שיטה מקובצת/בבא מציעא/ב/א

שיטה מקובצת בבא מציעא ב א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מתניתין אוחזין בטלית. פירש רש"י ז"ל דוקא אוחזין דשניהם מוחזקים בה וכו'. איכא למידק דמאי חדושא והא אוחזין קתני ומהיכא תיתי לן למימר דלאו דוקא. ותו דפתח בתרתי דשניהם מוחזקים בה ואין לזה כח בה יותר מזה וסיים בחדא שאלו היתה ביד אחד לבדו הוי אידך המוציא מחברו עליו הראיה וכו', וקשה דיוקא דרישא אדיוקא דסיפא. ויש לומר דכולה מתניתין קשיא ולית בה בבא דלית בה פירכא ומשום הכי הוה אמינא דלאו דוקא קתני למילתיה. ברישא קשה דהוה ליה למתני פרק אלו מציאות ברישא, ותו מאי האי דקאמר זה אומר וזה אומר ליתני כל אחד אומר. ותו זה ישבע. שבועה זו למה. וכבר הקשו קושיא זו בגמרא (ג.). וכן שאין לו בה פחות מחציה אמאי תקון כי האי לישנא. זה אומר כולה שלי וזה אומר חציה שלי. קשה נמי דאמאי יטול זה שלשה חלקים וזה רביע, והלא בתפסי בכרכשתא עסקינן בכולה מתניתין ושניהן מוחזקין בה בשוה והיה לו לומר יחלוקו כרישא דמתניתין. ועוד דלמה ישבע זה על שלשה חלקים אחרי שחברו מודה לו בחציה. ועוד מה טעם האומר כולה שלי והאומר חציה שלי זה ישבע וזה ישבע הוה ליה למימר כרישא דמתניתין. שנים רוכבין בזמן שהם מודין וכו'. הוא מותר אגמור וכדפריך בגמרא (ח.). נמצא דלית תיבה בכולה מתניתין דלית בה פירכא ומשום הכי הוה אמינא דלאו דוקא נקט למילתיה בכולה מתניתין, לזה אמר הרב דוקא אוחזין. ואין צריך לזה הכרח שדרך התנא לדבר בדקדוק גדול ודקא קשיא לך במתניתין, בגמרא מפרש אמאי תנא תרתי ובגמרא מפרש אמאי ישבע וכן כולם. ואחרי שאין קושיא בחלק מחלקי המשנה ממילא שמעת שכולה בדקדוק ולכן לא יצא רש"י ז"ל עם החלוקה האחרת והיא בדלא תפיס חד מתרווייהו ולהכריח שאינה צודקת שאין צורך לדעתו ז"ל כיון שאנו יכולים לפרש בדוקא ושהתנא דבר בדקדוק כדאמרינן. אמנם למה שכתב שאין לזה בה כח יותר מזה הביא ראיה מכח הדין המוסכם דהמוציא מחבירו עליו הראיה וכדאוקימנא בגמרא דתפסי בכרכשתא מהאי טעמא. ומה שיצא רש"י ז"ל עם זו החלוקה ושכח האחרת משום דכולה חדא מילתא היא דזיל בתר טעמא דמוציא מחברו עליו הראיה, אף הכא נמי כשתפס האחד יותר מחברו הוי אידך המוציא מחברו עליו הראיה.

ואי קשיא לך דנימא החלוקה האחרת שאלו היה לאחד כח יותר מחברו הוי אידך המוציא מחברו עליו הראיה והוא הדין לאחרת. יש לי לומר דאי כתב הכי נפק מיניה חורבא דהוה אמינא עליו להביא ראיה ולא יטול אפילו מה שבידו בשבועה וכל שכן מאי דביני ביני וזה אינו. ודוק בלשון רש"י ז"ל שכתב בסופו ואינו נאמן ליטול בשבועה כלומר כשכולה היא ביד חברו צריך להביא ראיה ואינו נאמן בשבועה, אבל אם היה לזה כח בה יותר מזה ודאי דנאמן במה שבידו בשבועה וכל שכן אשארא. והיינו דלא גרס רש"י ז"ל בגמרא במילתיה דרבי אבהו והשאר בשבועה, דאם לא כן מאי דקאמר רש"י ז"ל ואינו נאמן וכו' הוא מיותר, מה תאמר דנימא תרווייהו ודאי זהו אריכות גדול. ולמה שהקשינו דליתני כל אחד אומר וכו' כיון שטענותיהן שוות. איידי דבעי מיתני בסיפא זה אומר כולה שלי וזה אומר חציה שלי דלא סגי בלאו הכי דטענותיהן חלוקות תנא נמי ברישא הכי. ולמאי דאקשינן דיחלוקו נמי בזה אומר כולה שלי וזה אומר חציה כיון דתפסי בכרכשתא, תירץ רש"י ז"ל מודה הוא שהחצי של חברו וכו' כמשפט הראשון וכו' ומאי דסיים בלישניה מה שהן דנין עליו נשבעין שניהן והוא מיותר, אפשר שכוון לתרץ הקושיא השנית דאמאי ישבע על השלשה חלקים אחרי שחברו מודה בחציה, לזה אמר מה שהן דנין עליו כלומר כפי חומר הענין והנושא אשר הם דנים כך היא השבועה שאם הוא בדבר הראוי ליחלק לשליש ולרביע אלו רצה נוטל ממנו החצי ואחר כך נשבע על מחצית הנשאר, אבל בדבר שאינו ראוי ליחלק נשבע על שלשה חלקים כי תכלית הכל הוא שישבע על חצי טענתו, ומשום דתנא דידן נקט טלית דלא שייך בה חלוקה נתן הדין שישבע על שלשה חלקים. וכן כתב הרשב"א ז"ל (ב. ד"ה זה ישבע (הראשון)) כמו שהביאו הרב המגיד פרק ט' מהלכות טוען ונטען (ה"ח). ואחרי שהדין דין אמת אפשר שלזה כוון רש"י ז"ל. והשתא ניחא האי דקאמר האומר כולה שלי ישבע כלומר אפילו שאומר כולה שלי והאחר מודה בחציה דהוה ס"ד למימר דלא ישבע אלא על רביע קמשמע לן. והאומר חציה שלי הוה אמינא דישבע על חציה כיון דתפיס בכרכשתא קמשמע לן דישבע על רביע לבד שהיא חצי טענתו. היו שנים רוכבין. פירש רש"י לאשמועינן אתא וכו' רצה בשבכולה מתניתין יש מציאות חדש קרוב או רחוק אמנם בבא זו אגב סיפא נקטה. עד כאן דברי אחרון אחד.

ומורנו הרב הרדב"ז נר"ו כתב עליו וז"ל כתב רש"י ז"ל דוקא אוחזין. וראיתי מי שהקשה עליו פשיטא ותירץ משום דאיכא למיפרך עלה דמתניתין טובא, והוה אמינא דרישא נמי לאו דוקא קמשמע לן רש"י ז"ל דאוחזין דוקא. והקושיא אינה כמו שאני עתיד לבאר בעזרת השם והתירוץ אינו עולה יפה וכי מפני שמקצת דברי התנא באו בלי דקדוק לדעת המקשה משום הכי תיסק אדעתין דרישא נמי לאו דוקא. והם הקשו על רש"י ז"ל פשיטא, ואני מקשה למה דאמרינן בגמרא (ג.) לימא מתניתין דלא כרבי יוסי וכו' אלא מאי רבנן, כיון דאמרי רבנן השאר יהא מונח עד שיבא אליהו הא נמי כשאר דמיא דספיקא הוא, ומדקא מדמי לה לשאר שהוא מונח ביד שליש משמע דלאו דוקא אוחזין. ומתוך קושיא זו פרשה ריצב"א דלאו דוקא אוחזין אלא אפילו שאין שניהם מוחזקים בה דומיא דארבא, והא דתני יחלוקו דאימר שניהם מצאוה או שניהם קנאוה. ותו קשה דסיפא דמקח וממכר איירי בדוקא כשאינם אוחזין אלא שהיא ביד מוכר ומשום הכי נאמן לומר לזה מכרתי ולזה לא מכרתי שאם יצא המקח מתחת ידו שוב אינו נאמן, ורישא דקתני שנים אוחזין ארישא דמציאה קאי ולא אמקח וממכר וכן כתב הריא"ף ז"ל. ומדברי רש"י ז"ל נראה דכולה מתניתין דוקא אוחזין וברישא לאפוקי מדריצב"א ובסיפא לאפוקי מדברי הריא"ף ז"ל, ואם כן צריכין אנו לתרץ לדעת רש"י ז"ל דהאי דמדמינן לה לשנים שהפקידו ביד אחד היינו היכא דקא סלקא דעתין דאיכא ודאי רמאי, דהיכא דאיכא ודאי רמאי כך לי מוחזקין שניהם כמו מופקד ביד אחרים או מונחת בסימטא כדכתב רש"י ז"ל (ד"ה במקח וממכר) על זה אומר אני ארגתיה וכו', אף על פי ששניהם מוחזקים אין חזקתם כלום כיון דאיכא ודאי רמאי אבל בתר דמסקינן דמי יימר דאיכא רמאי, אוחזין דוקא כפשטא דמתניתין אבל אם אין שניהם מוחזקים לא. והקושיא השנית כבר תירץ רש"י ז"ל בפירושיו וכן התוספות. ומה שכתבו הוא דעת בעל המאור ומשום הכי כתב רש"י ז"ל דוקא אוחזין. והשתא ניחא מאי דאצטריכא ליה לתלמודא לומר חדא במציאה וחדא במקח וממכר ולאצרוכינהו ולא אמרינן דחדא באוחזין וחדא אפילו שאין אוחזין.

כתב עוד דשניהם מוחזקין דהוה אמינא מאי אוחזין דמסרך סרוכי קא משמע לן דשניהם מוחזקים בה. ועדיין הייתי אומר שניהם מוחזקים דחד תפיס בגופה משום הכי קאמר ואין לזה כח בה יותר מזה. ועדיין אני אומר כיון דאיכא שבועה אף על גב דיש לזה כח יותר מזה פלגי לה בשוה כיון שכל אחד טוען כולה שלי ואתיא מתניתין כללית. לזה כתב שאלו היתה וכו' כלומר אין אתה מודה שאם כולה ביד אחד שאין השבועה מועילה להוציאה אף הכא לא שנא כיון שיש לזה כח יותר מזה. והיינו דהוצרך רש"י ז"ל לומר בגמרא מפרש שבועה זו למה, דבשלמא אם היינו מפרשים דאף על פי שיש לזה כח יותר מזה יחלוקו היינו דמשביעין ליה משום דנוטל יותר ממה שהוא מוחזק אבל כיון דמוקמת לה דאין לזה כח יותר מזה ושניהם תופסים דשנים אוחזין, שבועה זו למה על כן קאמר בגמרא מפרש לה. וכן מה שכתב גבי זה אומר כולה שלי בגמרא מפרש וכו' על דרך זה מתפרש, דבשלמא אי הוה אמרינן דאוחזין לאו דוקא משום הכי תנא משנה יתירה לאשמועינן אפילו שאין אוחזין פלגי לה אבל השתא דאמרת דאוחזין דוקא הך סיפא למה לי בגמרא מפרש וכו'.

ומה שהקשה עוד אמאי תנא זה אומר וזה אומר הוה ליה למיתני וכל אחד אומר ותירץ דנקט לה אגב סיפא דאין טענותיהם שוות. אני אומר כי לתרץ זה התירוץ לא היתה הקושיא כדאי לאמרה, אבל נראה לי דמילתא אגב אורחיה השמיענו התנא שלא נשאל את שניהם בערבוביא כשבאים לפנינו אלא שואלין לזה לבדו איך היה הענין והוא אומר אני מצאתיה וכן לשני והיינו דקתני זה אומר וכו'. ומה שהקשה עוד כיון דשניהם תפיסי בכרכשתא היה לנו לומר יחלוקו כדין הבבא הראשונה, לא ירדתי לסוף דעתו דאיך יעלה על דעת אדם לומר כן והרי זה תפוס וזה תפוס זה נשבע וזה נשבע וזה נוטל כל טענתו וזה לא יטול אלא חצי טענתו אפילו דייני דשפלי לא דייני הכי. ומה ששאל עוד אמאי תני הכא האומר כולה שלי ולא תני כדתני רישא זה אומר וכו', אינה שאלה דבשלמא ברישא שהטענה והחלוקה והשבועה שוה לשניהם תני זה אומר וזה אומר אבל הכא צריך למיתני האומר להבדיל בין זה לזה וזה ברור מאד לא היה כדאי ליכתב, עד כאן. ולהלן אכתוב מה שכתב מורנו הרב נר"ו בלשון זה אומר חציה שלי שכתב רש"י ז"ל:

וזה לשון הרשב"ץ ז"ל. פירש רש"י ז"ל דוקא אוחזין דשניהם מוחזקים וכו'. פירוש לפירושו דוקא כששניהם מוחזקים בה לאפוקי שהאחד מוחזק בה והשני מסתרך ומסתבך בה וקמשמע לן דסירוכא לאו כלום הוא וכדאמרינן בגמרא לשון אוחזין הכי משמע, וכן נמי בששניהם אוחזין בה בשוה שאין לזה כח בה יותר מזה בההיא דאמרינן יחלוקו וכגון דתפסי בכרכשתא כדאיתא בגמרא (ז.) אבל אם האחד מחזיק יותר מחברו זה נוטל עד מקום שידו מגעת וזה נוטל עד מקום וכו' כדתני רב תחליפא, ולישנא דמתניתין הכי דייק דשניהם אוחזין בשוה זה בא ללמדנו רש"י, ולא בא ללמדנו שאם האחד אינו מחזיק בה שלא יטול בשבועה דהא פשיטא כדאקשינן בגמרא (ו.) על ברייתא דתניא במה דברים אמורים בששניהם אדוקים בה וכו'. ומה שכתב רש"י ז"ל אחר כך שאלו היתה ביד האחד לבדו הוי אידך מוציא מחברו אינו אלא לתת טעם למה בעינן שיהו שניהם שוין בה, שאלו היה האחד יותר מחזיק מחברו לא היו חולקין בשוה דמאי דתפיס חבריה האי דיליה הוא ואין להוציאו בלא ראיה בעדים ואינו נאמן בשבועה, ואף על פי שהוא מחזיק בה גם כן כיון שאינו מחזיק בה בשוה כחברו ודינו באותו חלק (שהוא) שמחזיק חברו כדין מוציא מחברו דעלמא כאלו אינו מחזיק בה כלל, וכיון שאלו היתה ביד חברו לבדו הוי מוציא מחברו הכא נמי אין להוציא מידו מה שהוא מחזיק יותר מחברו אלא בעדים, והכי דייק לישניה דקאמר שאלו היתה ביד האחד ולא אמר אבל אם היתה וכו'. כן נראה לי. עד כאן.

ויחלוקו. כתוב בתוספות דאנן סהדי דמאי דתפיס האי דידיה הוא פירוש ולכך ניחא למימר יתלוקו אבל היכא דאין אוחזין ואין אנן סהדי לכך, יותר טוב שבית דין לא ישתדלו כלל וכל דאלים גבר אולי אותו שהוא שלו יטרח ויתאמץ יותר להביאו לידו. עוד כתבו בתוספות וכן מנה שלישי וכו'. פירוש התם אין שייך לומר כל דאלים גבר דכיון שהוא ביד הנפקד אין לבית דין להוציאו ממנו ולומר כל דאלים, כי אין להם לעשות מעשה לומר כל דאלים כי אולי יבא ליד מי שאינו שלו על ידי בית דין וכל זמן שהוא ביד הנפקד לא שייך למימר כל דאלים כי אולי תבא לנפקד תקלה מזה, לכך קשה היכי מדמי ליה למתניתין. גליון.

וזה לשון הרמב"ן ז"ל בחידושיו ויחלוקו. קשיא להו לרבנן ז"ל ולימא כל דאלים גבר כי ההיא דפרק חזקת הבתים (ב"ב לד:) גבי זה אומר של אבותי וכו' ואמר רב נחמן כל דאלים גבר, ומפרש לה התם בגמרא (לה:) משום דליכא דררא דממונא גוגבי ארבא נמי אמרינן כל דאלים גבר ד. ורבינו חננאל ז"ל כתב שם בפרק חזקת הבתים דההיא ארבא לא תפסי לה תרווייהו האבל משנתינו ששניהם אדוקים בה אין מוציאין מידם לומר כל דאלים גבר וכן כתב ה"ר שמואל ז"ל. ואי קשיא לך אי הכי היכי אקשינן בגמרא לימא מתניתין דלא כר' יוסי דקא סלקא דעתן למימר במתניתין יהא מונח עד שיבא אליהו כי ההיא דשנים שהפקידו אצל אחד, דילמא מתניתין שאני דכיון דתפסי לה לא מפקינן מינייהו שכשם שאין מוציאין מידם לומר כל דאלים גבר כך אין מוציאין מידם לומר יהא מונח. לא קשיא דכיון דחיישינן לרמאי וקנסינן ליה כי היכי דלודי, אף על גב דתפסי נמי הוה לן למיקנס כי היכי דלודי והיינו נמי דאקשו גבי חנוני על פנקסו משמיה דרב יהודאי וניפקיה לממונא ונימא יהא מונח. ועוד דהתם כיון שהפקידו אצל אחד כמאן דתפסי דמי ואפילו הכי אמרינן יהא מונח. הרמב"ן ז"ל:

ולי נראה אף על פי שיש חילוק בין תפסי ללא תפסי בדינא דכל דאלים, לא משמע לתלמודא לשוויי הך הפרישה בדין יהא מונח שהרי כשאנו אומרים יהא מונח כשהם תפוסים בה לא נוציא דבר מידם אלא שתעמוד ביד בית דין בעד שניהם כמו שהן תפוסים בה עכשיו עד שיבא אליהו ונדע למי היא, אבל אם היינו אומרים כל דאלים בדתפסי תרווייהו הנה בית דין נותנין רשות לכל אחד לחטוף מיד חברו מה שהוא תפוס. הריצב"ש ז"ל:

עוד כתב הרמב"ן ז"ל וז"ל ואי קשיא לך הא דאמרי רבנן השאר יהא מונח, אמאי נימא כל דאלים גבר. הרי אמרו (ב"ב לד:) אי תפס לא מפקינן כל שכן הכא דתפס ברשות והתם לא אמרו יהא מונח דכיון דלא מזדקקינן להו לית לן למיחש לרמאי, ודמיא הא מילתא למאי דאמרינן (כה:) ספק הנוח לא יטול ואם נטל לא יחזיר כל שכן הא דנפקד לא פטר נפשיה בחזרה דכל דאלים שאינה חוזרת להם כלל, והיינו דאמרינן בגמרא (ג.) וכי מאחר שזה תופס וזה תופס שבועה זו למה ואמרינן נמי אנן סהדי דמאי דתפיס דידיה הוא אלמא תפיסה מהניא. עד כאן.

וזה לשון הרשב"ץ ז"ל. ואם תאמר רבנן דלא קנסי לרמאי כי היכי דלודי הוה להו למימר כל דאלים גבר כיון שאי אפשר לומר חולקין מטעמא דאמרינן בגמרא דהאי מנה ודאי דחד מינייהו הוא ואמאי אמרו יהא מונח, בשלמא לר' יוסי קנסינן ליה לרמאי כי היכי דלודי אלא לרבנן אמאי אמרו יהא מונח. הא לא קשיא דהא אמרינן גבי ארבא דאי אמר חד תפסוהו עד דמייתינא סהדי לא תפסינן ואי תפסינן לא מפקינן, הכא נמי כיון שביד הנפקד הוא אין להוציאו מידו, דנפקד לא פטר נפשיה בחזרה דכל דאלים שאפשר שלא תחזור לבעליה. וריצב"ם ז"ל סובר דההיא דשנים שהפקידו אצל אחד לא מקריא תפיסה וכיון שכן אין לחלק בין אוחזין לאין אוחזין דאם כן לא הוי אמרינן לימא מתניתין דלא כר' יוסי וכדכתיבנא, אם כן הדרא קושיא לדוכתה. ומשום הכי תירץ דלא אמרינן כל דאלים גבר אלא היכא דאיכא ודאי רמאי וכו'. עד כאן.

וזה לשון הרמב"ן ז"ל. ויש אומרים דהתם היינו טעמא דאמרינן כל דאלים גבר דודאי איכא רמאי ואי דמר לאו דמר כדאמרינן בהאי שמעתא בהדיא, דכיון שזה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי ודאי לאו במקח וממכר אתי לידא דתרווייהו כדי שתאמר דתרווייהו היא דהא קאמר של אבותי, ודאמרינן התם גבי ארבא האי אמר דידי היא ואמרינן עלה כל דאלים גבר הכי נמי קאמרי דידי היא שאני עשיתיה או שירשתיה מאבותי, אבל אומר דידי היא סתם חולקין בשבועה וכן במציאה דאיכא למימר אימר תרווייהו בהדי הדדי אגבהוה וכשחולקין נטל כל אחד את שלו ויצא.

ואיכא דקשיא ליה דהא דאמרינן בגמרא (ג. ) אפילו תימא ר' יוסי הכא מי יימר דאיכא רמאי אלמא אי ודאי איכא במתניתין רמאי דינא הוא שיהא מונח, וכן כתב רש"י ז"ל שאם אמר זה אני ארגתיה וזה אני ארגתיה תהא מונחת. ולא קשיא דכי אמרינן בגמרא דאיכא רמאי הוה לן למימר יהא מונח לר' יוסי קא אמרינן דקניס לרמאי הילכך ליכא למימר כל דאלים גבר דדילמא רמאי ור' יוסי לית ליה כל דאלים גבר, אבל לרבנן דלא קנסי לרמאי אמרינן כל דאלים גבר היכא דאיכא רמאי, והא דאמרינן אלא מאי רבנן הא אמרי השאר יהא מונח והא נמי כשאר דמיא לאו למימר דהוה לן למימר הכא יהא מונח אלא דלא הוה ליה למימר יחלוקו כי היכי דלא אמרינן התם יחלוקו אלא הוה לן למימר דלא מזדקקינן להו כי היכי דלא מזדקקינן גבי פקדון, ולזה הטעם זה אומר אני ארגתיה וזה אומר אני ארגתיה כל דאלים גבר לרבנן כי ההיא דרב נחמן דאמרינן עלה אי דמר לאו דמר ואי דמר לאו דמר. עד כאן:

וכתוב בשיטה ודעתי מסכמת בסברא קמייתא דכל שבאין לפנינו כי תפיסי לה תרווייהו לא מפקינן מינייהו לא לומר כל דאלים גבר ולא לומר יהא מונח אלא חולקין בשבועה, ולא דמי למנה שלישי דרבנן דהתם לאו תרווייהו תפיסי ליה דמכח דחד הוא דתפיס ליה נפקד ולא ידעינן מאי ניהו והוי כי התם דאמרינן בההיא ארבא אי תפס לא מפקינן. ותו דהתם במנה שלישי גם בלא טענותיהן ידוע הוא לנפקד דשל אחד מהם בלבד הוא עד כאן. והר"ן ז"ל האריך לקמן בזה עיין שם גבי לימא מתניתין דלא כרבי יוסי:

זה אומר כולה שלי וזה אומר חציה שלי. איכא למידק כיון דהאי סיפא איירי במציאה ובמקח וממכר אמאי לא תני זה אומר אני מצאתיה וכולה שלי וזה אומר בין שנינו מצאנוה וחציה שלי וחדא במציאה וחדא במקח וממכר. ויש לומר דהא מרישא שמעינן לה ועלה דרישא קאי וסיפא לא אצטריכא אלא לאשמועינן דרך שבועתם. מורנו הרב נר"ו:

ישבע שאין לו בה פחות משלשה חלקים. לאו דוקא, שאם רצה ליטול חציה שלא בשבועה הרשות בידו הואיל וחברו מודה לו, אלא משום דפלגי ליה בטלית לדמי ואכתי לא מסיימא חולקא דחד מינייהו צריך הוא לישבע שאין לו בה פחות משלשה חלקים, שאם ישבע על הרביע שמא מאותו רביע אחר שיש לו בה הוא נשבע ואין כאן שבועה לחנם שכולה שבועה אחת היא ולצורך הדין הוא. הרמב"ן ז"ל:

וזה לשון הרא"ש ז"ל. מן הדין היה לו ליטול החצי שהוא מודה לו בלא שבועה וכו' זאלא שלא יוכל לכלול שום רמאות בשבועתו, לפי שהאומר חציה שלי אף על פי שהוא מודה לחברו בחציה אינו מודה לו בחצי מסויים אלא שותפין הם בכל הטלית ואף אם תחלוק הטלית לשנים כל חצי וחצי משותף בין שניהם, ואם האומר כולה שלי יטול חציה בלא שבועה אף אם אין לו בטלית אלא חציה ישבע באמת על חצי האחר שאין לו בה פחות מחציה שהרי שניהם שותפין בשני החצאין, לפיכך אף על פי שנטל החצי האחד לעצמו כיון שלא נטל על מנת להסתלק מחציה השני לא אבד זכותו מחציה השני וכשהוא נשבע שאין לו בה פחות מחציה כדין הוא נשבע, אלא שחייב להחזיר חצי חציה הראשון שנטל אלא כיון שהוא טוען כולה שלי אי אתה יכול להוציא מידו בלא ראיה לפיכך הזקיקוהו לכלול כל שלשה חלקים בשבועתו וכו' ככתוב בפסקיו עיין שם. עד כאן:

כתב רש"י ז"ל וזה האומר חציה מודה הוא שהחצי וכו'. כתב כן לומר דאפילו לא אמר בין שנינו הגבהנוה אלא שאמר חציה שלי ולא פירש החצי האחר למי, בזה הלשון לבד שאומר חציה שלי מודה שהחצי האחר של חברו. אבל אכתי קשה לי על מה שכתב כמשפט הראשון מה שהן דנין עליו נשבעין וכו' והלא על החצי שהוא מודה אין דנין עליו ונשבעין עליו כדקתני זה ישבע שאין לו בה פחות משלשה חלקים תקנת חכמים כדי שלא ירמה אותנו וכדכתיבנא, חדא דעיקר תקנת השבועה גם כן מדרבנן היא ולא מדינא ותו דאמאי נתן מכשול לפנינו רש"י ז"ל וכתב דברים שאין בהם צורך ואינם מוסכמין לדברי התנא. ונראה לומר שרש"י ז"ל נשמר כדרכו שלא נפרש שדין הסיפא הוא דין חדש ולא כמשפט הראשון כדי לתרץ הקושיות ונפרש כך, שזה שאומר חציה שלי אף על גב דאין המיגו שלו מועיל להוציא מה שביד חברו מכל מקום מועיל לגלות לנו שאינו כל כך רמאי כמו חברו שטוען כולה שלי, ומשום הכי רמו רבנן שבועה עליו אפילו אמאי דמודה ליה חבריה כדי שיודה גם הוא לחברו שחציה שלו ויחלוקו בלא שבועה כדי שלא יבאו לידי שבועת שקר.

ונמצא לפי פירוש זה שאין משפט שבועה זו כמשפט שבועה של הבבא הראשונה שאפילו על מה שאין דנין עליו נשבעין, לפיכך הוצרך רש"י ז"ל לומר כמשפט הראשון מה שהן דנין עליו הם נשבעין וכו'. דהיכי לישתבע לימא שבועה שיש לי בה רביע מרע ליה לדבוריה, לימא כולה שלי ולדבריכם שאין לי בה פחות מרביע קרובה לשבועת שוא שהרי חברו מודה לו שיש לו בה חציה, לימא כולה שלי וחברי מודה לי שיש לי בה חציה ולדבריכם שבועה שבאותו החצי אין לי בה פחות מרביע כל זה אריכות ענין הוא, ואין הכי נמי שאם השביעוהו בסגנון זה שנפטר אלא בחרו להם חכמים סדר שבועה בלשון קצרה כדרכם בכל מקום. מורנו הרב נר"ו:

והאומר חציה שלי ישבע וכו'. איכא דקשיא ליה ולישתבע ולשקול חציה מיגו דאי בעי אמר כולה שלי ויש לו חציה בשבועה, כדאשכחן (ב"ב ע:) גבי שטר כיס היוצא על היתומים דנאמן ובשבועה חומשום מיגו. הרמב"ן ז"ל.

פירוש ואין לומר שאין אומרים מיגו אלא בטענה שלא יצטרך לישבע עליה דהא אמרינן בפרק המוכר את הבית (שם) גבי שטר כיס היוצא על היתומים דנאמן לומר החזרתי מיגו דאי בעי אמר נאנסו ומהימן בשבועה. הרשב"ץ ז"ל.

וניחא ליה כיון שזה תופס ועומד וזה תופס ועומד אין זה מוציא מיד זה משום מיגו, ומכאן יש לו ראיה שאין אומרים מיגו לאפוקי ממונא אלא לאוקומיה ממונא ברשותיה דמריה. הרמב"ן ז"ל.

ואף על גב דאמרינן בכתובות (יב:) דנאמנת לומר משארסתני נאנסתי מיגו דאי בעיא אמרה מוכת עץ אני ויש לה כתובה אלמא אמרינן מיגו לאפוקי ממונא, שאני התם דבחזקת בתולה נשאת וגם היא טוענת ברי והבעל ספק. הרשב"ץ ז"ל:

עוד כתב הרמב"ן ז"ל וז"ל וזו אינה ראיה דכי אמר כולה שלי הא לא שקיל אלא חצי מה שהוא טוען אף האומר חציה שלי אין לו אלא חצי מה שהוא טוען, שאם אתה אומר יש לו הכל יותר אתה מאמינו בטענה זו ממה שאתה מאמינו באותה שכולה שלי טומה שזה מודה לו הרי הוא כאלו חלק אותו חציו כבר נטלו, והאיך תאמר מיגו שהיה זה יכול לתבוע ממנו גלימא שלו נאמין אותו כשהוא טוען בטלית אחר הרי בטענת חצי זה אין לו דרך ליטול אותה לגמרי, אלא שורת הדין כך הוא לעולם אינו נוטל אלא חצי טעון יבלבד והדין שאמרו שאין אומרים מיגו לאפוקי ממונא אפשר הוא אבל יש לי לדקדק עליו. ובפרק חזקת הבתים (בבא בתרא לב: ד"ה אמאי) יתבאר בסייעתא דשמיא. עד כאן. וכן כתב הר"ן ז"ל (ד"ה וזה נוטל) וכמו שכתוב בנמוקי יוסף עיין שם:

ותלמיד ה"ר פרץ ז"ל (ד"ה זה ישבע) תירץ וז"ל אפילו למאן דאמר מיגו להוציא יש לפרש דלא אמרינן מיגו כי האי גוונא אלא מאותו ממון יאוהכי הוי מיגו, מיגו שיכול להרויח ממון זה דאי בעי אמר טענה אחרת בזה הממון שהיה נאמן בה, אבל כי האי גוונא לא האמינוהו על חציה מיגו דאי בעי אמר כולה שלי בכי האי גוונא לא אמרינן מיגו. ולא נהירא לשר מקוצי ז"ל דבגמרא (ג.) אמרינן מפני מה אמרה תורה מודה במקצת הטענה ישבע דאמרינן מיגו מממון לממון אחר. לכן נראה לי דכיון דלא נחית לשקר דאי נחית לשקר היה אומר כולה שלי אלא סבור שהגביהה בשעה שחברו הגביהה ולא היא ואם כן לא אמרינן מיגו. וראיה לדבר מדאמרינן (יבמות קיד:) מת בעלי במלחמה אינה נאמנת במטתו נאמנת ואמאי, דין הוא שנאמין אותה במת בעלי במלחמה מיגו דאי בעיא אמרה מת במטתו יבאלא אומר מסברא מת במלחמה שהלך. עד כאן:

וזה לשון גליון וזה נוטל רביע. כתוב בתוספות כדאמרינן בגמרא האי מיגו גופיה וכו' צריכין התוספות להביא ראיה דאם לא כן הוה אמינא דלא הוי מיגו טוב דשמא אינו מעיז פניו ברצון לתבוע הכל כדאמרינן במודה מקצת וכופר הכל. עוד כתוב בתוספות דהתם היינו טעמא משום דאפילו הוה שתיק וכו' פירוש אחרי שכבר טען הא שטרא אם היה שותק והיה מחזיק באותה טענה די אבל הכא צריך לטעון שום דבר. ובגליון תוספות תירץ אין לומר מיגו אלא במקום שיש לו טענה אחרת על אותו ממון וכו'. ונראה שהגליון נראה לו דוחק מה שהתוספות קורין מיגו להוציא אם היינו מאמינים לו על החצי, דהא להחזיק היה דאנן סהדי דמאי דתפיס כל חד דידיה הוא דהוי חציו לכל חד לכך רצה לומר הגליון דודאי גם זה דהכא הוי להחזיק אבל אין לומר מיגו אלא היכא שהיה לו טענה אחרת גם להחזיק דהיינו על אותו ממון, אבל כשטוען חציה שלי דהוי להחזיק אין להאמינו במיגו שהיה טוען כולה שלי דטענה זו היתה להוציא חצי האחר דהיינו ממון אחר, אבל בגמרא קאמר שפיר דאי לאו איערומי היה נאמן על הרביע מיגו דאי בעי אמר כולה שלי דטענה זו הויא להחזיק ברביע האחר דהא בלא זה טוען יותר ממה שנותנים לו. עד כאן.

ומהר"י כהן צדק פירש דמתניתין בהאי בבא מיירי כגון דאותו שטוען כולה שלי ידו מגעת עד חצי הטלית דמאי דתפיס דידיה הוא ואידך חציה הוא דהוי בחזקת שניהם ולכך יכול להוציא מחברו עוד רביע מאידך חציה, ואין צריך לדחוק ולפרש כמו שפירשו בתוספות דלא חשבינן כאלו כל אחד מוחזק חצי טלית. וגם יתורץ בזה מה שמקשים בתוספות דאמאי לא מהימן במיגו, דהא אי נמי הוה טעין על כולה לא היה נוטל חציה כדאמרינן לקמן (בבא מציעא ז.) שזה נוטל עד מקום שידו מגעת וכו'. והא דמוקי לקמן (שם) מתניתין בדתפסי בכרכשתא היינו רישא דקתני יחלוקו עד כאן.

אבל הרשב"ץ ז"ל כתב וז"ל זה אומר כולה שלי וזה אומר חציה שלי. אי האומר חציה שלי מוחזק בחציה לא היה נוטל חצי טענתו אלא כולה דהא אמרינן בגמרא דזה נוטל עד מקום שידו מגעת וכו', אלא מתניתין בכל פורתא ופורתא שניהם מוחזקין דתפסי בכרכשתא כדאמרינן בגמרא וכאלו כל אחד מהן מוחזק בכל פורתא בטלית ואין לאחד יתרון על חברו בחזקת חלק ממנה ומשום הכי כל אחד נוטל חצי טענתו בשבועה כדינא דרישא. עד כאן:

עוד הקשה מורנו הרב נר"ו דנהי דלא יועיל המיגו ליטול מה שביד חברו דמיגו להוציא לא אמרינן מכל מקום יועיל המיגו לפטרו משבועה ויטול רביע בלא שבועה למאן דאמר אמרינן מיגו לאפטורי משבועה. ויש לומר דאין הכי נמי אלא שבועה זו תקנת חכמים היא שלא יהא כל אדם הולך ותוקף בטליתו של חברו ויאמר חציה שלי כדי שיאמינוהו בלא שבועה ויטול רביע והכי איתא בגמרא. עד כאן דבריו.

והקשו עוד בתוספות דנימא דאין ספק מוציא מידי ודאי וכו'. כדאמרינן בפרק החולץ וכו'. ואין לתרץ דלכך אין מאמינין לו על הרביע בשבועה משום דאית ליה מיגו והוי להחזיק דכיון דאין ספק מוציא מידי ודאי אז הודאי הוי כמוחזק ואי אמרת מיגו אז הוי מיגו להוציא. גליון.

והרא"ש ז"ל תירץ דשאני הכא דהאי דאמר כולה שלי אינו ודאי בחצי הטלית אלא מתוך דברי האומר חציה שלי שהרי גם הוא מוחזק בחצי הטלית יגואי בעי הוה אמר כולה שלי ומשום דטען האמת לא יפסיד, ולא דמי ליבם שהוא ודאי בחצי הנכסים. עד כאן.

ותלמיד ה"ר פרץ ז"ל תירץ וז"ל שאני התם דטענותיו ברורות אבל הכא אין טענותיו ברורות וראיה מההוא ספק ויבם שבאו לחלוק בנכסי יתומים וכו'. (יבמות לא.). עד כאן.

והרשב"ץ ז"ל תירץ בענין אחר וז"ל לא דמי דהתם היבם הוא ודאי בכל הנכסים והספק ספק בכולן ואין לו ליטול כלום אבל זה אף על פי שהוא ודאי במקצת טלית לא חשיב ודאי בכולה הילכך מה שחברו מודה לו יטול מפני שהוא ודאי והשאר הוה ליה ספק וספק, ויחלוקו. עד כאן.

וכן תירץ הריצב"ש ז"ל וז"ל ונראה לי דלא דמי דהתם כיון שהיבם בנו ודאי מיד שמת הסבא הרי הוא מוחזק בכל הנכסים והספק בא להוציא מחזקתו ועליו להביא ראיה, אבל כאן אף על פי שהודה לו זה במחצית והחזיקו בטלית למאי דאתחזק דהיינו במחצית אתחזק ולא במחצית האחר. עד כאן:

גמרא למה לי למתנא תוב זה אומר כולה שלי הלא באמרו אני מצאתיה שמעינן מינה דכולה שלי. ופרקינן דלא הדר תנא כולה שלי אלא לאשמועינן דבראיה בעלמא לא קני למציאה. ואקשינן תו והאמר רבינא ומצאתה דאתא לידיה משמע. דברי רבינא בהגוזל בתרא (ב"ק קיג:) הלכתא אין פורטין לא מתיבת המוכסין ופשיטא היא. ושקלי וטרי לאוקומה למתניתין בחדא ולא מתוקמא ואוקימנא רישא במציאה וסיפא בקנייה זה אומר כולה שלי אני קניתיה וזה אומר אני קניתיה ונתתי דמיה. רבינו חננאל ז"ל.

והרא"ש ז"ל פירש למה לי למתנא זה אומר אני מצאתיה וכו'. פירוש סלקא דעתיה דמתניתין תרתי קתני רישא במציאה וסיפא במקח וממכר או בירושה או בזה אומר אני ארגתיה וזה אומר אני ארגתיה. ופריך תרתי למה לי ליתני חדא ושמעינן אידך מינה. ומשני חדא קתני וכולה איירי במציאה. ותו פריך כיון דחדא קתני ליתני אני מצאתיה וכולה שלי יד. עד כאן.

וכן פירש מהר"י כהן צדק ז"ל וז"ל חדא קתני וכו'. תימה לי מה תירוץ הוא זה ומאי שני ליה ממאי שהקשה ליתני חדא. ונראה דהמקשה סבור לאוקמה מתניתין בתרתי מילי חדא במציאה וחדא במקח וממכר אבל אכתי לא אסיק אדעתיה צריכותא דלקמן דאי כולה במציאה לשתוק מכולה שלי, והכי פירושו ליתני חדא או מציאה או מקח וממכר ומשני חדא קתני ולא איירי בתרי מילי והדר פריך אי חדא קתני ליתני אני מצאתיה וכו'. עד כאן:

וזה לשון הראב"ד ז"ל למה לי למיתני זה אומר וכו'. ליתני חדא דמאי אולמיה דהאי מהאי. חדא קתני פירוש חדא טענה היא דצריכי תרווייהו להדדי. הדר אקשיה וליתני אני מצאתיה ואנא ידענא וכו' כלומר ואמאי צריכי להדדי מי לא ידענא דכולה שלי קאמר. עד כאן.

וה"ר י"ט אל אשבילי ז"ל פירש וז"ל למה לי למתנא זה אומר וכו'. ליתני חדא וכו'. פירוש ממה נפשך דאי תרווייהו במציאה למה לי תרתי טענתא, ואי חדא במציאה ואידך במקח וממכר או טענה אחרת בחדא נמי סגי ויליף אידך מינה דמאי שנא טענה זו מטענה זו. עד כאן.

ובגליון פירש ליתני חדא. פירוש ישנה הכל בבא אחת ומשני אין הכי נמי דשנה הכל בבבא אחת. והא דלא פריך מיד והא זה וזה קתני, היינו משום דעדיין לא ירד למסקנא אם הפירוש דילמא תנא סיפא לגלויי רישא או לייתורא, דאי תנא סיפא לגלויי רישא אז הוי ניחא דתנא זה וזה לכך יורד תחלה למסקנא והדר פריך. עד כאן:

ומה"ר יצחק אבוהב ז"ל כתב וז"ל למה לי למתנא וכו'. ליתני חדא. הפירושים שסובלת זו הקושיא הם ארבעה. הראשון. דמה צורך להזכיר כולה שלי שהוא כפול מאחר שאמר אני מצאתיה. והשיב המתרץ חדא היא וכו' וחוזר המקשה ואומר שאין קושייתו מתורצת שאפילו בזה האופן אין צריך אלא זה אומר אני מצאתיה בלבד. וזהו מה שהאריך בלשונו למה לי למתני וכו' ליתני חדא לומר שאחת מאלו היא מיותרת כיון שהשנים בנושא אחד שהוא מציאה. השני. שהמקשה הבין שזאת המשנה מדברת בשני נושאים כדלקמן, והקשה שבכולה שלי נכלל אני מצאתיה. ותירץ חדא קתני והודיעו שני עניינים האחד שמשנתנו לא קתני אלא חדא, השני דמדברת במציאה ולא במקח וממכר. ואלו הפירושים נראים יפה אלא שיש להם קושיא אחת בכלל ולכל אחת בפרט. בכלל אמאי קאמר ליתני חדא. בפרט שלפירוש הראשון אינו צריך לומר אלא למה לי למתני כולה שלי שזה נראה מיותר. ולפירוש השני הוה ליה למימר למה לי למתני אני מצאתיה שזה נראה מיותר. בשביל דוחקים אלו נפרש פירוש אחר מורכב משני פירושים אלו והוא בשני אופנים, הראשון שבראשונה מקשה למה תני שתי טענות ואחר כך הקשה שעל המעט יאמר השתי טענות בבבא אחת אבל לא עשה כן אלא לקח שתי טענות ושתי בבות זהו שחזר ואמר ליתני חדא. או נאמר באופן אחר שהמקשה לא ידע פירוש המשנה ואמר לא ימנע, או התנא במה שאמר שתי בבות רצה להביא שני נושאין שהם מציאה ומקח וממכר או הכל נושא אחד של מציאה, אם שני נושאין מה צורך להביא שניהם די באחד מהם, ואחר כך חזר ואמר שאם הכל ענין אחד של מציאה ליתני חדא בבא ואם תאמר דלא תנא אלא בבא אחד יש לו דוחק אחר דליתני חדא רצה לומר ליתני אני מצאתיה וממילא משתמע דכולה שלי, כל זה רצה להקשות במה שאמר ליתני חדא והמתרץ לא הבין הקושיא וחשב שלא היה מקשה אלא ממשמעות ולזה אמר אין חדא קתני. וחזר המקשה לומר שיותר מזה נתכוון בקושיתו.

ורבינו נר"ו הקשה לפירושים היותר חשובים מאלו שאמרנו שאיך יש לו מקום למקשה להקשות שמה צורך לומר אני מצאתיה או כולה שלי, שצורך גדול הכריחו לתנא להביא אני מצאתיה שהרי אנו מוכרחין לומר שבמשנתנו ליכא טענת רמאות כמו שהוא מבואר בגמרא לקמן (בבא מציעא ג.) שאם לא כן אלא שגם במשנתנו איכא טענת רמאי יש לנו מקום להקשות ולומר לימא מתניתין דלא כרבי יוסי, ואם כן לזה הוצרך לומר אני מצאתיה דאי לא תני אלא כולה שלי נראה שהוא כולל כל הטענות שבמציאות בין איכא רמאי בין ליכא רמאי לזה תני מצאתיה לומר שבזה הנושא של מצאתיה בלבד והדומה לזה דליכא רמאי הוא דאמרינן יחלוקו. ואם כן העלנו מפירוש זה שאין מקום למקשה להקשות למה לי למתני אני מצאתיה. ולהבין כוונת המקשה נקשה קושיא בלשון המקשה והיא זאת שמה שנראה שהוא מיותר בלשון התנא אינו אלא מה שהביא באחרונה שמה שאמר בתחלה אינו מיותר כלל שהכרח הוא להביא הטענה במה שיחלוקו ואם כן לא היה לו למקשה לומר אלא למה לי למתני כולה שלי, ולזה נאמר שהמקשה הקשה לא ימנע או כוונת התנא במשנתנו לכלול לכל הטענות בין איכא רמאי בין ליכא רמאי, או אינו אלא בדליכא רמאי אם כוונתו לכלול כל הטענות למה לי למיתני תרתי כלומר שני נושאין דהכל כלול בזה אומר כולה שלי ואם תאמר משנתנו בדליכא רמאי ליתני חדא שהוא זה אומר אני מצאתיה, ולזה האריך ואמר למה לי וכו' כלומר בזה הלשון יש שני פירושים אם מדברת אפילו בשיש רמאות למה לי למתני תרתי שהכל כלול בכלה שלי ואם מדברת בשאין רמאות ליתני חדא. והשיב המתרץ ואמר שכוונת התנא להביא בדליכא רמאי עם כל זה לא יהיה כוונתו לומר שלא יהיה רמאות לא בטענות ולא במציאות שאף על פי שבטענות יהיה רמאות אם במציאות אפשר שלא יהיה רמאות סובר התנא שיחלוקו, ואם כן מאחר שכוונת התנא היא זו הוה אמינא מאי מצאתיה ראיתיה רצה לומר שהיינו אומרים שהדין שאמר התנא אינו אלא בדליכא רמאות כלל אפילו בטענות, כגון אני מצאתיה שפירושו ראיתיה ונראה שאינם מחולקים כלל בהגבהה ששניהם מודים ששניהם הגביהוה אבל הם חולקים בראיה שהם חושבים דבראיה בעלמא קני ולפיכך חולקים בראיה, ובזה הנושא ליכא רמאי כלל לא במציאות ולא בטענות שבראיה אין אנו יכולים לומר שאחד יודע שחברו ראה את המציאה תחלה ועם כל זה הוא אומר שהוא ראה אותה תחלה, שזה אינו יודע כלל אם ראה חברו אם לאו ולפיכך חושב שהוא ראה אותה תחלה ואם כן אין בכאן רמאות לא בטענות ולא במציאות דדילמא תרתי בהדי הדדי אגבהוה. ואם לא אמר אלא אני מצאתיה היינו אומרים דלא אמרינן יחלוקו אלא בזה הנושא דליכא רמאות כלל לזה אמר כולה שלי לומר לך שגם כן אמר יחלוקו אפילו בדאיכא טענות ברמאות כיון שבמציאות אפשר שלא יהיה רמאות שמה שהתנא שולל מכאן אינו אלא טענות רמאות בין במציאות בין בטענות כגון הנושא של רבי יוסי.

ובזה הפירוש תמצא מתורצת הקושיא שהרמב"ן ז"ל מקשה. והיא שהאיך סלקא דעתין למימר בראיה קני דהא בסיפא תמצא בבירור דבראיה לא קני, דאין לומר שהדין יהיה כך אלא שהבעלי דינים חושבים דבראיה קני ובשביל זה הם אומרים אלו הטענות והמקשה הקשה אחר כך ואמר שמאחר שדינו כללי וכולל גם כן לנושא שיש בו רמאות בטענות ליתני כולה שלי ולא בעי אני מצאתיה. ובזו הקושיא יש לעיין ולהקשות שהכרח הוא לתנא להביא אני מצאתיה, שאם לא יאמר אלא כולה שלי יעלה על דעתנו שהוא כולל נושא דשנים שהפקידו שהוא רמאות אפילו במציאות. ולזה נשיב שאף על פי שלא יאמר אלא כולה שלי לא יעלה על דעת שהוא כולל נושא דשנים שהפקידו דשאני מתניתין שאנו רואים דשניהם תפוסין בטלית ולפיכך אמרינן יחלוקו אבל בשנים שהפקידו שאינם תפוסין דין הוא שיהא מונח. וזה דקדק בתשובתו שאמר בעלמא דקתני כלומר במתניתין שאפילו לא יאמר כולה שלי לא יעלה על דעתנו שהוא כולל כל רמאות אבל בעלמא דקתני לשון מציאה הוה אמינא דבראיה קני. עד כאן:

וזה לשון אחרון אחר למה לי למתני וכו'. בהא שמעתי טואיכא תמיהי טובא דלא ימלט, או סבר האי מקשה דכולה מתניתין במציאה או רישא במציאה וסיפא במקח וממכר או בזה אומר אני ארגתיה. אי סבר דכולה במציאה מצית למימר דפריך בתרי גווני חדא למה לי למתני וכו' ליתני אני מצאתיה וכולה שלי, ולפי זה הוה אתי שפיר מאי דאריך ותני למה לי למיתני זה אומר וזה אומר דעיקר פרכיה הוא מזה וזה כדפריך לבסוף. אבל קשה דמאי משני חדא קתני והא על דא קא בכינא ופריך דלא ליתני זה וזה דמשמע דהוו תרי ענייני. ותו מאי האי דהדר פריך וליתני אני מצאתיה ואנא ידענא דכולה שלי דאם כן קשה מדידיה אדידיה דמעיקרא קאמר דליתני זה אומר אני מצאתיה וכולה שלי ואם כן האי פירושא לית ביה מששא כלל. שני למה ליה למימר זה אומר וזה אומר וכו' לימא זה אומר אני מצאתיה וזה אומר אני מצאתיה ואנא ידענא דכולה שלי או ליתני כולה שלי ולא בעי אני מצאתיה. וגם לדרך זה קשה דלמה לו להאריך כל כך לימא למה לי למתני תרתי ליתני חדא דבשלמא לפירוש הראשון ניחא דעיקר קושייתו זה וזה, אלא לזה הפירוש קשה דעיקר הפירכא היא תרתי למה לי והכי איבעי ליה למימר. ותו מאי קמהדר חדא קתני וכי לא ראה הקושיא של זה וזה דפריך לקמן ושתי קושיות אלו סותרות גם הדרך השני, דרישא במציאה וסיפא במקח וממכר. ועוד קשה לי לזה הדרך דרב פפא דהדר לאוקומי מתניתין כמאי דהוה סלקא דעתין מעיקרא דרישא במציאה וסיפא במקח וממכר הוה ליה למימר לעולם רישא במציאה וכו' כי אורחיה דתלמודא.

ועוד יש להקשות לכל הפירושים ליתני חדא למה לי. ועוד למה האריך המתרץ ואמר זה אומר אני מצאתיה וכולה שלי וזה אומר אני מצאתיה וכולה שלי בחדא סגיא. ועוד למה חלק קושייתו לשנים ולא עוד אלא שנראה שזה אומר אני מצאתיה ישרה בעיניו ותוך כדי דבור הקשה בהפך ליתני כולה שלי ולא בעי אני מצאתיה. ועוד אמאי שני בדבוריה, לעיל קאמר אני מצאתיה ואנא ידענא ולבסוף קאמר ליתני כולה שלי ולא בעי אני מצאתיה לימא ולא בעי בתרווייהו.

ותירוצא דמילתא דהאי מקשה סבירא ליה דכולה מתניתין במציאה ופריך למה לי למתני תרתי ליתני זה אומר אני מצאתיה או זה אומר כולה שלי כי שקולות הן בעיניו ומחדא אתיא לה חברתה ולכן הוסיף ליתני חדא להודיענו כוונתו דליתני אני מצאתיה או כולה שלי אי זו מהן שירצה. ואלו לא תני ליתני חדא הוה במשמע דקשה ליה ליתני אני מצאתיה ולשתוק מכולה שלי כאורחא דתלמודא כי האחרון הכביד על הראשון ולשתוק מיניה, ונדון דידן לא משמע הכי אדרבה שכולה שלי היא ישרה בעיניו טפי ולכן אמר וליתני כולה שלי ולא בעי כלל אני מצאתיה, ואלו לעיל מינה אמר ואנא ידענא כדאמרן. והא דלא קתני למה לי תרתי ליתני חדא משום דהוה משמע דאין חילוק בין אי תנא להו להני תרתי בלשון זה וזה או זולתו וזה הפך האמת דאפילו בתר דתריץ דצריכי תרווייהו קשה ליה לשון זה וזה, ולהכי קאמר למה לי למיתני זה אומר וזה אומר לרמוז לקושיא דלבסוף ומשני חדא קתני כלומר כולה חדא בבא היא וסיפא פירושא דרישא והאריך בלשונו זה אומר וכולה שלי וזה אומר וכולה שלי לתקן מה דאפשר לתקוני בלשון זה וזה כלומר מה שאמר זה אומר אני מצאתיה פירושו זה אומר כולה שלי וזה אומר אני מצאתיה פירושו כולה שלי. והמקשה חשב שכולה שלי איצטריך להשלים חסרון זה אומר אני מצאתיה שבלשון אני מצאתיה אין שם גזרה כלל ושלכן הוצרך לומר כולה שלי לתיקון הלשון כי הוא מאמר בלתי שלם, ולהכי פריך וליתני מצאתיה ואנא ידענא כלומר הענין מובן מעצמו וחסרון המשתלם מאליו בידיעה מהו (וזהו שאמר) ואנא ידענא ולא קאמר ולא בעי, דנהי דבעי כולה שלי לשלמות המאמר אבל טזידענא ממילא וכיון דלא מצו למטעי למה לי למתני וכו' והתרצן גלה אז דעתו כי מצאתיה מאמר חסר ממנו חסרון לא יוכל להמנות משום דהוה אמינא מאי מצאתיה ראיתיה, ולכן הוצרך להאריך ולומר כולה שלי לפרושי למילתיה אז המקשה הקשה בכח גדול דכיון דכולה שלי פירוש מצאתיה וכולה שלי לא בעי פירוש ליתני כולה שלי ולא בעי אני מצאתיה כלל וכשתירצו לו דתרווייהו צריכי הקשה זה וזה קתני שהיתה בכח המאמר הראשון, ולא הקשה אותה מתחלה כשאמר חדא קתני משום דנמשכת קושית וליתני אני מצאתיה ואנא ידענא ממאי דקא מהדר ליה דחדא קתני ועל דבריו בהודעת הקדמתו הקשה אליו לפי שהיא קושיא יותר חזקה לאין שיעור מפירכת ההקדמה. ולפי דרכנו לא צריכינן לדחוקי במה שכתבו התוספות דאית דוכתא דפריך הכי ואית דוכתא דלא פריך. וטעמם לתרץ למה איחר קושייתו עד הנה ואמרו שאין הקושיא כל כך חזקה. עד כאן דבריו:

ומורנו הרב נר"ו כתב וז"ל למה לי למיתני זה אומר וכו'. איכא למידק עלה אף על גב דהאי מקשה לא אסיק אדעתיה דחדא במציאה וחדא במקח וממכר כדמסיק רב פפא, מכמה טעמי חדא דמקח וממכר מאן דכר שמיה במתניתין. ותו דליחזי זוזי ממאן נקט כדפריך בגמרא, ותו דסוף סוף אצטרכינן להו מכל מקום הוה ליה למימר דחדא בדליכא ודאי רמאי ואידך בדאיכא ודאי רמאי כדמשמע לישנא דכולה שלי ואתה תופס עמי לגזלני. ובשלמא לפי שיטת רש"י ז"ל דמפרש דהיכא דאיכא ודאי רמאי יהא מונח ניחא, אבל לפירוש רבינו חננאל ושאר מפרשים ז"ל דמפרשי למתניתין אפילו היכא דאיכא ודאי רמאי קשה. ותו למאן דמפרש דלאו דוקא אוחזין אימא חדא באוחזין וחדא בשאין אוחזין. ותו אמאי אוריך כל כך בלישניה לימא ליתני חדא ותו לא. ותו אחר שהאריך כל כך למה הוצרך לומר בסוף ליתני חדא. ותו דהשתא משמע ליה דכל אחד משתי הבבות שוות והדר פריך דליתני כולה שלי ולא ליתני אני מצאתיה דמשמע דכולה שלי עדיף טפי. וכבר ראיתי מי שפירש שהמקשה ידע שפיר דחדא במציאה וחדא במקח וממכר וקשיא ליה דתרתי למה לי, והמתרץ לא הבין כוונת המקשה והוקשה לו לפי שיטה זו דהוה ליה לרב פפא לומר לעולם רישא במציאה וסיפא במקח וממכר. ואני יזלפי שיטתו, זו הטעאה, שאין דרך התלמוד לומר לעולם אלא באוקמתא דאתאמרא בהדיא אבל זו לא הוזכרה ולא עלתה על לב מעולם אבל עיקר הפירוש לא ניחא ליה מהטעמים שכתבתי למעלה. ותו כלום אדם בונה בנינו על תהו דמי אמר לו שהדבר מוכרח שחדא במציאה וחדא במקח וממכר עד דקשיא ליה ליתני חדא דילמא חדא דליכא ודאי רמאי וחדא דאיכא ודאי רמאי וצריכי חדא משום שבועה וחדא משום חלוקה, אי נמי לא זו אף זו קתני וברישא הוה ליה לפרושי דחדא במציאה וחדא במקח וממכר והדר ליפרוך תרתי למה לי. ותו דצריכין הם לומר שהמתרץ לא הבין דבר עד סוף הסוגיא וזה דוחק וכל כי האי דרך המפרשים לאמרו וכאן לא דברו כלל. ותו דאמאי משבש ליה ואזיל כולי האי מיד הוה ליה למימר מי סברת חדא קתני לא תרתי קתני חדא במציאה וחדא במקח וממכר. ותו דסתם תלמודא שהוא המקשה ידע לה אמאי קבע לה בשם רב פפא. ותו דמאי דאקשינן לעיל אמאי אוריך כל כך אינו מתורץ בדרך זה. וכבר ראיתי מאן דארכבה אתרי רכשי כדי לתרץ קושיא זו ואמר דהכי פריך מה נפשך אי חדא במציאה וחדא במקח וממכר למה לי למתני וכו' ואי תרווייהו במציאה תרתי במציאה למה לי, והיינו דקאמר ליתני חדא וכו' והמתרץ לא הבין כוונת המקשה ואמר דיותר מזה נתכוון בקושייתו דליתני אני מצאתיה וכו'. עוד אפשר לפרש לפי דרך זה שבראשונה הקשה אמאי תנא שתי טענות ואחר כך חזר והקשה שעל המעט יאמר שתי הטענות בבבא אחת אבל לא עשה כן אלא תנא שתי טענות ושתי בבות והיא אחת שיש בה שתים. וכל הדרכים האלו לא ישרו בעיני לפי שהם בנויים על הקדמות בלתי צודקות ועל כן לא ראיתי להאריך בהן ובקושיות שיש עליהם.

ולפי פשטן של דברים המקשה הזה לא אסיק אדעתיה הא דרב פפא מטעמי דאמרן לעיל וחשב דתרווייהו במציאה כפשטא דמתניתין ועלה בעי תרתי במציאה למה, ומשום דידע שפיר דאיכא לתרוצי דחדא קתני רצה לנעול דלת בפני תשובה זו ואמר למה לי למתני דמלישנא דמתניתין משמע דתרתי קתני כדפריך לבסוף, וכדי שלא יטעו בהבנת קושייתו לומר דהכי קא קשיא ליה דלעולם חדא קתני אבל אמאי תני לה בלישנא דתרתי, זה אומר אני מצאתיה וכולה שלי מיבעי ליה לפיכך פירש קושייתו ואמר דליתני חדא. והמתרץ הבין יפה קושייתו וכחש בהקדמתו דחדא קתני ולא נתן אל לבו לישנא דזה וזה ואפשר דסבר השתא דזה וזה לאו דוקא דמשום דהפסיק בזה אומר אני מצאתיה הוצרך לומר זה אומר כולה שלי. אי נמי דאורחיה דתנא הכי כמו שכתבו התוספות דאית דוכתא דפריך ואית דוכתא דלא פריך אבל לעולם חדא קתני, והמקשה מקשה בסוף דליתני כל דברי הטוען ביחד זה אומר אני מצאתיה וכולה שלי וזה אומר אני מצאתיה וכולה שלי והיינו דאיצטריך לאורוכי והא זה וזה קתני זה אומר אני מצאתיה וכו' דוק ותשכח. והא דלא מוקי סיפא בדאיכא ודאי רמאי דאי משום הא ליתני כולה שלי ותו לא דכולה שלי משמע בכל גוונא, אי נמי ליתני אני ארגתיה ואכתי תרתי למה לי. והא דלא מוקי לה לסיפא להיכא שאינם אוחזין משום דאכתי תרתי למה לי ליתני שנים המתעצמין על הטלית זה אומר וכו' דמשמע בכל גוונא בין אוחזין בין בלתי אוחזין, וכי תימא אי לא תני משנה יתירה הוה מוקמינן לה בדמסתבר טפי דהיינו כשאוחזין או בדליכא רמאי הא ליתא דאדרבה כשאינם אוחזין מסתבר טפי מדמחייבינן ליה שבועה ובדאיכא רמאי מסתבר טפי מדרמינן שבועה עליה כי היכי דלודי, הילכך איכא למימר הכי ואיכא למימר וכולה שלי משמע בכל גוונא דהכי סגי ותרתי למה לי, חדא קתני זה אומר אני מצאתיה וכולה שלי וכו' ואם תאמר כל אריכות זה למה מאחר שתירץ דחדא קתני הא משתמע שפיר. ותו קשה היכי אפשר לומר דחדא קתני דנהי דזה וזה לא משמע ליה לחלק הרי הפסיק בזה אומר אני מצאתיה, ובשלמא אי תרתי קתני שפיר אבל אי חדא קתני איך הפסיק באמצע טענתו של ראשון במקצת טענה של שני. ויש לומר דחדא מיתרצא חברתה דהיינו שהוצרך להאריך ולומר זה אומר אני מצאתיה וכולה שלי שזו היא טענתו וחדא קתני והתנא סדר הדברים כפי דרך הטוענים דלא שבקיה לסיומי למילתיה עד דאמר אידך אני הוא שמצאתיה ומעשים בכל יום בין הטוענים כזה.

וליתני אני מצאתיה ואנא ידענא דכולה שלי. אורחיה דתלמודא דפריך הקל הקל ברישא והדר פריך ומי מצית אמרת וכו' שהיא קושיא יותר חזקה. אי נמי פריך לפי שיטת המתרץ דסבר דחדא קתני והדר מפיק ליה מהך סברא. ואם תאמר דמשמע דזו היא קושייתו הראשונה דליתני חדא. ויש לומר דמעיקרא פריך דודאי תרתי קתני כדמשמע לישנא דמתניתין אלא דתרתי במציאה למה לי והשתא פריך לדידך דסברת חדא קתני נהי דחדא היא מכל מקום ליתני אני מצאתיה ואנא ידענא דכולה שלי והוא ייתור לשון ללא צורך, ובשלמא אי תרתי קתני ודאי לחדותי מילתא אתי אלא דלא ידענא מאי אבל אי חדא קתני קשיא טפי שהלשון הוא מיותר לגמרי מצד עצמו והיינו דקאמר ואנא ידענא דכולה שלי. אי נמי הכי פריך בשלמא אי תרתי קתני אין שם אלא קושיא אחת שהוא ייתור אבל אי חדא קתני קשיא זה וזה, ולקושיית הייתור לא תרצת וקושיית זה וזה קתני כבר רמזה המקשה במה שהביא לשון המשנה וכדכתיבנא לעיל. והמתרץ הבין שיש להקשות והא זה וזה קתני ולא חש לה דהא איכא דוכתי דלא פרכינן לה. והוא יחיודע דכל דאפשר לפרושי בכי האי לישנא בלשון בשלמא, לא מפרשינן ליה בלשון אכתי. ועדיין יש לדקדק דאי תנא מצאתיה הוי משמע גם אני מצאתיה תנא כולה שלי לומר אני מצאתיה כולה לבדי. יש לומר חדא דאני מצאתיה כולה משמע. ותו דליתני אני מצאתיה כולה ומאי וכולה שלי דקתני ועל כרחך אית לן למימר דמצאתיה כולה משמע דהא במסקנא מוקמינן חדא במציאה וחדא במקח וממכר משמע דבלשון מצאתיה טוען שכולה שלי וזה ברור. עוד איכא לפרש אי אמרת בשלמא תרתי קתני וחדא דאיכא רמאי וחדא דליכא רמאי וחדא משום חלוקה וחדא משום שבועה. עד כאן.

הוי אמינא בראיה בעלמא קנה. ולא פירוש יטהגבהה כיון שאין לה דעת אחרת מקנה, דבמקח וממכר הוא דבעינן משיכה או הגבהה. הריטב"א ז"ל.

ואם תאמר והיכי סלקא דעתין הכי והא בהדיא תנן לקמן (בבא מציעא ט:) היה רוכב על גבי בהמה וראה את המציאה אמר לחברו תנה לי ואמר אני זכיתי בה זכה כ. אלמא בראיה לא קני שאלו כן למה זכה בה השני. ויש לומר דאי מההיא הוה אמינא דמאי דאמר אני זכיתי בה לאו בנטילה קאמר אלא בראיה שראה אותה תחלה, וכי תימא אי הכי פשיטא סלקא דעתך אמינא כיון שלא נטלה עד שאמר לו חברו תנה לי גלי דעתיה דלצורך חברו הגביהה ולא ניחא ליה דליקני לא בראיה ולא בהגבהה וזכה בה לשם חברו, קמשמע לן דאפילו הכי כל שעודה בידו נאמן לומר דבראיה זכה בה תחלה. הר"ן ז"ל:

והרמב"ן ז"ל כתב וז"ל איכא למפרך ומי מצית למימר בראיה קני והא קתני סיפא (שם) היה רוכב על גבי בהמה וכו'. כא. ואיכא דמפרקי לה דהוה אמינא שאני התם דאמר תנה לי דגלי אדעתיה דלא ניחא ליה דליקני אלא בהגבהה, ולא דאיק וכי יניחנה שם וילך לו. עד כאן.

ויש מתרצים דשאני התם משום דלא אמר תקנה לי ראייתי אבל אם אמר תקנה לי ראייתי הוה אמינא דקונה לו ראייתו משום הכי תני כולה שלי דבראיה לא קני. ואף על גב דגבי ארבע אמות של אדם אמרינן בגמרא (י.) דאין חילוק בין אמר ליקנו ללא אמר, התם היינו טעמא משום דד' אמות מתורת חצרו קנו ומשום הכי דין הוא שיקנו לו בין אמר בין לא אמר אבל בראיה היה אפשר לחלק, ואין זה מחוור. הרשב"ץ ז"ל:

עוד כתב הרמב"ן ז"ל וז"ל ואיכא דמפרקי בתוספות כיון דהכא לא תני משנה יתירה לאשמועינן דבראיה בעלמא לא קני, לא תיקשי לך הא תו למה לי אלא מילתא אגב אורחיה קמשמע לן ואורחיה כבדתנא הוא לעקם שתים ושלש תיבות כדי להשמיענו דין אחד אף על פי ששנאו במקום אחר. ורמיזא להא מילתא בריש מסכת יבמות דבעי בגמרא למה לי למתנא פוטרות צרותיהן ליתני אוסרות. אי תנא אוסרות הוה אמינא אוסרות ליבום אבל מחלץ חלצן אף על גב דקתני סיפא מן החליצה דמההיא שמעינן דאפילו מחלץ לא חלצן. וכיוצא בה בתחלת מסכת ברכות דקאמר והא קמשמע לן דכפרה לא מעכבא אף על גב דממתניתין דסוף נגעים (פי"ד מ"ג) שמעינן דמייתי כגבפרק הערל (יבמות עד:) העריב שמשו אוכל בתרומה. אבל רש"י ז"ל (ד"ה בעלמא) כתב דלא אשמועינן שום תנא דלא קני מציאה אלא בהגבהה. ולדבריו הא דקתני ראה את המציאה יש לפרשה בשראוה שניהם או האחד קודם דסלקא דעתך אמינא כיון דאמר תנה לי והוא נטלה לימא כדליתנה לו גלי אדעתיה דלא ניחא ליה דליקני בראיה ולא בהגבהה וזכה לשם חברו קמשמע לן ולא מחוור. ועוד דלמסקנא דאמרינן דרישא במציאה וכו' נימא דבראיה בעלמא ליקני דהא לא תני שום תנא דלא קני מציאה אלא בהגבהה.

ולדידי משמע דהא דקא סלקא דעתין למימר בראיה בעלמא קני משום דלישנא דמתניתין הוה משמע לן הכי משום דקתני מצאתיה ולא קתני הגבהתיה, ואף על גב דקתני לקמן דלא קני בראיה הוה אמינא האי תנא פליג עלה וסבר דקני בראיה והיינו דאקשיה וליתני כולה שלי ולא בעי אני מצאתיה. ומאי קושיא הא איצטריך לאשמועינן דלא קני בראיה אלא שמע מיניה דאי לא תנא לשון מציאה לא איצטריך לאשמועינן הא, דמסיפא שמעינן ליה. ומפרקינן בעלמא דקתני לשון מצא הוה טעינא נמי בהא ואמינא דקסבר ההוא תנא דתנא לשון מציאה דבראיה קני, ובמסקנא דאסיקנא דחדא במציאה וכו' הדרינן מהך סברא ואמרינן דכי תני תנא בעלמא לשון מציאה דומיא דלישנא דקרא תני לה הואיל ושמעינן ליה הכא בסיפא דמתניתין דבראיה לא קני. עד כאן:

וזה לשון הרשב"ץ ז"ל ומיהו לרש"י ז"ל שכתב דלא אשכחן שום תנא שאמר דלא קני מציאה אלא בהגבהה קשה דלכאורה משמע מהנהו מתניתין דלא קניא מציאה בראיה אלא בהגבהה. ואפשר לומר דאי מההיא הוה אמינא מאי דאמר אני זכיתי בה לאו בנטילה קאמר אלא בראיה שראה אותה תחלה וקמשמע לן דאף על גב שלא נטלה עד שאמר לו חברו תנה לי זכה בה, שלא תאמר גלי אדעתיה דלא ליזכי בה לא בראיה ולא בנטילה אלא בשביל חברו קמשמע לן דכל זמן שהיא בידו נאמן לומר לעצמי זכיתי בה בראיה, ואידך נמי דנפל לו עליה הכי הוא שהמחזיק בה אומר שהוא ראה תחלה וקמשמע לן דאף על גב דאידך נפל לו עליה נאמן המחזיק לומר אני ראיתיה תחלה. ואין זה נכון. ועוד כי אקשינן לקמן וליתני כולה שלי ולא בעי אני מצאתיה מאי קושיא והא איצטריך לאשמועינן דלא קני בראיה.

והרמב"ן ז"ל כתב דהשתא הוה סלקא דעתיה למימר דלישנא דמצאתיה משמע דאפילו בראיה קני לה מדלא קאמר הגבהתיה, ואף על גב דאשכחן לקמן דלא קני אלא בהגבהה הוה אמינא דהאי תנא פליג עליה וקסבר דקני בראיה, דלשון מצאתיה הכי משמע ומשום הכי אקשיה ולא ליתני כלל אני מצאתיה דלא שמעינן כהדמציאה לא קני אלא בהגבהה הרי יש משניות מפורשות לקמן. ומפרקינן דמשום הכי תנא אני מצאתיה לאשמועינן מלישנא יתירה דבראיה לא קני, כי היכי דלא ליטעי בעלמא דמצא לשון ראיה משמע משום הכי תנא משנה יתירה דלשון מצא לאו בראיה בעלמא משמע. וזה אינו מחוור. דאם כן דלשון מציאה משמע דבראיה בעלמא קני סיפא דאסיקנא דתרתי קתני לימא דתנא דידן אית ליה דבראיה בעלמא קני ופליג אתנאי דלקמן דאמרי דלא קני אלא בהגבהה, ודוחק לומר דהשתא הדרינן מהך סברא ואמרינן דכי תני תנא בעלמא לשון מציאה דומיא דלישנא דקרא תנא לה דעד דאתא לידיה לא קני ליה. הלכך התירוץ הנכון הוא תירוץ התוספות. עד כאן:

וזה לשון הרשב"א ז"ל (סוד"ה למה לי) ויש לומר דכל היכא דלא תני אלא חדא אמרינן דתנא לישנא דקרא נקיט, אלא דכי הוה סלקא דעתין דתנא לישנא יתירא הוה אמרינן דדילמא תנא משום דלא תטעה בלישניה למימר דלישנא דעלמא נקט הוא דקתני הכי, אבל השתא דלא תני אלא חדא ודאי מימר אמרינן דתנא לישנא דקרא נקט. עד כאן:

וכתב מהר"י אבוהב ז"ל וז"ל כתב הרמב"ן ז"ל שרש"י ז"ל סובר דלא אשמועינן שום תנא וכו'. ולפי זה יש מקום להקשות לרש"י ז"ל מסיפא דמשנתינו שבבירור אומר שבראיה לא קני, ונראה שאין זו כוונת רש"י ז"ל שראוי שתדקדק בכוונת רש"י ז"ל שלא אמר לא אשמועינן שום תנא שיאמר דלא קני בראיה, שאם היה אומר כך בודאי הוה קשה ליה סיפא דמתניתין שאומרת דבראיה לא קני בשלא בא לו קנייה אלא בראיה בלבד שיותר חשובה קניית הגבהה מקניות אחרות, אבל בזמן שהרואה גם כן מגביה עם חברו ויהיה לו יותר הראיה לעולם אימא לך שכל התנאים יודו מי שיש לו הראיה הוא קונה ולא הגבהה בלבד. זהו שאמר רש"י ז"ל לא אשמועינן שום תנא דלא קנה אלא בהגבהה שכל התנאים יודו מי שיש לו מציאות לקנות באופן אחר אע"פ כושלא יהיה הקנייה בהגבהה כמו שאמרתי, ובזמן שהם שוים בהגבהה אין ההגבהה קונה אלא הראיה שיש לו יותר מחברו, ואם כן מציאות קנייה אף על פי שלא יהיה לו ההגבהה. עד כאן:

והריטב"א ז"ל כתב וז"ל הוה אמינא בעלמא דקתני מצא בראיה קני ליה. פירש רש"י ז"ל דלא אשמועינן שום תנא דלא קנה ליה אלא בהגבהה. והקשו עליו בתוספות דהא משנה מפורשת היא בפרקין (ט:) ראה את המציאה ואמר לחברו תנה לי נטלה ואמר אני זכיתי בה זכה בה אלמא לא קנה בראיה שהרי הוא לבדו ראה אותה תחלה ואף על פי כן חברו שיחזיק כזבה זכה בה. ונראה דלא קשה על רש"י ז"ל דהכי קאמר דההיא שעתא דקתני תנא דהכא אני מצאתיה אכתי לא אשמועינן שום תנא דמציאה לא מיקנייא בראיה ומתניתין דהיה רוכב וכו' אכתי לא איתנייה וזה ברור מאד. עד כאן.

והראב"ד ז"ל פירש וז"ל הא דאמר אי תנא מצאתיה ולא תנא כולה שלי הוה אמינא מאי מצאתיה ראיתיה דבראיה בעלמא קני לה תנא כולה שלי דבראיה לא קני לה. הכי פירושו בדקינן ליה לדיבוריה דילמא בראיה בעלמא קאמר משום דעבידי אינשי דמדחזי ליה אמרי מצאתיה הילכך עד דאמר כולה שלי או דמפרש ליה בדיבוריה לא יהבינן ליה. מיהו כי אמר כולה שלי לית ביה ספיקא דאי משום ראיה קאמר במקום דאיכא אחרינא בהדיה היכי מצי למימר כולה שלי משום ראיה בעלמא דילמא כי היכי דחזי איהו חזי נמי אחריני. וליתני כולה שלי ולא בעי אני מצאתיה דשמעינן מינה דלא יהבינן ליה עד דאמר בהאי לישנא. אי תנא כולה שלי ולא תני אני מצאתיה בהדיא לא גמרינן מיניה מידי ודילמא באני מצאתיה נמי יהבינן ליה. ובאידך פירקין (כא.) דקתני מצא פירות מפוזרין הרי אלו שלו דילמא באני מצאתיה נמי יהבינן ליה ואי קדמי אחריני ושקלי להו אתי איהו ומפיק מינייהו בכח ראייתו ואינהו נמי טעו ושבקו ליה דסברי דבראיה קני להו, להכי תנא כולה שלי גבי אני מצאתיה למימר דכי אמר אני מצאתיה בדקינן ליה אלא אם כן יאמר כולה שלי וכן בכל המציאות שיבאו לישאל עליהם מודיעין אותו כך אם יש עליו חולקים. ובהכי מפרשא מילתא. ולא דהוה מספקא לן מילתא דבראיה מקניא מציאה, חדא דבמתניתין גופא קתני בהדיא דלא קני לה בראיה. ועוד מהיכא תיתי דליקני מידי בראיה והלא בנכסי הגר שהן כמציאה בעינן נעל גדר ופרץ כל שהוא שיהא שם תיקון הנכסים אבל קניית ראיה לא מצינו בשום מקום לא בנכסי חברו ולא בשל הפקר אלא ודאי כדפרישנא. ובמסקנא דמילתא דתרתי קתני ובמציאה לא צריך בדיקה כלל דלא טעו אינשי דליקרו לראיה מציאה וכי אתי ואמר אני מצאתיה אף על פי שיש עליו חולקין שקיל בשבועה. וראיתי מפרשים שדחקו עצמן בפירוש שמועה זו ואין צורך. עד כאן:

וזה לשון מורנו הרב נר"ו אי תנא אני מצאתיה. הקשו ז"ל דהיכי מצינו למימר דבראיה לחודה קני והא תני לקמן ראה את המציאה וכו'. והוה מצינו לתרוצי דלעולם ראיה לחודה לא קני ושאני הכא דזה הודה לזה דתרווייהו בהדי הדדי אגבהוה אלא שזה אומר אני ראיתיה תחלה וזה אומר אני ראיתיה תחלה, ולאפוקי מהאי פירושא הוצרך התלמוד להאריך ולומר אף על גב דלא אתאי לידיה בראיה בעלמא קני. ועדיין היה אפשר לדחוק לשון התלמוד ולומר אף על גב דלא אתאי לידיה בשעת ראיה אבל בשעת הגבהה תרווייהו בהדי הדדי אגבהוה לכך פירש רש"י ז"ל ראיתיה קודם שהגבהת אותה לומר שאפילו שהוא מודה לו שהוא הגביהה אלא שאומר שהוא ראה אותה תחלה קנה בראיה בעלמא, והיינו דאמר התלמוד בראיה בעלמא קני תנא כולה שלי דבראיה לא קני ולא קאמר בראיה בעלמא ודוק. וטעמא דמילתא דבשלמא אם ראיה לחודה קני במציאה היינו דטעין אני ראיתיה תחלה ולפיכך זכיתי בכולה אלא אי אמרת דראיה לחודה לא קנה אלא בהצטרפות אליה שגם הוא הגביה עם חברו, איך תועיל טענה זו להוציא מה שביד חברו כיון שמודה לו שהגביה עמו דהא בשעת גמר הקנין שהוא הגבהה גם חברו הגביה. תו איכא לתרוצי דלעולם ראיה לא קנה כדקתני לקמן והכא כפי דעת הבעלי דינים שחושבין דבראיה קנה דכולי עלמא לאו דיני גמירי, והכי קאמר דאי אמר אני מצאתיה ותו לא הוה אמינא דמתניתין לא איירי אלא בראיית המציאה ודכוותה דליכא שום חשש רמאות שאומר אני ראיתיה תחלה וחברי לא ראה ואומר כן באומדן דעתא אבל זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי דכל אחד מכחיש דברי חברו ממש אימא לא, קמשמע לן דאפילו בכי האי גוונא יחלוקו בשבועה כיון דלא הוי ודאי רמאי דאימר בהדי הדדי אגבהוה. ואיברא דלשון הגמרא דחוק לפירוש זה דקאמר בראיה בעלמא קני תנא כולה שלי דבראיה לא קני משמע דמדינא קאמר ולא כפי טענת הטועים בדין. ותו כיון דאנן ידעינן דבראיה לא קני ליתני מצאתיה ותו לא ומאי מצאתיה הגבהתיה וידעינן שפיר דאף על גב דכל חד מכחיש דברי חברו חולקין בשבועה. ותו דאם כן מאי דוחקיה לומר חדא קתני לעולם תרתי קתני וחדא משום ראיתיה וחדא משום הגבהתיה ואם כן הדרא קושיא לדוכתה. וכמה דברים נאמרו בקושיא זו.

ואני בעניי לא קשיא מידי דבשלמא אם אותה המשנה היתה שנויה תחלה ניחא אבל כיון שאינה שנויה אלא לקמן וכי לא ישמיענו התנא דבראיה לא קני אלא יסמוך על מה שעתיד לכתוב, ואם יקשה לנו למה השמיענו שני פעמים דבראיה לא קני התם איבעי לן לאקשויי ולא אקא סלקא דעתין דהכא. ואפשר לומר בזה וכיוצא בו כיון שהמשניות שגורות בפיהן היכי הוה טעינן לומר דבראיה לחודא קנה. ואם תאמר אכתי היכי הוה אמינא דבראיה לחודא קנה והלא הא דפלגי בטלית משום דתפסי דאם הם לא יקחוה מי יקח אותה אבל בעלמא לעולם אימא לך דבראיה לא קני. ולא מצית לתרוצי דמדקא מחייבין להו שבועה שמעינן דבראיה קני דאם לא כן שבועה זו למה, דהא אמרינן בגמרא (ג.) דשבועה זו כדי שלא ילך ויתקוף בטליתו של חברו, וכי תימא דכל זה הוא לפי המסקנא אבל לפי הקא סלקא דעתין שבועה זו כדי להכחיש דברי חברו שאמר שקנה אותו בראיה תחלה, הא ודאי ליתא דאם היינו משביעין אותו שכולה שלו אין הכי נמי אבל כיון שאינו נשבע אלא שאין לי בה פחות מחציה נמצאת שבועתו להחזיק מה שבידו וזה בלא שבועה נמי הכי דינא דיחלוקו, והיינו דאמרינן לקמן כיון שזה תפוס וזה תפוס שבועה זו למה וכיון שכן אין בשבועה ראייה לומר דבראיה לחודה קנה ואם כן היכי הוה אמינא דמאי מצאתיה ראיתיה. ויש לומר שזהו שדחקו לרש"י ז"ל לפרש אני ראיתיה קודם שהגבהת אותה דמודה לו שהוא הגביהה והשתא ידעינן שפיר דבראיה לחודה קני מדקתני יחלוקו. עד כאן:

וזה לשון הגליון בראיה בעלמא קני. פירש רש"י ז"ל מדקתני יחלוקו. פירוש מדקתני יחלוקו אף על פי שאחד מודה לחברו שהגביהה תחלה כי אינם חלוקין אלא מי ראה תחלה. עד כאן:

וזה לשון תוספי תוספות להרא"ש ז"ל הוה אמינא מאי מצאתיה ראיתיה. פירש רש"י ז"ל ראיתיה קודם שהגבהת אותה אף על גב דלא אתא לידיה בראיה בעלמא קני מדקתני יחלוקו. וקשיא לי היכי שמעינן מהכא דבעלמא קני מציאה בראיה מדקתני יחלוקו שאני הכא דשניהם באין לפנינו מוחזקים בטלית ואף אם לא קנאוה בראיה כשבאת לידם קנאוה. ויש לומר דאם איתא דראיה לא קניא אינה שלהם אף על פי שמוחזקין בה ואחר שחטפה מידם הרי היא שלו, שהרי האחד אומר אני ראיתיה ואתה הגבהת אותה הרי סילק עצמו ממנה לפי דבריו אי ראיה לא קניא והרי היא של השני, וגם השני כשאומר כן הודה שאינו שלו אלא של חברו וכיון שכל אחד הודה שאינה שלו החוטפה מידם זכה בה ואמאי קתני יחלוקו. עד כאן:

אי תנא אני מצאתיה וכו'. קשיא לן דהכי הוה ליה לתרוצי אי לא תנא וכולה שלי הוה אמינא מאי מצאתיה וכו'. ויש לומר דלישנא קלילא נקט כלומר אי תנא אני מצאתיה ותו לא הוה אמינא משום דמצאתיה הוא לשון גרוע דמשמע ראיה לחודה והיינו דנקיט במילתיה אי תנא אני מצאתיה. ואם תאמר ליתני זה אומר אני הגבהתיה וזה אומר אני הגבהתיה דליכא למיטעי ותו לא צריך וכולה שלי. ויש לומר דתנא לשון הרגיל בבעלי דינים נקט דדרכן לומר אני מצאתיה. אי נמי דהוה מצי לאקשויי הכי אלא דמקשה ואזיל לפי שיטת המתרץ ולבסוף מקשה דליתני כולה שלי ולא בעי אני מצאתיה ובמה שתירץ לזו עלה תירוץ לקושיין נמי. ודוק ותשכח.

תנא כולה שלי דבראיה לא קני. כתב רש"י ז"ל עלה בחזקה גמורה שהגבהתי תחלה וכו'. ואיכא למידק דנראה דמשמעות מלת כולה שלי משמע שקנה אותה בחזקה גמורה ולזה קשה שאין במשמעות אלא שאין לחברו חלק בה אבל לעולם מאי דקאמר שלי אימא דבראיה קני לה, ומשום הכי איכא לפרושי דהכא ממשנה יתירה אשמעינן דראיה לא קניא כדמשמע לפום ריהטא בסוף סוגיין. אבל לא אפשר לפרושי הכי דאם כן מאי פריך בתר הכי וליתני כולה שלי ולא בעי אני מצאתיה ואי ממשנה יתירה הוא דשמעינן לה היכי מצי לאקשויי הכי, ודוחק הוא לומר שהמקשה לא הבין כוונת המתרץ וחשב דממשמעות כולה שלי משמע ליה בחזקה גמורה. ולפיכך פירש רש"י ז"ל דכולה שלי משמע תרתי משמע בחזקה גמורה דלא קרו אינשי שלי אלא אחר שכבר בא לידו אבל בראיה מציאה קרו לה, ומשמע נמי דכולה היא שלו ואין לחברו חלק בה. והא דאמרינן במסקנא ממשנה יתירה לאו על וכולה שלי אמרינן דהא לאו משנה יתירה היא אלא על אני מצאתיה אמרינן שהיא משנה יתירה לאשמועינן דראיה בעלמא לא קני. מורנו הרב נר"ו:

וכן כתב הריטב"א ז"ל וז"ל תאנא כולה שלי. פירש רש"י ז"ל כולה שלי בחזקה גמורה שהגבהתיה. פירוש לפירושו לאו מלישנא יתירה אלא ממשמעות הלשון עצמו. והיינו דפרכינן וליתני כולה שלי ולא בעי אני מצאתיה. עד כאן.

ואי קשיא לך הא אמרינן בפרק הבית והעליה (בבא מציעא קיח. ) דהבטה בהפקר קני. לא קשיא דהתם הבטה של שומר כגון שומר שדה של הפקר או תבן וקש והואיל ודבר טורח הוא ועל ידו נשמר קני אבל ראיה בעלמא לא, ואפילו הכי אסיקנא התם דלא קניא. הרמב"ן ז"ל:

ומי מצית אמרת מאי מצאתיה ראיתיה. איכא למידק וכי מרבנאי קא פריך ולא די זה אלא דפריך בתמיה ומי מצית אמרת וכו'. ותו דדילמא לא אמרה רבנאי אלא בתר דשמעה למתניתין דתנא כולה שלי דבראיה לחודה לא קני ומשום הכי אמר דומצאתה דאתא לידיה משמע ובהא איכא למימר דמקרא מפיק לה דהכי משמע ליה לישנא דומצאתה. ויש לומר דכיון דרבנאי אמרה לתרוצי לדרב דאמר אבדתו של גוי מותרת שנאמר לכל אבדת אחיך לאחיך אתה מחזיר ואי אתה מחזיר לגוי. ופרכינן ואימא הני מילי היכא דלא אתא לידיה דלא מחויב לאהדורה בתרה אבל היכא דאתא לידיה אימא ליהדרה אמר רבנאי ומצאתה דאתא לידיה משמע. וזה דחקו לרש"י ז"ל להורות מקום ולהביא הבקיאות לומר דנפקא מיניה מדרבנאי דין זה וליכא מאן דפליג עלה ומשום הכי פריך בתמיה ומי מצית אמרת וכו' דהוי כאלו פריך מדרב גופיה. מורנו הרב נר"ו:

ומהר"י כהן צדק ז"ל כתב וז"ל ומצאתה דאתא לידיה משמע. ליכא למימר דילמא רבנאי גופיה ממתניתין דאיק לה דמצאתיה לא הוי בראיה בעלמא דאם כן הוה ליה לשנויי ולאתויי מתניתין, ועוד דאתאי לידיה משמע היינו מכח משמעות הלשון. ועוד דממתניתין לא שמעינן אלא לעניין קניית מציאה דלא הוי בראיה בעלמא ובהכי לא איירי קרא. ומיהו תירוץ זה אינו דאם כן היכי מייתי מדרבנאי אמתניתין. עד כאן:

וזה לשון הריטב"א ז"ל והאמר רבנאי ומצאתה וכו'. ומסתמא תנא לישנא דאמר קרא בהאי עניינא נקט, ופרכיה מהא דרבנאי דבהדיא אמר כן דמשמע דהכי פשיטא להו לכולי עלמא דמשמע לישנא דמציאה ולא היה דבר חידוש שחדש רבנאי. והא דרבנאי איתא בפרק הגוזל (ב"ק קיג.) גבי אבידת גוי. וכן פירש רש"י ז"ל. עד כאן.

ומצאתה דאתא לידיה משמע. ומכל מקום אבידת ישראל חייב להחזיר מכי חזי לה דאף על גב דמשמע לקמן (בבא מציעא כו:) דכל זמן שלא נטלה אינו עובר משום השב תשיבם משום לא תוכל להתעלם מיהא עובר. הרא"ש ז"ל.

דאתא לידיה משמע. קשה לי דסיפיה דקרא מוכח דבראיה עסקינן דכתיב לא תוכל להתעלם ובדבר דאתא לידיה לא שייך למימר לשון העלמה אבל בראיית העין שייך למימר לא תוכל להתעלם ויש לומר דאי בראיה לא הוה צריך למכתביה דהא כתיב לעיל מיניה לא תראה שור אחיך וגו', אלא משום דאיכא בקרא מיעוטא אחיך ולא גוי הוצרך לכתוב ומצאתה דאתא לידיה ואפילו הכי של גוי לא מיחייב לאהדורי והיינו דאיצטריך לא תוכל להתעלם לא תוכל לכבוש עינך כאלו אינך רואהו. מורנו הרב נר"ו.

אין ומצאת דאתא לידיה משמע וכו'. איכא למידק דכל זה הוי יתור לשון דהכי הוה ליה למימר, תנא לישנא דעלמא נקט דבשלמא סוף הלשון ואף על גב דלא אתא לידיה וכו' אף על פי שכבר נאמר למעלה בתירוץ הראשון איצטריך לאשמועינן דלא נפרש תנא לישנא דעלמא נקט כלומר לשון הטוענין ואומרים אני מצאתיה וכולה שלי לאפוקי מה שביד חברו, להכי כתב דאף על גב דלא אתא לידיה וכו' לומר שחוזר על תירוצו הראשון, אבל מה שתירץ אין ומצאתה דקרא דאתא לידיה משמע נראה שהוא מיותר. תו קשה דלמה לי כולה שלי כיון דומצאתה דקרא משמע דאתא לידיה דלא פליג תנא אקרא כיון דתני בה יחלוקו ואף על גב דלשון בני אדם מצאתיה ראיתיה הכא לא אפשר וכדכתיבנא. ונראה שקושיא זו דחקתו לרש"י ז"ל להקדים ולומר אי לא הדר תני כולה שלי הוה אמינא מאי מצאתיה וכו' אבל אינו מובן מתוך דבריו תירוץ הקושיא. ונראה לומר דהכי קאמר אין ומצאתה דקרא דאתא לידיה משמע ולישנא דקרא לחוד ולישנא דמתניתין לחוד ותנא לישנא דעלמא שקורין לה מציאה משעת ראיה, ואי לא תני כולה שלי הוה אמינא דבראיה קני ולא פליג אקרא דקרא נמי הכי אית ליה גבי מציאה דבראיה קני. ומיהו גבי מציאת הגוי אפילו אתא לידיה דישראל לא מחייב לאהדוריה דמצאת הכי משמע. אי נמי מן התורה מציאה לא קני עד דאתא לידיה ומיהו רבנן תקון דבראיה ליקני דילמא אתו לאנצויי כיון דקרו לה מציאה משעת ראיה והפקר בית דין הפקר, משום הכי תנא כולה שלי דבראיה לא קני. וזה קרוב בדברי רש"י ז"ל מן הראשון.

וליתני כולה שלי ולא בעי אני מצאתיה. איכא למידק דקושיא זו בכלל הקושיא הראשונה היא דליתני חדא או אני מצאתיה או כולה שלי, ודוחק הוא לומר שהמתרץ לא הבין וחשב דחדא קשיא ליה עד השתא שהרי קל להבין הוא דליתני הא או הא ומפורש יפה בדברי המקשה. ויש לומר דתלמודא הוא דקמפרש למתניתין בדרך מקשה ומתרץ והכי אורחיה בדוכתי טובא. אי נמי לא שבקיה לסיומי למילתיה עד דאותביה. והנכון אצלי שהמתרץ תירץ דבר שיש בו שני משמעות בתחלה והוא זה תני כולה שלי דבראיה לא קנה ומשמע מייתורא דמתניתין, ומשמע נמי מהבנת לשון כולה שלי דהיינו דקני לה להיותה שלו ממש בהגבהה ואם היה עולה המקשה על דעתו לומר דממשנה יתירה שמעינן הכי תו לא הוה פריך מידי, אבל משמע ליה דממשמעות כולה שלי משמע בהגבהה ומשום הכי פריך דליתני כולה שלי ולא בעי אני מצאתיה. ותו דאפילו לא תנא אני מצאתיה לא הוה אמינא בעלמא דקתני מצאתיה דבראיה קני לה, חדא מדתני כולה שלי דמשמע בהגבהה ולא בראיה. ותו דקרא דאתא לידיה משמע כדפירש לעיל ומתוך כך הוצרך רש"י ז"ל לומר דלא אשמועינן שום תנא דלא קני אלא בהגבהה דאף על גב דהכי משמע מקרא מכל מקום עדיין לא השמיענו התנא דבר זה אלא הכא. ובדרך זה איכא לתרוצי הך קושיא נמי דבשלמא אי הוה תני תנא לשון מבורר דלא קני אלא בהגבהה תו לא הוה צריך משנה יתירה, אבל כיון דתנא כולה שלי אינו לשון מבורר לגמרי דאיכא למימר כולה שלי על ידי שראיתיה ואם כן לא השמיענו התנא בהדיא דלא קני אלא בהגבהה אלא ממשנה יתירה. ולפי שיטה זו איכא למימר דמשנה יתירה היינו כולה שלי שהיא לבסוף. ואכתי קשה דליתני אני הגבהתיה שהוא לשון מבורר ותו לא בעי משנה יתירה, אלא יש לפרש דמלישנא דמתניתין אין ראיה כלל דלשון הטוענים נקט תנא דמתניתין שאומר אני הגבהתיה או כולה שלי אבל לענין דינא לעולם אימא לך דבראיה בעלמא קני משום הכי תנא משנה יתירה לאשמועינן דבראיה לא קני. מורנו הרב נר"ו:

ובגליון כתוב וזה לשונו בעלמא דקתני מצאתיה בראיה בעלמא קני. אין להקשות דאם לן לימא במתניתין רבותא זה אומר ראיתיה דיש לומר דהתנא לא חש להשמיענו אותו חדוש ונקט הרגילות שכל אחד טוען הטענה הטובה שיוכל דהיינו כולה שלי. תני כולה שלי דבראיה לא קני לא בעי למימר איפכא תנא סיפא לגלויי רישא דבראיה קני דאיכא להשמיענו דין זה אם כן ליתני רישא ראיתיה ולא ליתני כולה שלי. עד כאן.

ומי מצית אמרת חדא קתני והא זה וזה קתני זה אומר אני מצאתיה וכו'. קשיא לי דלמה ליה לאורוכי כולי האי והרי קושיא זו מפורשת היא דמשום הכי הוצרך להאריך למעלה כדפרישית. ותו כיון דאיכא דוכתא דלא פריך הכי משמע דלאו פירכא אלימתא היא ואם כן קשה דפריך בלשון חזק ומי מצית אמרת וכו'. ועם מה שכתבנו בריש סוגיין מתורץ כל זה. אבל אכתי קשה דהרי עיקר קושיין דהיא חדא קתני ליתני זה אומר אני מצאתיה וכולה שלי ואם כן הכי הוה ליה לאקשויי והא זה וזה קתני דהא גבי כולה שלי לא תני וזה ואי פריך מדברי השני הכי איבעי ליה למימר והא זה וזה קתני. ומתוך כך הוה אפשר לפרושי דמזה אומר אני מצאתיה וזה אומר אני מצאתיה פריך וכן מסיפא דמדקתני זה אומר אני מצאתיה ומיד מתחיל התנא דברי השני וזה אומר אני מצאתיה משמע שכבר נשלמה טענתו וכן מסיפא והשתא לישנא דזה וזה מדוקדק והיינו נמי שהיא קושיא חדשה ובכל דוכתא איכא למיפרך כי האי גוונא והיינו נמי שהוצרך להאריך בלשון הקושיא. ורש"י ז"ל נשמר כדרכו וכתב גבי מצאתיה תנא זה אומר וגבי כולה שלי תנא זה אומר ואי חדא הוא וכו' וטעמא דמילתא דהך לא קשיא כולי האי דאיכא למימר דאכתי לא נשלמה טענתו במה שאמר אני מצאתיה וחברו לא שבקיה לסיומי טענתיה עד דאמר אני הוא שמצאתיה וסדר התנא דבריו כפי דברי הבעלי דינים. אבל הא ודאי קשיא דכיון דזה אומר כולה שלי הוא תשלום הטענה הראשונה וכולה שלי מיבעי ליה ובכלל הקושיא גם כן דליתני כל טענתו ביחד דהיינו זה אומר אני מצאתיה וכולה שלי וזה אומר וכו'. וכבר כתבתי למעלה שהמתרץ היה יכול לדחות דכיון דהוצרך התנא לשנות דבריו לפי דרך הטוענים ולפסוק בין טענתו של ראשון בטענת השני הוצרך לומר זה אומר כולה שלי אף על גב דחדא קתני ומשום דקושטא היא דתרתי קתני לא ניחא ליה לתלמודא לדחוקי נפשיה ולתרוצי הכי ולישנא דזה וזה לאו דוקא אלא כלומר והא קתני ברישא זה אומר אני מצאתיה וגם בסיפא נמי תנא זה אומר כולה שלי ואף על גב דחדא מינייהו משנה יתירה היא לא הוה ליה למיתני בלשון תרתי אי חדא קתני אבל נראה לי דהכא פריך והא זה וזה קתני מיותרים כלומר זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי דבזה וזה דרישא הוה סגי דליתני אני מצאתיה וכולה שלי וזה אומר אני מצאתיה וכולה שלי והשתא זה וזה דוקא אלא שקצת קשה דלא הוה ליה לתלמודא למימר זה אומר אני מצאתיה וכו' אלא הכי איבעי ליה והא זה וזה קתני זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי וקושיא זו דחקתו לרש"י ויש להקשות והא זה וזה קתני מיותרים דכיון דתנא זה אומר אני מצאתיה וזה אומר וכו' סגי בהכי ואמאי תני זה וזה דסיפא. וכוונת הקושיא הכל עולה אל מקום אחד אבל בהבנת הקושיא יש חילוק בין פירוש זה לפירוש רש"י ז"ל אף על פי שאיני כדאי לחלוק. כן נראה לי.

גם אפשר למעבד מהם פירושים סניפין לאלומיה פרכינן והיינו דפריך באתמהתא והיינו שהאריך כל כך והיינו דקאמר זה וזה קתני. דוק ותשכח. מורנו הרב נר"ו.

אמר רב פפא וכו'. ואם תאמר כיון דנדינן מאוקמתא דלעיל ומוקמינן דתרתי קתני ולא חדא אמאי לא קאמר אלא אמר רב פפא וכו' והתוספות דרכם לתרץ בכי האי דכיון דלא הוזכר שם אמורא לעיל לא אמר אלא. פירוש לפירושם אין התלמוד מדקדק בדבר ולפעמים אומר אלא ולפעמים אינו אומר אלא אבל כשהוזכר שם אמורא לעיל לעולם אומר אלא וטעמו של דבר כיון שלא נזכר שם אמורא תלמודא הוא דשקיל וטרי בה ולאו דעביד לה אוקמתא לגמרי כי הכא דפריך וליתני חדא ודחי תלמודא ומאן אמר לך דלאו חדא קתני ומשום הכי לא הוצרך לומר אלא. עוד נראה לפרש דהכא לא מחדשינן שום אוקמתא שכבר היינו יודעין דתרתי קתני כפשטא דמתניתין ולא אתינן אלא לתרוצי קושיא דתרתי למה לי והיינו דלא אמרינן הכא תרתי קתני ורישא במציאה וסיפא במקח וממכר ולפי הפירוש שפירשנו שגם המקשה היה יודע דרישא במציאה וסיפא וכו' אלא דלא ידע לאצרוכינהו הכא לא הוה צריך לפרש אלא הצריכות אלא משום דלעיל לא נתפרש זה בהדיא לפיכך הוצרך לומר דרישא במציאה וכו' לבנות עליו הצריכות. וכבר כתבתי למעלה שהנכון לומר שהמקשה לא אסיק אדעתיה אלא דתרווייהו במציאה ומשום הכי לא ידע לאצרוכינהו דאי אסיק אדעתיה חדא במציאה וחדא במקח וממכר קל היה למצוא הצריכות והיינו דקאמר רישא במציאה וכו' ולאו כדקא סלקא דעתין דתרווייהו במציאה. ואפילו לפי פירוש זה לא היה צריך לומר אלא כיון דלא מחדשינן לגמרי דתרתי קתני אף על גב דמחדשינן דחדא במציאה וחדא במקח וממכר. מה שנראה לי כתבתי אף על פי שאיני כדאי לחלוק על בעל הפירוש ההוא שהוא הרא"ש ז"ל.

וסיפא במקח וממכר. וכתב רש"י ודוקא במקח וממכר וכו'. יש לדקדק למה כתב זה בתחלת הסוגיא היה לו לכתוב הדין בסוף הצריכות וכן כתבוהו הרשב"א והר"ן ז"ל. עוד למה לא כתב ודוקא במציאה ומקח וממכר וכו' שהדין במציאה ומקח וממכר שוה. ותו גבי ארגתיה נמי איכא למימר שניהם ארגוה זה חציה וזה חציה או שניהם ביחד כדרך הבגדים הרחבים הרבה שאין נארגין אלא בשנים. ותו מי דחקו לרש"י ז"ל לפרש כן דהא לא דמיא מתניתין לשנים שהפקידו אצל אחד מהם דהתם בדין הוא שיהא מונח אבל במתניתין דשנים אוחזין למה נוציא מה שבידם להניחו עד שיבא אליהו אף על גב דודאי חד רמאי. ויש לומר דשני דברים דחקוהו ז"ל חדא דהא לקמן אמרינן לימא מתניתין דלא כרבי יוסי וכו' ומסקינן אפילו תימא רבי יוסי התם איכא ודאי רמאי הכא מי יימר וכו' משמע דלא שני ליה לתלמודא בין היכא שהדבר מופקד ביד אחרים להיכא ששניהם מוחזקים מדלא מפליג בהכי וטעמא דמילתא כיון שהמופקד הוא מופקד מכח שניהם הוי כאלו שניהם מוחזקים בו ואפילו הכי אמרינן יהא מונח אף הכא לא שנא. ותו כיון דטעמא הוי כי היכי דלודי שייך נמי אפילו היכא דשניהם מוחזקים בדבר. ועוד דחקו מאי דמוקמינן למתניתין רישא במציאה וסיפא במקח וממכר ולא מוקמינן לה תרווייהו במציאה וחדא אני מצאתיה דליכא ודאי רמאי וחדא לאני ארגתיה וצריכי חדא משום חלוקה וחדא משום שבועה ומדלא מוקמינן לה הכי דאתיא טפי כפשטא ומוקמינן לסיפא במקח וממכר ודחקינן נפשין טובא בצריכותא משמע דהיכא דאחד אומר אני ארגתיה וכו' דאיכא חד רמאי ליתא לדינא דמתניתין אלא יהא מונח והיינו דדייק לה מרן ז"ל הכא ולא אדכר למציאה משום דמסיפא דייקינן לה ובשלמא גבי מציאה איכא למימר תרווייהו בהדי הדדי אגבהוה והוא סבור שהוא הגביה תחלה וכן גבי מקח איכא למימר לשניהם נתרצה והוא סבור לו לבדו נתרצה ואין ניכר מתוך טענותיהם אי איכא ודאי רמאי. אבל זה אומר אני ארגתיה דמשמע כולה אי איתא דחברו ארג עמו מידע הוה ידע הילכך חדא מינייהו ודאי רמאי הוא ויהא מונח. ועיין בזה החילוק שלא תטעה כמו שטעו אחרים כאשר אני עתיד לבאר בעזרת השם יתברך מורנו הרב נר"ו.

וזהו לשון גליון תוספות וסיפא במקח וכו'. פירש הקונטרס אבל בזה אומר אני ארגתיה תהא מונחת וכו'. וזה לא יתכן אלא לר' יוסי דתלי ברמאי אבל לרבנן לא תלי אלא כשהחלוקה יכולה להיות אמת וכאן יכולה להיות אמת וההיא דשנים אדוקים בשטר לא אתיא כר' יוסי. עד כאן.

וכתוב בגליון על זה. וסיפא במקח וממכר. פירש רש"י ז"ל אבל זה אומר אני ארגתיה וכו'. פירוש לרש"י ז"ל היה קשה לפי הצריכות של הגמרא אז יקשה יאמר במתניתין ארגתיה דלא שייך ביה מורי ולא יצטרך לא מציאה ולא מקח וממכר. ועוד קשה דהגמרא תאמר סיפא בארגתיה ולא יקשה וליחזי זוזי ממאן נקט וכו'. ותירץ דבארגתיה לא הוה אמרינן יחלוקו וכו'. ובגליון הקשה על זה דזה לא יתיישב אלא לרבי יוסי וכו'. ודעת רש"י ז"ל דנקט במתניתין במקח וממכר כדי שתתיישב אליבא דכולי עלמא ולא בעי למנקט ארגתיה דלא כרבי יוסי. אבל קשה לגליון על פירוש זה דאם כן לקמן דאמר לימא מתניתין דלא כר' יוסי אז יקשה אי מתניתין דלא כרבי יוסי אם כן לימא ארגתיה. ומיהו נוכל לומר דאז נאמר אין הכי נמי סיפא כולה שלי היינו פירוש ארגתיה וכי תימא אם כן מציאה למה לי אז נעשה צריכות איפכא דאי תנא ארגתיה הוה אמינא אדרבה משום דאין שייך ביה מורי ישבע דחשיד אממונא לא חשיד אשבועתא אבל במציאה דשייך מורי מורי גם לישבע אבל זה נראה דוחק לגליון. עד כאן.

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף