רשב"א/חולין/קח/ב

From אוצר הספרים היהודי השיתופי
Jump to navigation Jump to search

< עמוד קודם · עמוד הבא >
מעבר לתחתית הדף

לדף הבבלי
צורת הדף


עיון בפרויקט 'מפרשי האוצר' מבית 'אוצר החכמה' על דף זה (לעת עתה זמין למנויים בלבד - למעט דף ב.)לדף זה באתר "על התורה" לדף זה באתר "ספריא" מידע וקישורים רבים על דף זה ב'פורטל הדף היומי' לדף זה באתר "ויקיטקסט" לדף זה באתר "הכי גרסינן" לשינויי נוסחאות של התלמוד הבבלי, האתר כולל תמונות והעתקות של כל עדי הנוסח לתלמוד: קטעי גניזה, כתבי יד ודפוסים קדומים. האתר כולל גם סינופסיס ממוחשב לכל התלמוד במספר תצוגות המאפשרות להבליט ללומד שינויים שהוא מעוניין בהם. All content on the FGP portal is the property of The Friedberg Jewish Manuscript Society לדף זה באתר "שיתופתא"



דפים מקושרים


צור דיון על דף זה
לדיון כללי על דף הגפ"ת הנוכחי


מפרשי הדף

רבנו גרשום
רשב"א
ריטב"א

מהר"ם
מהר"ם שיף
חתם סופר
רש"ש


שינון הדף בר"ת


רשב"א TriangleArrow-Left.png חולין TriangleArrow-Left.png קח TriangleArrow-Left.png ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


סוף סוף כי נייח הדר פליט. פירש רש"י ז"ל כי נייח מרתיחתו הדר פליט, והקשה ר"ש והלא אם משימין ירקות או שומן בקדרה מיד פליטתו ניכרת במים, ואפילו קודם שינוחו מרתיחתם, ועוד א"כ היאך אנו מגעילין ומסלקינן קודם שתנוח רתיחת המים, ופי' הוא ז"ל כי נייח מלבלוע הדר פליט, וגם זה אינו מיתחוור שהרי מעשים בכל יום שאין מניחין הכלים שמגעילין שיעור גדול כל כך, ועוד מהיכן אנו יודעין עד מתי יהיה הכלי ששבע מלבלוע ומתי יפלוט.

ור"ת ז"ל פי' כי נייח מרתיחתו הדר פליט מה שבלע, אבל מה שבתוכו פליט מיד, ולעולם כל זמן שלא תנוח רתיחת המים פליט מה שבתוכו ובולע מה שחוצה לו, וכשתנוח רתיחתן פולט מה שבלע.

והקשה ע"ז ר"י ז"ל א"כ כלי מדין היאך הוגעלו, שהרי לא אסרה תורה אלא קדרה בת יומא, וא"כ לאחר שפלטה חוזרת ובולעת המים שחוצה לה, והרי המים אסורין, ומה הועילה תורה בהגעלה זו,ותינח כלים קטנים שמגעילין אותן בתוך כלים גדולים והוא שיהא בתוך הכלי שמגעילין בו מים הרבה ששים כנגד הכלי הקטן הנגעל, אבל כלים גדולים מה איכא למימר, שהרי בכל הכלי משערין ולא במאי דנפק מינה, כדקי"ל בפרק גיד הנשה (צז:) דבמאי דנפק מינה לא ידעינן, ואין סברא לומר שיבלע מה שחוצה לו, אבל מה שפלט הוא אינו חוזר ובולע, וכי הכלי נביא הוא שירגיש בין פליטתו ובין השאר שחוצה לו שיבלע זה ויניח זה. ועוד היאך מגעילין שני כלים יחד, או בזה אחר זה, שהרי אע"פ שלא יבלע כל א' פליטת עצמו מכל מקום כל אחד מהם יבלע מה שפלט חבירו,ושמא תאמר שאע"פ שכלי בן יומו נותן טעם לשבח הוא ואוסר תבשיל שנתבשל בו, מ"מּ מה שפולט במים הוי לפגם, לא היא דבע"ז (לח:) גבי (חמין של נכרים שהן מותרין בין שהוחמו) [כוסמין של עכו"ם שהן מותרין בין שהוחמו חמין] ביורה גדולה בין שהוחמו ביורה קטנה, ומוקי לה התם כמ"ד נותן טעם לפגם מותר, ופירש שם ר"ת ז"ל משום דסתם כליהם של נכרים אינן בני יומן.

ומשום כך פירש ר"י ז"ל דהגעלת כלי מדין לא היתה אלא בכלים קטנים שיהא במים ששים כנגד הכלי, וא"כ מי שרוצה להגעיל צריך שיגעיל בכלי כשר או בכלי שאינו בן יומו, והוא שיהא במים ששים כנגד הכלי הנגעל ודוקא כשמגעיל כלי בן יומו אבל כלי שאין בן יומו מותר להגעילו באיזו שיעור מים שירצה, שהרי המים אינן נאסרין מחמת פליטת הכלים האוסרין לפי שנותן טעם לפגם הוא, ואע"פ שחוזר הכלי ובולע מאותן המים, אין בכך כלום לפי שמן הפגם הוא בולע. ומיהו אומר ר"י זצ"ל דכלים שמגעילן מחמת חמץ אם מגעילן אותם קודם זמן איסורו של חמץ מותר להגעיל אפילו בני יומן שיבא האסור, כמו דגים שעלו בקערה שמותר לאכלן בכותח כדמסקי' לקמן.

אילימא לא ניער ולא כסה כלל מבלע בלע מפלט לא פליט. דאסור אינה נפלט ביבש או חתיכה לחתיכה אלא על ידי רוטב כמש"ל. וק"ל דהא אמרינן לקמן (קיא:) קערה שמלח בה בשר אסור לאכול בה רותח, אלמא פולט' היא מה שבלעה אפילו שלא על ידי רוטב, דההיא ודאי בכל רותח קאמר בין רותח לח בין רותח יבש. ועוד דאמרינן (שם) דגים שעלו בקערה מותר לאוכלן בכותח, וטעמא מפרש משום דהו"ל נ"ט בר נ"ט, אלמא פולטת היא בליעתה בדגים, וההיא ודאי בדגים בלא רוטב קאמר, דאי ע"י רוטב [לאו] נ"ט בר נ"ט הוא. ועוד דתנן בע"ז (עה:) והשפוד והאסכלא מלבנן באור, וכ"ת ההיא לכתחלה, הא תניא וכולן שנשתמש בהן עד שלא הגעיל עד שלא ליבן עד שלא הטביל אסור, אלמא אפילו דיעבד נמי אסור למ"ד נותן טעם לפגם אסור, והא דתניא אידך מותר הא אוקימנא לה כמאן דאמר נותן טעם לפגם מותר, מכל מקום שמעינן מכולהו דפולטין הן, ויש לומר דשאני כלים מאוכלים, דכלים אין נסרכת בהן בליעתן אלא עומדת בתוכן כעין כנוס ובמעט רתיחה יוצאת בליעתן מהן כולה או מקצתה, מה שאין כן באוכלין שהיא נסרכת ומתפשט בתוכם ואינה יוצאה בנקלה כל כך, והילכך אינה יוצאת כי אם על ידי רוטב. ותדע שהרי יש הגעלה לכלים, מה שאין כן לאוכלין, וכל זה לקלות פליטתן של כלים ואפילו כלי חרס שאין להם הגעלה, מכל מקום יש להן תקנה בחזרת כבשונות, ואי נמי לענין יין נסך שיש להן תקנה והכשר במלוי ועירוי מה שאין כן באוכלין, ומאחר שנאסרו אין להם הכשר עולמית, והכי נמי אף על פי שהכלים פוטלין הן בליעת[ן] על ידי רותח יבש אין דנין מכלים לאוכלין כנ"ל.

ומיהו אכתי לא ניחא לי, דהא גבי אוכלין נמי משמע דיוצא מחתיכה לחתיכה, דהא קיימא לן כרבא דאמר בפסחים (עד.) האי מוליתא שריא מאי טעמא כבולעו כך פולטו, אלמא יוצא הוא אפילו שלא על ידי רוטב. אלא אם כן נאמר דדם נקל לפלוט אפילו ביבש שאינו מסתרך כדאמר לקמן (קיא.) דם משריק שריק, אבל שאר איסורין המסתרכין כחלב או חלב ורוטב של נבילה וכיוצא בהן אינו יוצא מחתיכה לחתיכה ביבש, וחלב מסתרך הוא כדאמרינן לקמן (שם) מסרך סריך, ומכל מקום נצרך לומר לפירוש זה דחתיכה שנאסר(ו)[ה] מחמת בליעת הדם אוסרת היא חתיכה רותחת שבצדה אפילו ביבש, וצ"ע.

קסבר אפשר לסוחטו אסור. ואסיקנא הכי דבאפשר לסוחטו פליגי, וקיימא לן כרבי יהודה דקאי ר' כוותיה, ורב ור' יוחנן ור' חנינא הכי סבירא להו, ואף על גב דשמואל ור"ל ס"ל איפכא, ה"ל שמואל לגבי רב והילכתא כרב באיסורי, ועוד דר' יוחנן ושמואל הלכה כר' יוחנן [כ]דקיימא לן בעירובין (עה:) ורבי יוחנן וריש לקיש נמי הלכה כר' יוחנן. ומיהו בשניער מתחלה ועד סוף, קיימא לן כרבנן [ש]שניהם מותרין. וכשנתערבו נאסרו וחזר הכל להיות גוף של איסור, עד שאם אכל חצי זית בשר וחצי זית חלב לוקה, מה שאין כן בשאר איסורין, לפי שאין היתר מצטרף לאיסור אלא בקדשים לבד.

וכל הענין הזה אינו קשה כלל לפי סברת ה"ר אפרים ז"ל שכתב שלא אמרו חתיכה עצמה נעשית נבילה אלא בבשר בחלב לבד, אבל בשאר האיסורין לא, וז"ל שמצאתי בתוספות שמעתי וראיתי מפרשים ומורים חתיכה עצמה נעשית נבילה ואוסרת כל החתיכות כולן, וכן אוסרין חתיכה שאינה מנוקרת מן החלב שבשלה עם החתיכות, ואומר אני שאין הדברים הללו אמורין אלא דוקא בבשר בחלב, כגון טפת חלב שנפלה על החתיכה של בשר, והיינו טעמא דבשר עצמה נעשית נבילה, הואיל ויש בו טעם חלב, הרי הבשר נאסר, ומשום הכי מה שפולטת החתיכה אפילו טעם בשר שלה אסור, ואוסר החתיכות כולן במינו, אבל אם היה לנו לשער טעם חלב בלבד הנפלט מן החיכה לא היה אוסר שאר החתיכות, אלא משום דגזרת הכתוב הוא שהבשר עצמה נעשה איסור כנבילה. ומשום הכי אוסר טעם בשר את החתיכות כולם במינה, ולא דמי לשאר איסורין שאם נפלה טפת דם וחלב על החתיכה של בשר אף על פי שיש בו טעם, איסור אינו נאסר אלא טעם האיסור שבו, אבל בשר של היתר אינו נאסר, ואם נתערבה אותה חתיכה באחרות אמאי נעשית נבילה, שהרי מה שפולטת אינו אסור אלא הטעם של דם וחלב, אבל כשנפלה טפת חלב על חתיכה של בשר ונבלעה אפילו טעם של חתיכה היא (ו)אסור ואוסר שאר חתיכות מפני שהן מינה. וראיה לדברי מהא דאמר רב לעיל חתיכה של נבילה וחתיכה של דג טמא כיון שנתנה טעם בחתיכה חתיכה עצמה נעשית נבילה ואוסרת כל החתיכות כולן, מפני שהן מינה. ופרכינן כי לא נתנה טעם נמי, ומשני שקדם וסלקו. ומשמע אף על פי שהחתיכה קבלה טעם במשהו אינה אוסרת שאר החתיכות אף על פי שהחתיכה עצמה אסורה משום משהו שבה, א[פ]"ה אינה נעשית נבילה לאסור שאר חתיכות, אבל כשיש בה נתינת טעם נבילה אז היא אוסרת שאר החתיכות משום טעם נבילה הנפלט ומתפשט בשאר בשר החתיכות והן מינה של נבילה ואף על פי שהוא משהו לגבי שאר חתיכות, אבל משום טעם היתר שבה אינן נאסרין שאר חתיכות, דאמאי יעשה ההיתר נבילה, וכמו כן מה שאמר רבא סלק את מינו כמי שאינו, היינו נמי אם קודם שנתנה נבלה טעם בחתיכה יש לבטל ברוטב הנבילה, [אבל אם נתנה נבילה טעם קודם שיש ברוטב כדי לבטל אז] אין לומר סלק את מינו כמי שאינו, שהרי נבלע במינו וא"א לבטלו ברוטב שאינו מינו הואיל ומעורב במינו ואינו יכול לבטלו, הלכך צריך שיעור רוטב לבטל כל החתיכות, דלאו משום טעם שחתיכה עצמה נעשית נבילה והיתר שבא אלא בשביל טעם הנבילה הוא שא"א לבטלו במינו ושאינו מינו ואין לומר סלק את מינו כמי שאינו מינו הואיל ומעורב הוא, אבל אם היה דם או חלב שנפל בחתיכה הואיל ואינו מינו אף על פי שנותן טעם בחתיכה, הואיל וטעם חתיכה עצמה אינו אוסר כי אם טעם דם וחלב שבה (וגם אינו מיניה) [והם אינו מינו] ואפשר לבטל טעם האיסור בחתיכה עצמה אם היה בה השיעור, הילכך בראשונה לא היה בחתיכה לבטל טעם האיסור באחרונה יצטרפו עמה חתיכות היתר ויבטלו את האיסור, ולא אמרינן חתיכה עצמה נעשית נבילה, וכן אנו אומרים גבי מדומע (תמורה יב.) אלא לפי החשבון בתרומה שאף על פי שכבר נאסר המדומע בשביל שלא היה בו כשיעור לבטל את התרומה, אף על פי כן אם אח"כ יוסיף עליו היה מבטל ואם יפול מאותו מדומע למקום אחר אינו אוסר אלא לפי חשבון, והכי נמי גבי יין נסך אם נפל למים ואין במים כדי לבטל טעם יין הכי נמי דמותר בדיעבד. וראיה לדברי נמי דאמרינן לעיל (צח.) כזיתא דתרבא דנפל לדיקלא דבשרא דמשערין לבטל הזית בלבד ואף על גב דא"א שלא נפל תחלה על חתיכה אחת, דהא לא שייך למימר ניער וכסה גבי דיקולא שיתפשט איסור בכל הדיקולא, אלא בתחלה נותן טעם בחתיכה שבצדה, ואפילו הכי לא אמר חתיכה עצמה נעשית נבילה ואוסרת כל החתיכות, שמא מינה דאין שייך לומר ענין זה אלא בטפת חלב ונבילה שנתנה טעם בחתיכות שהן מינה כדפרישית. מיהא אף על גב דלא דמי כולי האי איסור דם וחלב שנבלע בחתיכה ליין (ו)שנפל למים ולמדומע, דהתם לכשיפלו מים אחרים יכולין להצטרף, וכן המדומע גבי יין ושמן ותבואה, אבל דבר איסור שנבלע בחתיכה ונתן בה טעם א"א לשאר החתיכות הבאות אחר כך להצטרף עם חתיכה ראשונה שנאסרה להתיר' משום דכבר נבלע, אע"ג דאיכא למאן דאמר אפשר לסוחטו מותר, הא לא שייך אלא בבשר בחלב אבל בשאר אסורין לא, הלכך אין להתיר חתיכה ראשונה שבלעה איסור ויש בה טעם איסור, ואפילו הכי הוא ודאי פשיטא דאי נמי נעשית נבילה [אין] לאסור שאר חתיכות משום מין במינו דאין טעם היתר שבה נעשית נבילה, דנהי דהיא עצמה אסורה ואין חתיכות אחרות מצטרפין לבטל האיסור שבה, מיהא היא עצמה אינה אוסרת האחרות, ובכל איסורים לא אשכחן חתיכה עצמה נעשית נבילה אלא בבשר [בחלב] ובנבלה שנתנה טעם בחתיכה מפני שהן מינה, וההוא פלוגתא דאפשר לסוחטו כך אני מפרש, דלא שייך אלא בבשר בחלב, ומאן דס"ל אפשר לסוחטו אסור אם נפלה טפת חלב על חתיכה ונותנת טעם בחתיכה, כל מה שנסחט מן החתיכה אפילו טעם בשר אסור הוא, והוה מין במינו בחתיכות אחרות, הואיל והבשר עצמו נאסר, ולא דמי לשאר איסורין כדפרישית, ומאן דאמר אפשר לסוחטו מותר, ס"ל מה שנסחט מן החתיכה אפילו טעם בשר אסור הוא, והוה מין במינו בחתיכות אחרות, הואיל והבשר עצמו נאסר, ולא דמי לשאר איסורין כדפרישית, ומאן דאמר אפש לסוחטו מותר, סבירא ליה מה שנסחט מן החתיכה טעם (ב)בשר מותר הוא, ואינו אסור אלא טעם חלב שבתוכה אם תפלוט טעם חלב בחתיכות אחרות ולא הוה מין במינו, אבל טעם בשר של חתיכה אינו אסור ואינו אוסר בשאר החתיכות כדאמרינן נמי בשאר אסורין, ולא שאני ליה בין בשר בחלב לשאר איסורי היכא דבשאר איסורי לא אמרינן חתיכה עצמה נעשית נבילה הכי נמי בבשר בחלב, דמה שנסחט מן ההיתר אינו אסור והיינו אפשר לסוחטו מותר ע"כ.

ומיהו מה שכתב הרב ז"ל דאפילו בשאר איסורין כגון דם שנבלע בחתיכה ואסרהו אם רבה עליו היתר לבסוף שאין החתיכה עצמה מותר, ואף על פי שהוא ז"ל פי' דמאן דאמר אפשר לסוחטו מותר להתיר גם החתיכה שנאסרה קא', ואמר(ו) ז"ל דלא אמרינן הכי אלא בבשר בחלב, לא הבנתי טעם דבריו בזה, [ד]לפי מה שהוא מפרש אפשר לסוחטו מותר אף החתיכה עצמה [מותרת]. אבל לרמב"ן ז"ל שפירש פלוגתא דאפשר לסוחטו שאין ההקפדה להתירה חתיכה או לאוסרה, אלא דמ"ד אפשר לסוחטו אסור קסבר דאפילו אפשר לך לסחוט כל האיסור שבו לגמרי, א"ה כבר נעשית כל הבשר שבו איסור גמור, וה"ל כשאר איסור במינו במשהו, וכן החלב במינו לפי ששניהם נאסרו לגמרי ולוקה על חצי זית מזה ועל חצי זית מזה, ומ"ד מותר קסבר בשר שבו היתר גמור הוא ואינו אוסר בשר אחר במינו, וגם החלב שבו היתר גמור הוא ואינו אוסר חלב אחר במינו, ומ"מ אפשר ששניהם ס"ל דחתיכה עצמה אסורה לעולם וכן לשאר האסורין הנבלעים בחתיכה, והטעם לזה כמו שכתב ה"ר אפרים ז"ל ונכון הוא.

והרב אלפסי ז"ל לא הביא מכל זה בהלכותיו כלל, והוא מן התימה, שאפילו היה סובר הרב ז"ל שלא אמרו חתיכה עצמה נעשית נבלה ואפשר לסוחטו אסור אלא בבשר בחלב כדברי הרב רבי אפרים ז"ל, מכל מקום ה"ל לכותבה משום בשר בחלב, מיהא דקיימא לן דאפשר לסוחטו אסור כרבי יהודה וכרבי דקאי כותיה ורבי יהודה ורבי חנינא נמי דס"ל הכין, וצ"ע מפני מה השמיטה.


< עמוד קודם · עמוד הבא >
מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.