רשב"א/שבת/כט/א
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
מסיקין בכלים ואין מסיקין בשברי כלים דברי רבי יהודה רבי שמעון מתיר. מסיקין בתמרים אכלן אין מסיקין בגרעיניהם. ואיכא למידק מדאמרינן לקמן בפרק נוטל (קמב:) למימרא דרבא כרבי יהודה סבירא ליה, והא אמר רבא לשמעיה טוי לי בר אווזא ושדי מעיה לשונרא, ומשני התם כיון דמסרחי דעתיה עלויה מעיקרא, ואם כן הכא נמי מעיקרא דעתיה אגרעינין מאתמול לאחר שיאכל התמרים. ודחקו בתוס'[1] דהתם בשנשחטה מאמש, ואף על פי שהיה ראוי למאכל באותה שעה דעתו היה שאם יסריח למחר שיאכילם לשונרא, וכיון שהיה דעתו עליהם ועוד שלא היה האווז צריך לבני מעים אינן כנולד אלא כמאכל בפני עצמו והויא לה הכנה מעלייתא, אבל גרעיני תמרים שהאוכל צריך להם הוי ליה כמאכל אחד והכנתו אינה הכנה מעלייתא והוי ליה כנולד ואסור.
והא דרב לאו בפירוש אתמר אלא מכללא אתמר. ואע"ג דמהא לא שמעינן אלא גרעיני תמרים דמעיקרא מכסו והדר מיגלו, אבל קליפי אגוזים דאיכא למימר דכיון דמעיקרא מיגלי והדר מיגלי לא הוי כנולד, וכדעביד מיניה גמרין צריכותא בסמוך. אפילו הכי איכא למימר דמחדא שמעינן אידך, דלאו טעמא הוא לחלק ביניהן בכך, אלא דלרוחא דמלתא אשמעינן כולהו תלמודא כי היכי דלא ניטעי בה[2].
כי אדליק בה פורתא הוה ליה שבר כלי וכי קא מהפך באיסורא קא מהפך. מכאן נראה לי דאין איסור ליהנות מן המוקצה, דלא קשיא ליה אלא היכי מהפך בהו, כלומר: שאסור לטלטל, הא אי לא מהפך בהו אף על פי שהתבשיל מתבשל בו אין בכך כלום, והיינו נמי דאמרינן לעיל (כח:) גבי פתילת הבגד, הכא בשלש על שלש מצומצמות עסקינן וכולי עלמא אית להו דרבי יהודה וכולי עלמא אית להו דעולא דאמר צריך להדליק ברוב היוצא וכי קא מדליק בשבר כלי קא מדליק, כלומר: ואסור להשתמש בידים בשברי כלים, דאלמא אי לית להו דעולא שפיר דמי, ואף על גב דממילא דולק והולך ונעשה שבר כלי ונהנה ממנו ומשתמש לאורו, שלא אסרו אלא לטלטלו או לאכלו ואפילו להשתמש בו בידים כגון הדלקה או לסמוך בו כרעי המטה ואפילו במקומו שאינו מזיזו ומטלטלו[3], אבל הנאה הבאה ממילא שפיר דמי[4]. אלא אם כן תדחה דשאני הכא דמיקלא קלי איסורא, הא במוקצה בעין אסור ליהנות ממנו. והראשון עיקר.
והא דאמרינן: מרבה עליהם עצים מוכנים. לא מתורת ביטול נגעו בה[5] דכל דבר שהוא בעין וניכר בשעת תשמישו אינו בטל, אלא הכא אינו צריך לבטול אלא צריך רוב כדי שלא יראה כמטלטל את האיסור אלא כמטלטל בהיתר, וכי מטלטל בשבר כלי הוי ליה כטלטול מן הצד. כך נראה לי. מזה כתבתי במקומו בפרק קמא דביצה (ד:)[6] בסייעתא דשמיא.
בין מן המוכן בין שלא מן המוכן. פירש רש"י ז"ל (לקמן ע"ב):[7] דמוכן דרבי אליעזר היינו קופסא ושאינו מוכן תלאו במגוד והניחו אחורי הדלת, ומוכן דרבי יהושע תלאו במגוד והניחו אחורי הדלת ושאינו מוכן זרקו לאשפה. ואינו מחוור. חדא דלמה לן לאורוכי קופסא ואשפה, כיון דאינהו לא פליגי בהו. ועוד דסתמא מוכן ושאינו מוכן דרבי אליעזר היינו מוכן ושאינו מוכן דרבי יהושע. ובתוס'[8] פירשו דמוכן דתרווייהו תלאו במגוד ושאינו מוכן הניחו אחורי הדלת, והא דקא אמרינן ורבי אליעזר אמאי קרי ליה שלא מן המוכן דלגבי קופסא לאו מוכן הוא ולא קאמר דלגבי תלאו במגוד לאו מוכן הוא, משום דלא עדיף כולי האי תלאו במגוד מהניחו אחורי הדלת דלקרייה לגביה שלא מן המוכן, והא נמי דאמרינן בדרבי יהושע ואמאי קרי ליה מן המוכן דלגבי אשפה מוכן הוא ולא קאמר דלגבי הניחו אחורי הדלת מוכן הוא, מהאי טעמא נמי הוא, דלא גרע אחורי הדלת כולי האי לגבי תלאו במגוד דלימא הכין.
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |
- ↑ ד"ה אכלן, וכ"כ רבינו לק' שם ד"ה והא.
- ↑ וכ"כ בתוד"ה והא, וע"ע פנ"י בסוגיין.
- ↑ עי' מג"א סי' ש"ח סקמ"א דכוונ' רבינו לשימוש עם טלטול, ובלא"ה מותר כגון לישב על אבן כבידה, ועי' גליון רעק"א סי' שכ"ה במג"א סק"ט, להק' דהרי רבינו אוסר לסמוך במוקצה כרעי המיטה, ומ"ש מלישב על אבן כבידה. ובשביה"ש קוצר באר רחובות אות ל"ט, ביאר בד' רבינו דמוקצה הוא מה שמקצה מדעתו, וישיבה על אבנים לא הקצה מדעתו, ורק בביצה אסר לסמוך משום נולד ול"ה דעתו עליה. ובקה"י ביצה סי' ד' ביאר, דרבינו מיירי במוקצה מחמת חסרון הכנה כנולד ודחוי בידים, אך במוקצה דאבנים מודה דמותר בשימוש, משום דכל איסורם משום שאין להם שם כלי. וע"ע שו"ע הרב קו"א סי' תק"ט סק"ג, בד' המג"א הנ"ל, דכוונ' רבינו דאיסור שימוש במוקצה, רק כשעושה בגוף החפץ, ולא בהנחה עליו. ובדין טלטול מוקצה לצורך אוכ"נ דמותר, כ"מ בתוס' ביצה ח. ד"ה אמר, כ"ח: ד"ה גריפת, וכ"ד הרמב"ם הל' שביתת יו"ט פ"א הי"ד. וכ"פ הרמ"א או"ח סי' תק"ט ס"ז. ובדין מוקצה דאכילה שלא התירו ביו"ט לצורך אוכ"נ כ"ה בביצה ב. לענין ביצה שנולדה ביו"ט, ולגבי שימוש בידים בביצה ל"ג. עיי"ש, וכן עיי"ש במהרש"א ד"ה אין. והנה לדעת רבינו דשימוש במוקצה הוי כאכילת מוקצה, לפי"ז אסור שימוש במוקצה גם בכלאח"י, דכלאח"י מותר רק בטלטול מוקצה שאיסורו משום הוצאה, ושימוש במוקצה אסור רק יחד עם טלטולו, ועי' בשו"ת מנח"ש ח"א סי' י"ד ענף ב' אות ג'. ובעיקר הך קו' דלהרשב"א הא ל"ש להתיר כלאח"י בשימוש במוקצה, כה"ק גם בשו"ת ביה"ל ח"א סי' י"ב, אמנם עי' קה"י ביצה סי' ד', שר"ל דיש ב' סוגי מוקצה לגבי תשמיש, דבר שיש בו חסרון הכנה, ויש מוקצה מח"ג, שהאיסור משום שלא יהי' טלטול שבת כטלטול חול, ובזה מותר בנענוע הקש. והנה בביאו"ד רבינו עי' קהלת יעקב או"ח סי' תק"ט ס"ז דיש מוקצה דטלטול שאיסורו משום הוצאה, והתירוהו לצורך היום, וכמו שהתירו הוצאה בביצה י"ב. ויש מוקצה דאכילה, שאסור משום חסרון הכנה, וע"כ אסור ביו"ט כנולד. וכ"מ בחת"ס ביצה ב. ד"ה ומ"ש, וכ"מ מאריכות הרמב"ם בטעם איסור טלטול מוקצה ולא הזכיר טעם לאיסור אכילת מוקצה. וע"ע אפיקי ים ח"ב סי' י"ט ד"ה ועוד נראה. ובזכרון שמואל סי' כ"ד, ביאר באופ"א, דטלטול מוקצה גדרו כמלאכה, והותר לצורך אוכ"נ, ואילו מוקצה דתשמיש, הוי כאיסור על החפץ, אמנם עיי"ש לדחות. ובעיקר הענין הנה דעת הרמב"ן לק' קכ"ב. ד"ה הא דתנן, דמותר לישב על מוקצה. וכ"מ בריטב"א שם ד"ה נכרי, וכ"ה ברש"י לק' קכ"ה: ד"ה ושפשום ובמאירי שם ד"ה כל, ועיי"ש במאירי דיש חולקין בזה. וע"ע מרדכי פ"ד רמז שכ"ד בשם י"א, דלא אסרו ישיבה אלא בחריות דקל לעיל נ. דע"י הישיבה מזיזן, משא"כ באבנים, וע"ע מג"א ש"ח סקמ"א לדון בשי' הרמב"ם (פכ"ה הכ"א) "אם למדום מותר לישב עליהן למחר, ואם לאו אסור", ומש' דאסור בישיבה, וק' אמאי אסור בישיבה, וכ' המג"א לבאר דהר"מ אוסר רק אבנים קטנות שע"י הישיבה מיטלטלים, אמנם יעו"ש דאכתי ק' דמ"מ הא הוי טלטול בגופו דשרי, וכדלק' קמ"א. דשרי קש שעל המיטה, ועיי"ש מכח זה לפר' ברמב"ם כרש"י, עיי"ש היטב. אולם עי' פמ"ג שם משב"ז סקט"ז להוכיח דהר"מ לא ס"ל כרש"י. וע"ע חזו"א סמ"ב סקי"ב לפרש דהר"מ אוסר ישיבה בלא למדום, משום דל"ש ליזהר מטלטול האבנים ופעמים גם שמתקלקלים וצריך לתקנום, ועייש"ע משכ"ב.
- ↑ וע"ע תוס' פסחים כ"ו: ד"ה חדש וע"ז ס"ו: ד"ה אמר, שכ"כ, אמנם הר"ח ביצה ד: כ' לא כן, וכ"ה בהגהמ"י הל' יו"ט פ"ט אות ג' והו' בב"י סי' תקי"ז, דיעו"ש דמוקצה אסור בהנאה.
- ↑ וכ"כ בשו"ת הרשב"א א' קפ"ה, והעירו דבביצה ד: מבו' דזהו מדין ביטול, וע"ע תוה"ב ב"ד ש"ד דבדרבנן מותר לבטל לכתחילה, וכ"כ רבינו שם בחידושיו, ושמשום כן בעי' דלא יהא המוקצה ניכר, ועי' מג"א סי' תק"א סקי"ב וראש יוסף בסוגיין ופמ"ג סי' צ"ט משב"ז סקי"ב אפיקי סי' כ"ג.
- ↑ שם בד"ה הא
- ↑ ד"ה במגוד, וכ"ה בר"ש רמב"ם רא"ש כלים פכ"ח מ"ב.
- ↑ ד"ה בין, וכ"ה בר"ש שם בפי' הב', וכ"ה בתורא"ש ריטב"א ומאירי, וע"ע ברי"ף.