שאגת אריה/מ
|
< הקודם · הבא > |
אחר שנתברר בסי' הקדום דכל היסח הדעת אסור בתפילין אכתי נשאר לברר כמה שיעור היסח הדעת דהא ל"ל דהיסח הדעת היינו שלא יפריד מחשבתו מהם כלל דהא וודאי קושיית ר' יונה חזקה היא דא"כ היאך שינת עראי מותר בתפילין. ועק"ל דא"כ תורתו ומלאכתו מתי נעשית שהרי מצותן כל היום ואיכא למ"ד לילה נמי זמן תפילין היא גם היאך איפשר לכה"ג לעבוד עבודה כיון שאסור להסיח דעת מן הציץ א"כ בע"כ יסיח דעתו מן העבודה כי א"א לאדם לחשוב בב' דברים כא'. ובשבת ר"פ מפנין (דף קכז) אמר פ"א הוצרך דבר אחד אצל מטרוניתא א' כו' הלך ר"י ותלמידיו כיון שהגיע לפתח ביתה חלץ תפילין ברחוק ד' אמות ונכנס ומפ' טעמא משום שלא יכנסו דברי קדושה במקום טומאה הא לאו הכי לא היה חולץ אע"ג דדבר מלכות הי' בינו ובינה כדאמר' וצריך לדבר בישוב הדעת וא"א להיות דעתו תמיד על תפילין כל משך זמן שנמשכו הדברים בינו לבינה. וכיוצא בזה מצינו מעשים רבים שהיה לחכמים עסקים רבים עם גדולי מלכות ושאר ב"א והיו תפילין עליהן. מ"מ מדברי הר"ן למדתי תירוץ לדבר שכתב שם בסוכה אהא דרבנן דבי רב אשי כל אימת דממשמשי בהו מברכי וז"ל שהיו מברכין עליהם לשמור את התפילין כלומר מהיסח הדעת או כיוצא בזה ולא ידעתי למה השמיטוה פוסקי הלכות להא דרבנן דבי רב אשי. ואיפשר דה"ט דאינהו הוו קי"ל בתוך כמה שיעור של זמן אדם חייב למשמש בהן אבל אנן לא קי"ל דאי נברך כ"ז שנמשמש בהן איפשר שנמשמש שלא בשעת חיוב ומצאנו מברכין לבטלה ע"כ. נמצא הא דאמר שלא יסיח דעתו מהן לאו למימרא שיהא דעתו עליהן כ"ז שמונחין עליו אלא יש שיעור וזמן קצוב לדבר שיותר מאותו זמן הקצוב לא יסיח דעתו מהן ובתוך אותו הזמן לא מיקרי היסח הדעת והדעת נוטה כן דלא ניתנה תורה למלאכי השרת ואיך איפשר שכל היום כולו תמיד יהי' דעתו עליהן וא"כ איפשר לכל אדם ליזהר שאע"פ שעוסק במלאכתו ובשאר עסקיו שיהא דעתו על התפילין שעליו מזמן לזמן הקבוע לשיעור היסח הדעת וה"נ י"ל דשיעור שינת עראי שהתירו חכמים בתפילין שהוא כדי הילוך מאה אמה כדמפ' התם בסוכה הוא שיעור היסח הדעת דעד שיעור זה שרי ואין בו משום היסח הדעת ויותר מזה הוי שיעור היסח הדעת לאיסור ואל תתמה אם יש שיעור לאיסור היסח הדעת היאך לא ביארו חכמים שיעורו בהדיא דכיוצא בזה מצינו בר"פ שואל (ד' קמח) ובר"פ המביא (דף ל) גבי תוספת יוה"כ דהוי דאוריי' והני נשי דידן אכלי ושתי עד שחשיכה כו' וכתבו התוס' משמע שיש שיעור לתוספת יוה"כ מדאיצטריך להפסיק מבע"י דהא וודאי לא היו אוכלין ממש עד שחשיכה דעבדי איסורא מדאורייתא וכו' ובפי' התוס' לא הוזכר השיעור כו' ע"כ. וכ"כ שארי פוסקים נמצא למדנו מכאן כדי מהלך מאה אמה עכ"פ אין כאן משום היסח הדעת מדהתירו לו לישן בתפילין כדי מהלך מאה אמה ואל תתמה כיון דילפינן מתמיד שלא יסיח דעתו מן הציץ ומיניה ילפינן לתפילין א"כ אין זמן קבוע להיסח הדעת דאל"כ לא מיקרי תמיד וכדתנן במנחות (ד' צט) גבי לחם הפנים לרבנן אלו מושכין ואלו מניחים וטפחו של זה כנגד טפחו של זה שנא' לפני ה' תמיד. דלאו בכ"מ לישנא דתמיד פי' שוה דמצינו תמיד גבי תמידים דפי' מיום אל יום דאין מקריבים אלא א' בבקר וזמנו עד ד' שעות לר"י ועד חצות לרבנן כדאמרי' בר"פ תפלת השחר (ד' כו) והשני בה"ע וזמנו מאחר חצות עד הערב לרבנן ולר"י עד פלג המנחה כדאמר התם ונאמר תמיד בנרות ולרוב רבוותא לבד מהרמב"ם אין מצות הדלקה ביום אלא בליל' בלבד ותחלת זמנן הוי אחר תמיד וקטרת של בה"ע כדאמר בר"פ ת"נ (ד' נט) והאי תמיד הוי מלילה ללילה כמ"ש רש"י בפי' התורה. והאי תמיד דגבי לחם הפנים גופיה לר"י שם במתני' דאמר אלו מושכין ואלו מניחין אף היא היתה תמיד ופליג את"ק ומפרש בגמ' אדר"י ומה אני מקיים לפני ה' תמיד שלא ילין שולחן בלא לחם אלמא כל תמיד ותמיד לאו למימרא שינהוג הדבר בלי הפסק אלא תמיד באותו זמן הקבוע לו שלא יעבור זמן קביעתו תמיד לעולם. וכיון דתמיד נוהג בזמנו ומועד הזמן קבוע לעולם ואין משך זמנו משתנה להיות פעם פחות ופעם יותר כל חד וחד בזמנו תמיד קרינן בי' למילתיה וה"נ זמן איסור היסח הדעת קבוע לעולם שאסור להסיח דעתו מן הציץ יותר ממשך זמנו ולעולם אותו זמן שוה שעד אותו זמן אין בו משום היסח הדעת ורגע יותר על אותו הזמן קרוי היסח הדעת שפיר קרינן בי' תמיד למילתיה והא דפירש"י התם גבי הא דישן אדם בתפילין שינת עראי אבל לא שינת קבע משום שמא יפיח בהם ולא פי' משום דיותר מכדי שינת עראי איכא איסור משום היסח הדעת.
י"ל משום דהתם תניא אוכלין אכילת עראי חוץ לסוכה ואין ישנים שינת עראי חוץ לסוכה מ"ט אר"א גזירה שמא ירדם. א"ל אביי אלא הא דתניא ישן אדם שינת עראי בתפילין כו' ליחוש שמא ירדם. וס"ל לרש"י דאיסור היסח הדעת בתפילין אינו אלא מדרבנן וכמש"כ בסי' הקדום מש"ה לא פירש דהא דאסור שינת קבע בתפילין הוא משום היסח הדעת דא"כ מאי פריך אביי אמאי לא חיישינן גבי תפילין לשמא ירדם לאסור שינת עראי כדחיישינן לה גבי סוכה דילמא ש"ה דאיסור שינה חוץ לסוכה איכא איסורא דאורייתא גזרינן לה אבל גבי תפילין דאפי' אם ירדם אינו אלא איסור היסח הדעת דרבנן ל"ג שמא ירדם. לפיכך פי' רש"י דאיסור שינת קבע בתפילין הוא משום שמא יפיח בהן דאסור משום ביזוי מצוה דה"ל איסור של תורה כדאמר ר"י בפ"ב דשבת (דף כב) אבוהון דכולהו דם דתניא ושפך וכסה שלא יכסה ברגל שלא יהיו המצות בזויות עליו ויליף מיניה התם דאסור להרצות מעות כנגד נר חנוכה ולהסתפק מנויי סוכה כל ז' כ"ש שלא יפיח בתפילין ואע"ג דבשינת קבע נמי הא י"ל דילמא לא יפיח ואכתי מאי פריך אביי מתפילין לסוכה הא שאני תפילין דה"ט דל"ח לשמא ירדם דילמא לא ירדם ואפי' אם ירדם אכתי איפשר דלא יבא לידי איסור דדילמא לא יפיח בהם אבל גבי סוכה אם ירדם וודאי עביד איסורא דאוריי' הילכך חיישינן לשמא ירדם.
י"ל דמשמע ליה לאביי דבתפילין נמי אם ירדם קרוב לוודאי שיפיח בהן שכן אורחא דמילתא ויבא לידי איסור של תורה ותדע לך דע"כ בהא חשש' דשמא ירדם בתפילין איכא למיחש לאיסור של תור' דאל"כ מאי מוכיח אביי מדל"ח לשמא ירדם בתפילין דא"א לו לבא אלא לידי איסור דרבנן דל"ח לשמא ירדם חוץ לסוכה דאם ירדם עביד איסורא של תורה אלא וודאי כדאמרן וא"ת ואביי גופי' מנ"ל דטעמא דאיסור שינת קבע בתפילין הוא שמא יפיח דילמ' משום איסור היסח הדעת דרבנן ומה"ט ל"ג שמא ירדם.
וי"ל משום דהתם מוכח דאיכא חששא דאיסור של תורה בש"ק בתפילין וע"כ טעמ' משום שמא יפיח דתני' הנכנס לישן ביום רצה חולץ רצה מניח בלילה חולץ ואינו מניח וה"ט משום דביום אין דרך לישן קבע ל"ח שמא ישן קבע אבל בלילה דדרך לישן קבע חיישינן דילמא ישן קבע ואמאי גזרינן עראי אטו קבע בלילה אס"ד דליכא קבע אלא משום היסח הדעת דרבנן הא ה"ל כגזירה לגזירה. אע"כ בקבע אית ביה משום לתא דאיסור דאוריי' מה"ט גזרינן ולפי"ז הא דאין ישנים ש"ע חוץ לסוכה משכחת ליה בכל גווני ואפי' ביום דומיא דרישא דאוכלין אפי' עראי חוץ לסוכה דמיירי בכל גווני ואפ"ה לר"א גזירה שמא ירדם. והשתא אקשי ליה אביי שפיר מהא דתניא ישן אדם שינת עראי בתפילין דמיירי ביום דאלו בלילה אפי' שינת עראי אסור ול"ח ביום לשמא ירדם ויבא לידי איסור של תור' דיפיח בהם וגבי סוכה אפי' ביום גזירה שמא ירדם. אלא דאכתי איכא למידק אם איתא דאפי' בשינה נמי שייך היסח הדעת ושלא כדעת ה"ר יונה והרא"ש מהא דתניא שם בפ"ב דסוכה הישן בתפילין וראה קרי אוחז ברצועה ואינו אוחז בקציצה ד"ר יעקב וחכ"א ישן אדם בתפילין ש"ע אבל לא שינת קבע וכמה שינת עראי כדי הילוך ק' אמה. וכתבו התוס' מתוך הלשון משמע דר"י שרי אפי' שינת קבע דאל"כ במאי פליגי ע"כ.
והשתא נהי דר"י ל"ח לשמא יפיח בהן מ"מ תיפוק ליה דשינת קבע אסורה משום הס"ה. אע"כ דבשינה ל"ח להס"ה משום דאין כאן קלות ראש וכדעת הר"י. אבל לק"מ שהרי עוד פי' התם התוס' וי"ל דכולהו מודו בש"ק דאסור ופליגי במילת' דר' נתן בסמוך דשרי לישן בתפילין ביום שאין דרכו לישן שינת קבע ובליל' חולץ אפי' לש"ע דילמא מימלך וישן ש"ק ור"י לא חייש דילמא מימלך ע"כ. ותירוץ זה נ"ל עיקר דאילו לתירוץ קמא ק"ל מהא דאמר בפ' הקומץ (דף לו) ועד מתי מניחן ואתפילין קאי עד שתשקע החמה רבי יעקב אומר עד שתכלה רגל מן השוק וחכ"א עד זמן שינה ופי' שם התוס' דר"י וחכמים ס"ל דלילה זמן תפילין אלא דחיישינן שמא ישן בהן ועביד ר"י הרחקה טפי מדרבנן ע"כ. והשתא בשלמא דרבנן אדרבנן לא קשי' דהא דאמרי ישן אדם בתפילין שינת עראי מיירי ביום ול"ח שמא ישן קבע דאין דרך בני אדם לישן קבע ביום. והא דאמרי עד זמן שינה היינו בלילה דחיישינן לשינת קבע שזה דרכן של ב"א בלילה. אבל דר' יעקב אדר"י וודאי קשה כיון דמתיר במס' סוכה לישן אפי' שינת קבע בתפילין לפי' התוס' וס"ל נמי דלילה זמן תפילין היא מדלא מצריך לחלוץ משת"ה כת"ק א"כ לא מיבעיא דמשתכלה רגל מן השוק דא"צ לחלוץ אלא אפי' לזמן שינה א"צ לחלוץ כיון דאפי' שינת קבע נמי שרי לישן בתפילין הא ליכא למיחש למידי וכ"ש שאין ראוי להרחקה יתירה משתכלה רגל מן השוק.
והא נמי ליכא לפרש דלר"י אפי' שינת עראי וביום אסור לישן בתפילין דגזר אפי' על שינת עראי דיום משום גזירה דשינת קבע דא"כ מאי פריך אביי אהא דמפרש ר"א להא דאין ישנים שינת עראי חוץ לסוכה גזירה שמא ירדם מהא דישן אדם שינת עראי בתפילין ול"ח לשמא ירדם אפי' אי הא דאין ישנים ש"ע חוץ לסוכה מיירי נמי מביום לק"מ דהא איכ' ר"י דאוסר שינת עראי וביום בתפילין גזירה שמא ירדם וישן קבע ודילמא ההיא בריית' דלגבי סוכה אתיא כר"י.
אלא וודאי פשיטא ליה דליכא למ"ד דאסור ש"ע ביום דכ"ע מודו דביום ל"ח לשמא ירדם הילכך פי' בתרא של התוס' עיקר והשתא א"ש ול"ק דר"י אדר"י דהא דשרי ש"ע בלילה ול"ח לדילמא מימלך היינו קודם זמן שתכלה רמ"ה אבל לבתר הכי אפי' אם אינו רוצה לישן כל עיקר חייש לשמא ישן בהן קבע הילכך מצריך לי' לחלוץ. הרי נתברר ממש"כ דעד שיעור מהלך מאה אמה אין בתפילין משום היסח הדעת ויותר מזה יש בהן משום היסח הדעת בכל ענין אפי' אינו עומד בשחוק וקלות ראש כלל. מ"מ הא דעד מהלך מאה אמה אין בהם משום היסח הדעת נראה לי להלכה אבל לא למעשה:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |