שבות יעקב/א/קסו
|
< הקודם · הבא > |
שנים ושלשה שותפים שקנו טבעת אחד בעד חמשה זהו' והסתחרו עם שמעון בתורת חליפין על פירות ואותן פירות שוין לפי השער שבשוק לערך עשרים זהו' וכשהראה שמעון הטבעת לתגר ולקרובו נערך בעד ששה זהו' ולא יותר ובקש שמעון לחזור בו ולבטל המקח כיון שנתאנה יותר משתות והשותפים טענו שאין דין אונאה בחליפין מה דינם:
עיקרא דהא מילתא דאין אונאה לחליפי' אינו מבואר בש"ס דידן ואדרבא קצת משמע לכאורה בש"ס דידן דגם לחליפין יש אונאה וכדאיתא בפרק הזהב דף מ"ז ע"א אמר רבא אטו חליפין ושופטני עסקינן דלא קפדי אלא כל חליפין מקפד קפדי וקנה וע"ש בתוספות ד"ה כל חליפין מקפד וכו':
אכן מקור הדין הוא מהרמב"ם פי"ג דין א' וז"ל המחליף כלים בכלים או בהמה בבהמה אפי' מחט בשריון או טלה בכוס אין לו הונאה שזה רוצה במחט יותר מן השריון ועיי' שם בההמ"מ והכ"מ שמקור הדין הוא מהירושלמי וכ"פ הטור וב"י בסי' רך"ז ולכאור' נרא' שמדיוקא לשנא דהרמב"ם יש לפשוט ג"כ שאלתינו מדקתני המחליף כלים בכלים או בהמה בבהמה משמע אבל החליף כלים בפירות יש בו דין אונאה אכן אי משום הא לא אריא דאדדייק מרישא הכי נדייק מסיפא איפכא דקתני שם אבל המחליף פירות בפירו' יש להם הונאה משמע אבל כלים בפירות אין בהם דין הונאה אלא מהא ליכא למשמע מינה ובאמת אין כאן דיוק דהרמב"ם לשון הירושלמי נקט ושם קאי לענין דנעשה חליפין וכיון שזכה זה נתחייב זה בחליפי' וזה דוקא בכלים אבל פרות אין קוני' בהם חליפי' אך שהם נקנים בחליפי' כמבואר בטח"מ סי' ר"ג וכן י"ל לענין הונאה דהרמב"ם נקט מילתא דפסיקא דיש אונאה משני צדדים דהיינו פירות בפירות וברישא ג"כ נקט מילתא דפסיקא דאין אונאה מב' צדדים היכי דהחליף כלים בכלים משא"כ בהחליף כלים בפירות איכא חד צד דיש בו אונאה דודאי אם נתאנה לוקח של הכלי אפשר דאין בו דין אונאה לפי טעם הרמב"ם כיון שזה רוצה בכלי זה משא"כ בנתאנה המוכר שלקח פירות יש בו דין אונאה כן היה נרא' לכאורה אכן עיקר טעמא דהרמב"ם אינו במוסכם לכאורה כי הרמב"ן חולק וסובר דגם בחליפי' אם מקפיד עליהם יש אונאה ותלמידי הרשב"א כתבו שכדברי הרמב"ם נראה עיקר שאין אונאה לחליפין לעולם אלא במכר דממכר כתיב הרי נרא' דתלמידי הרשב"א פסקו כהרמב"ם כהלכתא ולא כטעמו דאינ' סברי דמגזירת הכתוב אתמעט וא"כ לפי דבריהם עדיין הדבר מסופק בשאלתינו ואין הכרע די"ל דכל דאיכא צד חליפין אין בו דין אונאה או י"ל להיפך דכל דאיכא צד מכר יש בו אונא' ויש עוד נפקא מינה בין שני הטעמים דאלו לטעם תלמידי הרשב"א דנתמעט מגזירת הכתוב כמו הקדשות וקרקעו' וא"כ לאותן הפוסקים דסוברים התם דדוקא עד פלגא אין אונא' אבל אם הטעה בכפל יש אונאה א"כ ה"ה בנדון דידן יש בו אונא' אכן לטעם הרמב"ם אפי' הטעה בכפל כפלים אין בו אונא' וזה שכתב אפי' מחט בשריון וכו' אף שמדברי הרמב"ם עצמו אין ראיה לשטתו שהוא פסק שם גם גבי הקדשות וקרקעות אפילו שוה מנה באלף אין אונאה אכן רמ"א בהג"ה בסי' רך"ז סעיף ך' סתם כדעת הרמב"ם דאפי' מחט בשריון אין בו אונא' ובסעי' ך"ט גבי קרקעות והקדשות הביא דעת ר"ת דעד פלגא לא הוי אונאה אבל ביותר הוי אונאה נראה דסובר טעם הרמב"ם עיקר ולא כתלמידי הרשב"א וכן נראה לי עיקר כטעם הרמב"ם ודלא כטעם תלמידי הרשב"א שכתבו דנתמעט מגזרת הכתוב דממכר כתיב ואתי למעוטי חליפי' דזה אינו דהא עיקר חליפי' הוי דרך מקח וממכר וכבר האריך בזה בתשובת מהר"מ ב"ב והובא במרדכי פ' המקבל מכמה סוגית הש"ס דחליפין מקרי מקח וממכר ובתשובת שער אפרים (דף מ"ד ע"ב) מוסיף עוד ראי' ממתני' דפ"ב דמעשרות גם בתשובת עבודת הגרשוני סי' ק"ה מביא ראיה לזה מפסיקתא ופרש"י יע"ש ולא ידעתי איך נעלם מכולם סוגיא דריש פ"ק דמציאה דף י"א ע"ב דקאמר להדיא ולא היא מתנות כהונה נתינה כתיב בהו חליפין דרך מקח וממכר הוא ואדרבא עיקר קניה במקח וממכר הוא ע"י חליפין וכדכתיב בקרא לקיים כל דבר שלף איש נעלו ונתן לרעהו וגו' ועיין בח"מ סי' קצ"ה ור"ג מדין חליפין ומה"ט שפיר נתמעטו מתנות כהונה מנתינה ע"י חליפי' (ועיי' בקידושין פ"ק דף וי"ו ע"ב בתוספ' ד"ה לבר מאשה וכו' שצ"ע קצת ואולי כוונת התוספ' ג"כ על דרך זה אלא שקיצרו בלשו' יע"ש) דהוי ע"י מקח וממכר ואף שבתשובת עבודת הגרשוני שם רוצה לתרץ דעת התלמידי רשב"א דמיתורא דממכר אתמעט חליפי' אף שבמקומות אחרים מצינו דמקרי מקח וממכר הנה מלבד שהדבר דחוק מהיכי תיתי למעטו יותר מכל מיני קניה ומכח וממכר אלא דבלא"ה אין כאן יתורא דקרא כלל דאצטריך ממכר אדרבא להרבות כל מיני מקח וממכר וכדאיתא בתורת כהנים פ' בהר והוב' ג"כ בילקוט השמעוני שם גם מ"ש שם בתשובת עבודת הגרשוני להשוות טעם הרמב"ם וטעם תלמידי הרשב"א לטעם אחת לא נ"ל דיש כמה נפקותות ופלוגתא ביניהם לדינא כמ"ש לכן נ"ל דטעם הרמב"ם עיקר לפי שזה רוצה במחט יותר מבשריון ולפ"ז בנדון דידן אם נתאנה לוקח הכלי לכאורה ג"כ אין בו דין אונא' די"ל דמחל על אונאתו כיון שחפץ בכלי זה מאוד אכן כד מעיינן שפיר יראה דזה אינו כלל דא"כ מאי אריא דנקט חליפי' אפי' לקח כלי במעות נמי נימא הכא דאין בו אונאה והכתוב צוח כי תמכרו ממכר וגומר ומהיכי תיתי למעט כלים לכן נ"ל שצריך לעשות פירש לפירושו וטעמו של הרמב"ם דכך כוונתו דדוק' המחליף כלי בכלי כיון שזה חפץ בכלי זה ואין לו מעות או שאינו רוצה לקנות במעות רק להחליף ע"י כלי אחר שאין צריך לו והשני להיפך וזה דבר שאינו מצוי כל כך להזדמן שנים גם יחד שצריכין ורוצין להחליף הכלים זה בזה על כן אין בהם דין אונאה כטע' הרמב"ם (ובזה מיושב הא דלא חילקו הפוסקי' כאן בדין זה בין אם הוא כלי המצוי לקנות בשוק או לא כמו שמחלק הרמב"ם פ"ו מ"ה פקדון ובח"מ סי' ע"ב אלא ודאי דאף אם הוא מצוי לקנות מ"מ דבר זה אינו מצוי) אבל בקונה כלי במעות או אפי' בפירות שיש להם שער שבשוק דהוי כמעות ולא בתורת קניית חליפין שזה דבר מצוי לקנו' כלי כזה ע"י מעות (זוזי דאינש אינהו עבדו לי' ספסירא וכדאמרי אינשי עם מעות יכול לקנות הכל) ודאי דאית בי' דין אונאה וא"כ גם בנדון דידן שהחליף כלי בפירות אית ביה דין אונאה אך ורק עדיין צ"ע כיון שהטבעת היה של שותפין הרבה אי אית ביה דין אונאה כי בתשובת באר עשק סי' ג' וס"ה כתב גם לא מצי למטען אונאה דאלו דברים שאין להם אונאה וחד מנייהו הוא הקדשות ומפיק להו מקרא דכי תמכרו ממכר לעמיתך אל תונו איש את אחיו ולא הקדש ה"נ איש את אחיו ולא של קהל כמ"ש על דיני רבית של יתומים כנראה בטי"ד סי' ק"ס עכ"ל וא"כ לפי דבריו היה ג"כ אפשר לומר בנדון דידן דאין אונאה כיון דרבים נינהו אכן גם זה אינו חדא דאף את"ל כדבריו מ"מ אף אם דומה להקדשות מ"מ הא כבר כתבתי הסכמת רמ"א דביותר מפלגא יש בו דין אונאה ובנ"ד האונאה יותר מפלגא ועוד שדברי תשובה זו מעיקרא דדינא פירכא ונשתקע ולא נאמר כלל דבר חדש אשר לא נשמע מעולם ואדרבא מטולי' ומצדו תברא מדאתמעט בש"ס הקדשות מרעהו מכלל דהדיוט אף בשל רבים איכא אונאה ומה"ט השמיט הרא"ש וסייעתו הא דהקדשות משום דבזמן הזה ליכא הקדש אלא לענים ולב"ה דיש לו דין חולין ואיכא גביה דין אונאה אף דרבים נינהו וכמ"ש הסמ"ע בסי' רך"ז ס"ק מ"ט ע"ש ועוד דאי איכא למדרש הכי א"כ גם בעושק וגזל דכתיב לא תעשוק את רעיך ולא תגזול ג"כ נדרוש הכי ובאמת מצינו דחמיר עושק וגזל רבים משל יחיד וכן לענין רבית דכתיב לאחיך לא תשיך נמי נימא הכי ובאמת המעיין בטור י"ד סי' ק"ס ובדברי הראשונים ואחרונים שהביא הב"י שמה מה מאוד טרחו למצוא טעם וסעד להיתר שלווין הקהל ברבית וכתבו הטעם פגום פקוח נפש ולא כתבו טעם זה אלא ודאי שזה הטעם פגום מעיקרא הו' ורוב מצות התורה נאמרו בלשון יחיד מכל הלין טעמים וראיות שכתבתי נ"ל פשוט דבנ"ד הוי מקח טעות וחוזר נ"ל ה"ק יעקב:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |