שב שמעתתא/ו/ד

והנה לפי מ"ש בתשובת מוהר"ם (אישות סימן ג) דעד כאן לא אמרינן דבאתחזיק איסורא עד אחד אינו נאמן אלא דוקא היכא דאף לדברי העד מודה דמעיקרא אסורה היתה, איכא למידק בהא דאמרו ריש פרק האשה רבה (יבמות פח.) מידי דהוי אטבל והקדש וקונמות כו' קונמות אי דידיה משום דבידו לאתשולי עליה, אי דאחר ואמר ידענא דאתשל מאריה עליה היא גופה מנלן. והתם באתשל מאריה עליה הרי החכם עוקר הנדר מעיקרו (כתובות עד:) ואם כן לדברי העד לא אתחזיק איסורא כיון דלפי דברי העד לא היה אסור מעולם.

ונראה דוקא בהאי דשליח שאומר טעיתי ולא נתכוונתי לקדשה אלא למשלח אם כן לפי דברי העד לא היה איסור כלל מעולם אבל באומר ידענא דאתשל מאריה עליה כיון דעל כל פנים גם לדברי העד קודם דאתשל מאריה עליה היה איסור שוב אינו נאמן להוציא מחזקתו ואמרינן עדיין לא אתשל מאריה עליה והרי הוא בחזקתו.

אמנם הא קשיא, לפי מה שמבואר אצלנו (פ"ב ופ"ג) [פ"א ופ"ב] דגבי ממון ודאי לא מהני בידו אלא בתורת מגו ממש, ואפילו היכא דהיה בידו לא מהני בממון רק בתורת מגו ולמפרע לא אמרינן מגו, ואפילו אין להוציא ממון נמי לא מהימן בממון וכמ"ש לעיל. אם כן הא דאמרו הקדש אי קדושת דמים משום דבידו לפדותו והא כיון דבידו אינו משום מגו וכמו שכתב הרא"ש פרק הנזקין (גיטין פ"ה סי"ג) דאטו בשופטני עסקינן ע"ש הובא (פ"ב) [פ"א]. והכי נמי אין זה משום מגו, דבידו לפדותו אינו מגו דשמא אינו רוצה להוציא ממונו על פדיון, ועל כרחך אינו אלא משום בידו. ואם כן מה לי ממון הדיוט או מכרו לשמים, והיכי נאמן לאפקועי ממונא דהקדש. דהא כתב הר"ן בחידושיו פרק זה בורר (סנהדרין ל. ד"ה בבית) גבי מי שבא ואמר ראיתי את אביכם שהטמין מעות בשידה תיבה ומגדל ואמר של פלוני הם, של מעשר שני הם, בבית לא אמר כלום, בשדה דבריו קיימין. זה הכלל כל שבידו ליטלן דבריו קיימין. והקשה, והא מעשר שני איסורא הוא וקיימא לן עד אחד נאמן באיסורין אפילו אינו בידו, וכתב בשם הרמב"ן דמעשר שני נמי אפוקי ממונא הוא שהוא מוציא ממון מרשות הדיוט לרשות גבוה^[1], ועד אחד לא מהימן אלא באיסורא גרידא. ואפילו יש נפקותא בו לענין איסור אפילו הכי אינו נאמן כל שיש בו משום הוצאת ממון מרשות לרשות, עיין שם. וכן כתב הר"ן פרק האומר (קידושין כט. מדפי הרי"ף) ע"ש^[2]. ואם כן בהקדש נמי היכי נאמן בהוצאת ממון מרשות לרשות, דהיינו מרשות גבוה לרשות הדיוט, ובידו לפדותו אינו משום מגו וכמ"ש הרא"ש דאטו בשופטני עסקינן שיוציא ממונו בשביל חבירו ואין בזה אלא משום בידו דנאמן בכל איסורי תורה. ואמאי הא בהקדש יש בו משום הוצאת ממון וצ"ע.

ולכן נראה לעניות דעתי מוכרח מזה דנהי דבמעיד להוציא ממון מרשות הדיוט לרשות גבוה הוה ליה משום הוצאת ממון ואין עד אחד נאמן בו אבל להיפך להעיד מרשות גבוה לרשות הדיוט לא איכפת לן בהקדש משום תורת ממון שבו אלא משום תורת איסור שיש בו לכן אמרינן ביה עד אחד נאמן באיסורין היכא דבידו וכן נראה מדברי תוס' מעילה דף כ"א בהא דתנן סלע של הקדש שנפל לכיס מלא מעות והוציא אחת דמעל מספיקא והקשו תוס' דליבטל ברובא ע"ש ומאי קושיא דהא קיימא לן ממונא לא בטיל וכדאיתא בביצה פרק משילין הרי שנתערב לו קב חטין בעשרה קבין של חבירו יאכל הלה וחדי ע"ש ואף על גב דשם אמרינן דאיסור תחומין שבו שפיר בטל ע"ש בסוגיא היינו משום דאיסור תחומין הוא איסור בפני עצמו ואינו תלוי באיסור גזל דאפילו השאיל לו כליו נמי הוי כרגלי הבעלים בין השמשות אבל גבי הקדש איסור מעילה הוא תלוי במה שמעל בנכסי גבוה ואם כן היכי שייך ביטול כיון דממונא לא בטל הרי מעל מספיקא בממון גבוה אלא על כרחך צריך לומר דבנכסי גבוה לעולם אין דנין בו תורת ממון רק תורת איסור שבו ודו"ק.

ואכתי צריך עיון בהא דנאמן אדם מישראל לומר על בהמה המבכרת שילדה איך שכבר מכר הולד לנכרי כיון דהוא נכסי כהן וכל שיש בו משום ממון אף לענין איסור שבו אינו נאמן לפמ"ש הרמב"ן גבי מעשר שני והנה אם יאמר שמכרו בעודה מעוברת שפיר מהימן משום מגו דיכול למוכרו דגם בממון מהני מגו אבל אם כבר ילדה זכר והוא בחזקת בכור ובעל הבית אומר שכבר מכר דזה תו לא הוי מגו דלמפרע לא מהני מגו ואינו נאמן אלא משום בידו שהיה בידו כבר וגבי ממון לא מהני בידו וכמ"ש.

ואפשר כיון דספק ממונא לקולא והמוציא מחבירו עליו הראיה אם כן אין לכהן חלק ממון בו ואין בו אלא משום איסור גרידא ומשום הכי נאמן לאיסור שבו שכבר מכרו לנכרי בעודה מעוברת ולא אמרינן חזקה כל מה שיש תחת ידו הרי הוא שלו ומסתמא לא מכרו כיון דאם לא מכרו הרי הוא נכסי כהן ולא שייך ביה חזקה כל מה שיש תחת יד אדם הוא שלו ואכתי צ"ע:

שולי הגליון

↑ כדעת רבי מאיר שמעשר שני ממון גבוה (בבא מציעא צ.), וכנפסק להלכה (עי' פ"ג ממעשר שני הי"ז), ודלא כדעת רבי יהודה (שם).
↑ וכ"ה בריטב"א קידושין (סה: ד"ה ומיהו). ובדרך אמונה (מעשר שני ונטע רבעי פ"ו ה"ו, ביאור ההלכה ד"ה אמרו) הביא דברי התשב"ץ (ח"ב סימן קכח ד"ה מעתה) שכתב שאין סומכים על דברי חלומות להוציא ממון מחזקת הבעלים לעשותו מעשר שני [כמבואר בגמרא בסנהדרין ל.], ומבואר שאף הוא דן דבר זה כהוצאת ממון מרשות לרשות. וביד דוד (ד"ה אני) הקשה שבר"ן בנדרים הקשה בדברי הגמרא ביומא (ח:) אהא דתנן הנחתומין לא חייבו אותם להפריש אלא כדי תרומת מעשר וחלה, ומקשה הגמרא אלא מעשר שני נפרשוה ונסקוה וניכלוה בירושלים, והקשה הר"ן דאם איתא דספק עניים ספיקא דאיסורא הוא היה לגמרא להקשות על מעשר עני כשם שהקשתה על מעשר שני, אלא ודאי ספיקא דממון עניים לא מיקרי ספיקא דאיסורא אלא ספיקא דממונא ולקולא. ומבואר בדברי הר"ן שמעשר שני הוה ספיקא דאיסורא ודלא כדבריו בסנהדרין וקידושין, עי"ש מה שיישב. ובעיקר דעת הרמב"ן דמעשר שני הוה ממון ולא איסור, ציין בדרך אמונה לדברי רש"י פסחים (ז. ד"ה רוב) ובתוספות יבמות (קטו: ד"ה ומי) שמשמע מדבריהם דמעשר שני איסור הוא ולא ממון. וכן צריך לומר בדעת הר"ן (סנהדרין שם) ביישובו השני, שכתב שבודאי ע"א נאמן במעשר שני והא דלא נאמן כאשר המעות בבית הוא משום דאמרינן שלא אמר כן האב אלא כדי שלא להשביע את עצמו, ואם ע"א נאמן במעשר שני ע"כ דהוא איסור ולא ממון. וכן דעת המאירי (סנהדרין שם). ובביאור פלוגתת הראשונים כתב הדרך אמונה שנחלקו אם יסוד דין מעשר שני הוא הממון שנעשה ממון גבוה ואחר כך מסתעף מזה דין האיסור, וממילא יש לדון תחילה מצד הממון ואם אין כאן חיוב ממון ממילא אין כאן איסור. והחולקים ס"ל דיסוד מעשר שני הוא האיסור וממילא נעשה ממון גבוה. ובחסדי דוד הקשה על דעת הראשונים דספק מע"ש הוה ספק ממון ולקולא מהא דבדמאי צריך להפריש מעשר שני ולהעלותו לירושלים והא הוה ספק דרבנן, וכן כתב הרמב"ם פ"א ממעשר שני הי"א גבי פירות ספק משנה שניה ספק משנה שלישית שמפריש מע"ש מספק. ובדרך אמונה כתב ליישב שכל דבריהם בספק על המעות מה שאין כן כשהספק על הפירות אם טבל הם ודאי הוה ספק איסור. אמנם כתב להקשות מדברי המשנה בשקלים (פ"ז) דמעות שנמצאו בין חולין למע"ש הולכים אחר הקרוב ובמחצה למחצה המעות מעשר שני, ומבואר שמחמירים אף במעות, וכ"פ הרמב"ם (שם פ"ו הי"ב). וע"ע קהילות יעקב סנהדרין סי' יח.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

[1] כדעת רבי מאיר שמעשר שני ממון גבוה (בבא מציעא צ.), וכנפסק להלכה (עי' פ"ג ממעשר שני הי"ז), ודלא כדעת רבי יהודה (שם).

[2] וכ"ה בריטב"א קידושין (סה: ד"ה ומיהו). ובדרך אמונה (מעשר שני ונטע רבעי פ"ו ה"ו, ביאור ההלכה ד"ה אמרו) הביא דברי התשב"ץ (ח"ב סימן קכח ד"ה מעתה) שכתב שאין סומכים על דברי חלומות להוציא ממון מחזקת הבעלים לעשותו מעשר שני [כמבואר בגמרא בסנהדרין ל.], ומבואר שאף הוא דן דבר זה כהוצאת ממון מרשות לרשות. וביד דוד (ד"ה אני) הקשה שבר"ן בנדרים הקשה בדברי הגמרא ביומא (ח:) אהא דתנן הנחתומין לא חייבו אותם להפריש אלא כדי תרומת מעשר וחלה, ומקשה הגמרא אלא מעשר שני נפרשוה ונסקוה וניכלוה בירושלים, והקשה הר"ן דאם איתא דספק עניים ספיקא דאיסורא הוא היה לגמרא להקשות על מעשר עני כשם שהקשתה על מעשר שני, אלא ודאי ספיקא דממון עניים לא מיקרי ספיקא דאיסורא אלא ספיקא דממונא ולקולא. ומבואר בדברי הר"ן שמעשר שני הוה ספיקא דאיסורא ודלא כדבריו בסנהדרין וקידושין, עי"ש מה שיישב. ובעיקר דעת הרמב"ן דמעשר שני הוה ממון ולא איסור, ציין בדרך אמונה לדברי רש"י פסחים (ז. ד"ה רוב) ובתוספות יבמות (קטו: ד"ה ומי) שמשמע מדבריהם דמעשר שני איסור הוא ולא ממון. וכן צריך לומר בדעת הר"ן (סנהדרין שם) ביישובו השני, שכתב שבודאי ע"א נאמן במעשר שני והא דלא נאמן כאשר המעות בבית הוא משום דאמרינן שלא אמר כן האב אלא כדי שלא להשביע את עצמו, ואם ע"א נאמן במעשר שני ע"כ דהוא איסור ולא ממון. וכן דעת המאירי (סנהדרין שם). ובביאור פלוגתת הראשונים כתב הדרך אמונה שנחלקו אם יסוד דין מעשר שני הוא הממון שנעשה ממון גבוה ואחר כך מסתעף מזה דין האיסור, וממילא יש לדון תחילה מצד הממון ואם אין כאן חיוב ממון ממילא אין כאן איסור. והחולקים ס"ל דיסוד מעשר שני הוא האיסור וממילא נעשה ממון גבוה. ובחסדי דוד הקשה על דעת הראשונים דספק מע"ש הוה ספק ממון ולקולא מהא דבדמאי צריך להפריש מעשר שני ולהעלותו לירושלים והא הוה ספק דרבנן, וכן כתב הרמב"ם פ"א ממעשר שני הי"א גבי פירות ספק משנה שניה ספק משנה שלישית שמפריש מע"ש מספק. ובדרך אמונה כתב ליישב שכל דבריהם בספק על המעות מה שאין כן כשהספק על הפירות אם טבל הם ודאי הוה ספק איסור. אמנם כתב להקשות מדברי המשנה בשקלים (פ"ז) דמעות שנמצאו בין חולין למע"ש הולכים אחר הקרוב ובמחצה למחצה המעות מעשר שני, ומבואר שמחמירים אף במעות, וכ"פ הרמב"ם (שם פ"ו הי"ב). וע"ע קהילות יעקב סנהדרין סי' יח.

[1]

[2]

שב שמעתתא/ו/ד

תפריט ניווט

חיפוש