרדב"ז בתשובה דפוס פיורדא סי' תקל"ג כמו שכתב בשמו מרן החבי"ף בס' משא חיים דף מ"ט אות כ"ח ושכן כתב הרב מים רבים בחלק א"ח סי' ד' שכבר פסקו כל הפוסקים דאין בדור הזה מי שיוכל לשנות שום מנהג הנהוג על פי הקדמונים והביא שם מה שכתב המרדכי בפרק הפועלים דאין לשנות שום מנהג ואפילו אם המנהג כנגד ההלכה כל שהמנהג הוקבע על פי חכמי המקום:
והרב מוהר"ר יוסף הלוי בתשובתו שבספר דברי יוסף (להרב מוהר"י אירגאס) בסוף סי' ד' אחר שהביא דברי מוהר"י קולון שבשרש ט' וגם מה שכתב בשרש כ"ד בזה הלשון ולא יהיה כ"ת גדול מאליהו ז"ל דהא גרסינן ביבמות וכו' אמר רבא וכו' ואם יבא אליהו ויאמר אין חולצין בסנדל אין שומעין לו שכבר נהגו העם בסנדל הרי לך דאפילו לאליהו ז"ל אין שומעין לשנות מנהג העיר מפורסם כל שכן וכל שכן מנהג כזה שהוא מפורסם יותר ויותר והביא מה שכתב הרב מהרשד"ם בתשובות ליו"ד סי' קצ"ג שאחר שהביא דברי רבינו מוהר"י קולון שבשרש ט' ושרש כ"ד סיים הנה עינינו הרואות שמשכן עצמו מהרי"ק וכו' עוד יש לי ראיה שיש לחפש ולבקש טעם לקיים המנהג וכו' הנה אחר כל זה כתב (הרב ר"י הלוי) הרי עיניך הרואות כמה הפליגו הגאונים הנ"ל לתת סעד וסמך וחיזוק לכל מנהג שנהגו ישראל אף שלא יהיה אלא במקום אחד ואף שלא יהיה מנהג יפה ואף שיהיה מנהג אחר יותר הגון ממנו ואף שיהיה המנהג היפך הדין אין לערער ולפקפק עליו ואין לשנות שום מנהג כל שכן וכל שכן דאית ביה תלתא למעליותא שהוא מנהג שנתפשט בכל תפוצות ישראל כאשר שמענו וגם הוא מנהג יפה והגון וגם אינו היפך הדין כי אדרבא מיוסד על פי הפוסקים והמקובלים דפשיטא ודאי דאין לערער ולהוציא לעז עליו כל שכן לבטלו עכ"ל וכן הדבר בנדון המציצה בפה שנתפשט כן בכל תפוצות ישראל קדמתה לפנים בישראל כמה מאות שנים והוא מנהג נכון שעל ידי כח המציצה בפה ברור הדבר כי יוצא הדם ממקומות הרחוקים וכשהיא ע"י מכונה אינו ברור לנו שיצא הדם ממקומות הרחוקים כמו שבאמת יש כמה מפקפקים בזה כמובא בדברינו בסי' זה וגם אינו היפך הדין ואדרבא מיוסד על פי משמעות לשון מציצה שבש"ס ופוסקים וגם על, פי הקבלה צריכה להיות דוקא בפה הנה ודאי אין כח לשום אדם לשנות המנהג ולהנהיג בענין אחר והרב המחבר דברי יוסף) בסי' ה' הרבה להשיב על דבריו ותוכן דבריו הוא שלא מצינו ולא ראינו שיהא אסור מן הדין לשנות מנהג אבותינו בענין התפלות רק משום חשש דאתו לאינצויי (עיין שם בסוף הסימן בד"ה והכלל העולה) והביא דברי כמה פוסקים בנדונים שונים בענייני התפלות ששינו במנהג התפלות ברצון כולם בלתי שום מחלוקת עי"ש אמנם בדבר הנוגע לאיסור והיתר גם הרב מודה שאין בכח שום אדם לשנות מנהג שנהגו על פי הקדמונים ומרגלא בפומיה דמרן חתם סופר לומר כל המפקפק על נימוסי ומנהגי ישראל צריך בדיקה אחריו כי מי שתורתו אומנותו ויראת ה' חתולתו לא יתן לחטיא את בשרו ואף מנהגים שיעלה על הלב לומר שהם מנהג בורות הם בארות חצובים ממקור מים חיים נוזלים מן לבנון וחלילה ללעוג במנהגי ישראל שנעלם טעמם ממנו כי ממקור מים חיים הם נוזלים (חתם סופר א"ח סי' נ"א):
ובספר לב חיים ח"ב (למרן החבי"ף) בסי' ט' בד"ה והנה על מה שנשאל אם אפשר לבטל המנהג באמירת איזה פיוטים שלא לאומרם השיב כבר ידוע ושגור בפי כל הפוסקים מנהג מבטל הלכה וכמה דיות נשתפכו אם מנהג מבטל הלכה באיסורין דאורייתא או דוקא באיסורין דרבנן והעלו דלא אמרינן מנהג לבטל הלכה לגבי איסור תורה וכיון שכן אם במנהג שהוקבע מקדם קדמתה ויש בו חשש איסור כמה כרכורים ופקפוקים יש בפוסקים שסוברים דגדול כח המנהג לבטל ההלכה כדי לקיים המנהג שהוקבע מקדם ושלא לבטלו קל וחומר שלא לבטל מנהג כשר וישר וכו' דהשתא ומה במנהג שהוא דבר איסור אין לנו רשות לבטלו כי גדול כח המנהג דמבטל הלכה (אמר החח"מ מה שכתב הרב בזה לא שהדין כן שהרי מסקנת רבני האחרונים היא דמנהג שיש בו אף איסור דרבנן אין משגיחין בו וצריך לבטלו ומפרשים כן מה שאמרו בראש השנה דף י"ג במקום איסורא כי נהגו מי שבקינן להו דהיינו אף אי ליכא אלא איסור דרבנן ועיין במה שרשמתי בזה בשדי חמד חלק הכללים במערכת המ"ם אות ל"ח אלא כונתו לומר דאם כשיש איסור דרבנן נמצא בפוסקים שסוברים שאין לבטל המנהג ההוא מזה נבין ונדון כמה גדול כח המנהג שכשאינו חוץ משורת הדין לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים שאין בכחנו לבטלו בשום אופן כלל אם כן מי הוא זה ואי זה הוא שיהיה כח בידו לבטל מנהג כשר וישר ומיוסד מרבותינו הקדמונים וכו' וכו' והביא (בד"ה הנה) דברי מוהר"י קולון בשרש ט' שאפילו מי שהוא חכם כשמעון בן עזאי וחבריו אין לו רשות לשנות מנהגים שנהגו אבותינו הקדמונים חסידים ואנשי מעשה ועל כיוצא בזה אמרו חכמים הנח להם לישראל אם אינם נביאים בני נביאים הם ועל מה שכתב בשרש ט' דאין כח ביד גדול הדור לשנות מנהג כתב שהוא ש"ס ערוך, ביבמות דף ק"ב ומנחות דף ל"ב אם יבא אליהו ויאמר אין חולצין וכו' אין שומעין לו ושוב ראה שבשרש נ"ד כתב בעצמו כן וכתב שכן כתבו הרבנים משא מלך מהרשד"ם והרדב"ז.
שוב הביא מה שכתב הרמב"ם בראשון מהלכות ממרים הרי אומר על פי התורה אשר יורוך אלו התקנות והגזרות והמנהגות שיורו מהם לרבים כדי לחזק הדת ולתקן העולם ובפרק שני כתב בית דין שגזרו או תקנו והנהיגו מנהג ופשט בכל ישראל ועמד בית דין אחר ובקש לבטל וכו' אינו יכול לבטל עד שיהא גדול וכו' וכן כתב הרב החינוך בפרשת שופטים סי' תצ"ה ובספר הזכרונות זכרון א' ובתרומות הדשן סי' רפ"א ובחקרי לב ח"מ ח"ב סי' מ"ט ובתומת ישרים סי' קפ"ט דף צ"ח ע"ב כתב דאין לבטל אפילו בדיני ממונות שום מנהג וצווח ככרוכיא על החכמים המורים בהיפך ואף שכתב הרמב"ם דבית דין גדול מהם יכול לבטל זה לא ימצא בזמנינו בשום אופן וכמו שכתב הרא"ם בח"א סי' ט"ו וכו' ובדף ה' (ד"ה גם) הביא מה שכתב הרב בית יהודה בסי' ס' דף כ"ד לא ראינו ולא שמענו פוצה פה ומצפצף לשנות שום מנהג מהמנהגים הקבועים והרבנים הקודמים היו מדקדקים בדברים שנתפשט בהם המנהג שלא לשנות לא דבר ולא חצי דבר והיו טורחים לקיים המנהג ומעמידים אותו בדבר המעמיד דאפילו באלף לא בטיל וזאת תורת האדם השלם לאחוז במעשה האבות ולא יטה ימין ושמאל כי אם יבא לסמוך כל אחד על פי הכרעתו ושיקול דעתו ולתקן כפי אשר יוכשר בעיניו ולא יחוש למי שקדמוהו היום יבטל מנהג אחד ולמחר שנים ולמחרתו וכו' וכל המנהגים יעדרו ותהיה תורה חדשה בכל דור ודור וימשך מזה לפשוט יד גם בדברים האסורים וכו' ועבירה גוררת עבירה וכו' ואפילו היה מנהג תמוה בעינינו אין לסמוך על דעתנו הקצרה נגד דעתם הרחבה ואם נתיר הרצועה לבטל מנהג יבואו אחר כך לבטל דבר האסור מדין תורה או מדברי סופרים והרב מקור ברוך סי' כ"ד (הובא שם בעמוד ד') כתב תוכחות מוסר על הבאים לבטל מנהג הראשונים שראוי לגעור בהם וכו' והרב אדני פז בא"ח סי' תכ"ה דף כ"ב ע"ג כתב סוף דבר הכל נשמע את האלקי"ם אני ירא ואת מצותיו שמור ואל תטוש תורת אמך מנהג אבותינו ורבותינו אשר כל בית ישראל נשען ואל תשגיח בהמשנים מן המנהג כי כל המשנה ידו על התחתונה וגדול כח המנהג דאף משה כשעלה למרום לא שינה מן המנהג והמלאכים לא שינו מן המנהג כשירדו למטה וכו' ובעונותינו הרבים על ידי זה נעשית התורה כמאה תורות כל אחד בונה במה לעצמו וכו' וכל אחד ואחד עושה בהנהגת המצות כל מה שלבו חפץ האי מרביה דידיה והאי מרביה דידיה ולא ראי זה כראי זה וכו':
והרב פחד יצחק במערכת המ"ם דף קל"ו ע"ד (הביא דבריו שם בד' ו' ע"א) כתב זאת ישיב אל לבו להזהר מאד שלא לשנות מנהג אבותיו כחודה של מחט לא יחליפנו ולא ימיר אותו אפילו רע בטוב כאשר השיב מוהר"י חאגי"ז בהלק"ט חלק ראשון סי' ד"ן כששאלוהו אי עדיף לברך שנית על התפילין השיב שמחה היתה לי אם הייתי ממשפחת האשכנזים דהכי משמע יותר פשוט אבל מה אעשה שאין לי לשנות ממנהג אבותי וכמה מנהגים זרים ותמוהים הוקבעו בכל תפוצות יהודה וישראל וקיימים דור ודור בחכמיו במסמרים בל ימוטו וכו' ומי לנו גדול מהרב באר שבע בסי' ג"ן שאף שהוקשה לו מעשה הכפרות בערב יום הכיפורים סיים מי שדעתו רחבה מדעתי יתרץ דברי הגאונים וישא ברכה ולא מנע המנהג ולא ליגלג עליו וכו' אבותינו הקדושים רוח ה' דבר בם חסידים ואנשי מעשה לבם רחב כפתחו של אולם נהירין להו שבילי דרקיעי ותכסיסי קבלת מלכות שמים שלמה מה ידענו ולא ידעו הם לקרוא אחריהם מלא ולקצץ בנטיעותיהם נטעי נעמנים בעדן גן אלקי"ם חיים ומלך עולם חקלא קדישא להם לבדם נתנה האר"ש לרעות בגנים וללקוט שושנים הלכות גדולות והלכות קטנות דבר קטן ודבר גדול מעשה בראשית ומעשה מרכבה וקבלו איש מפי איש עד משה רבנו עליו השלום שרשי הדברים ומקורן מקור מים חיים עד אין סוף כל ימי גדלתי בין החכמים רבים וגדולים בעלי תורה בעלי מוסר ומיום שעמדי על דעתי עד שבאתי לימי זקנה היתה תורתי אומנותי וקריתי ושניתי ושילשתי דברים שבכתב ושבעל פה ובדקתי שורות הפנימיות והחיצוניות ולא נתתי לחטוא להרהר וכו' ולא שלחתי יד במנהגים שהוקבעו על פי ותיקים שעמדו בסוד ה' וכל עוד שנתתי אל לבי לתור ולדעת מה שהוא למעלה מהטבע ידעתי שלא ידעתי לבד זה ראיתי בעין הבחינה שכל המוסיף דעת באלהיות שלא על פי שרשי החכמה המקובלת יוסיף מכאוב ומשפט נבחרה לנו בזה וכיוצא בזה להקדים נעשה לנשמע ואם רק הוא ממנו כפי משל הקדמוני שמעו מוסר וחכמו עד תמלא הארץ דעה את ה' וכולם ידעו אותו מגדולם ועד קטנם וכו' אלו תורף הדברים שבספר לב חיים הנ"ל ובשדי חמד במערכת אבלות הבאתי מה שכתב הגאון רמ"ץ בחלק יו"ד סי' פ"ז דמנהג שיש בו משום מכוער הדבר אין לבטלו כיון שדעת מוהר"י קולון דמנהג קבוע מהני נגד הדין:
עיניך הרואות כמה גדול כח המנהג וידעתי שיותר ממה שכתוב כאן יש ויש באמתחות הפוסקים ראשונים ואחרונים הם המדברים ומרעישים העולם לבל ירים איש את ידו לבטל קוצה של יו"ד ממנהגים שנהגו ישראל שנוסדו על פי הקדמונים ואני לא אמרתי אלא להזכיר אפס קצה ממה שכתבו הפוסקים אשר מימיהם אנו שותים ומפיהם אנו חיים וכבר כתבתי במערכת חתן וכלה אות כ"א קצת תוכחת מגולה לבלי לשנות מנהגם של ישראל עי"ש (בד"ה ואף גם זאת) ודי בזה להעיר אזן שומעת ואם ככה במנהגים פרטיים באיזו עיר או מדינה הדברים קל וחומר במנהג קדום מאבותינו ואבות אבותינו ונתפשט מאז ועד עתה בכל העולם כולו „במציצה בפה” שאף הרוצים לשנותה ולעשותה בכלי או בסמרטוטין גם הם מודים שמימי עולם ומשנים קדמוניות היתה המציצה בפה והם הם שרוצים לחדש דבר מעתה על פי טעות חשש סכנה לפי דברי הרופאים. ואם היו כל הרופאים שבעולם שוים בדעת אחת לומר שיש סכנה בזמן הזה מה שלא היה בזמן הש"ס ושעל כן צריך לשנות עשייתה באופן אשר נאותה להם מסופקני מאד אם היינו רשאים לשנות כי אחרי שהמתקנים כן לקדושים אשר בארץ רוח ה' דבר בקדשם וכל מעשיהם לשם שמים חלילה להעלות על הדעת אחת מני אלף שיהיו נכשלים חס ושלום לתקן דבר שתהיה תקלה לדורות הבאים זרע זרעם ואין הקדוש ברוך הוא מביא תקלה גדולה כזו (מאבד נפש אחת כאילו אבד עולם מלא ואף כי כמה אלפי אלפים ורבבות עוללים ויונקים) על ידי הצדיקים עצמם. כל שכן וקל וחומר שבאמת לא כל הרופאים מודים בזה ויש הרבה רופאים מומחין פרופעסערין שאומרים שאין שום חשש סכנה במציצה בפה כמו שכתבו בספרי הרבנים המובאים בדברינו להלן דפשיטא ודאי דאין לנו רשות לשנות זיז מהמנהג וכבר כתבו דדיני וחוקי תורתינו הקדושה הן למעלה מן הטבע ואין למו מכשול עץ חיים היא למחזיקים בם באמת ובתמים למיימינים בה סמא דחיי (ועיין לקמן בסעיף יו"ד בתשובת הגאון מוהר"ם שיק ובסעיף י"א בתשובת הגאון בנין ציון סי' כ"ג מדיבור המתחיל אכן וכו' ומשם והלאה מה שכתבו על מה שאומרים הרופאים וגם בתשובתו שבסי' כ"ד המובאת לקמן בסעיף י"א עי"ש מד"ה ולכן אליכם וכו' והלאה שאין לדחות הסכמת חכמי ישראל מפני חכמי הטבע וכו' ולקמן סעיף כ"ב):
ובקונטריס זה במערכת יום הכיפורים סי' ג' אות ד' אחרי אשר כתבתי דברי הגאון חתם סופר בחלק הששי סי' כ"ג דאם הרופאים המומחין מסכימים שיש חשש סכנה אם יתענו בזמן הקוליר"א רח"ל לא יתענו ויאכלו פחות פחות מכשיעור וכו' הנה הבאתי דברי שני גדולים בדורנו גאונים אדירים המעידים בגדלם שהחזיקו כל בית ישראל בעינוי יום הכיפורים בהתלהבות גדולה ולא אירע שום תקלה. והם א) הגאון רבינו בצלאל הכהן בספרו ראשית בכורים כתב בד' ל"ג ע"א וז"ל וראיתי להזכיר מה שכתב הגאון חתם סופר אם לסמוך על דברי המגן אברהם בסי' תקע"ו סק"ב גם בצום כיפור עי"ש הן עלינו להודיע הדבר הגדול הזה לדורות עולם אשר בתלתא הוי חזקה מאלפים ורבבות אנשים ונשים תהלות לאל יתברך התענו כולם בצום כיפור דשנת תקצ"ב ותר"ט ותרכ"ז בכל מדינתינו אז ולא קרה להם כל רע חלילה ונודע זאת כמעט בכל העולם אז ואין לנו דבר ברור בניסיון באמת יותר גדול מזה וכאשר נודע זה ביחוד לכל האנשים שעסקו במצות פיקוח נפשות אז וביום הכיפורים לא נחלה שום אדם ח"ו על ידי הצום כלל רק לאותם האנשים שלא נזהרו באכילתם ושתייתם ומלאו כרסם מדברים הקשים לגוף בערב יום הכיפורים וכל שכן במוצאי יום כפור (שצריך שמירה רבה ביותר כנודע) על כן אם כי בארבע צומות יש לסמוך על דעת המגן אברהם הנ"ל (אף כי המגן אברהם לא איירי כלל בתענית חובה) אולם בצום כפור חלילה לסמוך בזה כלל וה' ירחם עלינו וכו' ב) הגאון ראשון לציון רבינו דוד חזן בספר ישרי לב כתב בדף ה' ע"א שבשנת תרכ"ו שהיתה מגפה בעיר הקודש ירושלים תובב"א נשאל כדת מה לעשות בצום הקדוש כי הרופאים צווחו ככרוכיא שאם יתענו יש סכנה אף לבריאים וכתב שהיה מהסס להורות שום היתר ביום הקדוש הזה כי בטחוננו באלהינו יתברך שמו שומר ישראל אף שנודע כי באיזה מקומות הורו היתר בזה לא מלאו לבו להורות לא איסור ולא היתר ושבח לאל יתברך לכל בני ישראל היה אור במושבותם ולא מת אחד באותו יום (כי אם קצת מאותם שנלקו מקודם יום הכפורים) ויהי לנס לעיני העמים והשרים הרי לנו שני עדים נאמנים מעידים על גודל הבטחת עם אלקי אברהם באבינו שבשמים יתברך שמו אף שהרופאים צווחו כי כרוכיא שלא להתענות כי רעה נגד פניהם חס ושלום ולא השגיחו לדבריהם ועלתה בידם ולא ניזוקו כלל כן בדבר הזה אנחנו בשם אלקינו נדגול ולא נשנה דבר במצוה גדולה הלזו מכל אשר הורונו אבות אבותינו ונבטח בכח תורתם וזכותם שתגן בעדנו ולא תארע שום תקלה מעתה ועד עולם כיר"א:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |