רשב"א/בבא מציעא/ב/א
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
מתני': שנים אוחזין בטלית זה אומר אני מצאתיה וזה אומר אני מצאתיה וכו'. בדין היה להתחיל באלו מציאות ואח"כ ללמד (קצת) כיצד חולקין אותה, אלא משום דסליק מבבא קמא דקתני בפרק הגוזל (קיד, ב) המכיר כליו וספריו ביד אחרים ישבע כמה נתן ויטול, נקט הכא ענין דומה לו ישבע ויחלוקו, דכולה נזיקין חדא מסכתא היא, ובחדא מסכתא יש סדר (ב"ק קב, א).
וזה ישבע שאין לו בה פחות מחציה ויחלוקו. קשיא לי מאי שנא מזה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי, דאמר רב נחמן עלה בפרק חזקת הבתים (לד, ב) כל דאלים גבר, ואסיקנא טעמא התם (לה, ב) משום דלית בה דררא דממונא למר ולמר, והכא נמי ליכא דררא דממונא למר ולמר. ותירץ רבנו חננאל ז"ל דשאני הכא משום דתפיסי, וכדאיתא בגמרא (לקמן ה, ב) מאחר שזה תופס ועומד וזה תופס ועומד שבועה זו למה, ואמרינן נמי (ג, א) אנן סהדי דמאי דתפיס האי דידיה הוא ומאי דתפיס האי דידיה הוא, אלמא תפיסה מהניא כאלו נחלקה, הילכך יחלוקו, אבל התם דלא תפסי לה, וכן נמי בההיא ארבא דהוו מינצו עלה בי תרי (ב"ב לד, ב), דהתם כגון דקיימא בסימטא, הילכך כל דאלים גבר. ולהאי תירוצא הא דאקשינן בגמרא בסמוך (ג, א) לימא מתניתין דלא כרבי יוסי דאמר אם כן מה הפסיד הרמאי, ואקשינן נמי לרבנן דר' יוסי והא מתניתין כשאר דמיא וכו' דלדבריהם הוה ליה למימר במתניתין יהא מונח עד שיבוא אליהו כההיא דשנים שהפקידו אצל אחד (לקמן לז, א), ואף על גב דהתם לא תפסי לה. איכא למימר ההוא מקשה [סבירא ליה] דיד שליש שתפוס מחמת שניהם כיד שניהם. ומכל מקום נראה לי לפי דעת [ר"ח] ז"ל, דכל שתפוסין ועומדין אין הפרש בין איכא ודאי רמאי לדליכא ודאי רמאי, מדמדמי לה לההיא דזה אומר של אבותי, וההיא ודאי חד מינייהו רמאי, [דהא] דמשמע דכל דאיכא ודאי רמאי יהא מונח, היינו לדעת המקשה דקסבר דיד שליש כיד שניהם, אבל אנן לא סבירא לן הכי, וכמו שאני עתיד לכתוב שם בסייעתא דשמיא (ג, א) בד"ה אפילו תימא ר' יוסי.
ומיהו לעיקר קושיין נראה לי עוד לתרץ, דשאני הכא דליכא למיקם עלה דמילתא וכל היכא דליכא למיקם עלה דמילתא יחלוקו. ותדע לך מדאקשינן התם (ב"ב לד, ב) עלה דההיא דרב נחמן מאי שנא משני שטרות היוצאים ביום אחד רב אמר יחלוקו ושמואל אמר שודא דדייני, ופרקינן התם ליכא למיקם עלה דמילתא, ואף על גב דאמר שמואל שודא דדייני, התם הוא דאיכא למעבד שודא, הכא לא אפשר לן למעבד שודא דאין כאן אומדנא כלל מי מהם זכה בה, ואפילו למי שמפרש שם (רבנו תם שם לה, א בתוד"ה שודא) מה שירצו הדיינים לעשות, וכדגרסינן בירושלמי (כתובות פ"י ה"ד) שוחדא (לדייני) [בדייני] שאני הכא דתפסי לה תרווייהו.
זה נוטל שלשה חלקים וזה נוטל רביע. איכא דקשיא ליה, האומר חציה שלי יטול חציה בשבועה, מגו דאי בעי אמר כולה שלי דנשבע ונוטל חציה, ומגו בשבועה [אמרינן] כדאמרינן בשלהי פרק המוכר את הבית (ב"ב ע, ב), ואסיקנא התם המפקיד אצל חברו בשטר ואמר החזרתי נאמן מגו דאי בעי אמר נאנסו, ואקשינן כי אמר נמי נאנסו מי לא משתבע, ופריקנא מאי נאמן נאמן ובשבועה. ויש לתרץ, דלא אמרינן מגו דאי בעי לרבות בתביעה נתן ליה כל מאי דתבע השתא, אבל הכי הוא דאמר, מגו דאי בעי אמר במאי דתבע טענה אחרת ברורה מזו ניהמניה במאי דאמר(י) השתא. אי נמי, מאי (דאמרי) [דאודי] כמי שהוא מחולק ועומד, ונמצא שאין חולקין אלא על חציה בלבד, ואם כן אין הדין שכיון ששניהם תפוסין באותו החצי, שנתן אותו לזה כלו, אלא שכמו שאין נותנין לו רק חצי מה שהוא תובע באומר כולה שלי, כך כשאינו תובע אלא חציה, אין נותנין לו אלא מחצית מה שהוא תובע, וכדאמרינן בתוספתא מכלתין (פ"א א) כללו של דבר אין נשבע אלא על חצי טעון בלבד, ואיתא נמי בירושלמי (פ"א ה"א) [הכי].
ואיכא למידק, אדרבה נימא כיון דזה מודה לזה שיש לו בה מחציתה וחברו אינו מודה לו בכלום, הוה ליה חד ודאי ואידך ספק, ואין ספק מוציא מידי ודאי, וכאותה שאמרו ביבמות פרק החולץ (לח, א) גבי ספק ויבם שבאו לחלוק בנכסי סבא, ספק אומר בר מתנא אנא ומנתא אית לי בהדך, ויבם אמר את ברא דידי את ולית לך ולא מידי, הוה ליה יבם ודאי וספק ספק, ואין ספק מוציא מידי ודאי. ויש לומר, דשאני התם דודאי של זה נודע לכל, אבל הכא לא נודע אלא מפי[ו] של זה, ומפני שאינו רוצה לכפור אינו בדין שיפסיד. וקשיא לי ומאי שנא מההיא דחזקת הבתים (ב"ב לג, א) דיקלא לקריבי וכו', לבסוף אודי ליה דאיהו קריביה, אתא לקמיה דרב חסדא ואוקמיה בידיה, והא התם דאף זה אינו ודאי אלא מחמת הודאתו של זה ואפילו הכי מוקמינן ליה כוליה בידיה. ויש לומר, דירושה שאני, דכל שזה מודה לחברו שהוא יורש, מיד עמדו כל הנכסים בחזקת היורש, והוא שאומר שגם הוא קרובו עליו הראיה.
זה ישבע שאין [לו] בה פחות משלשה חלקים. פירוש משום הכי חייבוהו לכלול בשבועתו אפילו המחצית שהודה לו בו שכנגדו, מפני שחשו חכמים לרמאות שמא יטיל דעתו למחצית שהודה לו בה חברו, ואף על פי שעל דעת בית דין משביעין אותו, אין סומכין על דעת בית דין אלא במקום שאי אפשר לישבע לשון שאין בו דבר ספק, אבל במקום שאפשר לא, והיכא דאפשר אפשר היכא דלא אפשר לא אפשר, ולעולם אלו רצה הוא ליטול חציה בלא שבועה נוטל, ומסתברא דבדבר הראוי לחלק לשליש ולרביע, אלו רצה נוטל ממש החצי ואחר כך ישבע על מחצית מה שנשאר שאין לו בה פחות מחציה, אבל בדבר שאינו ראוי ליחלק, כיון דקיימא לן דאין חולקין אלא הדמים אי אפשר, כמו שכתבנו.
זה ישבע שאין לו בה פחות מג' חלקים. וכללא הוא לכל צד שנחלקו בה, דכל שזה תובע כולה שלי וזה מודה לו בה בחלק אחד, זה ישבע על חצי טעון, וזה ישבע על חצי טעון, וכדאיתא בתוספתא (פ"א א) ובירושלמי (פ"א ה"א) זה אומר כולה שלי וזה אומר שלישיתה שלי, זה ישבע שאין לו בה פחות מששית וכו', זה נוטל את השתות וזה נוטל את השאר, זה הכלל אינו נוטל אלא חצי טעון בלבד.
גמרא: למה לי למתנא זה אומר אני מצאתיה וזה אומר אני מצאתיה זה אומר כולה שלי וכו'. פירוש קא סלקא דעתין דתרתי ממש קתני, כאלו קתני במציאה וחזר ותני בשאר דברים כגון במקח וממכר או בירושה, וכדאסיקנא רישא במציאה וסיפא במקח וממכר, ומשום הכי קשיא ליה, ליתני חדא וממנה אתה למד לכל שאר הדברים, אמר ליה חדא קתני וכולה במציאה, הדר אקשי ליה, ובמציאה גופה לישנא יתירא למה לי, ליתני אני מצאתיה ואנא ידענא דכולה שלי קאמר, אי תנא אני מצאתיה הוה אמינא מאי מצאתיה דקתני ראיתיה, ואף על גב דלא אתי לידיה קסבר תנא דקני ליה למציאה בראייה בעלמא, תנא כולה שלי לאשמועינן ממשנה יתירה דבראיה לא קני. ואיכא למידק, אי לאשמועינן דבראייה לא קני לה כולה שלי למה לי, הא מסיפא נפקא, דקתני סיפא (לקמן ט, ב) היה רכוב על גבי בהמה, וראה את המציאה ואמר לחברו תנה לי, נטלה ואמר אני זכיתי בה זכה בה, אלמא זה שראה אותה תחלה לא קנה אותה בראיה. ויש לומר, דאורחיה דתנא לעקם מעט כדי לשנות ענין מבואר במקומו ולא יצטרך לסמוך על מקום אחר, וגדולה ממנה אמרו בריש פרק קמא דיבמות (ג, א), דאקשינן התם, וליתני ט"ו נשים אוסרות צרותיהן, ופריק אי תנא אוסרות, הוה אמינא יבומי הוא דלא מיבמי הא מחלץ חלצן, והיכי אפשר למימר כן, והקתני בהדיא מן החליצה ומן היבום, אלא כיון דבעצמו של לשון לא היה במשמעו כן, תנא פוטרות דיש בלשון פטור גמור אפילו מן החליצה. ומכל מקום אלו לא שנה כאן כולה שלי הוה שמעינן שפיר מסיפא דמתניתין דבראייה לא קני, והיינו דבמסקנא [דאוקימנא] כולה שלי במקח וממכר, דלא תקשי לן מציאה דלא זכי לה בראייה מנלן, דמסיפא נפקא. והא דאמר אי תנא כולה שלי הוה אמינא בעלמא דקתני מציאה בראייה בעלמא קני, דאלמא מסיפא לא מפקינן דלא קני, הכי קאמר, הא ההוא תנא דהתם דקתני מצא סבר דבראייה בעלמא קני ופליג אתנא דידן, קא משמע לן מיתורא דמתניתין דהתם, דכל היכא דקתני מציאה, היינו בהגבהה ולא בראייה.
אבל רש"י ז"ל פירש: הוה אמינא בעלמא דקתני מצא בראייה בעלמא קני, משום דלא אשמועינן תנא דמציאה לא קני אלא בהגבהה, ולפי פירושו ההיא דהיה רכוב, כשראוה שניהם, וקא משמע לן דאף על גב דאמר לו רכוב תנה לי, והוא נטלה סתם, לא אמרינן כבר זכה בו משעת הגבהה לצורך חברו, כיון שנטלה סתם. ואינו מחוור, דאם כן בסיפא דאסיקנא חדא במציאה וחדא במקח וממכר, אם כן מציאה דלא קני לה בראייה, מנין.ועוד, היכי אקשינן וליתני כולה שלי ולא בעי אני מצאתיה, הא איצטריך לאשמועינן דבראייה לא קני ליה. ויש לומר, דכל היכא דלא תני אלא חדא, אמרינן דתנא לישנא דקרא נקט, אלא דכי הוה סלקא דעתין דתנא לישנא יתירא, הוה אמרינן דדילמא תנא משום דלא תטעי בלישניה למימר דלישנא דעלמא נקט הוא דקתני הכי, אבל השתא דלא תנא אלא חדא, ודאי מימר אמרינן דתנא לישנא דקרא נקט.
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |