רשב"א/עירובין/מ/א

רשב"א עירובין מ א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

חזייה רבא דכמישא אמר הא ודאי מאתמול עקריה. פירוש: דאי עקריה האידנא אף על גב דלאו אדעתא דישראל עקריה, וקיימא לן (שבת קכב, א) גוי שעשה כבש בשבת לעצמו ירד אחריו ישראל. הכא שאני דאסור משום מוקצה, דפירות הנושרין בשבת או ביו"ט אף על פי שאסרום משום גזירה שמא יעלה ויתלוש (ביצה ג, א), אף משום מוקצה אסורין ואפילו לר"ש, דלא עדיפי מגרוגרות וצימוקים דמודה בהו ר' שמעון. וכבר הארכתי בענין זה בריש פ"ק דביצה (ב, ב ד"ה אמר).

מאי אמרת דילמא מחוץ לתחום אתא הבא בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר. מהכא משמע דפירות שהן בספק אם באו מחוץ לתחום או מתוך התחום, ספיקא לאיסורא ואסורין לישראל אותו שבאו בשבילו, דהא חייש להו רבא מן הספק ואמר דילמא מחוץ לתחום אתא, ואי לאו דאדעתא דגוים הוא דאתא הוה אסר להו, וכדחזי דמפשי ומייתי נמי אסר להו. ומיהו דוקא בפירות שאינן מצויין בעיר, אי נמי באדם המביא דורון וידוע שאינו דר בעיר, בהכי הוא דאיכא לספוקי בהו דילמא מחוץ לתחום אתא, אבל בגוי השרוי עמו בעיר ופירות המצויין בעיר מסתברא דלא ניחוש להן דמחוץ לתחום אתו, אדרבא כאן נמצאו וכאן היו. וכבר הארכתי בדברים אלו במס' שבת בפרק השואל (קנא, א) גבי עכו"ם שביא חלילין בס"ד. ויש מרבני צרפת תולין את הספק להקל, ונסמכין על ההיא דאמר שמואל התם גבי חלילין ושמואל אמר חיישינן שמא חוץ לתחום לנו, וכמו שפירש רש"י ז"ל שם דחיישינן להקל קאמר. וכבר כתבתי שם בארוכה בסייעתא דשמיא. (בד"ה גמרא ולהלן מז, ב ד"ה מיהא).

גירסת הספרים: הנהו בני גננא דגזזו להו גוים אסא ביומא טבא שרא להו רבינא לאורוחי [לישראל] לאלתר. ואיכא למידק מאי טעמא שרי רבינא לאלתר, ומאי שנא מגוי שהביא דורון לישראל בשיש במינו במחובר שצריך להמתין לערב בכדי שיעשו (ביצה כד, ב). ויש לומר דקסבר רבינא לא הצריכו להמתין אלא למשתמש בו בעיקר תשמישו שנקצץ בשבילו, כגון פירות לאכילה ואסא דבי גננא למיבני גינא, אבל לאורוחי דלאו להכי נקצץ אפילו לאלתר שרי. ואפשר לומר דרבינא לית ליה ההיא דרב פפא, ולדידיה אינו צריך להמתין כלל בשום מקום. ורש"י ז"ל (לעיל לט, ב ד"ה פסק) גריס: דגזו להו אסא ביו"ט שני, והיינו טעמא דשרי רבינא משום דקס"ד דלא אסרו עד כדי שיעשו אלא ביו"ט ראשון דאתעבידא ביה מלאכה דאורייתא, אבל יו"ט שני דרבנן לא צריך לאמתוני אלא מותרין הם לערב מיד. ורבא אסר אפילו בהא עד שימתין בכדי שיעשו.

ואם תאמר לאורוחי אמאי צריך להמתין כלל, ואפילו ביו"ט עצמו לישתרי דהא לאו מידי אתעביד ביה לגבי ריחא, דהא אמרינן (סוכה לז, ב) הדס במחובר מותר להריח בו דכיון דלריחא קאי לא אתי למקציה, אתרוג במחובר אסור להריח בו כיון דלאכילה קאי אתי למקצייה. ויש לומר דמכל מקום אי בעי ליה הכא לאורוחי ביה לא אפשר ליה אלא על ידי קציצה, והא אתעבידא ביה מלאכת איסור מחמתיה. ומכל מקום לא ניחא, דאי משום הא אפילו ביו"ט עצמו לישתרי לישראל אחר שלא באו בשבילו, דהא הכא לא אתקצאי לריחא, והוה ליה כפירות שבאו מחוץ לתחום בשבת בשביל ישראל זה שהוא מותר לישראל אחר אפילו ביומן. דעד כאן לא אסרו בשיש במינן במחובר אלא משום מוקצה וכדכתבינן לעיל (ד"ה חזייה). ויש לומר דהכא נמי לא אסרוה אלא אבני מתא דגזו לה בשבילם. והראב"ד ז"ל תירץ דההיא דסוכה דשרי לאורוחי ביה היינו דוקא במחובר דאפילו שרית ליה לא אתי למקצייה, אבל הכא דתלוש ולצורך גננא אי שרית ליה אתי לטלטולי ולמיעבד מיניה הגננא, והוה ליה כאתרוג במחובר דאסור משום דדילמא אתי למקצייה לצורך אכילה.

ור"ח ז"ל גריס במסכת סוכה (שם): הדס במחובר אסור להריח בו דכיון דלריחא קאי אתי למקצייה, כלומר: דלית ליה היכירא ואתי למקצייה, והלכך הכא נמי מוקצה היה מחמת איסור מלאכה וצריך להמתין לערב עד כדי שיעשו כדי שלא יהנה ממלאכת יו"ט וכמו שפירש רש"י ז"ל (לעיל לט, ב).

ולענין פסק הלכה: קיימא לן כרבא דאמר בעינן בכדי שיעשו. ושני ימים של גליות קיימא לן דשתי קדושות הן. והביא רש"י ז"ל (לעיל שם) ראיה דהכי מסקנא דשמעתין ורב ששת גופיה הדר ביה, ורבה בר שמואל דתני בקדושות מודה להם ר' יוסי לחכמים בשני ימים טובים של גליות, ורבא נמי דאמר במסכת ביצה (יז, א) מניח אדם עירובי תבשילין ועירובי תחומין מיו"ט לחבירו ומתנה. ורב נמי דאמר (שם ד, ב) ביצה שנולדה בזה מותרת בזה. והלכך אפילו בדבר הנלקט או הניצוד ביו"ט ראשון מותר לערב בכדי שיעשו, כלומר: בכדי שיצוד או ילקוט ויביא מאותו מקום, ואינו צריך להמתין עד מוצאי יו"ט שני. דטעמא דהכא דצריך להמתין אינו אלא כדי שלא יהנה ממלאכת יו"ט, והלכך לערב ראשון מותר בכדי שיעשו דחד מינייהו חול, דאי יום ראשון חול הרי נלקטו בחול ואפילו לאלתר היה מותר, ואם שני חול הרי המתין כדי שיעשו בו שהוא חול, הלכך ממה נפשך שרי. והיינו דרב נחמן ורב חסדא בי ריש גלותא דאכול ביו"ט שני טביא דאתציד ביום ראשון. ורב אשי דאמר משמיה דאמימר דלאו איתציד, לאו לפלוגי אתא, דאמימר הוא דשמיע ליה דבפלוגתא אחריני פליגי, אי אמרינן מאי דאתי בי ריש גלותא אתי אדעתא דכולהו רבנן אתו. וכן הביא רש"י ז"ל ראיה מההיא דשרי רבינא לאורוחי אסא לאלתר, דקסבר דיום טוב שני לית ליה כדי שיעשו אפילו בדבר הנלקט ביומו, ואם איתא דמה שנלקט אפילו ביום ראשון צריך להמתין עד כדי שיעשו לערב יום שני, כל שכן מה שנלקט ביומו. וזה ראיה לפי גירסתו שגורס בה ביו"ט שני, אבל לפי גירסת הספרים דגרסי ביומא טבא ליכא ראיה מהא.

אבל הרב בעל ההלכות ז"ל כתב: דכיון דאמר רב פפא ולערב בכדי שיעשו, לילה הראויה לעשיה בעינן בכל דבר שנעשית בו מלאכה, ולא דמיא לביצה דממילא, והיינו נמי דביצה לא בעינן כדי שיעשו, אבל כל מידי דבעינן כדי שיעשו, בעינן לילה הראויה לעשיה, והלכך לערב דיום טוב שני קאמר. ולפי דבריו ההוא טביא דריש גלותא לא איתצוד על ידי גוי אלא בערב מעצמו ניצוד במכמורת שפירסו לו מבערב. וכן פירשו בתוספות (לט, ב ד"ה אי). ור"י ז"ל בעל התוספות כן כתב, וקא יהיב טעמא דלא הצריכו כדי שיעשו אלא משום שלא יאמר לגוי לתלוש ולהביא לו, דהשתא דצריך להמתין לערב עד כדי שיעשו ולא הרויח כלום באמירתו לגוי, לא אתי למימר ליה, ואם איתא דלערב של יום ראשון קאמר אכתי אתי למימר ליה דהא קא רווח דמתהני מיניה ביום שני.

ואי אפשר לומר דטעם האיסור כדי שלא יהנה ממלאכת יו"ט וכמו שפירש רש"י ז"ל (ביצה כד, ב ד"ה ולערב), דהא מבשל בשבת בשוגג יאכל כר' מאיר דקיימא לן כוותיה (חולין טו, א) אלא דלא דרשינן בפירקא, ולא אסרינן ליה משום נהנה ממלאכת שבת. ומכל מקום כדברי רש"י ז"ל נראה עיקר. וההיא דמבשל בשבת לא קשיא, דכיון שנעשית מלאכה בשוגג ליכא למיגזר בה מידי, דאף על גב דשרית ליה בשוגג לא אתי למיעבד לכתחילה ובמזיד, הלכך הקלו בהנאת מלאכה כזו. אבל במלאכה הנעשית על ידי גוי דאתי לזלזולי בה ולאקולי בה ולמימר לגוי, החמירו בה שלא יהנה ממנה עד כדי שיעשו בחול, והא שני חול הוא ואם ראשון חול כל שכן דשרי. וכתב רש"י ז"ל דבתשובת גאון ז"ל התיר כן לערב שהוא מוצאי יו"ט. וכן דעת הראב"ד ז"ל.

ואם תאמר ביום טוב שני ליתסר מיהא משום מוקצה דאתקצאי לבין השמשות אתקצאי לכולי יומא. כתב הראב"ד ז"ל דלא אמרינן אתקצאי לבין השמשות אתקצאי לכולי יומא אלא בשבת או ביו"ט ראשון דמוקצה שייכא לחצי שבת או לחצי יו"ט, אבל בספק יו"ט שני לא אמרינן הכי. תדע דהא אתרוג בשמיני ספק שביעי אסור משום דאתקצאי לבין השמשות, אבל בתשיעי ספק שמיני מותר (סוכה מו, ב), ולא אמרינן הכא מיגו דאתקצאי לבין השמשות, שמע מינה כל שני ימים טובים של גליות כיון דספיקא נינהו דאסור בזה מותר בזה. ע"כ לשון הרב ז"ל. ואינו מחוור בעיני דא"כ אף שבת ויו"ט נולדה בזה תאסר בזה לכולי עלמא, ואפילו למאן דאית ליה שתי קדושות נינהו ולית להו הכנה דרבה. ופירות שנשרו מן הדקל ביו"ט ליתסרו בשבת מהאי טעמא נמי, ואילו בפ"ק דביצה משמע בהדיא דמאן דאית ליה שתי קדושות הן ולית ליה הכנה דרבה נולדה בזה מותרת בזה, וכן בפירות שנשרו וכדאמרינן התם (ד, ב) אמר ר' יוחנן עצים שנשרו מן הדקל בשבת אסור להסיקן ביו"ט, ואל תשיבני ביצה דהתם נמי מוכחא מילתא כיון דראוי לגומעה בשבת איכא היכירא, הכא מימר אמרי דשרי ואתמול הוא דלא חזי להסיקה, אלמא פירות שנשרו בשבת מותרין ביום טוב כביצה דהתם נמי מוכחא מילתא, ואמאי ליתסרא מיהא משום דאתקצאי לבין השמשות דשניהם קדושין הן דבר תורה.

ובתוספות אמרו במסכת יו"ט (ד, א ד"ה נימא) דלא אמרינן אתקצאי לבין השמשות במחמת יום שעבר אלא במחמת יום הבא, כנר שדלק בלילי שבת דכיון שנאסר מחמת בין השמשות של שבת מחמת השבת אתקצאי לכולי שבת וכן כולן, אבל במחמת יום שעבר לא אמרינן, מדאמרינן לעיל (לו, א) לגין טבול יום שמלאהו מן החבית של מעשר טבל ואמר הרי זה מעשר לכשתחשך דבריו קיימין, ואם אמר עירבו לי בזה לא אמר כלום, וקא מפרש טעמא משום דבעינן סעודה הראויה מבעוד יום, ולא קאמר משום דאתקצאי בין השמשות מחמת יום שעבר אתקצאי לכולי יומא.

וא"ת והא גבי סוכה אמרינן (סוכה מו, ב) דאסורה עד מוצאי יו"ט האחרון של חג הואיל ואתרמו ליה אורחים אכלי התם, ומיגו דאתקצאי לבין השמשות אתקצאי לכולי יומא, אלמא אמרינן מיגו דאתקצאי מחמת יום שעבר. והם ז"ל תירצו דמוקצה דמצוה שאני שהחמירו בו חכמים. ולפי דבריהם היינו נמי הא דאתרוג שמיני ספק שביעי דאסור משום מיגו דיום שעבר משום חומר מצוה, אבל ספק שמיני מותרת, משום דכולי האי לא אמרינן דליתסר בתשיעי משום דאתקצאי בבין השמשות דיום שמיני. ועדיין צריכא עיונא הא דאמרינן בפרק אין צדין (ביצה ל, ב) הפריש שבעה אתרוגין לשבעת הימים כל אחת ואחת יוצא בה ואוכלה לאלתר, ואמאי הכא נמי נימא הואיל ואתקצאי לבין השמשות אתקצאי לכולי יומא.

וכדי שיעשו. פירוש ר"ח ז"ל: כשיעור שילך ישראל משחשיכה בגן ויגוז ויביא, ואחר שהיית זה השיעור שרי.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.